י
יושר:
אור העליון המתפשט עד למסך שבכלי מלכות לזווג דהכאה, הנה הארה זאת מכונה בשם יושר, והוא להורות שההארה נמשכת רק ממקום מיוחד מא"ס ב"ה המקיף, שהוא סוד המלכות דא"ס ב"ה, ששם בחי' ראש, גם יורה שאין הארה זאת נמשכת מכל סביבות הא"ס ב"ה, שה"ס או"מ רק מצד אחד כנ"ל, וגם יורה שיש לו סוף ותוך, (ע"ע השתלשלות הפרצופין). והיפוכו הם העיגולים שה"ס הרשימו הנשאר בהרשימו אחר הצמצום שרשימו הזאת נבחן כאור פנימי לכלים ההם, אולם בצירוף בחי' אור דנה"י מראש הקו שמתפשט ג"כ בסוד עיגולים וכלים ההם מקבלים הארה מועטת מא"ס ב"ה המקיף מכל סביבותיהם בלי שום גבול, רק כל הגבול שלהם במרכזם בפנימיותם מבחי' נקודת הצמצום בלבד, ולא מצד חיצוניותם שהוא הא"ס ב"ה, (ע"ע עיגולים)
יושר:
ביושר היותר פנימי הוא עליון ומעולה, וחיצון שבכולם יותר גרוע מכולה (והיפוכם בעיגולים). ויושר זה מלביש לזה וזה לזה, עד שהגרוע שבכולם מלביש את כולם.
רוב מאמרי הזוהר וכמעט קולם מדברים רק מבחי' יושר, (ע"ח ענף ה').
ירידה:
יש לה שתי משמעויות, או התפשטות השפע להתחתון או הכנה אל התפשטות הזו. ומתוך שהעליון משפיע בדבר היתר ,עב ע"כ כל ירידה מראה גרעון גדול מתחילתו (כי מתחילה נמשך הכלים ואח"כ האורות).
ירידה בכח:
זה נבחן בשיעור הרצון לקבל שישנו בתחתון, כי אם שהוא בשיעור גדול נבחן שהאור העליון יורד אליו בכח, ואם הוא בשיעור קטן מכונה זה אשר אור העליון יורד אליו לאטיות, כלומר ברפוי כח.
ירדים במרוצה:
ענין הירידה דאורות עליונים בכח ובמרוצה, כל זה משוער ונבחן בכמות הרצון לקבל את האורות האלו שישנו בהתחתון, (ע"ע ירידה בכח).
יצירה:
ה"ע העולם החסר ג"ר, וה"ס היסוד דהעולמות, כי אצילות ה"ס הראש ובריאה ה"ס הגוף שיש בו חג"ת נ"ה, (כי אמא עד הוד אתפאשטותה). ויצירה ה"ס יסוד ועשיה ה"ס מלכות, ומה שהיצירה נק' יסוד, הוא שעל יסוד הזה נבנה כל הבנין, (בראש מקוה בסודיצירת כל האורות העתידים ביהיה). כי שורש הכל ה"ס יסוד, שבו נצטייר הכל ועלה עד הראש. כלומר, בסוד שנצטייר פעולתו לפניו ית' וית', מכל הזווגים העתידים להגלות בכח היסוד.
מבדיל בין אור לחושך: כי אז לא נגלה עדיין יסוד המבדיל בין מים למים. ולפיכך, הוא מסיים 9ל האור, ופועל ההכאה באו"ח העולה, עד הדעת הממשיך ט"ס דאו"י וט"ס דאו"ח, מדעת עד היסוד, בסוד ה"י העלמים אמנם חסר ראש.
יוד ספירות, יוד מדרגות:
ע"ע ע"ס.
יוד ספירות:
ע"ס דנפש הוא שם מושאל, כי עיקר הי"ס הוא הרוח, שה"סהויהדמ"ה במילוי אלפין, (ע"ע תגין ע"ע אותיות).
יוד ספירות הם העצמות, שהם הנקודים בתוך האותיות, נמשחים מחכמה עילאה, (כ"ח מ"ה ע"ע מ"ה) הנק' עילאה.
יוד ספירות הן, הם היוד אתיות שבהויה דמ"ה במילוי אלפין,שבגי' אדם, הרמח בחכמה כ"ח מ"ה, (ע"ע מ"ה)
יוד אצבעות הרגלים:
ד'האחורים דאו"א וישסו"ת וז"ת דנקודים לוקחים מיוד אצבעות הרגלים בסוד נעץ צפרני רגליו בקרקע, (ע"ח ש"ה פ"א)
והיינו ודאי מבחי' הנופלות מבי"ע, כי מי שאמרה לו אשתו נטמאתי, נועץ צפרני רגליו בקרקע והזרע יוצא דרך צפרנים, דהיינו למקום בי"ע רפרודא ששם הקליפות, (עי' סוד י"א סימני הקטורת).
ימות החמה:
שורשם בבינה, (ש"ד פ"ה ע"ח).
יסוד:
ה"ס המסך שיש בו קשיות, וכח המעכב על אור העליון שלא יתפשט ממנו ולמטה, וקשיות זו הוא מקבל מסוד צמצום ב' (אמנם מסך המקבל מכח צמצום א' נק' מלכות), (ע"עי צירה) (ע"ע יוסף).
יסוד:
ע"ע יוסף.
יסוד:
הכ"ב אותיות נק' תמיד בספר יצירה בשם יסוד, לרמז לטפת חומר הזכר שהוא הראשון והיסוד שהם עצמות.
ג' יסודות: הם מכח ג' ימים הראשונים דמע"ב כמפורש בכתוב, יסוד א' הוא המבדיל בין אור לחושך, יסוד ב' הוא המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים, יסוד ג' הוא המבדיל בין מים ליבשה, (שה"ס בין שמים לארץ).
יסוד הפנימי:
יורה על יסוד דפרצוף הראשון של אותו הפרצוף, הנק' פרצוף גלגלתא.
יסוד דא"ק:
הדר מלך, ה"ס שם מ"ה החדש, הוא תולדת יסוד דא"ק, (ע"ח ש"ג פ"ב).
יסוד דבינה:
מתפשט בז"א עד החזה, ונקרא שדי, ע"ש שאמר שם לעולמו די, ונגד נה"י דבינה יצאה לאה שנפסקת ומסתימת בחזה, וזה טעם שאמר לעולמו די, דהיינו על ידי יסוד דבינה שנפסק שם, (ש"ד פ"ה).
יסודות:
די יסודות הם: אש רוח מים עפר, שה"ס ד' האותיות של שם הויה, שהם חו"ב תו"מ, י"ה ה"ס אש רוח, ו"ה ה"ס מים עפר. גם הם מרומזים בד' העולמות אבי"ע. ובפנימיות האדם הנרנח"י, ובגופו ובמלבושיו ובבית שיושב בו. ובכל אחד מד' בחי' הנ"ל יש ג"כ להבחין בו ד' בחי', כי בפנימיות יש הנר"נ, ובגוף עצמות גידין בשר ועור. ובמלבושים יש ד' בגדי כהונה המוכרחין אפי' לכהן הדיוט, כתונת ומכנסים מצנפת ואבנט, ובבית יש בית חצר שדה מדבר.
ואין להקשות על הנ"ל שסדרנו הכל ע"פ ד' בחינות, הרי יש גם בחי' חמשית דהיינו קוצו של יוד וכתר ויחידה. והתשובה בזה, כי בחי' חמשית שה"ס הכתר, הוא בחי' אמצעי בין מאציל לנאצל, ואינו נבחן אל הנאצל, שז"ס ראשית חכמה, שכל נאצל מתחיל מחכמה. וע"כ אנו מבחינים רק ד' בחי' בכל נאצל ובכל מדרגה.
יסוד:
(ע"ע יוסף) כשעלה היסוד והלביש את הת"ת בעת עיבור א' דזו"ן, (בעליית נה"ילחג"ת), לא היה מקום למלכות לכלול בו,(בת"ת), וע"כ לא היה לה להמלכות בת זוג וכו' ואז היתה נקראת פסיעה לבר. והטעם, מפני שיש שם עובי ג' ספירות: ת"ת יסוד מלכות, משא"כ בשאר הקוין היה רק שתי ספירות: ח"נ, ג"ה. (של"ד פ"ד).
יסוד זכר:
(ע"ע יוסף, ע"ע כל, כלה) הוא נמשך מג' מקומות: יסוד א' נק' לשון. כלומר, יסוד דראש מקוה שידע את חלל הנוק' שנתגדלה, בסוד ותאמר הנני, אשר אז החזיר לה הפקדון בסוד דביקות רוחא ברוחא, (ע"ע ד' רוחין דאהב"ה, ע"ע זכר) שה"ס הסת"א, ואח"כ כשנמשך האו"ח מעילא לתתא, דהיינו הפקדון, שה"ס יסוד זכר, בא בעצמו ונתלבש בתוך דמקו"ה, דהיינו ג"כ במדת החלל המצוי שם, בדומה ליסוד עתיק המלובש בתוך דא"א ויסוד אמא המלובש בתוך דז"א. וענין זה הוא מקור הב' של יסוד דוכרא. ומקור הג' ה"ס הסת"ב דמקו"ה (כל"א) שנבחן אשר היסוד שהיה מלובש עד החזה חזר ונשלף משם בסוד משה משה, והתחיל האו"ח לעלות מתתא לעילא בסוד הסתכלות האמור, ונמשך ענין זה עד שנתגדל החלל של הנקבה לשיעור שלם, אשר אז חזר האו"ח עם האו"י שה"ס הפקדון, ובא ונתלבש בחלל דידה (כמו בתוך דמקוה). וזהו נק' זווג ממש זווג דגופא, משא"כ מקור הא' ה"ס זווג רוחני בלי הכר נוקבא, (כלומר מקבל וכלים), ומקור הב' ה"ע יסוד פנימי בבחי' זכרון והתלבשות עליון בתחתון, ומכאן נמשך החיבוק, וכך מקור הג' הוא העיקר היסוד וכל ברכת הזרע שבו.
(ע"ע זווג, ע"ע נסירה, ע"ע יצירה).
סיום היסוד: זה נעשה מכח ב' בחי', האחד הוא מכח ההתלבשות בחלל בבחי' אור היורד מעילא לתתא, הנה נפסק כל הארתו (ע"ע רת"ס) משום שאינו נוהג הסתכלות במלכות ג', עשא"ה. אכן מלבד זה יש עוד בחי' רעה, כי אחרי סיום הארתו שנגלה החושך, הנה חזרה הבחי"ד להגלות (במקו"הנ). דהיינו תחת רגליו ממש, וקליפה זו עלתה ונדבקה ביסוד הנ"ל ונעשית ערלה, כי הפגם עולה עד היסוד שבראש כנודע, בסוד שכל הנעלם מכל רעיון. ודע שבחי' הראשונה שנסתיימה ונפסקה בסוד החושך, ה"ס עטרה לראש צדיק, והשניה ה"ס הערלה וזוהמא דקלי'. וע"כ צריך לחתכה ולהטמינה בעפר. וז"ס הכתוב ויפן כה וכה וירא כי אין איש. דהיינו שהסתכל בנפילה דכלא ואורה הגדול ובקימה דאומ"צ ובהחשך. שה"ס עטרה לראש צדיק כנ"ל. ואז ויך את המצרי שה"ס ערל בשר הנ"ל הדבוק שם, ויטמינהו בעפר כדי שלא יודע לאיש, ויעלה פגמו וזוהמתו. אמנם למחרת כשפנה לעברים הנצים, שרצה להקים את הצדיק דבחי"ב, ויאמר לרשע למה תכה רעך, תיכף אמר לו הרשע הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, כלומר שחזר וגילה את הקלי' דמצרי הנ"ל שזוהמתו עולה עד הראש, וז"ש משה אכן נודע הדבר, כי לא הועיל ההטמנה, וע"כ וישמע פרעה ויבקש להרגו, אכן אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה וכו', (ע"ע זווג).
יסוד:
סוד ז"א שבכל פרצוף הוא היסוד שבו, כי הראש דכל פרצוף נק' א"א והגוף או"א וישסו"ת ונה"י הוא הז"א, שעקרו הוא קו האמצעי דהיינו יסוד. ועד"ז ממש בפרצוף נוק', שראשה א"א וגופה או"א וישסו"ת, ונה"י שלה ה"ס נוקבא דז"א.
יסוד דוכרא חסר ג"ר:
שה"ס נה"י וז"א דכל פרצוף כנ"ל, אשר הע"ב ס"ג אינם ממלאים אותו,
(ע"ע ב' מלכים בכתר א').
יסוד המלובש מגרון לחזה:
(ע"ע יוסף) שורשו מתוך מקו"ה מעת החיבור הראש בהתוך, אשר האו"ח ששימש בראש מקוה עד הכתר ממטה למעלה, הנה אח,כ בתוך דמקוה התפשט באותו השיעור ממעלה ממקום פה דראש למטה דרך התוך של הגוף, עד שהגיע לכל"א, ששם נתגלה מסך חדש להסת"ב, ונפסק אותו ההתפשטות המכונה תוך מקוה. ומכאן השורש לכלהו יסודות העליון, המלובש בגוף התחתונים מפה עד החזה, כמו יסוד עתיק המלובש בא"א ויסוד אמא המלובש בז"א וכו',
(ע"ע ראש הנקבה. ע"ע יובל, ע"ע יצירה, ע"ע יוסף).
יסודות דזכר ונקבה:
ג' נקבי מ (*) הם: א' פה דראש, שה"ס פה הבינה במקומה, (כל"א) בטרם שנתבררה באומ"צ, ב' ה"ס פה הבינה, בסוד כח"ב שיורד לחג"ת ונעשה לפה הטבור, ופי הטבור הזה חזר ונסתם בבירור דאומ"צ. ג' ה"ס פה הבינה שכבר נסתם בש"ת דת"ת ע"י אומ"צ כנ"ל, ואח"כ חזר ונפתח ע"י נכישה דנחש, וה"ס השער שעומד לזווג לפרקים בסוד זווגא דפסיק, דהיינו שלפעמים נסתם באומ"צ שלפעמים נפתח ע"י מקו"הנ בעוה"נ, ושם סוד דם טמא ודם טהור, שכל הנשמות מתגלים ע"י זה.
(*)הגהה, ויש עוד בחי' נקב רביעי, שה"ס פה האחור בחי"ד ממש, שזה מוכרח להשאר פתוח תמיד לדחיית פסולת, וז"ס המכה דאבימלך מלך פלישתים.
יחידה:
ה' בחי' נרנח"י פנימיים, והמקיפים ב' חיה ויחידה. (ע"ח ש"ה פ"א).
יחידה:
הגלגלת שה"ס הכתר, משם שורש לנשמה העליונה הנק' יחידה, (ש"ד פ"א ע"ח). לפי שמקפת כל העולמות בבחי' נשמה לנשמה לבדה ולא בבחי' נר"נ, כי הכלים דע"ס דראש נק' גו"ע אח"פ שבהם מתלבשים נרנח"י, וזהו בע"ס דראש ובא"ק, אמנם בפרצופי אצילות שיש בחי' גוף גם בראשים, כי כל ה"פ אצילות הם בחי' גוף לא"ק יש שם סדר אחר, אשר המוח הוא מדור הנשמה והלב הוא מדור הרוח והכבד הוא מדור הנפש, אך הנשמה לנשמה שה"ס עינים שה"ס ראיה בסוד חכמה, אין יכולת בגוף לסובלה ונשארת מבחוץ בסוד או"מ. ונחלק לג' בחי' או"מ כי כשהוא מקיף את המוח הוא בחי' מקיף אל הנשמה וכשמקיף את הלב הוא בחי' או"מ אל הרוח וכשמקיף את הנפש הוא בחי' או"מ אל הנפש.
אמנם היחידה שה"ס הגלגלת שה"ס כתר, אינה מקפת את הנר"ן שיהיו בה ד' בחי' מקיפין, אלא נחשבת לאו"מ אחד על כלית וז"ס שנק' יחידה מפני שאינה נחלקת כמו הנשמה לנשמה, אלא היא או"מ יחידה ואין דוגמתה למטה, (ש"ד פ"א בע"ח),
ישסו"ת סתימאה:
(ע"ח ענף ה' צמח) כמו שיש או"א עילאין סתימאה הנק' חכמה סתימאה או מו"ס, (ע"חש"ט פ"ח). כן יש ישסו"ת סתימאה שהוא בגרון דא"א, וז"ש בזוהר פנחס רע"א, ישסו"ת סתימאה קדישא.
ישסו"ת:
הוא פרצוף בינה, המלביש מטבור ולמטה דפרצוף החכמה הנק' או"א עילאין.
מקורו: מתחיל מצמצום ב', שנה"י דס"ג ירדו ונטמנו תוך נה"י הפנימים, ועלו שניהם ביחד למ"ן למעלה מטבור דס"ג, (עפמ"ס ענף ט'). ומאז נתחלק פרצוף הס"ג, שבחי' נ"ה שלו שהתחברו בתוך נה"י הפנימים, נק' ישסו"ת או פרצוף בינה. ובחי' כח"ב חג"ת דס"ג שלא נתחברו בנה"י הפנימיים, נק' או"א עילאין או פרצוף חכמה.
יש"ס:
(ע"ע ישסו"ת, לעיל) ודע שהו"א נק' ישראל, אמנם יש"ס רומז על מקורו שה"ס ז"א דא"ק בטרם צמצום ב', אשר אז היה גם הנה"י דס"ג נמשכין עד סיום רגלי א"ק, והיה מסבב ומלביש לז"א הפנימי דא"ק, וז"א הזה היה נשלם מאד מהארת הס"ג, ועליהם נאמר שעלו למעלה מסבור דא"ק ושוב לא ירדו. ונמצא שהז"א הזה לא שב עוד למטה מטבור למקומו האמיתי, וע"כ נק' ישראל סבא, (ע"ע נה"י דס"ג שעלו שוב לא ירדו), ואור חדש זה שירד ובקע לפרסא ובא למטה מטבור דא"ק ה"ס ישראל זוטא, דהיינו שורש ז"א דכל העולמות, והוא נקרא ג"כ מ"ה הפנימי או יסוד דא"ק. נמצא שיש בחי"ד בשורש ישראל סבא, להיותו ז"א דא"ק.
ישראל זוטא:
ע"ע לעיל יש"ס.
ישסו"ת שעלו למעלה מטבור:
ולא ירדי, נשארו שם לשורש אל אור העינים והנקודים כמ"ש הרב. כלומר, כל טעם שבירתם של אור העינים היה מפני שישסו"ת הזה הוא שורשם. וכבר מבואר לעיל אשר היש"ס שעלה ה"ס ז"א הקדום דא"ק שיש בו בחי"ד ע"ש, וע"כ גרם שבירה בכלהו ז"א דה"פ נקודים.
ישסו"ת דא"ק:
כל מעלתו דישסו"ת דא"ק הוא משום דבשורש א' הנה כל ע"ס שלו בחי' ראש גמור, כלומר בערך א"ק הרי כליו מחודשים. וצריכים לב' הסתכלויות כמו הס"ג בעצמו שלא ירד למ"ן, כי ענין הקטנות שנתהוה שם מחמת המ"ן אין זה שולט כלום למעט צורת העליון, כי אין העדר ברוחני, אמנם כלפי ישסו"ת שהוא הבחי' שנתערב במ"ן ונתמעט קומתו הרי אין לו רק ראש בלי גוף, (ע"ע מ"ה).
וזהו שורש כל זווגי ע"כ ס"ג או או"א וישסו"ת, כי מ"ד דאו"א עילאין שלא נתערבו במ"ן עשים ומחזירים את הכלים דישסו"ת לבחי' ראש והסת"א ממש, כי לגבי ס"ג עצמו דא"ק שלא נתערב בהמ"ן אין שם בחי' מסך בכל הע"ס דישסו"ת רק מתחתיו דהיינו בטבור, וע"כ מטבור ולמטה מתפשטים תוך וסוף חו"ג. וכולל תיקון זה, דאע"פ שישסו"ת הזה אינו משפיע רק חו"ג לבד משום המ"ן שבנקבי העינים וכל היוצא דרך עינים הוא חו"ג לבד, עכ"ז בהזדווגו עם או"א עילאין בקומה שווה, הנה ע"י מ"ד דאבא הרי המה חו"ג דג"ר ממש להיותו אז בחי' ראש דאו"א, וה"ס זווג דנשיקין פה דאו"א עילאין (בלי עיה"נ) ופה דישסו"ת, וע"כ מתגלה אור החכמה דאו"א עילאין בפנימיות חו"ג דישסו"ת דאמא, ואז מתפשט משם ולמטה הסת"ב לתוך, ואח"כ נה"י דהיינו סוד נר"ן שברת"ס. וז"ס שלכל זווג מוחין לז"א חוזרים או"א וישסו"ת לפרצוף אחד בקומה שוה פב"פ.
ועיקר ההבנה כאן, אשר אבא אינו מרגיש שום מסך בתוך הישסו"ת שה"ס אמא והיא כעצמו ובשרו ממש, כי מסכים דתחתון אינם מחשיכים כלום על העליון, וכל חיבורה שנתפעלה ע"י בחי"ד אינו נוגע לו ולא כלום.
באופן שכל מעלתו דישסו"ת הוא משום שהוא מ"ה החוזר להיות ס"ג, כי שלא בשעת הזווג הוא מ"ה בנ"ר וחסר ג"ר, אמנם בשעת הזווג ע"י אבא עילאין חוזר להיות ס"ג, ובחי' מ"ה שבו יורד אל התחתון הימנו דהיינו הז"א. וז"ס שאין הז"א מקבל בחי' נשמה רק ע"י עליתו לישסו"ת וישסו"ת מוכרחים לפנות לו מקום ע"י עלייתם לאו"א עילאין, דהיינו כנ"ל שהישסו"ת חוזר לס"ג והז"א מקבל מ"ה שלו.
יה"ו הויה דמ"ה:
מה שקדם בא"ק הויה דב"ן להויה דמ"ה, ה"ס תפילין דר"ת וה"ס נקבה תסובב גבר.
הויה צבאות:
שע"הכ ע"א השם צבאות משותף מג' מלות צא-בא-אות. צא ה"ס השמש שזריחתו בסוד היציאה, כמ"ש השמש יצא על הארץ. בא ה"ס מגן שה"ס הסתלקות אור השמש שנק' ביאה, כמ"ש כי בא השמש. ושם הויה בשלימותו, כולל ב' הבחינות האלו, וכן מתיחדים בכל השפעה. שיחוד הזה מכונה אות, שז"ס: צא זריחה, בא שקיעה, אות יחודם. וזס"ה, שמש ומגן הויה צבאות.
י"ה ו"ה בכל המילויים:
שהם ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן בגי' רל"ב, ועם ד' הכוללים בגי' רחל. פי' נודע שי"ה ה"ס כח"ב, ו"ה ה"ס זו"ן, ובכללות אמנם נמצא שיה"ו ה"ס כתך חכמה, ו"ה ה"ס בינה וזו"ן, ששלשתם נכללים בה' תתאה, וה"ת זאת היא המגלית והמקבלת לכל ארבע המילוים עסמ"ב, באופן שמן הבינה שבה נעשה ע"ב ס"ג, ומהזו"ן שבה נעשה מ"ה וב"ן.
ובזה תבין סוד מלכים שרים ועבדים: כי השכינה הקדושה נק' מלאכת ה'. ונודע דאיהו מלאך ואיהי מלאכה, ובסוד גילוי הקדושה איהו מלך ואיהי מלכה. אכן ודאי שאין מלך בלי עם וכמ"ש כתר יתנו לך ה' אלקינו מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה. ונודע ג"כ בסוד ירה יירה שכל הסר גורם לאבדות, ומב' אלה מותנים כל העם שהראשים המה הסרי לראות בסוד רואי פני המלך, ובזה המה מרבים עבדים להמלכות.
ודע שסוד י' ה"ס האור שאין לו התפשטות רק בה': בסוד הכ' בזוהר דא"ס לא נחית יחודא עליה עד דיהבינן ליה בת זוגיה.
וסוד ה' ה"ס הוצאת הבל לחוץ מפה: כי מכל הסתלקות האור נשארה רק בבחי' הבל אשר מוכרחת לבטלו ולהוציאה מחוץ, וזהו שכורה אותה לבית קבול להמשיך אור העליון, שסודו ע"כ היה בתמונת י' כלומר בלי התפשטות כלל לגמרי, כמו שהעידו לה עבדיה כמבואר. ומובחן כאן אשר אור העליון שנק' או"י שה"ס אור הסתכלות לפי עצמותו ה"ס י, והתחתון המקבל שה"ס בת זוגיה אשר בכח ההסתכלות כרה אותה עד שתהיה ראויה לקבלה ה"ס ה' עילאה, כלומר בת זוגיה דיוד המיוחדת ומזומנת לו ולא יחליפנה ח"ו לעולם, כי לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינן ליה בת זוגיה כמבואר.
קוצו של יוד ה"ס ו', אלא קש"י אוט'י ו' או"ח, קש"י מלגאו ו' מלבר: כי אחר שנתמלאה ה' עילאה באור הגדול של הי', הנה קוץ התחתון של היוד מתוך התחברותו בהאי שבילא דה', דהיינו החלל הגדול הנעשה מתוך יציאת הבלים לחוץ, הנה עתה נתקבצו כל אלו הבלים ושבו אליה והעלתה או"ח מפה ולמעלה עד קוצו של היוד, ואז נתפשטה בחי' קוץ התחתון של יוד התפשטות גמור ונעשה הי' לבחי' ו', באופן שיש עתה יהו.
י' נבחן ברישא גזעא ושבילא: שמתחילה בטרם התפשטות קוץ התחתון של היוד המכונה ג"כ שבילא, לא היה ניכר גם רישא דיוד שה"ס קוץ העליון, וע"כ נגלה רק חגזעא לבד בתוך הה', והטעם מפני שהי' חסרים עוד סוד נקודות הכסף: התלויים בהתחתון והתעוררותו. ואח"כ שנתעורר גם התחתון דהיינו הה' וגילתה בעצמה נקודות הכסף שלה מתוך קיבוץ ההבלים הנידחים, אז נתפשט שביל התחתון דיוד בסוד תורי והב, דהיינו שנתפשטה לו' מפה ולמעלה, ואח"כ נתפשט בשיעור הזה גם ממעלה למטה בתוך הה' גופה.
יובל:
יסוד הבינה נק' יובל, כמ"ש הרב של"ב פ"א וז"ל: כי הנה אין הבינה עצמה נק' יובל אלא היסוד שלה לבד, וז"ס על יובל ישלח שורשיו, שהוא הנהר העליון יסוד דבינה הנק' יובל ע"כ, (ע"ע יסוד המלובש מגרון לחזה).
יובל:
ה"ס שער הנון שלא נמסר למשה, בסו"ה ותחסרהו מעם מאלקים, ועל תיקונו בא סוד השבת, וע"כ אחר שבע שבתות אשר בכל פעם כשמגיע שנת השמינית חוזרים וזורעים, משום שנפסקת קדושת השבת, אכן בשבת השביעי מתגלה קדושה יתירה בסופו, ומופיע אור חדש גם כל השמינית, ולא לבד שאינו מפסיק קדושת השבת אלא מוסיף אור הגאולה והדרור יותר על השבת, כי בו תשובו איש אל אחוזתו- והארץ לא תמכר לצמיתות, כי אז ונגלה כבוד ה' על כל הארץ, בסו"ה כי לי כל הארץ והבן. בסוד יציאת כלים בטהרה.
יהיה:
אמרו ז"ל לע"ל יהי' שמו של הקב"ה יהיה, וה"ס עמוק וגדול מאוד. ואפרשו עם סו"ה מלך מלך ימלוך, שמלך ה"ס ג"ר ומלך חג"ת וימלוך ה"ס נה"י. אמנם ודאי אשר ההוה כלול ג"כ מיהיה והיה, כי ז"ס הכתוב כי הוא אלקינו ואנחנו עמו וצאן מראיתו, היום אם בקולו תשמעו. ויש כאן ב' ענינים, הא' ה"ס המלכות והשגחה כמבואר הכתוב ואנחנו: עמו, וצאן מראיתו. כי או"י ה"ס עמו והאו"ח ה"ס צאן מראיתו, מלשון יציאת והסתלקות האור אשר נעשה ונתקן לכלי קבלה, (ע"ע או"ח)
ענין הב' ה"ס שמיעת הקול, המבואר בכתוב אם בקולו תשמעו, אשר מלכותו ית' עלינו תלוי בתנאי הזה אם בקולו תשמעו. והנה בסוד הכתר והג"ר שולם היהיה כמו הוה, וזה מבואר בהכתוב היום שה"ס הוה, אע"פ שהוא תלוי ביהיה, דהיינו אם בקולו תשמעו, אלא שם היהיה כהוה וכל העומד לגבות כגבוי דמי, ובאופן זה במיוחד נבחן המלכות בכל תפארתו והדרו, שהרי כל המקיפים באים ומתגלים בה כמו אורות פנימיים ממש, וא"כ האור שלם. אמנם עיקר השם הזה ותוקפו נמצא בהכרח בבחי' יהיה אלא תחת שליטת ההוה הנצחי. ולפיכך אם אנו מתחשבים בגילוי מלכותו ית' נבחן לבחי' מלך הוה, ואם אנו מתחשבים בשמיעת קולו ית' ביחוד הריהו נבחן לבחי' יהי ימלוך. אמנם בסוד הכתר נבחן בעיקר סוד גילוי מלכותו וע"כ אמרנו שה"ס מלך.
והנה בי אלה מתפרטים בחג"ת נה"י, שסוד גילוי מלכותו כשבא ומופיע הוא בחג"ת ובסוד היה בכתר וע"כ ה"ס מלך. וסוד שמיעת הקול הנה מקום הופעתו הוא בנה"י בסוד הבנים וה"ס ימלוך וזהו בעוה"ז. אכן לע"ל כשיתיחדו כל הספירות, נמצא אשר גילוי מלכותו שה"ס שמו, יהיה מופיע בסוד יהיה.
יחוד י"ה בו"ה:
(ע"ע אותיות שם בן ד'), ונתבאר שם יוד ה"ס השחרות דאמא (סיתום דאומ"צ) דלית תמן לבנוניתא, וה' ה"ס ה' דהבראם וסוד ו' ה"ס כתר במהדורא ב' אחר הגלות ה' דהבראם שנקרא בשם חסד, כי כח"ב ירדו לחג"ת. וה"ס חסד דאתגליא אפומא דאמא שהוא חסד ג"ר. ולפיכך יש ב' משפיעים לסוד ה' שהם: י' משפיע ג"ר אמנם בלי חסדים, מחמת הסיתום הנ"ל, לפיכך למשפיע הב' זריך שה"ס ו' המשפיע חסדים. באופן כשמיחדים ב' המשפיעים האמורים נמצא לה' גם ג"ר וגם ו"ק, ג"ר מייחוד י וחסדים מייחוד ו.
יוסורין:
יש תענוג ויסורים שאינם נמשכים בסוד הזווג, והם שנק' בלשון בני אדם תענוגים ויסורין גשמיים, או סוב ורע. ויש אמנם תענוג ויסורין רוחניים, דהיינו הנמשכים ע"י זווג מאורות העליונים, בסו"ה כאשר שש ה' להיטיב אתכם כן ישיש ה' להאביד אתכם, אשר היסורים האלו הם יקרים ונעלים ביותר מן התענוגים, כי כל הגידול ושיעור הקומה רק מהיסורים באים. וז"ס שהעולם נברא בעשרה מאמרות כדי ליתן שכר סוב לצדיקים ולהפרע מהרשעים וכו', אשר בדרך זה נתלה כל הריוח והגדלות של הבריות רק בכח התחתון, דהיינו היסורין שלא היו קודם הבריאה והם בחי' יש מאין כנודע. וזה היה טעותו של עשו שאמר יש לי רב. שסבר שעיקר החשיבות תלוי בהתענוג והמאורות שמקבל מעליון, ולא היה מבין כלל הערך של היסורין והחושך הנמשכים בזווג כנ"ל. משא"כ יעקב אבינו אמר יש לי כל. דהיינו לרבות גם הקטנות והחושך הנ"ל שהם עיקר שיעור קומה, בדומה להצומח שעיקר קומתו וגדלותו נמשך מלמטה. למשל, כשתעיין בנקב הנעשה בצפורן תראה שבכל יום ויום הנקב מגביה את עצמו עד שבא ועומד בראש הצפורן, הרי ששיעור העליון מהצפורן עומד במקומו ואינו גדל רק התחתון גדל ודוחף להעליון למעלה הימנו. ומכאן תבין על כל הגידולים שאין עליהם כח מושך (ויז אפראנטא) המגביה אותם מלמעלה רק כח דוחף (וויז אטערגס) הדוחף אותם מלמטה כנ"ל אצל הצפורן. וע"כ יעקב לא מת, מפני שהיה לו תמיד גם בחי' הקטנות והחושך הדוחף ממטה למעלה ומגדיל את הקומה לאין סוף,
משא"כ עשו אמר אנכי הולך למות: מפני שהיה חסר לו כח הגידול והצמיחה כנ"ל, בסוד יש לי רב עש"ה.
ימין:
הוא עיקר עצמותו של הספירה, והשמאל הוא רק חלק העביות שבהספירה, הבחן זה של ימין ושמאל דכל ספירה נעשה בזמן צמצום ב', שעלתה המלכות ונכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה, והעביות הנעשה בכל ספירה מצד התכללות המלכות בה נק' צד שמאל, ועצמות הספירה נק' צד ימין.
ימין ושמאל:
ימין ושמאל דעליון הפכים לימין ושמאל דתחתון, ימין ושמאל דראש הפכים לימין ושמאל דגופא. ושניהם מטעם אחד, כי התחתון ביחס דעליון הוא תמיד כמו גוף כלפי ראש (ע"ע עליון). וימין דראש הוא נמשך ובא בסוד הבלים בטרם צאתו לחוץ שמשם סוד הברכה. ואור דקטנות הפרצוף ושמאל דראש ה"ס הבלים אחר שיצאו מהגוף אשר בראש הם בסו"ה ואלה יעמדו על הקללה, כי עדיין לא קיבלו אורותיהם המיוחדים להם.
והיפוכו בהגוף אחר שהאורות דראש נתלבשו בו בסוד או"ח היורד ממעלה למטה, שה"ס אור הבכורה והגדלות המתלבש רק בכלים גמורים, הנעשו מסוד הבלים אחר שיצאו מגוף וע"כ המה הם סוד הימין דגופא, והמה מקבלים מסוד השמאל דראש ששם עומדים הבלים הללו כנ"ל. ושמאל דגופא המה הבלים מטרם צאתם לחוץ הממשיכים רק סוד הברכה ואור דקטנות, ע"כ נבחנים לשמאל דגופא המקבלים מימין דראש ששמה עומדים הבלים הללו כנ"ל, (ע"ע נשיקין חיבוק),
יוסף, אתייליד יוסף:
(ע"ע נסירה) כי בעת שהיו דו פרצופין היה אור האחורים דידה שה"ס סיתום דחסדים המכונה כותל א', היה מכסה על היסוד דזכר שהיא המקובץ מסוד עשתי עשרה הנופלים, וע"כ איגניז יוסף, אלא אחר הנסירה שכבר ניקח ונשלף אחת מצלעותיו, דהיינו הכותל א' הנ"ל, ואז נגלה היסוד האמיתי דמשה משה (עש"ה).
יוסף:
ה"ס יום הששי סוד לחם משנה: שני העומר לאחד: דהיינו בחי"ב ובחי"ד נתכללו בו כמו בחי' אחת. וז"ס ב' חלומות שחלם יוסף על אחיו, הא' הנה קמח אלומתי וגם נצבה מלשון ינצו האנשים שה"ס בחי"ב שהי' לה תקומה באומ"צ, גם חזר ונצבה בכל"א בסוד יונת אלם, וכל השבטים נכנעו לאלומת יוסף. וחלום הב' ה"ס עשתי עשר העין דבחי"ד, שאז חזרו פעם ב' השמש וירח וסוד אחד עשר ונכנעו והשתחוו לו. אשר ב' החלומות נעשו לו לחלום אחד בסוד מלוך תמלוך ומשול תמשול כמ"ש לו אחיו.
יום ו' יסוד כולל ב' בחי: וכן ז"ס ב' החלומות דפרעה, בחלום הא' היו שבע פרות דקות בשר בולעים וכו' שז"ס בחי"ב. ובחלום ב' היו שבע שבולים דקות שדופות קדים שז"ס בחי"ד רוח קדים (מראש כל"א), ויוסף פתר לו בסוד יום השישי ואמר לו חלום פרעה אחד הוא, דהיינו כנ"ל בסוד עיה"נ.
ביה הויה צור עולמים:
הוא רומז על התפשטות האורות והסתלקותם שהיה בזמן עקודים, אשר בהתפשטות א' דא"ק היה התפשטות אחת והסתלקות אחת, וע"כ נרמז כאן שם י"ה כי התפשטות אורות ה"ס יוד והסתלקותן ה"ס ה' וה"ס פרצוף כתר דא"ק. ובהתפ"ב דהיינו פרצוף חכמה דא"ק היה יוד התפשטויות ויוד והסתלקויות, דהיינו התפשטות אור והסתלקותו בכל ספירה לבד ולא בבת אחת כמו בהכתר, וע"כ מרומזים בכל השם בן ד', שקוצו של יוד ה"ס כתר ויוד חכמה ה"ר בינה ו' חג"ת נה"י ה"ת מלכות. וז"ס בי"ה הויה צור עולמים, שהעולמות התחילו להצטייר בעקודים בסוד ב' שמות הנ"ל, בב' פרצופין דא"ק, כתר י"ה וחכמה י"ה-ו"ה כנ"ל.
ביה שמו:
רומז על ס"ג דא"ק דהיינו פרצוף הבינה, ששם היה ג"כ רק בחי' התפשטות אחת והסתלקות אחת, כי נתפשט בכגנ"י ונסתלק בח"ב חסד תהו"מ, או להיפך שנתפשט בחו"ב חסד תהו"מ ונסתלק מכגנ"י(וע"ע מטי ולא מטי), ונמצאים כל היוד התפשטויות והסתלקויות שהיה בפרצוף חכמה דא"ק לצייר העולמים שה"ס שם בן ד' הויה כנ"ל, חזרו ונכללו בבינה רק בב' אותיות י"ה, דהיינו התפשטות אחת והסתלקות אחת. וכל שם הויה דחכמה נכלל בי"ה, וז"ס ביה שמו כלומר ביה נכלל כל השם. וע"ז הרמז אשר י"ה במילואו יוד הא בגי' כ"ו כמו כל ד' אותיות דהויה והבן זה.
ישועות:
ה"ס השלימות המתקבל על פי הגבורות הקשות הנחמדים מדבש ונופת צופים, בסוד השמאל החוזר להיות ימין שהצרה בעצמה נתהפכת להרוחה גדולה. והוא מהלשונות שיש בהם דו משמעויות והפכים, כי שע יורה לפעמים הרחקה כמו שעו מני ואמרר בבכי, ולפעמים יורה הקרבה כמו וישע ה' אל הבל וכו' ואל קין ומנחתו לא שעה. (ודומה קהמלה סר. ע"ע מושה ע"ע מש) (ע"ע שעשועים).
ים:
שורשו נברא ביום ב' כמ"ש בזוהר חדש יתרו עש"ה. פי" ביום א' נברא האור כמ"ש יהי אור, שבטרם בריאת האור היתה לקויה בסוד תוהו ובוהו צדיא וריקניא, כי כל מה שצדה היה נשפך ונשארת ריקניא, ומכל השפיכות האלו נצטבר מים חשוכים בסו"ה כמים לים מכסים שה"ס וחושך על פני תהום. כלומר, שלא היה שם מים אלא חושך ונעשה מקום לבריאת האור בסו"ה כיתרון האור מן החושך.
מים יצאו מרוח: אלא ביום ב' אחר שנמשך הרוח העליון בסוד אור מים רקיע, כי האור נתלבש בתחתונים כמו רוח ומרוח יצאו המים העליונים ואז נפרשו גלי הים כשמלה, שז"ס רקיע: בסו"ה נוטה שמים כיריעח, ואז נברא הים שהרקיע עומד באמצעיתו ומפריש בין מים עליונים לתחתונים. וביום ג' התחילו מים תחתונים בוכין ואז נעשה התיקון של יקוו המים אל מקום אחד ונברא היבשה וצאצאיה. וביום ב' לא יצאו לפועל שום צאצאי המים עד יום חמישי ששם נאמר ישראצו המים נפש חיה, משא"כ מיום ג' צאצאי הארץ לא היה שם רק בחי' צומח לבד. אמנם עוד מיום ב' נמשך הכתוב אשר לו הים והוא עשהו, ולא אנחנו והבן.
יראה:
אין הפירוש כמתירא מדבר המזיק, כי ע"ז אמרו בזוהר ויקרא שהיא יראה מסטרא דקלי' שעליו נאמר מגורת רשע היא תבואנו, והיא רצועה בישא לאלקאה בה חיביא. והטעם, שאין זה יראת אלקים אלא יראה בעד נפשו עצמו שלא יוזק, ולא עוד אלא שנותן שליטה של ממשיות לס"א.
אלא יראה ה"ס הכרת אדנותו ית' אשר לפי רוב הכרתו ישוער יראתו לא פחות ולא יותר, ע"ד שמבאר הכתוב אצל משה שבעת גילוי שכינתו אליו הנה באותו העת ממש נאמר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים, מה שלא נאמר עליו קודם זה.
ידיעתו ית' ראיה ושמועה הנבואית
ידיעת השי"ת:
הרבה הרבה נאמרו בחיבורים כדי להגדיר מלה זו, מהם בארו שהוא ענין של הכרה אין סופית, ומרביתם נסתמכו על גדר הרמב"ם ז"ל, שתכלית הידיעה היא אשר לא נדע. אכן מעודי לא מצאתי לי הבנה בדיבורים אלו, כי איך יתהפך כלי תפיסתינו לקבל את הלא במקום ההן, והבלתי ידיעה כידיעה, או את האין סוף שפירושו מושלל כל תפיסא אל בחי' סוף, דהיינו כדבר המוגבל ומותפס.
והנ"ל בדבר הזה הוא, כי זהו ברור שאם אנו מדברים על ההגדרה ידיעת השי"ת הרי ודאי פירושה שיעור שלם ומספיק של בחי' תפיסה חושית, כדרך תפיסתינו בכל המושגים שבהמציאות, דהיינו הראוי להשפט ולהתקבל ע"י שכל הבריא של כל בן אדם שבעולם. ואם הדנר כן, בטח מחויב להיות בהענין הנשגב הזה איזו בחינה ממשיות ראלית שעליו יפלו החושים, כי אין הריקנות יבוא לעולם בתפיסתנו. אלא כל השינוי שבענין הנשגב הזה הוא מתוך שלא ניתן לנו שום דרך ומבוא של תפיסא באיזה דבר זולת על הגבולים שבדבר היותר קיצונים כי הממשש ממשש בשטח היותר חיצון מהדבר, וכן הרואה וכן השומע. אלא שהשומע אינו נוגע בשטח החיצון של הדבר גופא, רק מהתפעלות של דבר שני שנגע בשטח החיצון של דבר המוחש, כמו השומע קול חבירו הרי שטח היותר חיצון מן ההבל היוצא מפה של החבר בא ומכה באויר, ואויר זה הוא מתפעל מהבל היוצא והתפעלות דבר שני הזה דהיינו האויר הוא הנכנס לתוך חוש השמיעה, ולא דבר הראשון דהיינו הבל חבירו.
ואותם ב' החושים הנחל נוהגים ודאי בידיעתו ית', דהיינו התפיסא מהיותר שטחי וקיצוני המגיע ומתלבש בנו ומצטייר בנו כדמיון הראיה המוחשיח. כלומר שעל כל פנים התפיסה הוא בדבר הראשון דהיינו בשטח הקיצוני של המושכל עצמו שנק' ראיה נבואית. וחוש השני הוא מבחי' התפעלות של דבר שני המתפעל מן שטח הקיצוני של המושכל כדמיון השמיעה, דהיינו שבחי' הבל היוצא מהמושכל הוא נוגע בדבר שני כמו באויר העולם והחוש משיג את ההתפעלות שהגיע באויר העולם שמתוכו מבין את המושכל עצמו.
סוף-ואין סוף, ידיעה ולא ידוע: ותדע שבחי' הראיה הנבואית הנ"ל הוא מובן לנו בבחי' ידיעה ובבחי' חכרת הסוף שאיך שהוא הרי אנו נוגעים באור המתפשט מן עצמותו ית' דהיינו בדבר הראשון כנ"ל, ובחי' השמועה הנבואית מובן לנו בבחי' אין סוף ובבחי' בלתי נודע דהיינו ההיפך מבחי' הראיה, אלא הבלתי נודע מכה באויר העולם והאויר מתפעל מתוך אי-הכרה הזו, וזאת אנו שומעים ומכירים ומבינים אותו ית', כדמיון השמועה שאנו שומעים רק כחות של גלי הרוח המתפעל מכח של הבל היוצא מהמדבר אלינו, כן השמועה הנבואית הוא משיג את ההתפעלות הנוגע בדבר חיצוני כמו האויר אשר כח היוצא ממנו ית' מכה על החיצון ההוא, ובחי' גלים היוצאים מהתפעלות הדבר החיצון בא לתוך תפיסתינו ואנו שומעים ומכירים ומבינים את המדבר.
ב' חלקי ההכרה: באופן שהנביא שזכה בהכרתו ית' השלימה הריהו תופסו מתחילה בתוך חושיו הגשמיים, דהיינו הראיה והשמיעה הנ"ל, אשר בבחי' עיונית המשכיל ושופט על תפיסת חושינו נק' הכרה. ומתוך שהכרה זאת מורכבת מב' חושים ראיה ושמיעה ע"כ גם ההכרה מתחלקת על ב' בחי', וחלקה המגיע מהראיה נבחנת בשם הכרת הסוף או ידיעת השי"ת, וחלקה המגיע מהשמיעה נבחנת בשם הכרת האין אף או ידיעה אשר לא נדע.
טביעת עין דקלא: ותדע שגם באדם לחבירו נוהגים ב' חלקי הכרה הנ"ל. שהרי ההכרה הרגילה היא ע"י ראיה ושמיעה. שדרך ב' חושים הללו אנו תופסים את מידות הנפש והמעשים של חבירינו במדה כזו המספיקה לנו להכרה. אמנם גם העוור מבטן אינו חסר מהכרת חביריו אע"פ שאינו רואה אותם, אלא ע"י השמיעה בלבד מקבל כל הצורות שבהנפשות עד כדי להבדילם זה מזה ועד לשנאה ולאהבה וכדומה והיינו הנק' טביעת עין דקלא, וזסו"ה לשמוע בקול. והבן היטב עם בחי' הידיעה אשר לא נדע, שנק' קולה' הנבחן בז' קולות: במים, בכח, בהדר, בשובר ארזים, בחוצב להבות אש, ביחיל מדבר, ביחולל אילות, שהם נמשכים מסוד חג"ת נהי"מ (ע"ע ויק).
תכלית הידיעה:
תכלית הידיעה היא ההשבה אל הלב. פירוש, כמו שידבר איש את רעהו פנים אל פנים הרי דיבורו שגוד בפיו, מחמת שמרגשו בעיניו המוחשים שהוא בסמוך אליו ושמרגישו שיש לו כח השמיעה לשמוע את שיחתו, הרי הבירורים המחשים האלו שאין בגדרם מציאות הספק הרי זה הידיעה שבה אל לבו ומתישבת בלבו לאמיתה בכל צרכה, לכן כל שיחתו שגור בפיו.
מה שאין כן בדברו לרעהו מאחוריו ואינו מתדבק בו בחושיו המוחשים בכל צרכם במצב הזה אין שיחתו שגורה בפיו, הגם שידע מציאותו בסמוך לו, מכל מקום אין הידיעה הזו שבה אל לבו להתישב בלבו כל צרכה, מחמת מציאות ספק אם מטה אזנו לדבריו והבן.
וזה שיעור הכתוב, וידעת היום והשבות אל לבביך, שעד השיעור הזה צריכים להתאין בידיעת השם יתברך וגם מבטחים אנו על-ידי היגיעה לבא באמנה... בשיור הזה שתהיה השגתינו ברורה כל כך עד שיביאנו לדבקה בו כל צרכו... ונהי' ראויים לשוב אל הלב פנים אל פנים כנ"ל.
י"ה ו"ה:
נק' שורש כל ההויות והכינוים להיותו שמרמז על כל מיני ההשתלשלות מתחילה עד סוף, וה"ס ה' בחי' הכוללות הנק' ע"ס הנוהגים הן בכללות כל המציאות העליונים והתחתונים יחד והן בפרטי פרטיות, שאין לך דבר שלא יהי' מסודר תחת ע"ס כח"ב זו"ן שהם ד' אותיות וקוצו של יוד דהויה, א"כ אבאר תמונת אותיותיוי:
קוצו של יוד: ה"ס דראש המגולה שאין העלם והתלבשות נוהג בו כלל וכלל ח"ו, כי כשהאציל הכתר את החכמה שיש לה ודאי שינוי צורה, דאל"ה במה יצאה מהכתר לקנות שם בפ"ע, והגה חוק הרוחני שהוא ממלא כל עלמין, וא"כ איך יתכן למציאות משונה שיהי' לו מציאות ושליטה באפס מה. אלא הענין הוא שהכתר העלים את עצמו לגמרי כמו שאינו כלל ואז האציל וגילה לספי' החכמה, וזה יקרא שהכתר התלבש בחכמה, כלומר, שנעלם בסבתה כדי שתהיה לה מקום שליטה (ע"ע התלבשות ע"ע ראש), אכן ודאי אשר את זה לא יכלה להעלים מעצמה אשר הוא שורש ועולה אל החכמה, אכן השארה הזאת מכונה בתמונת קוצו של יוד, כלומר השארה מועטת המספיקה רק לבחי' שורש וראש התחלה, וכל עיקר צורתה שהיתה ממלאת וסובב כל עלמין נעלמה.
י' ה"ס ראש מגולה: וכן כשהחכמה האצילה את הבינה שיש לה שיני צורה הוכרחה ג"כ להעלים לגמרי את בחי' עצמה, דאל"ה לא היה שום מקום לגילוי הבינה, כי גם החכמה היתה ממלאה כל עלמין אחר העלמת הכתר בתוכה, כי אז שמשה לגמרי במקום הכתר, וע"כ גם החכמה העלימה את עצמה ולא נשאר ממנה זולת נקודה קסנה לבחי' שורש והתחלה ועילה להחכמה. וז"ס הי' שה"ס נקודה ראשית לכל האותיות, כי אי אפשר לכתוב שום אות אם לא תקדים מתחילה הנקודה שהיא התחלת הכתיבה.
עיבור:העלמה: אכן בעת שהבינה האצילה להו"ק שנק' ז"א, היתה בבחי' העלמה שה"ס העיבור. פי', כי מאחד יצא אחד וזה פשוט, אכן כאשר נאצלו ב' בחי': כתר גם חכמה. והענין, כי אחר שהחכמה העלימה צורתה מסבת הבינה, כלוא' כדי לגלות ספירת הבינה, הנה באותה העת ממש נתגלה שוב בחי' הכתר וקוש"י. כי כבר ידעת שכל בחינת הכתר היתה נעלמה ומלובשת בהחכמה והיינו ודאי בעת שישנה לשליטתה וצורתה. אכן אחר שהחכמה עצמה העלימה ג"כ כל בחינתה וצורתה, א"כ תיכף באותו רגע כביכול שוב חזר ונגלה צורת הכתר בכל תפארתו והדרו, אכן גילוי זה היה רק בהקף של הבינה לא חוץ ממנה. וז"ס שהבינה עם החכמה הם אב"א בתחילת אצילות, כי צורת הכתר בסוד שורש דשורש מתגלה בה ונבחנת בזה שיונקת חסדים מהכתר.
טפת הז"א: אכן לא לבד שצורת הכתר נגלה בה אלא גם בחי' כח החכמה ג"כ נגלה בה, והיינו מכח גילוי הכתר עצמו שהוא חפץ בצורת החכמה, כי ע"כ נעלם ומתלבש בהחכמה מתחילה, וע"כ גם עכשיו שגם החכמה נתעלמה בסיבת גילוי הבינה וחזר ונגלה הכתר, מ"מ גזרע בה אותו כח הכתר להאציל חכמה אלא ודאי בטמירו וגניזו, כי גם על העלמת עצמו היתה כל השליטה לחכמה, כי ע"כ כל דבר רוחני אינו בטל אלא הוספה בלבד.
וז"ס הטפה של ז"א שנעלמה במעוי דבינה, וז"ש מאחד יצא אחד. אבל אחר שהיה שנים נכללה הבינה ג"כ משתי הבחי': דהיינו בחי' אור החסד שבכתר בגלוי שזהו משליטת החכמה כנ"ל, ובחי' כח החכמה בטמירו שזהו מפעולת אור הכתר בעצמו. וע"כ גק' טפה כמו טפה מים הגדול, כלומר חלק קטן ודק מאד ע"ד שליטה שהשאירה הכתר לעצמה אחר שהאצילה את הבינה שמדתה בסוד קוצו של יוד, כלומ' המספיק רק לשורש בעלמא כנ"ל. ומבן מאליו שכדי לעשות בהיפך מצורת חכמה היתה מחויבת להשתמש באותו שיעור השליטה שהשאירה לעצמה אחר שהאצילה החכמה ונתעלמה בה. הרי לך בעליל ששיעור אותה ההארה אינה יותר מטפה כמו קוצו של יוד.
וז"ס טפה ממוח האב כי ענין הנ"ל ה"ס כל הזרע לברכה שבעליונים ותחתונים יחד שאינו נמשך אלא ע"י שני גופים בסוד כתר וחכמה, שכתר ה"ס ראש כנ"ל וחכמה גוף ומלביש לו, ואז יצא הטפה מהראש דייקא.
ג' ה"ס בינה: ותדע שמתחילה היתה הבינה בסוד ג' כי כן הוא ספירה ג', וע"כ תמונתה כאשה הרה שבטנה בולט כזה ג כי הבליטה ה"ס זרע הכתר שנקלט בה. ואח"כ נולד הו' ממנה שה"ס ז"א או ו"ק.
ותבא תמנת החכמה בסוד ב' דבראשית שהיתה ממלאת וסובב כל עלמין, שזה יודה הקו הרחב מלמטה = ומלמעלה, אלא השראת השורש שה"ס קוצו של יוד נתארך והיה לקו ימין המחבר עליונים ותחתונים יחד, כלומר שגם הקוש"י נתפשט התפשטות היותר גדולה שאך אפשר לצורת הכתר להתפשט בשליטת החכמה. וזה יורה שיש להכתר השראה גמורה על החכמה, כי ע"כ המשיכה אותו להימין והבן זה היטב.
ובזה תבין אשר הבינה הוא ממש צודת הכתר ששלט יחד עם שליטת החכמה, דהיינו אותו הקו ימין שבהב' כזה ו המחבר עליונים עם התחתונים: קו הרחב העליון עם קו הרחב התחתון כנ"ל, אלא שנוסף עלי' ראש שה"ס השראת השורש מהחכמה, כי הוא עילה שלה, וה"ס י שעל הקו כזה י. ואח"כ נוסף עליה זרע האב הכתר כנ"ל שה"ס הטפה והעובר, ונעשה בטן בולט כזה ג'
וכשהולידה את הז"א הנה הוא נולד ויצא בסוד ד' שהרי הוא בחי' רביעית כתר חכמה בינה ז"א, והוא אמנם גילה בחי' גג העליון שעל הב' דבראשית ולא יכול לגלות את קו הרחב התחתון של הב', והוא בשביל כח הבינה שהיתה רכיב עליו כי הבינה יינק אותו מחלבה שבדדיה כ"ד חודש, ואח"כ בתר דיינקת להו חזרה ונתעברה ממנם ואז נעשית ה'.
וצריך שתדע אשר הארץ נבראה תחילה סוד ה"ת ה' דהבראם: אלא בסוד קרני חגבים, וידעת שז"א ה"ס ד וע"כ כשהאציל להנוקי מבין דרועוי היתה בסוד פסיעה לבר, דהיינו העוקץ התחתון שברגל הד'. וכשהבינה חזרה ונתעברה מהד' ומהעוקץ נעשית אמא בסוד ה' ראשונה שצורתה ד' ו', אלא ו' בלי ראש ודאי, שה"ס ה' דהבראם כקרני חגבים. אמנם ראש הבינה ראש הי' כנ"ל היה ממתיק להאי קוץ התחתון דהד' ונעשית ו' בראש וה"ת נעשית ד' ו'.
יסוד:
הוא כינוי להשפעה הטהורה, השפעה שאין בשעתה שום הנאה ממנה לבעלים, ודוקא משום זה הוא מעין כל הברכות, וכל הנצחיות הן למעלה והן למטה.
יסוד העליון זווג דנשיקין: ובזה תבין ההפרש שבין ב' הזווגים המכונים זווג דנשיקין וזווג דיסודות, כי זווג העליון הנק' נשיקין דנשקי אצילות ובריאה בהדי הדדי יש בשעתה הנאה לבעלים שה"ס ד' רוחין של אהבה, ואע"פ שגם שם היא בחי' הורקה המעלה, אמנם ריח נעים כמו שמוריקון שמן הטוב מכלי אל כלי אשר יתקבל לבעלים נייחא דרוחא מכל הצדדים, שה"ס הריח ממעשיהם של צדיקים דוקא, וע"כ משם המזון לנשמות והולדה למלאכים להיותם טהורים משורשם ואין בהם יצה"ר, משא"כ נשמות עצמם דבני אדם אין היסוד העליון הזה (לשון) מספיק, אלא יסוד גופני לזווג היסודות צריכין, שה"ס זווג יסודות: הורקה מכלי אל כלי, ואפי' ריח סוב אינו מעלה אלא אדרבה(עדשז"ל טפה סרוחה והבן). וע"כ אין מגיע ממעשה הזה שום הנאה לבעלים והוא השפעה בלי קבלה כלל, וזהו המכונה ביאה ממש כמכחול בשפופרת, ולאפוקי מזווג העליון שהיא נשיקה בעלמא ודביקותא דרוחא דחיי.
יציאה לחוץ:
פירושו, שיצא בשליטה בפ"ע במשונה מאופן שליטתו שהיה נוהג בו בעת היותו בפנים, ששם היה קשור וממוזג עם כל המדרגות שבפנים ולא היה לו שום שליטה בלעדם, וע"כ אין המדרגה ניכרת שם רק אחר שיצאה המדרגה לחוץ, אז מגלה רק בחינת עצמה לבדה ואינה משתתפת עם זולתה, בדומה ליציאה מבטן אם שנק'
לירה: כי אין שום שליטה להעובר בהיותו בפנים בבטן אמו כי הוא ירך אמו, וכל פעולתו הוא בדרך כלל כל המדרגות הנוהגות באמו, משא"כ כשיוצא לחוץ אז מתגלה בו שליטה בפ"ע והנהגה בפ"ע, מה שאין עוד למדרגות דאמא שום התחברות עמו.
ועד"ז תבין ג"כ סוד
יציאת עסמ"ב מהויה פנימאה: כי בעת שיצאו הספירות מא"ס ב"ה היו קשורים ודבוקים זב"ז בלי שום שינוי צורה כמעט, ואצ"ל שלא היה הפכיות הצורה עד הבחי"ד ששם היה הצמצום ויציאת הקו אחד, שמבחי"ד ולמעלה נק' ראש ומאותה הבחי"ד ולמטה נתפשט האור מלמעלה למטה לבחינת קבלה והתלבשות האור בכלי שנק' תוך, שז"ס ע"ס דהתפשטות מלכות מינה ובה עד למלכות דמלכות הנק' טבור, והמה דומים לגמרי כמו ע"ס דראש. אלא ההבחן רק בבחי' הקבלה שאינו נוהג אלא בבחי' ממעלה למטה (כתוך דמקוה). וזהו הנק' הסתכלות הסת"ב על הטבור: ותבין כאן ב' התפשטויות של אור העליון. כי בטרם שהגיע האור לבחי' הסת"ב הנ"ל אלא שנתפשטו ע"ס דראש ממעלה למטה עד הטבור, הוא מכונה
התפשטות א': שאז היו כח"ב זו"ן דראש כמות שהם שם באים ונעתקים ומתלבשים בתוך, וגם הכתר יצא בכל השלימות ממש כבע"ס דראש, משא"כ אחר שנתפשט בחינת הסתכלות ב': על הטבור כנ"ל, אז תיכף נעלם ונסתלק כל האור למקורו (מחיזו דעבידתא), שהסתלקות הזה נק' או"ח המלביש לאו"י, (כמגולה והיה בתוך דמקוה בסוד צלצלי תרועה). וז"ס שהסתכלות על בחי"ד מלביש עד הכתר. אמנם הלבשה זו ה"ס הסתלקות כאמור, וע"כ חזר האור ממעלה למטה להתלבש בכלי כמקודם, והוא הנקרא
התפשטות ב': כלומר התלבשות העצמות בכלים (כתוך מקוה), אחר ההסתלקות מכח הסת"ב כנ"ל.
וז"ס יציאת ע"ב מי' דהויה פנימאה לחוץ, שיצא בשליטה גמורה בפני עצמו, כי בעת שהיה בפנים שהיה נכלל בכל הע"ס המקוריות היה כולו קשור ומחובר עם הכתר בלי שום הו"א של איזו שינוי צורה הימנו כמ"ש לעיל בע"ס דראש, כי ע"כ עלול מהכתר ודבוק בו, משא"כ עתה אחר הסת"ב כיון שנפרש מכללות הפרצוף גילה רק כח עצמו לבדו ולא כלום מצורת הכתר, ונעשה בזה בחי' הפיכה לשליטת הכתר, שז"ס רו"ת ההפכים זל"ז.
יציאת הע"ב לחוץ גורם להעלם הכתר בפה: כי שורש יציאתו דע"ב הוא משום הסתכלות ב' על הטבור שה"ס בחי"ד כמו הפה דראש, (שאין נ"מ בין פה לטבור אלא הפה הוא מקום התגלות המלכות, וכאן הוא בחי' השפעה לוא"ח ממעלה למטה, והטבור ה"ס אותה המלכות ממש אלא שנתפשטת לקבל מכל הע"ס דראש בסוד ממעלה למטה להתלבשות העצמות בהכלים).
ולפיכך בשעה שנעשה הסת"ב על הטבור נעלמה הבחי"ד שבה שקיבלה מפה דראש, והמסך עלה ונתיישב בבחי"ג, באופן שענין התלבשות העצמות בכלים לא הגיע לבחי"ד עתה כי נעלמה ונגנזה, אלא עד בחי"ג. באופן שאין עתה אלא ט"ס וחסר מלכות: וטעם העלמה דבחי"ד היא מכח הכאה ובטישת או"פ באו"מ: כיון שהתפשטות הא' היה מוכרח ג"כ לעבור דרך הפה ובחי"ד, א"כ אין ב' הפכים במקום א' ובזמן א', כי האו"פ שה"ס התלבשות העצמות בכלים הוא בהפכיות לכלי דבחי"ד שה"ס הסתלקות האורות מהכלים, אלא לסוד או"ח דע"כ מתתקנת במסך כדי לדחות האור למארו.
וע"כ ב' פעולות ע"י הבטישא דאו"מ באו"פ:
פעולה א' היא להעלים את בחי' אחרונה מהמסך שעתה הא,ס בחי"ד, וזה נעשה עחי ביטוש דאו"פ המתאמן דוקא להתלבש בכלי ובאימון הזה מעלים את בחיאד ומתלבש בכלי דבחי"ג.
פעולה ב' היא לפגום גם את הבחי"ג ולתקן בו מסך כמו שהיה בבחי"ד, וזה נעשה ע"י הכאת או"מ באו"פ, והוא גורם לנפילת ניצוצין מבחי"ג ולתקן בו מסך כמו שהיה מלפנים בבחי"ד, וכיון שנתקן מסך בבחי"ג אז יוצא ראש ע"ב ממלכות דנחי"ג ולמעלה, ממש ע"ד שיצאו ע"ס דראש דפרצוף הפנימי, אלא כל ההבחן הוא אשר בחי' אחרונה דהמסך נעלמת ומקומה ירש בחי"ג שנתקנה כן מכח הכאת או"מ באו"פ כנ"ל.
ואח"כ נתפשם ג"כ התפשטות א' דע"ב מפה דראש ולמטה עד הסבור ממש כמו בתוך דפרצוף הפנימי, אלא צריכין לידע אשר הסת"ב דפנימי הוא הסת"א דע"ב:
כי פה דע"ב שהוא בחי' הסת"א לא היה בו שום הכר נקבה ותיקון מסך כלל, ועיקר המתקנו לבחי"ג שיהיה ראוי למסך והסתכלות הרי הוא ההכאה דאו"מ באו"פ כנגל, והתחלת ההכאה לא היה אלא אחר פעלה א' הנ"ל, אשר האו"פ הכה באו"מ והעלים לבחי"ד וביטלו מלשמש בבחי' מסך, אשר אז יכול האו"פ להתפשט ולהתלבש בסוד התפשטות מלמעלה למטה (ואין זה נקרא התפ"ב כי אין בו רת"ס), ואחר שנתלבש בבחי"ג אז חזר הכח דאו"מ הטמון שם ופגם ותיקן מסך בבחי"ג. הרי לפניך שבחי' הטבור דפנימי הוא השורש לבחי' פה דע"ב שהריהו הנוקב ומתקן אותו.
ב' בחי' התלבשות בכלים: ועוד צריך לידע, שבטרם שנעשה התפשטות ב' (שה"ס יציאת הע"ב כנ"ל), תיכף בהתפ"א ירדו הע"ס דנה"י מטבור דהתפ"א ולמטה כי זה הכלל שבכל פרצוף יש ב' בחי' התלבשות העצמות בכלים:
הא' בבחי' תוך דמקוה שהיא מפה עד הטבור,
והב' בבחי' סוף דמקוה שהוא מטבוד עד סוף, כי הראשון ה"ס התפשטות אור החכמה 'שני ה"ס התפשטות אור דחסדים.
יציאת הס"ג לחוץ: ונחזור לענין, כי כשם שהי' בחי' בטישת או"מ באו"פ בבחי"ד כן הי' בבחי"ג, ויצא הס"ג מן ס"ג הפנימי לחוץ ונבדל בשליטה לפ"ע, אכן בס"ג לא היה עוד ביטוש אלא בחי' מטי ולא מטי, עד שנתערבו בחי"ב ובחי"ד יחדיו ויצא ז"א לחוץ בבחי"א.