פרק שלישי - מי אתה עם ישראל?
מה היה כה מהפכני בתפיסתו הרעיונית של היהודי הראשון? האם זה היה רעיון האל האחד בניגוד לריבוי האלים? או האם זה היה האל המופשט בניגוד לפסלי העץ והאבן, אשר להם סגדו בתרבות הקדומה?
בבל העתיקה, כ-1,800 שנה לפנה"ס – אברהם יוצא מבבל לארץ כנען. סביב האידיאה שלו נבנית קהילה מיוחדת אשר לימים תהפוך לעם ישראל.
במסופוטמיה של אותה תקופה, שלטה האמונה הפוליתיאיסטית. כל כוח טבע קיבל מעמד משלו: "אל השמש", "אל הירח", "אל הגשם", "אלת הפריון" וכן הלאה. את האלים ייצגו פסלונים שונים, כפי שנמצאו באופן נרחב באזור הקדום.
אביו של אברהם, תרח, היה מוכֵר פסלים, ואברהם גדל וחונך על פי האמונה הבבלית. אולם מה שהרחיק אותו מאמונה זו הייתה האידיאה המונותאיסטית שהפכה ברבות הימים לאמונה המרכזית בעולם. מה הסוד של אברהם?
אידיאולוגיית ה"אחד"
"זהו המחקר המכונה לחכמי הנסתר, בשם אחד. והאב הראשון לחקירה זו היה אברהם אבינו".
בעל הסולם, מאמר "תכונתה של חכמת הנסתר בכללה"
המונותיאיזם שהביא אברהם לעולם אינו מתייחס לדמות אל שמימית ובלתי מושגת אלא לחוקיות שנקראת "אחד". אברהם הבין שכוחות הטבע אינם נפרדים זה מזה כפי שהיה מקובל להאמין בעת ההיא, שמש, ירח, כוכבים, גשם, ים וכולי, אלא הטבע פועל כמערכת אחת שכל מרכיביה קשורים ותלויים זה בזה.
התפיסה הרווחת באותה תקופה הייתה, שכל כוח בטבע מסמל אל אחר ואליו צריך לפנות בבקשה כדי שייטיב עם האדם. כלומר, הציפייה מכוחות אלה הייתה לשנות את המצב לטובתו של האדם. כך נוצרו הטקסים השונים, במטרה לחזק את מעמדם של האלים, לשכך את כעסם ולקבל מהם שפע וברכה.
תפיסה זו התגלתה על ידי אברהם כטעות יסודית, כחוסר הבנה של חוקי הטבע. אברהם גילה שבטבע פועל כוח אחד כולל, המנהל את כל המציאות כמערכת אחת בעלת חוקים קבועים ובלתי משתנים.
בטבע אין "נפרדות", הכול מחובר ומקושר ומשפיע זה על זה. המשמעות היא שבין כל חלקי הטבע – הדומם, הצומח, החי ובני האדם – מתקיימים יחסי גומלין וקשרים של תלות ההדדית. בנוסף, הטבע שואף לאיזון, להרמוניה, כל כוח פרטי בטבע תורם את חלקו לאיזון הכללי של המערכת השלמה.
אברהם הבין שהטבע כולו הוא אחד, אבל בני האדם מתפתחים כ"נפרדים", מכאן הסיק שגם החברה האנושית צריכה לשאוף לחיים מתוך אחדות. כלומר, האדם אינו צריך לבקש מכוחות הטבע להשתנות בעבורו כדי להיטיב את מצבו, אלא הוא עצמו צריך להשתנות, להתאים את עצמו לחוקיות הטבע הקבועה. מדובר בגישה מהפכנית ממש.
כדי להגיע לכך, על האדם לשנות את היחס שלו למציאות שסביבו. כלומר, במקום לבחון את המציאות מתוך תועלתו האישית "מה ייטיב לי", עליו לבחון את המציאות מתוך טובת כלל המערכת, טובת החברה כולה.
ככל שישכילו בני האדם ליצור מערכת יחסים שבה כל הפרטים ירגישו בתלות ובקשר ביניהם ויפעלו בהרמוניה, כאיברים שונים בגוף אחד, כך תיווצר התאמה בינם לבין הכוח האחד. הודות להתאמה זו יעפילו למצב מתקדם ונכון יותר לקיומם.
אברהם מימש בפועל את החוקיות שגילה בטבע, לכן נאמר עליו שהוא "מאחד ועושה שלום בין כל הנבראים", כפי שמסביר המהר"ל מפראג (1609-1520). הוא זכה לכינוי "איש החסד" – "גמילות חסדים לא היה נמצא כמו באברהם, והבאת שלום שבין אדם לחברו, שהרי היה אב המון גויים" (המהר"ל מפראג).
פיתוח טבע שני של אהבה לזולת הוא שאפשר לאברהם לגלות את הכוח האחד. כוח זה מכונה גם בשמות נוספים כמו "א-לוהים", "בורא" או "כוח עליון", ותכונתו היא אהבה ונתינה טהורה.
לאחר הגילוי יצא אברהם למסע חייו, מסע הסברה שפתח פרק חדש בהיסטוריה האנושית, והשפעותיו עוד תהדהדנה מאות ואלפי שנים לאחר מכן. כך מתאר הרמב"ם את התהליך: "בן ארבעים שנה, הכיר אברהם את בוראו. כיוון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת, שאתם הולכים בה. ושיבר הצלמים… והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש א-לוה אחד לכל העולם" (הרמב"ם).
מאבק אידיאולוגי
"אנו באים להראות לעולם כולו, את האידיאל היותר גבוה שבמטרת הבריאה… בשעה שאנו מעיפים עין בוחנת על הדומם, הצומח, החי, והמדבֵּר, בשעה שאנו משימים לב להקשר הנפלא, המקשר את כולם יחד, צועדת בגאון ההחלטה, כי כל הבריאה כולה אחוזה ורתוקה היא יחד, כשלשלת אחת".
הראי"ה קוק, מאמרי הראי"ה
בחברה הבבלית נתפס אברהם כחריג. רעיון "אחדות הכול" של אברהם היה מנוגד לאופן התקדמותה של ההתפתחות האנושית שהתקיימה בבבל דאז – מאורח חיים קולקטיבי לאורח חיים של יחידים המקושרים ביניהם במערכת של אינטרסים. למעשה, התפתחות בכיוון זה מרחיקה את האדם מאופן פעולתה של מערכת הטבע.
מתוך ראייתו את המציאות כאחת, הבין אברהם שהאינטרס הפרטי שהשתרש בחברה יגרום בסופו של דבר לחורבן. הוא גילה שכל פרט הוא חלק בלתי נפרד מכלל החברה, ולכן דאגתו של האדם לעצמו בלבד על חשבון הזולת, מנוגדת לצורת ה"אחד" המאפיינת את כלל המציאות.
את הגישה המנוגדת ביותר לרעיון "אחדות הכול" של אברהם ייצג אז השליט האזורי, עריץ אכזרי בשם נמרוד. חז"ל אומרים על נמרוד: "עד ימיו היו כל בני אדם שווים ולא התגבר מי מהם למשול על חברו, ונמרוד התחיל להתגבר ולמשול בארץ" (פירוש מצודת דוד). את תהליך השתלטותו של נמרוד מסכם ההיסטוריון הנודע מן המאה הראשונה לספירה, יוסף בן מתתיהו, במילים הבאות: "קמעה קמעה הפך את המדינה לשלטון של עריצות" (יוסף בן מתתיהו).
נמרוד נחשב להוגה הרעיון לבנות את מגדל בבל, שהוזכר בפרק הקודם. כשאברהם ראה את הכאוס שהתחולל באותה תקופה, הוא התריע בפני האנשים על החורבן שעתיד להמיט עליהם האגו בתאוותו הבלתי מרוסנת לשליטה. המדרש מספר: "ועבר אברם בן תרח וראה אותם בונים… ומאסו את דברו" (פרקי דרבי אליעזר).
ההתנגשות בין נמרוד לאברהם כמוה כהתנגשות בין שתי גישות הפוכות לחיים. האידיאולוגיה שאברהם מייצג רואה את טובת הכלל כעיקרון חיוני, ויוצאת נגד השאיפה לשליטה אגואיסטית שנמרוד מייצג. למעשה, בנקודה זו החל הפיצול בין גישתו של היהודי הראשון ובין גישתו של שאר העולם.
לידתו של עם
רוב הציבור נמשך אחר גישתו של נמרוד, הקרובה יותר לטבעו האגואיסטי של האדם, אך היו גם כאלה שהרגישו שהצדק עם אברהם. יחד עם שרה אשתו, לימד אברהם את שגילה על מבנה העולם, על החוק האחד והכולל שעל פיו בנויה המציאות, ועל דרך החיים המתאימה למבנה זה.
מכל העמים, השבטים והחמולות שחיו אז באותו אזור, אברהם קיבץ את האנשים שהתחברו לגישתו וגילו נכונות להתקדם. הרמב"ם מתאר כיצד היה אברהם "מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען" (הרמב"ם).
הוא דיבר עם כל מי שהיה מוכן להקשיב. "וכיוון שהיו העם מתקבצים לו ושואלים לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם" (הרמב"ם).
אברהם לימד את מידת החסד, במטרה ליצור בין תלמידיו מערכת יחסים המתאימה לגילוי הכוח האחד. רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב (1926-1855) מסביר: "כוונת הבריאה הייתה שיהיו כולם אגודה אחת", לכן לימד אברהם שעל כולם להתחבר כאחד מעל כל הנטיות האגואיסטיות. בהדרגה "התקבצו אליו קהילה גדולה שנקראו 'אנשי בית אברהם'. והיה הדבר הולך וגדול עד שנעשה קהל עדת ישראל" (רבי שמואל בורנשטיין).
כך נולדה קבוצת "בית אברהם" אשר לימים הפכה להיות עם ישראל. עם שהמקור שלו אינו ביולוגי, טבעי, ככל העמים, אלא אידיאולוגי, רעיוני.
ואכן, לאורך ההיסטוריה רבים מאומות העולם הצטרפו לעם ישראל. ביניהם היו אונקלוס הַגֵר, רבי עקיבא שהיה בן גֵרים, רות המואבייה שנעשתה לסבתא רבתא של דוד המלך – דמויות שהפכו למרכזיות בחיי העם היהודי.
אם כן, קבוצתו של אברהם היוותה את היסוד לעם ישראל, ומשאר בני האדם התהוו בהמשך כל יתר אומות העולם.
שורשי השנאה
המאבק האידיאולוגי בין גישתו של אברהם ובין גישתו של נמרוד יצר ניגוד פנימי, המהווה את השורש לרגשות השליליים שירגישו עמים שונים כלפי היהודים, מאז ועד היום.
נמרוד שנא מאוד את אברהם, כפי שמסופר במדרשים, עד שהשליך אותו לכבשן האש. אך זה הצליח להינצל. מה היה מקורה של שנאה זו שהביאה לניסיון ההשמדה של היהודי הראשון?
נמרוד מייצג את הגישה המבוססת על קשרים אינטרסנטיים. גישה זו, המתמקדת ברצונו הטבעי של האדם לקבל לעצמו, לעשות לביתו, מתוך אנוכיות, מנוגדת בתכלית לגישתו של אברהם, המציבה במרכז את טובת החברה כמכלול, מתוך רצון לתת, להעניק לזולת, לדאוג לאחר.
המאבק האידיאולוגי ביניהם מושתת על הקונפליקט בין שני כוחות מנוגדים: קבלה ונתינה. לכן מי שלא מרגיש שיש אמת בשיטתו של אברהם, מגלה באופן טבעי התנגדות אליה, שהולכת ומתעצמת ככל שהוא מבין יותר את מהותה.
משהחריף המאבק האידיאולוגי ובתוך כך התיעוב כלפי אברהם ותפיסתו, אסף הוא את תלמידיו ועזב את בבל. יוסף בן מתתיהו מספר: "בגלל העניינים האלה היו אנשי אור-כשדים ושאר תושבי ארם נהריים רבים עמו, ועל כן עלה במחשבתו לנדוד, והייתה לו ארץ כנען לנחלה" (יוסף בן מתתיהו).
מאז ראו תושבי בבל באנשי קבוצתו של אברהם שפרשו – זרים. הרגשת הזרוּת הזו תלווה גם את העם שיתפתח בעתיד מתלמידי אברהם, לכל אורך דרכו בעולם.
ישראל והעמים
הודות להדרכתם של אברהם והמנהיגים הרוחניים שבאו אחריו נשאר עם ישראל מחובר, ואילו שאר האומות נפוצו מאזור מסופוטמיה אל רחבי כדור הארץ. הן התפזרו, יצרו לשונות שונות ונעשו לשבעים אומות העולם הבסיסיות.
התהליך מתואר בכתביו של יוסף בן מתתיהו:
"מאותו זמן נפוצו בני האדם בשל הלשונות השונות ובנו ישובים בכל מקום ותפסו כל אחד את האדמה, שנזדמנה לו ושהובילוֹ שמה א-לוהים, עד שמלאה הארץ אותם, בפנים היבשה ועל שפת הים. ויש ועברו גם באניות והתיישבו באיים. אחדים מהעמים שומרים עוד על השמות, שניתנו על יד המייסדים, ואחרים שינו אותם, ולפעמים החליפום בצורה שנראתה מובנת יותר לשכניהם".
כך חולקה האנושות, באופן רעיוני, לשבעים אומות שמתפתחות בהתאם לאגואיזם הטבעי, וכנגדן אומה אחת בעלת אידיאולוגיה של איחוד בין חבריה.
חלוקת האנושות לשבעים אומות בסיסיות זוהי החלוקה הטבעית הקיימת במין האנושי. עם ישראל אינו נמנה בין שבעים אומות אלה, כפי שנאמר בספר הזוהר: "כנגד שבעים אומות שבעולם, הם היו אומה אחת כנגד כולם".
מדוע ישראל אינו נחשב לעם נוסף בין כלל עמי העולם? כי לעם ישראל מלכתחילה אין שום מכנה משותף טבעי כלשהו כפי שיש לכל עם אחר. כאמור, האידיאה הרוחנית של אברהם היא שקיבצה אנשים שונים סביבו, והפכה אותם לעם מיוחד, לפני כן הם היו ככל הבבלים.
מכיוון שעם ישראל הורכב מאוסף של נציגים מכל מיני חמולות, שבטים ועמים קטנים, שהיו שונים ומגוונים, נוצרו בחיבור ביניהם שני היבטים, או שתי "שכבות".
השכבה הראשונה הייתה מרקם אנושי שכלל את תכונותיו הבסיסיות של כל אדם ואדם, בהתאם לשורשו המסוים בשבעים אומות העולם. מעליה נבנתה שכבה שנייה מהנטייה לרוחניות. כלומר, על אף שהאנשים היו שונים ונבדלים זה מזה, בכולם הייתה קיימת נטייה לרוחניות, היינו לפיתוח תכונות החסד, האהבה והנתינה. הנטייה הזו חיברה אותם לאידיאולוגיה משותפת, ממש כמו דבק שמאחד את כולם.
מאז ועד היום, כל עוד היהודים מחוברים בשכבה העליונה, בחיבור רוחני, בנטיות לגילוי הכוח האחד מתוך קשרי אהבה הדדית – העם היהודי קיים מבחינה רוחנית, ואז הוא גם פורח ומשגשג מבחינה גשמית. אך כאשר האגו מתגבר ואין הם מצליחים לשמור על החיבור הרוחני, היהודים חוזרים להיות קבוצת אנשים מעמים שונים ללא שום מכנה משותף, וללא יכולת לגשר על כל הפערים שביניהם.
פסגת החיבור
לאחר שבני ישראל התהוו לכדי עם למרגלות הר סיני ונכנסו בהמשך לארץ ישראל, פסגת התפתחותם הייתה בניית בית המקדש בירושלים. בית המקדש מייצג את החיבור השלם אליו הגיע העם היהודי, לאחר שגילה את כוח האהבה והנתינה על ידי שיטת החיבור שלימד לראשונה אברהם.
מבחינה רוחנית, בית המקדש אינו בניין מפואר עשוי עצים ואבנים, אלא קודם כול מצב שבו אהבת הזולת שורה בין כולם. הרב"ש מסביר: "ליבו של אדם צריך להיות בית מקדש", "לכן על האדם להשתדל לבנות בניין הקדושה שלו" (הרב ברוך שלום אשלג). כלומר, להתגבר על הרצונות האגואיסטיים שמתגלים בקרבו ולממש את הכלל הגדול של "ואהבת לרעך כמוך" במלואו. בית המקדש הגשמי הוא רק תזכורת חיצונית למצב זה של חיבור פנימי.
חשוב להבין שעם ישראל לא היה מורכב מחבורת אנשים זכים ועדיני נפש. להפך, דווקא בעלי הרצון האגואיסטי המפותח ביותר נמשכו אחר לימוד אותה שיטה, ולכן לא אחת צצו ביניהם סכסוכים ובעיות רבות, כידוע. אך דווקא העלאת חשיבותו של עקרון האחדות מעל השנאה עזרה ליצור ביניהם קשרים חזקים יותר ויותר, עד שחשו באופן ממשי את הכוח המחבר בין כל חלקי הטבע. כמו שבין מולקולות יש כוח שמקיים את הקשרים הכימיים שלהן זו עם זו, כך גם בקשרים מורכבים בין אנשים.
נוסחת הקיום היהודית היא "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י). הפשעים הם הריבים, ההתנגשויות והרגשת הפירוד בין בני אדם. והאהבה היא היכולת לחבר בין ניגודים בהשלמה הדדית.
*
בשלושת הרגלים היו היהודים עולים לרגל לירושלים, והמחזה היה מרהיב. לא רבים יודעים זאת, אבל העלייה לרגל נועדה בעיקר לצורך התכנסות וקירוב לבבות בין חברי האומה, בניית אחדות שבה מורגש הכוח האחד.
יוסף בן מתתיהו, בספרו "קדמוניות היהודים", מתאר: "שלוש פעמים בשנה יתכנסו העברים בעיר, שבה יבנו את בית המקדש… וזה יושג על ידי אותו מגע ומשא, לכשייטבעו בזיכרונם אלה בתוך אלה על ידי ראייה ושיחה; ואם יישארו ללא מגע ומשא ביניהם, יחשבו איש את חברו לזרים בהחלט" (יוסף בן מתתיהו).
עולי הרגל התקבלו בירושלים בזרועות פתוחות. תושבי העיר אירחו אותם בביתם והתייחסו אליהם ממש כמו אל בני משפחה, ולכולם היה מקום.
כך מתואר המצב הנפלא הזה במקורות: "וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלים בשלומם: 'אחינו, אנשי מקום פלוני, באתם לשלום?', והחליל מכה לפניהם עד שמגיעים להר הבית" (משנה). לא היה אדם שהגיע לירושלים ולא דאגו לכל צרכיו. "לא אמר אדם לחברו: לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים… לא מצאתי מיטה שאישן עליה בירושלים" (אבות דרבי נתן).
הכוח העליון שרה בקשרי האהבה האלו, כולם הרגישו חופשיים ושמחים, משוחררים מדאגותיהם הפרטיות ויכולים להתמסר לטובת הכלל.
הפילוסוף פילון האלכסנדרוני תיאר את העלייה לרגל: "אלפי אנשים מאלפי ערים, אלה דרך היבשה ואלה דרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, מגיעים בכל חג אל בית המקדש כאל מקלט משותף, אל נמל מוגן מפני סערות החיים… בלב מלא תקוות טובות הם עושים את החופשה החיונית הזאת בקדושה ובמתן כבוד לאל: הם גם קושרים קשרי ידידות עם אנשים שלא הכירום עד כה, ובמיזוג הלבבות… הם מוצאים את ההוכחה הניצחת לאחדות".
בימים שבהם מימשו ישראל את האחדות ביניהם, הם שימשו כמקור השראה. בספר הזוהר מסופר כי כאשר בית המקדש היה קיים "פני כל היו מאירים… ולא היה יום שלא נמצאו בו ברכות וחדוות. והיו ישראל יושבים לבטח בארץ, וכל העולם היה ניזון בגללם" (ספרי דברים).
חז"ל מספרים על לא-יהודים שנדהמו לראות את המחזה המרהיב של העלייה לרגל, וביקשו להצטרף אל תוך ים האהבה. "ועולים לירושלים ורואים את ישראל… והם אומרים, אין יפה להידבק אלא באומה זו".
אומנם קשה להאמין, אבל על אדמת ארץ ישראל שכנה פעם ישראל אחרת. חברה שבה כל אדם דאג לזולת כמו לעצמו, חברה שבה התממשו בפועל דבריו של אברהם על חיבור ואחדות הכול.
ראייה לעומק הטבע
תפיסת העולם של היהודים מתבססת על היכולת לאזן בין שני כוחות מנוגדים: קבלה ונתינה, כוח אגואיסטי וכוח אנטי אגואיסטי, או כוח מפריד וכוח מחבר. יכולת זו העניקה להם "ראייה גלובלית" המאפשרת בחינה וניתוח מצבים באופן מתקדם יותר, משתי נקודות מבט שונות גם יחד.
כדי להמחיש את יכולת ה"ראייה" הייחודית הזו, נתאר לעצמנו מצב שבו נכסה את אחת מהעיניים שלנו למשך מספר חודשים, ולאחר מכן נסיר את הכיסוי ונשוב לראות בשתי העיניים. אין ספק שדרך שתי עיניים הראייה שלנו תהיה עמוקה יותר מאשר דרך עין אחת בלבד.
מתוך ראיית המציאות כמכלול אחד הצליחו היהודים לגלות כיצד הכוח האחד מפתח את הדומם, את הצומח, את החי ואת האדם. מתוך הבנת חוק ההתפתחות הכללי התבררו להם הסיבות הפנימיות לכל מה שנראה לעינינו במציאות, לכל התופעות. הם הבינו את הקשר בין סיבה לתוצאה, מדוע מתרחשים דברים כפי שהם מתרחשים. החוקיות הכוללת הקיימת בטבע הייתה ברורה להם.
בהתאם לחוקיות זו, עוצבו המבנה החברתי, החינוך והתרבות והוגדרו חוקי התנהגות מיוחדים ששמו דגש על הדדיות וקשר, יחס מיוחד למשפחה, לחברה, לנזקקים, לזקנים, יחס לבעלי חיים, לצמחים ולסביבה האקולוגית, וכן חוקים כמו שמיטה ויובל, ימים כמו שבת, ראש חודש וחגים מיוחדים.
כלומר, המנהגים והחוקים היהודיים הנתפסים כיום כחוקי מוסר או דת בלבד, צופנים בחובם הרבה יותר ממה שנראה לעין. הם נובעים למעשה מהכרת החוקיות הנסתרת של מערכת הטבע הכולל. בעל הסולם, במאמרו "החירות" כותב: "המצוות שבתורה, אינם אלא חוקים והנהגות הקבועים בעולמות העליונים, שהמה השורשים לכל דרכי הטבע שבעולמנו הזה".
חורבן הקשר
כעבור זמן לא רב מבניית בית המקדש הראשון שוב פרץ האגו, הגישה האינדיבידואליסטית לחיים התגברה, והפעם דווקא בקרב העם שדאג לטפח לאורך השנים את קירוב הלבבות.
היהודים התפלגו למחנות, כל אחד שקע בדאגה לעצמו והפילוג שנוצר סָדַק את יסודותיה של האומה. אומנם לאורך תקופת הפירוד היו ניסיונות לחיבור מחודש, כמו בעת בניית בית המקדש השני ובתקופת החשמונאים, אך לא היה בכוחם של אלה לעצור את תהליך ההתפוררות.
"העידו קדמונינו, לא חרבה ירושלים, אלא מפני שנאת חינם שהייתה באותו הדור, כי אז נגועה האומה ומתה, ואבריה נתפזרו לכל רוח".
הנצי"ב מוולוז'ין (1893-1816) מתאר את מערכת היחסים שנוצרה בין היהודים באותה תקופה: "בני הדור של חורבן בית שני, היו דור עיקש ופתלתל… ולכן מפני שנאת חינם שהייתה בליבם זה לזה… היו סוברים שכל שלא נוהג כדעתם בענייני יראת ה' אדם כזה מצוה להרוג… ונשתלשל מזה לכל הרעות שבעולם, עד שלבסוף חרב הבית" (בעל הסולם).
נוכח התערערותו של הקשר בין חברי האומה, התגברה התאווה לממון, לכוח ולשליטה. "מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות, של עשירות והרמת הכוח – על הצדק, כשאר הגויים וכיון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקיבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו ליהנות מהחיים, ככל שדרש מהם האנוכיות. וכיון שעשו כך, התפוררו כוחות האומה. מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנוכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן". כך כותב בעל הסולם, במאמרו "הגלות והגאולה", והוא ממשיך:
"ובבית שני הובלט הדבר ביותר, כי תחילת הפירוד הודגש שם בפרהסיה, על ידי תלמידים דלא מעלי [בעלי גישה לא נכונה], שבראשם עמדו צדוק ובייתוס… כי לא רצו לפרוש מהאנוכיות. ועל כן הקהילו קהילות מסוג הגרוע הזה, ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאוות אנוכיות, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל, והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל".
השחיתות פשטה גם בקרב הכוהנים, ששיחדו את השלטונות בנסותם "לחטוף" משרות זה מזה. חז"ל הדגישו: "מפני מה גלו? מפני שאוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו" (תוספתא). משרת הכוהן הגדול שבעבר סימלה את שיאה של המסירות לחברה, הפכה בתקופות מסוימות למשרה שקונים עבור בצע כסף.
יתרה מזאת, כדי לשאת חן בעיני השלטונות, הנהיגו חלק מהכוהנים בתקופת הבית השני יותר ויותר סממנים מן התרבות ההלניסטית. חלק מהעם התנגד לכך ומרד בכוהנים. וכך בעקבות מלחמת האחים שפרצה בינם לבין עצמם נכנסו היהודים להתנגשויות עם השלטונות.
אם כן, שורש החורבן לא היה בהתנגשות בין היהודים לאויביהם מבחוץ, אלא השנאה בתוך האומה היהודית.
מלחמת אחים
בסוף תקופת הבית השני השנאה מגיעה לשיאה. יוסף בן מתתיהו, בספרו "מלחמת היהודים", מספר כי שרי צבאות הרומאים שמחו על מלחמת האחים בין היהודים, וכאשר האיצו במפקדם אספסיאנוס לתקוף לפני שיתהפך הגלגל, ענה להם כי מוטב להניח ליהודים לעשות את העבודה, משום שאם יגיעו הרומאים, מייד יתאחדו היהודים אל מול כוחות האויב, ואילו אם יניחו להם, תאכל אותם אש המריבה.
"כי הא-לוהים מיטיב לערוך את המלחמה ממני, והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חינם וייתן את הניצחון לצבאותינו בלי עמל וסכנה. ובעוד האויבים הולכים וכלים איש בידי רעהו, כי קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת אחים, טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים הולכים למות, הנלחמים ביניהם ברוח שיגעון" (יוסף בן מתתיהו).
הוסיף אספסיאנוס ותיאר כיצד היהודים אינם דואגים כעת להכין להם נשק ולבצר את החומות, אלא "רק חונקים הם איש את רעהו במלחמת האחים ובמחלוקת, וכל יום הם סובלים צרות ורעות נוראות, אשר גם בעלותנו עליהם ובכבשנו אותם לא נעשה להם כמוהן. ואם ירצה איש לשמור את נפשו, עליו לתת להם להמית איש את אחיו עד תומם. ואם לתהילת הניצחון תישאו את נפשכם, הן לא תגדל תפארתכם בהתנפלכם על אויב כזה, אשר אכלה אותו חרב מבית, כי ייאמר בצדק, אשר לא מידכם בא הניצחון, כי אם מן המחלוקת".
בית המקדש, הסמל של פסגת האיחוד והאהבה, לא היה יכול להתקיים בתנאים אלה של שנאה ופירוד. לכן, התרחש החורבן הנורא. כלי המקדש הובלו לרומא והאירוע נחקק על גבי שער טיטוס המפורסם.
כאן מתחילות 2,000 שנות גלות, המצביעות על כך שהעם שישב בארץ ישראל איבד את הרוחניות שלו. מהותה של גלות זו אינה גיאוגרפית או היסטורית כי אם גלות רוחנית-פנימית מתכונַת האהבה. כך הרב"ש מגדיר את הגלות: "שהם מונחים תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו". כלומר, שכל אחד חושב על טובת עצמו בלבד.
במצב זה העם היהודי חוזר להיות בשליטת האגואיזם הצר, ובתוך כך נעשה הפוך מהכוח האחד. אומנם הוא ממשיך לשמור על המסורת היהודית ולקיים את מנהגיה, אך מהכוח העליון הוא כבר מנותק.
היווצרות הדתות
"מעת שחרב הבית יצאה רוחנו".
הגאון מווילנה, ביאור הגר"א לספרא דצניעותא
חורבן הקשר הטוב בין היהודים גרם לכך שהכוח האחד נעלם מתפיסתם. כתוצאה מאיבוד הגילוי הממשי של הכוח האחד המנהל את המציאות כולה, הופיעו צורות דתיות עממיות ואמונות שונות.
הצורה הראשונה התפתחה בקרב עם ישראל, ששקע במעשים חיצוניים בלבד וזנח את הכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך".
תפילותיהם של האנשים התרכזו בבקשות אגואיסטיות לעצמם, במקום לבקש כוח לאהוב את הזולת. גם גמילות החסדים ומתן הצדקה לזולת נעשו מתוך ציות לקוד מוסרי או לשם צבירת נקודות זכות "בשמיים", ולא מתוך קִרבה פנימית בין איש לרעהו.
החלל שנוצר בלב האומה התמלא בניהול חשבונות קר עם דמותו של "היושב במרומים" שהמציאו אנשים לעצמם. החלה תחרות אגואיסטית: מי מקפיד יותר, צדיק יותר, צודק יותר, למי מגיע יותר שכר ומי צפוי להיענש. זוהי מהותו של חורבן הקשר שממשיך להרוס את העם היהודי עד עצם היום הזה.
"אידיאולוגיית האחד", שעליה נוסד העם היהודי, השתמרה לאורך כל תקופת הגלות רק בקרב יחידי סגולה המכונים "חכמי הקבלה" או "מקובלים". הם המשיכו לחקור את הכוח האחד, ולהשתדל להידמות לו בתכונותיהם, כפי שעשו במקור אבות האומה.
התכונות והתופעות של האחדות הכללית, שאותה גילו המקובלים בתהליך ההתפתחות, תועדו על ידם במה שייקרא לימים "חכמת הקבלה". במשך הזמן, אנשים שלא הבינו את פנימיות הדברים המתוארים בחכמת הקבלה עיוותו גם אותה. כך נקשרו אל הקבלה בטעות סגולות, חוטים אדומים, מיסטיקה, מאגיה ושלל אמונות טפלות. מהותה הפנימית של חכמה זו נשארה ידועה רק לאלה שקיבלו אותה ממורה לתלמיד, דור אחר דור.
מתוך היהדות העממית צמחה הנצרות וכמה מאות שנים לאחר מכן, בתחילת המאה השביעית נולד גם האסלאם. כל אחת מהדתות פיתחה מנהגים משלה, וגם אימצה לעצמה יחס מסוים ליהודים.
הנצרות והאסלאם החדירו למודעות האנושית מושגים מופשטים כמו "כוח עליון", "אמונה", "תפילה", "שכר ועונש", וגם רעיונות כמו אהבת הזולת וערך חיי האדם. אומנם בכל אחת מהדתות עברו מושגים אלה שינויים רבים עד שאיבדו ממשמעותם הרוחנית המקורית, כפי שקרה גם ביהדות העממית, אך עם זאת הן קידמו את האנושות למקום שיאפשר לה להבין בעתיד את המשמעות האמיתית העומדת מאחורי מושגים אלה.
הדתות פיתחו את מודעותה של האנושות לרמה של רעיונות מופשטים, אך מכיוון שהן נבנו על טבעו האגואיסטי של האדם, במקרים רבים הפכו הדתות גם למקור של כפייה, שליטה ואף הובילו למלחמות.
משך דורות רבים, יהיו בני הדת היהודית תחת שלטונן של הנצרות והאסלאם. אומנם היהודים כבר חדלו מלפעול על פי מהותם האידיאולוגית המקורית, אך אותן תכונות שנטבעו בהן בתקופת ההתפתחות שלפני החורבן, תגרומנה לכך שהשפעתם על העולם תהיה ניכרת באופן יוצא דופן.
