מאמרי הרב ברוך שלום אשלג על הלל הזקן
רב"ש, קטע ממאמר קעז: צורך וחשיבות לימוד האמונה, דרגות הסולם
"מי שרוצה לקבל עליו להיות יהודי ולגייר את הנכרי שיש בקרבו של האדם, אי אפשר לו להיות יהודי ולהיות דבוק בעם ישראל, רק אם אין כוונתו להשכר הטוב, שנקרא לימות המשיח. אלא כמו שכתוב הפסוק מי גר אתך, בעניותך. כמו שאמרו חז"ל, רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר (אבות פ"ד).
היינו עני בדעת, ועם כל זה מקיים את התורה, היינו סופו לקיימה מעושר, היינו שיזכה להבין. וכל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני, היינו שדעת התורה תסתלק ממנו.
רב"ש, קטע ממאמר תל. אהבה עצמית ואהבת ה', דרגות הסולם
יש אהבה עצמית, ויש אהבת ה'. ויש בחינה ממוצעת, שהיא אהבת הזולת, שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. וזה שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". וכמו שאמר הלל הזקן להגר, שאמר לו, "למדני כל התורה על רגל אחת. אמר לו, מה דסני עלך לחברך לא תעביד, ואידך זיל גמור". משום שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. ואז כל התורה וכל החכמה נתונים בלבו.
רב"ש, קטע מאגרת יב
...
ודבר הכרחיות ומותרות של כל אדם, רשות בפני עצמו באיזה שיעור לקבוע את זה. על דרך שאמרו חז"ל, שאם האדם מורגל לחיות בהכרחיות כעבד רץ לפניו גם כן מוכרחים להספיק לו, ומעשה בהלל שהיה רץ לפניו וכו'. הרי כל אדם יכול לקבוע מהו הכרחיות.
רב"ש, קטע ממאמר ז.'מהי חשיבות החתן, שמוחלין לו עונותיו. תשמ"ח
ובית הלל אומרים, כלה נאה וחסודה נאה, שזה יש לפרש, שהאדם צריך לומר על מה שהוא רואה "עינים להם ולא יראו". ומה שהוא שומע, הוא צריך לומר "אזניים להם ולא ישמעו". כלומר, שענין ראיה אינו דוקא בעינים, אלא שיש ראיה במחשבה. והפירוש יהיה, מה שהשכל מראה לו ציורים, שהם נגד האמונה, והוא שומע הרבה פעמים מה שהשכל נותן לו להבין, שענין עבודה לשם שמים אינו בשבילו, על הכל הוא צריך להתגבר ולומר על עצמו, "עינים ולא יראו". כלומר, מה שהשכל אומר לו ונותן לו להבין, אינו אמת. שזה נקרא "עינים להם ולא יראו את האמת, ואוזניים להם ולא ישמעו את האמת". לכן, הם המחשבות שלהם, היינו מה שהרצון לקבל לעצמו אומר לו, אינו אמת. אלא שהוא יגיד לעצמו, שבאמת היא "כלה נאה וחסודה נאה", אלא שאין הוא ראוי עכשיו לראות את האמת.
רב"ש, קטע ממאמר י' מהו החומר דלשון הרע וכנגד מי הוא. תשמ"ז
ועכשיו נוכל להבין מה ששאלנו לעיל, מדוע שבזמן שהגר בא להלל ואמר לו "למדני כל התורה כולה על רגל אחת", לא השיב לו הלל בלשון קודש כמו שהוא שאל "למדני כל התורה על רגל אחת", אלא השיב לו בלשון תרגום "מה דעלך סני, לחברך לא תעביד" (התרגום של "ואהבת לרעך כמוך"). ועוד יש להבין, הלא בתורה כתוב "ואהבת לרעך", הוא מצות עשה, והוא השיב להגר בלשון לא תעשה, כי אמר לו "מה דעלך סני, לחברך לא תעביד".
ולפי מה שמבאר את חשיבות של המצוה "ואהבת לרעך כמוך", במה שמבאר דברי רבי עקיבא, שאמר "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה", שדוקא ע"י מצוה זו יש בכוחה יותר הסגולה להגיע "לאהבת ה'". ומשום זה כשבא הגר להלל ואמר לו "למדני כל התורה כולה על רגל אחת", היה רוצה לומר לו הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" כמו שכתוב בתורה, אבל הוא היה רוצה להסביר לו ענין של עוון חמור הנקרא לשון הרע, שהוא עוד יותר חמור מהמצוה של "ואהבת לרעך כמוך". כי מצות "ואהבת לרעך" היא נותנת להאדם כח של התגברות לצאת מאהבה עצמית, שע"י זה שהוא יצא מאהבה עצמית, הוא יכול להגיע לאהבת ה', כנ"ל.
נמצא, אם הוא לא עוסק במצות "ואהבת לרעך", אלא הוא "בשב ואל תעשה", ולא התקדם ביציאת משליטת אהבה עצמית, אבל הוא לא הלך אחורה, זאת אומרת, הגם שהוא לא נתן להזולת אהבה, אבל "אחורי לא הלך", היינו לא עשה שום פעולה שתגרום שנאת הזולת.
מה שאם כן אם הוא מדבר לשון הרע על חבירו, בפעולה זו הוא "הולך אחורי", היינו לא די שלא עסק באהבת הזולת, הוא עוד עשה פעולה הפוכה, שהוא עוסק במעשים שגורמים "שנאת הזולת", בזה שהוא מדבר לשון הרע על חבירו. כי מדרך העולם הוא, למי שאדם אוהב אינו מדבר עליו לשון הרע, כי זה גורם פירוד לבבות, לכן את מי שאוהבים לא רוצים לדבר לשון הרע, כדי שלא יתקלקל את האהבה שיש ביניהם, משום שלשון הרע גורם שנאה.
נמצא לפי זה, שחומר העוון של לשון הרע הוא, כי אהבת הזולת מביא לאהבת ה', ושנאת הזולת מביא לשנאת ה'. ואיך יש בעולם דבר יותר רע מדבר שמביא לשנאת ה'. מה שאם כן כשהאדם חוטא בשאר עבירות, ולא יכול להתגבר על הרצון לקבל שלו, היות שהוא משוקע באהבה עצמית, עוד לא נעשה בזה "שונא לה'". לכן על שאר עבירות כתוב, "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם". מה שאם כן בעוון לשון הרע הוא נעשה ע"י פעולה זו "שונא לה'", שהיא ממש פעולה הפוכה מאהבת הזולת.
ובזה נבין את המאמר של ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא, כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר. היתכן שיהיה הלשון הרע שלו יגרום שיהיה חס ושלום כפר בעיקר. אלא כנ"ל, היות שזה גורם שיבוא לידי שנאת ה', נמצא שהוא כופר בעיקר מטרת הבריאה, שהיא "להטיב". ובטח אנו רואים, שמי שמטיב עם השני וכל פעם ופעם מוסיף לו טוב ועונג, בטח שאוהב אותו. והאדם, כשמדבר לשון הרע, מביא לו זה שישנא לה'. נמצא, שהאדם הזה כפר בעיקר מטרת הבריאה, שהיא "להטיב".
...
ועכשיו נבאר את שיעור של לשון הרע, איך וכמה נקרא לשון הרע, דיבור אחד או משפט אחד, אם אמר על חבירו כבר נקרא לשון הרע. השיעור הזה אנו מוצאים בתשובת הלל, שאמר להגר "כל מה דעלך סני, לחברך לא תעביד". פירוש, כל דיבור מה שאתה רוצה לומר על חבריך, תסתכל ותחשוב, אם הדיבור הזה, אם היו אומרים עליך, אתה היית שונא זה, היינו שלא היתה לך הנאה מדיבור הזה, "לחברך לא תעשה".
נמצא, בזמן שהאדם רוצה להגיד משהו על חברו, צריך תיכף לעשות חשבון, שאם היו אומרים עליו, היה שונא את הדיבור הזה, לחברך לא תעביד, שזהו שהלל אמרלהגר. היינו מכאן יש לנו ללמוד את שיעור של לשון הרע, מה שיש בו כבר איסור על דיבורו.
ובהאמור נבין מדוע אמרהלל להגר בלשון תרגום ולא בלשון הקודש, כמו שהגר אמר לו "למדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת". אלא אמר בלשון התרגום, היינו כי מה שאמר לו "מה דסני לך לחברך לא תעביד", זהו התרגום של הפסוק של "ואהבת לרעך כמוך".
ומקודם יש לנו להבין מה מרמז לנו לשון תרגום. הנה האר"י הקדוש אומר (תע"ס חלק ט"ו דף א' תשס"ה) "אלה כתוב ויפלה' אלקים תרדמה" גימטריא תרגום, שהיא בחינת אחוריים". זאת אומרת, לשון קודש נקרא "פנים" ותרגום נקרא "אחוריים".
ופנים נקרא "דבר המאיר או דבר השלם". ואחור נקרא "דבר שאינו מאיר, או שאינו שלם". ובלשון קדש, שנקרא "פנים", כתוב "ואהבת לרעך כמוך", שהוא ענין שלימות, כי ע"י אהבת הזולת האדם יגיע לאהבת ה', שזה שלימות המטרה, שהאדם צריך להגיע לדביקות, כמו שכתוב "ולדבקה בו".
מה שאם כן התרגום של "ואהבת לרעך כמוך", שאמר לו הלל "מה דסני לך, לחברך לא תעביד", יש לומר שהכוונה ללשון הרע, שזהו ענין "לא תעשה", שלשון הרע אסור לדבר, משום שזה מביא שנאה, ומזה חס ושלום יכולים להגיע לשנאתה', כנ"ל. אמנם וזה עוד לא נקרא שלימות, כי בזה שלא מדברים לשון הרע, עוד לא מגיעים לאהבת הזולת, שמאהבת הזולת הוא יגיע לשלימות, הנקראת "דביקות ה'".
אבל משום זה לשון הרע יותרחמור כנ"ל, משום כי לא די שאינו עוסק באהבת הזולת, הוא עושה פעולה הפוכה, שעוסק בשנאת הבריות. ומשום זה, כשמלמדים להכלל להתחיל בעבודה, מלמדים אותם קודם כל, לא לקלקל ולהזיק את הכלל, שזה נקרא "לא תעשה", אחרת אתה מזיק את הכלל, בזה שאתה עושה דברים להזיק, כי משום זה אמר הלל להגר שבא אליו, רק התרגום של "ואהבת לרעך":
א) מטעם שזה יותר מזיק, בזה שמדברים לשון הרע, מטעם כי זה גורם שנאה, שזה הוא ההפוך של אהבת הזולת,
ב) כי זה יותר קל לקיים, כי זה ורק "בשבו אל תעשה". מה שאם כן "ואהבת לרעך" זהו ב"קום ועשה", האדם צריך לעשות מעשים בכדי לקיים אהבת חברים.
אלא אח"כ יש יוצא מהכלל, שהם אנשים פרטים, שכל אחד רוצה להיות באופן פרטי עובד ה', אומרים לאדם ענין "ואהבת לרעך", שזה הוא הכלל שאמר ר' עקיבא, כנ"ל "שאהבת הזולת יביא לו להגיע לאהבת ה'", כי זה ועיקר המטרה, היינו שיהיה להאדם כלים דהשפעה, שבכלים האלו הוא יכול לקבל את הטוב והעונג, שזו היא מטרת הבריאה "להטיב לנבראיו".
רב"ש, קטע ממאמר כ"ד ההבדל בין צדקה למתנה, תשמ"ו
ועוד אנו רואים שם בדברי חז"ל, וזה לשונם "תנו רבנן, די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים ט"ו). "די מחסורו, אתה מצווה עליו לפרנסו. ואי אתה מצווה עליו לעשרו, אשר יחסר לו. אפילו סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד, סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין".
מכאן אנו יכולים לראות, לפי דרשת חז"ל על הפסוק "אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב ועבד רץ לפניו", הכל נכנס בגדר חסרון ולא בבחינת מותרות. כי כאן המדובר בעני, כמו שהביאה הגמרא, שלקחה לעני בן טובים. וזהו דאי מאי שנותנים לעני נקרא "צדקה", היינו בחינת הכרחיות. וכשהוא אפילו סוס לרכוב ועבד רץ לפניו, משמע גם כן נקרא "הכרחיות". אם כן אין לנו לומר גדר, שעד כאן נקרא "הכרחיות", ומכאן ולהלאה נקרא "מותרות".
נמצא לפי זה, אשר העני יכול לבקש, שיתנו לו בתור צדקה דבר, מה שלגבי אחרים נקרא זה "מותרות". זאת אומרת, מה שאמרנו, שהעני מבקש צדקה ואין לו כל כך בושה, משום שאצלו הצדקה דבר הכרחי. אבל אין לנו להבחין בין צדקה למתנה, שנקראת "מותרות", אלא שזה תלוי לפי אופי של האדם. ולכל אדם יש לו מיד המצד עצמו, לקבוע מה שנקרא "הכרחיות", ומה שנקרא אצלו "מותרות", מחמת שהוא דבר שיכולים לחיות בלי זה, ואין להעני כל כח אומץ לבקש מהשני, לכן נכנס זה בגדר מתנה, ושזה באה לו רק מצד התעוררות הנותן.
אבל מי יכול לקבוע, אם דבר זה שהאדם מבקש מחבירו, אם זה נכנס בגדר צדקה או מתנה, זה רק ה' יודע את שיעורו של אדם, שנאמר, שעד כאן נקרא "הכרחיות", ומכאן ולהלאה נקרא "מותרות".