היכל סוד הקורבן [היכל רזא דקרבנא]
944. כמו הקורבן לעזאזל, שכתוב, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל. כן הוא גם כאן, שנוהג וידוי עוונות. כי כשהקורבן עולה על המזבח, ואינו נשלח אל המדבר כמו העזאזל, מגיע לו וידוי עוונות כפליים. ומשום זה, זה עולה למקומו, וזה עולה למקומו, זה בסוד אדם וזה בסוד בהמה, כמ"ש, אדם ובהמה תושיע ה'.
945. מנחת חביתים, וכל שאר המנחות, צריכות לעורר רוח הקדוש ברצון של הכוהנים, והשירה של הלוויים, והתפילה של ישראל. ובאותו העשן והשמן והקמח העולה על המזבח, מתרווים ומקבלים סיפוקם כל שאר בעלי הדין, שאינם יכולים לשלוט בדין שנמסר להם. והכול נעשה בזמן אחד. הכול נעשה באמונה, להשפיע זה לזה, שימין ושמאל ישפיעו זה לזה ויושלמו זה מזה, ולהעלות למעלה הארת החכמה, שצריכים להעלותה מלמטה למעלה עד א"ס.
946. אמר רבי שמעון, הרימותי ידִי למעלה בתפילה. התפלל שגילוי הסודות האלו יהיו לרצון לפני ה'. כשהרצון העליון למעלה למעלה, בכתר דא"א, עומד על אותו הרצון שלא נודע ולא נתפס לעולם, שהוא רדל"א המתקן את כתר דא"א, ראש הסותם יותר למעלה. וראש ההוא האציל מה שהאציל ולא ידוע, שהוא מוחא דאוירא דא"א, והאיר מה שהאיר הכול בסתום, שהוא מו"ס דא"א.
947. הרצון של מחשבה עליונה, כתר דא"א, לרדוף אחר רדל"א, ולהאיר ממנו. אבל פרסא אחת נפרשה בין רדל"א לכתר א"א. ומתוך פרסא הזו ברדיפת מחשבה העליונה, ברדיפת כתר דא"א להשגת אור רדל"א, מגיע האור ואינו מגיע לו, כי הפרסא מעכבת עליו. ועד הפרסא מאיר מה שמאיר, ולא מפרסא ולמטה. ואז מחשבה העליונה מאירה בהארה סתומה, שאינה ידועה למו"ס. והמחשבה עצמה, שהיא כתר דא"א, היא בבחינת לא ידע.
948. אז הארה זו של המחשבה שלא נודעת, היכתה בהארת הפרסא, העומדת והמאירה בג' מיעוטים, שהם ממה שאינו ידוע, מוחא דאוירא, ואינו נודע, כתר, ולא נגלה, מו"ס. וכך, היכה הארת המחשבה שלא נודע, רדל"א, באור הפרסא, ומאירים יחד.
949. ונעשו ט' היכלות ברדל"א, כי ג' ראשים נכללים זה מזה ונעשו ט' היכלות, והיכלות אלו אינם אורות ואינם רוחות, ואינם נשמות, ואין מי שיעמוד בהם. הרצון של כל תשעת האורות העומדים כולם במחשבה דא"א, שהיא אחד מהם בחשבון התשעה.
הנה רצון כולם לרדוף אחרי ט' היכלות שברדל"א, בשעה שתשעה אורות עומדים במחשבה דא"א. אבל הט' שברדל"א אינם מושגים ואינם נודעים. כי אלו ט' היכלות רדל"א אינם עומדים לא ברצון, ולא במחשבה עליונה, שהיא א"א, תופסים בה ואינם תופסים. באלו ט' היכלות רדל"א עומדים כל סודות האמונה. וכל אלו האורות מהמחשבה העליונה, א"א ולמטה, כולם נקראים א"ס. כי עד כאן האורות מגיעים ואינם מגיעים ואינם נודעים, אין כאן לא רצון ולא מחשבה.
950. כשמאירה המחשבה שלא נודעת ממי מאירה, מוחא דאוירא, אז היא התלבשה ונסתמה בתוך הבינה, ומאירה למי שמאירה. ונכנסים זו בזו עד שנכללים כולם כאחד.
951. כשעולה הקורבן, הכול מתקשר זה בזה ומאיר זה בזה, אז נמצאים כל המדרגות בעלייה, והמחשבה התעטרה בא"ס. כי אותה ההארה שמחשבה עילאה מאירה ממנו, שלא ידע בה כלל, נקרא א"ס, שממנו נמצא עומד ומאיר למי שמאיר. וע"ז עומד הכול.
952. ס"א זו שנקרא קץ כל בשר, כמו שהקשר נמצא למעלה בבינה ובא"א בשמחה, כך גם למטה בזו"ן ובבי"ע, נעשה התקשרות זה בזה בשמחה וברצון לתת סיפוק לכל למעלה ולמטה, ואמא עומדת על ישראל כראוי.
953. בכל ר"ח כשהלבנה מתחדשת, שהמלכות מחדשת זיווגה עם ז"א, נותנים לקץ כל בשר הזה חלק נוסף, שׂעיר ר"ח על הקורבנות הרגילים, להתעסק בו ולהשתמש בחלקו, ויישאר הצד של ישראל להם לבדם, כדי שיתייחדו במלכם.
954. מקריבים שעיר משום שהוא חלקו של עשיו, כמ"ש, הן עשיו אחי איש שעיר. וע"כ הוא משתמש בחלקו, וישראל משתמשים בחלקם. משום זה כתוב, כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו.
955. קץ כל בשר, כל רצונו תמיד אינו אלא בבשר, ומשום זה תיקון הבשר תמיד הוא אליו, וע"כ נקרא קץ כל בשר. וכשהוא שולט, שולט על הגוף ולא על הנשמה. הנשמה עולה למקומה, והגוף ניתן לקץ כל בשר. כמו הקורבן, שהרצון עולה לזו"ן והבשר עולה לקץ כל בשר.
956. ואדם שהוא צדיק, הוא עצמו קורבן לכַפר. ושאינו צדיק אינו כן, משום שיש בו מום, כמ"ש, כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם. וע"כ הצדיק הוא כפרה בעולם וקורבן ממש. אשריהם הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב.
957. כתוב, ויכַס הענן את אוהל מועד. כי כשכיסה הענן את המשכן, שרתה השכינה בארץ, ועבר רוח הטומאה מעולם, שהיא קץ כל בשר, ומסתלק ונכנס בנקב של תהום הגדול, ורוח הקדוש שורה על העולם, שכתוב, ויכס הענן את אוהל מועד.
958. וכתוב, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן. כי רוח הקדוש שרה על העולם. ורוח הטומאה הסתלק, חוץ אם הרשעים ממשיכים אותו כמתחילה על העולם. ואם הם אינם ממשיכים אותו, אינו נמצא.
959. ולעת"ל, עתיד הקב"ה להעבירו מן העולם, כמ"ש, בילע המוות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דיבר. וכתוב, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.