פרק חמישי - ארץ ישראל
"אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין, ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". דוד בן גוריון, נאום הכרזת העצמאות
עם הקמת המדינה, פוקדים את הארץ גלי עלייה מאירופה, מצפון אפריקה ומאסיה. העם היהודי המתגבש מכל ארצות הפזורה, עושה את צעדיו הראשונים בבניין המדינה הצעירה ובבניית דמותו החדשה בארץ ישראל.
בשני העשורים הראשונים לעצמאותה של ישראל, השלטון פועל לעיצובה של החברה הישראלית לפי מדיניות "כור ההיתוך". המטרה היא לשלב בחברה את העולים שמגיעים מארצות, מתרבויות ומאידיאולוגיות שונות, וליצור תרבות אחידה. כך מנהיגי המדינה מקווים לבנות זהות ישראלית משותפת. דמותו של "הצבר" גם היא מהווה חלק מבנייה מתוכננת של מודל, מתוך מטרה ליצור עם חדש, בעל מערכת ערכים ותרבות חדשה שיובילו את החברה הישראלית קדימה. "היהודי החדש" נולד מתוך רצון להתרחק מדמותו של "היהודי הישן", השפוף והנרדף. אין בו פחד, חולשה, הוא אינו גלותי או בעל סממנים בורגניים. בן להורים חלוצים, אידיאליסט, חזק, עובד אדמה, שזוף, לוחם.
הגאווה הלאומית נרקמת, והרוח הציונית מבקשת לאחד את העם תחת חזון ומטרות משותפות של הקמתה ובנייתה של ארץ ישראל. עם כל זאת, בעל הסולם ממשיך להתריע שאין די בכך שבונים את מדינת ישראל, סוללים כבישים, מייבשים ביצות ויוצרים תרבות חדשה. שכן לצד כל אלו יש לבנות את הרוח היהודית השורשית, המבוססת על "אידיאולוגיית האחד". עליה נוסד העם היהודי מלכתחילה, ובלעדיה לא תוכל האומה הישראלית להתקיים.
היא שצריכה להיות הלב הפועם של ישראל, היא הנשמה של האומה. במבט לאחור ניתן לראות כי מדיניות "כור ההיתוך" ביקשה למחוק את ההבדלים בין חברי האומה המתהווה, תוך התעלמות מהפערים ביניהם. היא התבססה בעיקר על התרבות שהתפתחה ביישוב בארץ ישראל, ועל התרבות האירופאית שהביאו איתם העולים בעליות הראשונות.
היה זה ניסיון ליצור אחידות במקום אחדות. בעל הסולם הסביר כי זו טעות. קשר אמיתי בין אנשים לעולם לא יוכל להיווצר מתוך ניסיון לטשטש את זהותו של אדם. אחדות חיובית נבנית רק מתוך קשר הדדי עמוק, שמתעלה מעל השוני ויוצר מעין "דבק" ולכידות פנימית המבוססת על קשרי אהבה ונתינה לזולת, מתוך הרגשת הכוח האחד שבטבע. את גישתו לעניין זה ביטא בעל הסולם בעיקר במאמר "היחיד והאומה", שיצא לאור ב-1940, ובו העלה על הכתב את הרגשתו העזה על החסר בחברה הישראלית ואת הדרך לבנותה.
היחיד והאומה
"והתקווה היחידה היא – לסדר לעצמנו חינוך לאומי באופן יסודי מחדש… להכניס בכל אחד מאיתנו רגשי אהבה לאומית, הן בנוגע מפרט לפרט, והן מהפרטים אל הכלל… ועבודה זו קודמת לכל אחרת". בעל הסולם, מאמר "היחיד והאומה"
העיקרון המוביל הוא לייסד צורת חיים חדשה על ידי בניית קשרי אהבה בין חברי האומה, כפי שמתרחש באופן טבעי בין בני משפחה. ההבדלים בין חברי האומה אינם צריכים להימחק, אלא מתוך הרגש ההדדי, האהבה הלאומית שהם מטפחים ביניהם, תיווצר מערכת יחסים אחת שבה ההבדלים בין הפרטים השונים ישלימו אחד את החסר באחר. עניין "האהבה הלאומית" עליו כותב בעל הסולם, הוא כה עדין עד כי יכול להתפרש כלאומיות. לכן בעל הסולם מדגיש במאמר זה את המפתח, את המנגנון שרק מתוכו יכול להיוולד שוב עם ישראל מקיבוץ הגלויות. "וצריך אני להדגיש מייד בדבר החינוך הלאומי האמור. כי הגם שכוונתי להשריש אהבה יתרה בין יחידי האומה מזה לזה בפרט, ולכללות האומה בכלל, בכל מידת הגדלות האפשרית – עם כל זה, אין זאת מזדהה כלום עם שוביניזם [לאומנות] או פשיזם, השנוא כל כך עלינו". כדי להמחיש את מערכת היחסים שצריכה להיוולד בעל הסולם משתמש בדימוי של איברים בגוף אחד: "מתוך השתקפות החיים אנו רואים, שהתהליך של אומה דומה לגמרי לתהליך של אדם יחיד, ותפקיד כל יחיד באומה שווה לתפקידם של האיברים בגוף היחיד. וכמו שגוף כל אדם יחיד, מחויב שיימצא בתוכו הרמוניה מלאה בין איבריו: העיניים רואות, והמוח נעזר על ידיהן לחשוב ולייעץ, אשר אז הידיים עובדות או לוחמות, והרגליים הולכות, וכדומה, שכל אחד על משמרתו עומד ומחכה לתפקידו – כן האיברים המהווים את גוף האומה: היועצים, המעבידים, העובדים, המובילים וכדומה, צריכים לפעול ביניהם מתוך הרמוניה מלאה. וזה הכרחי לחיים הנורמליים של האומה ולקיום בטוח". כשם שאין איבר בגוף הדומה לאחר, כך אין אדם שדומה לחברו. דווקא ייחודיותו של כל פרט היא שתורמת בסופו של דבר להרגשת המערכת השלמה, ובלבד שכל איבר ואיבר פועל לטובת כלל הגוף. כך, בפעולה של "ערבות הדדית" ביניהם, האיברים השונים מאפשרים את קיום הגוף. בעל הסולם מתריע, כי זו טעות איומה להתייחס למדינת היהודים ההולכת ומוקמת כאל מדינת מקלט בלבד, אליה בורחים מהתופת ועל בסיס זה מתאחדים כאחים לצרה. בכאב לב, הוא מדמה את החברה הישראלית המתהווה ל"שק של אגוזים". אין באומה רוח שמחיָה ומלכדת אותה מבפנים, אלא האויבים מבחוץ הם שמלכדים את חבריה יחד. "איגוד, המתקיים מתוך גורם חיצוני, אינו איגוד לאומי כל עיקר. ואנו דומים בזה לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם. שמידת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשה על השק, מולידה בהם התרוצצות ופירודים זה מזה. ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החיסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים. וכל כוח איגודם הוא מתוך מקרה חיצוני. בעניינינו אנו – דבר זה מכאיב מאוד את הלב". דברים אלה, שנכתבו בשנות הארבעים, מנבאים את הפירודים שייחשפו עם השנים במלוא עוצמתם בחברה הישראלית. אמנם בעתות צרה תתחדש בישראל רוח זמנית של חום וקשר פנימי, אך בחלוף הסכנה היא מיד תתפוגג. ממשיך בעל הסולם וכותב: "וכמו שהמיתה הטבעית של היחיד היא תוצאה של חסרון הרמוניה מבין איבריו, כן האומה, השקיעה הטבעית שלה היא תוצאה מאיזה הפרעה שהתהוותה בין האיברים שלה". חוסר הרמוניה בגוף האומה פירושו, שהיחיד מעדיף את טובתו האישית על פני טובת הכלל. כשמצב זה מתפשט, הוא יכול להוביל להידרדרות ולקריסת מערכות. דומה הדבר לגידול סרטני בגוף, שמתחיל להתפתח על חשבון תאי הגוף האחרים, מבלי להתחשב בטובת הגוף הכללי, עד אשר ממית את הגוף ואת עצמו כחלק בלתי נפרד ממנו. בעל הסולם לא רק כותב אלא גם מנסה לקדם את דבריו בפועל, אך יש מי שקם כנגדו. גורמים חרדים קיצונים חוששים שמא הרעיונות שהוא מפיץ יפגעו ביכולת השליטה שלהם בציבור, ולכן דואגים לכך שהשלטונות הבריטים יסגרו את ההוצאה לאור של מאמריו בתואנות שווא, הן ב-1933 והן ב-1940. למרות הקשיים בעל הסולם לא מוותר. שוב ושוב הוא מקיים מפגשים עם ראשי היישוב היהודי המתהווה, עם מנהיגי תנועות הפועלים ועם אישי ציבור ובהם דוד בן-גוריון, זלמן שזר, משה שרת, חיים ארלוזורוב, משה ארם, מאיר יערי, יעקב חזן, דב סדן וחיים נחמן ביאליק. הוא מתאר בפניהם את היסודות הרעיוניים עליהם החברה הישראלית צריכה להיבנות. אך מדינת ישראל מתפתחת בנתיב שונה. היעדרם של יסודות חברתיים נכונים גורם בהמשך לקשיים שילכו ויתגלו באומה הישראלית.
התפוררות
ערב יום כיפור 1973, ההתקפה של קואליציית מדינות ערב מפתיעה את ישראל ותופסת אותה לא מוכנה. החברה הישראלית משלמת מחיר כבד, כאב עמוק מתחיל לפלח אותה מבפנים, החללים הרבים שאיבדה יוצרים חללים בתוכה. הביטחון, הגאווה והאופוריה הזמנית שאיחדו את העם היהודי לפני מלחמת יום הכיפורים, מתחלפים בביקורת קשה ובתחושת חוסר אמון במנהיגים. את מקומה של הרגשת הסולידריות תופסים הפילוג והקיטוב החברתי. על אף שצה"ל מצליח לבסוף לשנות את מהלך המלחמה וליצור ניצחון בכל החזיתות, השלכותיה של מלחמה זו על החברה הישראלית קשות מאוד. החזון הציוני שלכאורה איחד את החברה הישראלית הצעירה בשנותיה הראשונות נסדק בהדרגה, הרגשת הקולקטיב נשברת. הרוח הציונית שהיה בה די כדי לעורר את חלום השיבה לציון ואת תחילת יישובה ובנייתה של הארץ, מפנה את מקומה למאבקי כוח, הון ושלטון. האגו חוזר לשלוט ובגדול, אין פלא שעד מהרה הוא נשבה בקסמיו של ה"חלום" החדש ששוטף את העולם. החלום האמריקאי, ששם דגש על הצלחת הפרט, מחליף אט אט את החזון הציוני של האבות המייסדים, רוח האינדיבידואליזם מניעה את גלגלי הפירוד המתעצם. ה"צבר" הופך גלובלי יותר, מתמקד באינטרס הפרטי שלו ופחות בהגשמה המשותפת, גאולת האדמה עוברת לידיהם של עובדים זרים, דלתות הבתים שהיו פתוחות ננעלות בסורג ובריח. הביטחון הכלכלי וההצלחה החומרית כובשים את החברה הישראלית, הצבת מטרות והישגים אישיים הופכת לאידיאולוגיית-העל, תרבות הצריכה הראוותנית צוברת תאוצה, ערכים כמו אחווה, דאגה ועזרה הדדית, מפנים את מקומם לערכים שמקדמים כוחנות וגאווה. כך לצד השסעים שהיו קיימים עוד קודם לכן, אשכנזים – מזרחיים, חילוניים – דתיים, נוסף גם פער מעמדות ואי שוויון שהולך וגדל.
*
אם נבחן את התהליך שעברה החברה הישראלית מאז ועד היום, אין ספק שנוכל לרשום הצלחות בתחומים רבים, אחרי הכול כבר נוכחנו לראות שאת היצירתיות והחדשנות אי אפשר לקחת מהיהודים. בעשורים האחרונים הפכה מדינת ישראל למעצמה עולמית בכל הנוגע ליזמות וסטארט-אפ, תרומתה רבה בפיתוח תחומי המדע, הרפואה והטכנולוגיה. אלקטרוניקה, מחשבים, ניו-מדיה, תקשורת, אינטרנט, רשתות חברתיות, כמו גם חידושים והמצאות בתחום החקלאות ואיכות הסביבה. כל אלה ועוד ממקמים את התעשייה הישראלית בצמרת רשימת המדינות המשפיעות בקנה מידה עולמי. לפי הדו"ח השנתי של הארגון העולמי לקניין רוחני של האו"ם, העיר תל אביב נמצאת במקום הראשון במספר הסטארט-אפים לנפש בשנת 2017, ובמקום הראשון בייצוא שירותים בתחום טכנולוגיות המידע והתקשורת. אך לצד כל אלו, על פי הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, ישראל היא אחת המדינות הבולטות באי שוויוניות בעולם. ישראלים משקיעים רבות בהצלחה האישית, אבל מה קורה ליחסים ביניהם? מה קורה ללכידות החברתית? מדוע בתחום הזה אין הם מצליחים לרשום הצלחות? האינדיבידואליזם תפס מזמן את הבכורה, טובת הכלל הפכה לסיסמת בחירות נבובה, השחיתות משחיתה כל חלקה טובה. כשבעים שנה אחר קום המדינה, חוסר הקשר בין אזרחיה השונים, הניכור וחוסר הרגשת השייכות, אי השוויון והפערים הכלכליים-חברתיים, כל אלה מאיימים לפרק את החברה הישראלית מבפנים. ישראל משוסעת למגזרים חברתיים, שנראה כי כל אחד מהם חי במדינה משלו. מחקר בנושא השסעים בחברה הישראלית, שנערך בינואר 2017 על ידי מכון "מדגם" עבור התנועה הציבורית "פנימה", מצא כי "השבטים בחברה הישראלית רבים משניתן לשער, והם מסוכסכים ומפולגים גם בתוך עצמם"; "כל קבוצה כמעט מחזיקה בדעות נחרצות לגבי הקבוצות האחרות". הגורם המלכד ביותר את החברה הישראלית הוא האיום מבחוץ, וערבות הדדית בין הקבוצות השונות היא לא דבר שרואים בחיי היום יום. לפי דו"ח השנאה של קרן ברל כצנלסון מאוגוסט 2017, בשנה האחרונה היו ברשת האינטרנט בעברית כ-5 מיליון התבטאויות שנאה, עלייה של 16% מהשנה שקדמה לה. חוסר הלכידות החברתית גורם, בין היתר, לתופעות של זהות מורכבת ולא ברורה. באותו מחקר של מכון "מדגם" נמצא כי "רבים בישראל מחזיקים במספר זהויות, ככל שהזהות מורכבת יותר, כך הפרט מצוי בקונפליקט הן עם עצמו והן עם החברה הסובבת אותו". הפתרון שמיושם הוא "הבלטת מרכיב זהות אחד על חשבון השני, אולם הדבר גובה מחיר אישי". אם כן, אולי הוגשם בישראל החלום האמריקאי אך בדרך היטשטשה עוד יותר הזהות היהודית.
אובדן זהות
בני הדור הצעיר שגדלים בארץ נולדו כיהודים, אך מסתבר שעובדה זו אינה מסַפקת להם, וודאי שלא ליהודי התפוצות, תשובות משביעות רצון לשאלת הזהות היהודית. אפשר לומר שהסכנה הגדולה הניצבת כיום בפני העם היהודי היא אובדן זהות. החיים ברשתות החברתיות חסרות הגבולות, הטיולים הממושכים בחו"ל, ההרגשה שכל העולם הפך לכפר גלובלי – כל אלה מעוררים בדור הצעיר זהות גלובלית אינדיבידואלית רב-תרבותית. ישראלים רבים עוזבים את המדינה ועוברים לגור במדינות אחרות, מתוך שאיפה לשפר את מצבם האישי, ומתוך זיקה לרעיונות ולתפיסות קוסמופוליטיות. באותו הזמן, בהשראת הליברליזם המודרני, רבים מיהודי התפוצות מאמינים כי ככל שיידמו לעם שבקרבו הם חיים, יצליחו בהדרגה להיטמע בין כולם בנחת. נישואי התערובת הם דבר שבשגרה, וקיימים כבר חיזויים סטטיסטיים לגבי מתי יגיע יומו של היהודי האחרון בארצות הברית. כיום, 80% מהיהודים הצעירים בארה"ב טוענים שלא חשוב להם להיות יהודים, ומכריזים כי ישראל היא כבר לא מותג להזדהות עמו. מכאן גם מובן מדוע הקשר בין ישראל ובין יהדות ארה"ב הולך ונחלש. רבים מהם אינם מבינים מה הטעם לשמור על זהותם היהודית, אם התמורה היחידה שנראית לעין היא יחס עוין מהסביבה שבה הם חיים. התופעה הזו לכשעצמה היא ייחודית, חִשבו לרגע: ראיתם פעם צרפתי שלא רוצה להיות צרפתי ומעדיף להיות ספרדי או אנגלי? באף עם אין תופעה כזו שאדם אינו מעוניין להשתייך לעם שלו. אצל יהודים זו תופעה שכיחה, ישנם יהודים שהיו שמחים להיות צרפתים, אנגלים, אמריקאים וכיוצא בזה. "עם נבחר" נשמע ליהודים רבים כמושג המבטא התנשאות, שחצנות, אליטיזם, מקור לדעות קדומות וגזעניות. לטענתם, זהו ביטוי מובהק לפילוסופיה ישנה שבגלגולה האחרון הביאה עמה את כל הרעות החולות של מאתיים השנים האחרונות, כמו הלאומיות, הנרטיבים הגדולים והאידיאולוגיות שאחראיות לזוועות החמורות ביותר שראה העולם במאה העשרים. חלקם סבורים שתפיסת הנבחרות היא הסיבה האמיתית לאנטישמיות, ולכן צריך לעשות הכול כדי להתנער מהגדרה זו. לאמיתו של דבר, אין זה מקרי שתהיות כאלה בנוגע לזהות היהודית עולות בדורנו. כדי שהיהודים יבינו מהו הפוטנציאל הייחודי שטמון בהם, עליהם להתוודע מחדש אל השיטה לחיבור מעל כל ההבדלים, שלפיה הם התקיימו בעבר, לממש אותה בפועל ולהוביל כיום את האנושות כולה לאחדות. להיות אומה "נבחרת" זו הגדרת שירות מחייבת ולא תואר אצולה, כך מלמדת חכמת הקבלה. כל עוד אין היהודים מספקים לעולם את המיוחד שבהם, נותר להם רק שם-תואר ריק מתוכן או גרוע מכך, פרשנויות שונות ומשונות, שלא מתקבלות על הדעת. לכן אין פלא שבדורנו זה, הרגשת השייכות לאומה הישראלית מתמוססת ועמה גם הזהות היהודית. יתר על כן, חוסר מימוש האידיאולוגיה המקורית של העם היהודי היא הסיבה השורשית להרגשה שמשהו בעם הזה פגום, חסר, לא בסדר, לא נכון. הנטייה היא לתלות זאת בשחיתות שלטונית, מדיניות קלוקלת, יחס מקפח למיעוטים ועוד. כך או אחרת, יש מי שאינו שוכח ליהודים את זהותם ודואג להזכיר אותה בכל הזדמנות, גם אם הם עצמם רוצים מאוד לשכוח.
אנטי-ציונות ואנטי-ישראליות
על הנייר, האנטישמיות היא נחלת העבר. השואה הביאה למרכז התודעה האנושית את הפסול בדעות חשוכות כלפי יהודים ואף נוסדו תקנות כנגד הסתה לשנאה, אנטישמיות וגזענות. באופן רשמי, הוצאו הדעות האנטישמיות מחוץ לחוק. מאותה תקופה והלאה אין מדינות מערביות הדוגלות באופן רשמי בהשקפות אנטישמיות, אך המציאות מראה כי האנטישמיות נותרת כדעה המושרשת עמוק בתרבות העולמית ומקבלת צורה חבויה, מוסווית, המתפרצת במגוון אופנים חדשים. מדינת ישראל הוקמה לאחר שמדינות העולם הבינו שטוב יהיה אם יתנו לשארית הפליטה של העם היהודי לחזור לארץ ישראל, לשקם ולבנות את עצמם, מאחר שהחיים בין אומות העולם אינם יכולים לשמש עוד כפתרון עבורם. גם היהודים קיוו שמהלך כזה יביא סוף סוף לקץ השנאה והרדיפה כלפיהם. אך הקמת מדינת היהודים, שהייתה אמורה למעשה לפתור את "הבעיה היהודית" של העולם, הביאה בסופו של דבר להולדתה של צורת שנאה חדשה ליהודים בדמותה של האנטי-ציונות. אחת ההתבטאויות המעניינות בנידון הייתה בזמנו של הכומר ד"ר מרטין לותר קינג הבן. אומנם שנים עברו מאז שניסח זאת ב-1967, אבל הדיוק שלו עדיין מפליא בחדותו. ב"מכתב לידיד אנטי-ציוני" הוא כותב: "בארצות המערב שוב אין זה פופולרי לתת פומבי לשנאת היהודים. כיוון שכך, האנטישמי מחפש תמיד צורות, דרכים ובמות חדשות לטפטף בהן את רעלו. לכן, הוא שוב איננו שונא יהודים. הוא בסך הכול אנטי-ציוני". הוא ממשיך ומחדד: "ידידי, אינני מאשים אותך באנטישמיות מכוונת. אני יודע, שכמוני, חש אתה אהבה עמוקה לאמת ולצדק, וסלידה מגזענות, דעות קדומות, ואפליה. אך אני יודע שהוטעית, כמו אחרים, לחשוב שאתה יכול להיות 'אנטי ציוני' ועדיין להישאר נאמן לעקרונות הכנים שאתה ואני חולקים. תן למילותיי להדהד בעמקי נשמתך: כשאנשים מטיחים האשמות בציונות, מטרתם האמיתית היא היהודים, אל נא תטעה בזאת". מיום היווסדה של מדינת ישראל גברה העוינות הערבית כלפי יהודים. ד"ר מרדכי קידר, מזרחן בעל שם עולמי, מסביר כי בעולם המוסלמי היהודים מוגדרים כד'ימים, בני חסות תחת דת האסלאם. לפי השקפתם, היהודים הם לא עם אלא דת בלבד ולכן אין להם זכות להגדרה עצמית. בארץ שנכבשה בעבר על ידי האסלאם, בני דתות אחרות צריכים לחיות רק תחת שלטון מוסלמי. לכן הקמת מדינה על ידי יהודים והפיכתם של המוסלמים שבה למיעוט אתני הן דבר שאינו מתקבל על הדעת. כך התפתחה בהדרגה אנטישמיות אסלאמיסטית רבת עוצמה. כיום המלחמה ביהדות ובמדינת ישראל מוגדרת כמלחמה דתית, ג'יהאד. עבור האסלאם הקיצוני השמדת ישראל הפכה לאידיאל דתי, ומחבלים מתאבדים מקבלים מעמד של שאהידים. כתוצאה מכך, מדינת ישראל נמצאת באופן קבוע תחת איום קיומי.
*
בתהליך הדרגתי האנטי-ישראליות מתפתחת בקרב מדינות העולם. היחס למדינת ישראל מצד ארגון האומות המאוחדות, שב-1947 הצביע ברוב קולות בעד הקמת מדינה יהודית, מבטא זאת היטב. בעשור האחרון העביר האו"ם 223 החלטות כנגד ישראל. באותו הזמן כנגד סוריה, אשר בשש השנים האחרונות טובחת באזרחיה ללא רחם לעיני כול, התקבלו שמונה החלטות בלבד. בשנת 2016 אימץ האו"ם 20 החלטות כנגד ישראל, לעומת 4 בלבד כנגד שאר מדינות העולם. מזכ"ל האו"ם היוצא, באן קי מון, בסוף כהונתו בדצמבר 2016 סיכם את הדברים כך: "בעשר השנים האחרונות היה מספר לא פרופורציונלי של החלטות, דו"חות ודיונים נגד ישראל". הביקורת שמושמעת בעולם על מדינת ישראל לרוב אינה מסתכמת בביקורת לגיטימית, אלא מהווה דה-לגיטימציה לקיום המדינה בכלל. מספר ארגונים אנטי-יהודיים ואנטי-ציוניים, לצד קמפיין ה-BDS העולמי או כחלק ממנו, פועלים באופן נמרץ להחרמתה של מדינת ישראל ולהטלת סנקציות עליה. זאת, באמצעות פעילות תעמולתית, הפגנות, עצומות ומכתבי מחאה. הם פונים למובילי דעת קהל עולמיים בבקשות להצטרף לקמפיין הקורא לחרם כלכלי, אקדמי ותרבותי על ישראל. בפעילות זו לוקחים חלק פרופסורים בכירים לצד עיתונאים וציבור משכיל השייך בעיקרו לאליטה הכלכלית-תרבותית. ידוע לכול כי לא מעט יהודים וישראלים פעילים בארגונים אלה, ובמקרים רבים הם שמהווים את כוח החלוץ.
האנטישמיות החדשה
במקביל להרעת היחס למדינת ישראל, חוזרת ומתגברת האנטישמיות כלפי יהודים ברחבי העולם. לפי מדד האנטישמיות בעולם של "הליגה נגד השמצה", כרבע מאוכלוסיית העולם אוחזת כיום בדעות אנטישמיות. המדינה האנטישמית ביותר באירופה היא יוון, אשר 69% מתושביה הם אנטישמים ואחריה פולין עם 45%. זאת על אף שדווקא במדינות אלה יש מעט מאוד יהודים. כ-49% מהמוסלמים בעולם הם אנטישמים ו-24% מהנוצרים. גם בקרב הינדים ובודהיסטים נראתה אנטישמיות בהיקף של כחמישית מהנשאלים. לפי נתוני סקר ממאי 2017 של מכון המחקר PEW, 30% מהאזרחים במזרחה ובמרכזה של אירופה לא רוצים שכנים יהודים ו-20% מהם לא רוצים יהודים בכלל במדינתם, 22% מאזרחי רומניה ו-18% מאזרחי פולין היו מעוניינים לשלול את אזרחותם של היהודים. במקביל, סקר של ההסתדרות הציונית, אשר פורסם בתחילת 2018, מצא כי 83% מיהודי התפוצות נחשפו לאנטישמיות במדיה וברשתות החברתיות, ו-59% מהם סבורים כי הפוליטיקאים בארצם אנטישמים במידה מסוימת. באקדמיה בארה"ב, שוחרת החופש, נטען כי ישראלים או יהודים שולטים בעולם ואחראים לפיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בארה"ב, לפיגוע במשרדי "שארלי הבדו" בצרפת ב-2015, לעלייתה של דאע"ש ועוד כהנה וכהנה. התכנים, ההתבטאויות, הקריקטורות – כולם בעלי אותם סממנים יהודיים. ההקשר הקפיטליסטי, המזימה להשתלט על העולם, אפילו האף היהודי הגדול, כולם שבים מחדש. וכך האלמנטים של השמאל הרדיקלי באקדמיה המערבית חברו לאלו של האסלאם הפוליטי הקיצוני. פרופ' רוברט ויסטריך, מגדולי חוקרי האנטישמיות בעולם, מסביר את האנטישמיות בזמננו במילים אלה: "באמצעות מוטיבים הלקוחים מן האנטישמיות הקלאסית מוצגים ישראל והציונות ככוח-על חורש רעה, הנעזר בשיטות מושחתות ומאגיות כדי לשעבד את המזרח התיכון ואת העולם כולו. היהודים הציונים השטניים מוכפשים בלא יוצא מן הכלל כאימפריאליסטים, כגזענים, כדוגלים בהתפשטות ובהתרחבות וכנאצים; הם עסוקים ברדיפות בלתי פוסקות של ערבים; הם משקרים באופן שיטתי ומתמרנים בצורה מסולפת את השואה כדי לטייח את חטאיהם. "בחוגים פונדמנטליסטיים וקיצוניים בעולם הערבי ובאיראן מקובל לראות את ישראל באור קנונייתי, ככוח שטני הקושר מזימות כנגד האסלאם. בקרב תומכי האסלאם במיוחד, היהודים וישראל נתפסים כמפעילי 'השטן הגדול', דהיינו אמריקה". ומצדם של היהודים, חוזרים דפוסי המגננה הישנים: לא להבליט את העובדה שהנך יהודי, לא להסתובב ברחובות עם סממנים יהודיים, לא לדבר עברית בקול רם. להעמיד פנים שהכול בסדר, להדגיש את השייכות הבלתי אמצעית למדינה שבה חיים אותם יהודים כאזרחים, את הפטריוטיות, את הנאמנות הבלתי מותנית אליה.
*
גלגל חוזר בעולם? מה שהיה הוא שיהיה? עולם כמנהגו נוהג? הסיבות הגדולות שמובילות כל הזמן אל אותה התופעה, הטרידו לאורך כל ההיסטוריה את מוחם של רבים. החכמה ההיסטורית היא לא להתבונן על פרטים ותקופות אלא להביט במערכת היחסים בין היהודים לאנושות ממבט-על, ומתוך כך לענות על השאלות החשובות שנוגעות לעתיד. מה שמר על העם היהודי עד כה ומה צופן לו המחר? האם המציאות תעלה את היהודים ואת האנושות על מסלול התנגשות נוסף? האם יש תקווה לשלום בישראל ובעולם?
