אני ראשון ואני אחרון

תשמ"ה - מאמר י"ד

1984/85 - מאמר 14

הנה הפסוק אומר "אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלקים". ידוע דסדר העבודה, על דרך להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', היא עבודה בעמ"נ להשפיע. אבל לפי מה שהאדם קיבל סדר העבודה מבחינת החינוך, הוא דוקא שלא לשמה, כמו שאמר הרמב"ם, (הלכות תשובה, פרק י') וזה לשונו "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט. ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו, וידעוהו, ויעבדוהו מאהבה", עד כאן לשונו.

אי לזאת, כשאדם רוצה ללכת בדרך להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', שענינו הוא, לכוון, שהכל יהיה בעמ"נ להשפיע, אז הוא צריך מקודם לקבל חסרון, היינו שלא מוצא סיפוק בעבודה דשלא לשמה.

אז הוא מתחיל לחפש סדר אחר בעבודה. כי במה שהיה רגיל עד עכשיו לעסוק בתורה ומצות, היה על תשתית של רצון לקבל, המכונה "שלא לשמה". ועכשיו, שהוא צריך להחליף את כל היסוד שלו, שעל יסוד הזה היה בונה את כל סדר החיים שלו, זה תלוי בשיעור, שהמצב דשלא לשמה, שהוא רואה, שדרך זו לא נכונה, ואינה נותנת לו מנוחה. ולא ינוח ולא ישקוט, עד שיצא ממצב זה למצב דלשמה.

אבל מי נותן לו להרגיש, בזמן שהוא נמצא במצב דשלא לשמה, שעוד זה לא הדרך הנכונה, ועוד הוא נמצא מרוחק מדביקות ה'. בו בזמן שהוא מסתכל על הכלל, שכל הכלל הולכים בתלם הזה, ולמה הוא צריך להיות יוצא דופן. ועוד קשה לו, בזמן שהוא מסתכל על הכלל, הוא רואה אנשים, שהם יותר כשרוניים, והם יותר בעל עבודה ממנו.

והם מסתפקים מסדר העבודה, שקבלו בזמן היותם קטנים, שאז המדריכים למדו אותם לעבוד רק בשלא לשמה, כנ"ל בדברי הרמב"ם ז"ל. ואז הוא רואה על עצמו, הגם ש"צרת רבים חצי נחמה", אבל הוא לא יכול להשלים עם המצב דשלא לשמה. אז באה השאלה, אם באמת שהוא פחות כשרוני ופחות בעל עבודה. ומאין בא לו זה, שהמצב דשלא לשמה אינו נותן לו מנוחה.

על זה באה התשובה: "אני ראשון". היינו, שהבורא נתן לו את החסרון הזה, שלא תהיה לו היכולת להמשיך בדרך זו. ולא יחשוב האדם, שזה השיג מחכמתו עצמו. אלא, אומר הקב"ה "אני ראשון. זאת אומרת, אני נתתי לך את הדחיפה הראשונה, שתתחיל ללכת על הדרך האמת. בזה שעשיתי לך חסרון, שתרגיש, שאתה בעל חסרון מבחינת האמת".

ואז מתחילה העבודה, שמתחיל לצפות להגיע למצב, שידחה אהבה עצמית, וכל מעשיו יהיו אך ורק בעמ"נ להשפיע. ואז עליו להקדיש לכך את כל המחשבה והמשאבים, העומדים לרשותו, בסוד "כל אשר בידך ובכוחך לעשות, עשה".

ואח"כ, כשהוא זוכה לדביקות ה', אז הוא חושב, שעל ידי יגיעתו בתורה ומצות, ובהתגברות על אהבה עצמית שלו. והוא חושב, שזכה לזה רק על ידי העבודה שלו, שהיתה לו התמדה גדולה, ורק הוא, היה לו הכח לנצל עד תום, האפשרות שיש לנצל, עשה לו החיל הזה, שזכה למה שזכה.

על זה אומר הפסוק "ואני אחרון. היינו, כמו שאני הייתי הראשון, שנתתי לך את החסרון, כנ"ל. כמו כן, אני אחרון. זאת אומרת, אני נתתי לך המילוי להחסרון". כי החסרון נקרא "הכלי", והמילוי נקרא "האור". והיות שאין אור בלי כלי, לכן מקודם מתחילים לעשות את הכלי, ואח"כ נותנים השפע לתוך הכלי. לכן הבורא נתן קודם כל הכלי, שזה נקרא "אני ראשון". ואח"כ נתן השפע, שזה נקרא "אני אחרון".

ובזה נבין את השינוי, שיש בין עבודה, שהפועל עובד בעבודה גשמית, באיזה בית חרושת, לבין פועל שעובד עבודה רוחנית. שמסדר העולם הוא, כי פועל שאינו עובד, אינו מקבל שכר. אבל עונש הוא לא מקבל, אם הוא לא עובד.

מה שאם כן עבודה רוחנית. מי שלא עובד, היינו מי שלא מקיים חס ושלום תורה ומצות, הוא מקבל עונש, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק ה') וזה לשונו "בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להיפרע מן הרשעים, שמאבדין את העולם, שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים, שמקימין את העולם, שנברא בעשרה מאמרות".

וכבר נתבאר זה במאמרים הקודמים, ותמצית הענין הוא, שענין "להיפרע מהרשעים" הוא, שיהיו היסורים, מה שיש לרשעים בחייהם. שפירושו הוא, כשהוא מסתכל על הרשעים של עצמו, היינו על הרצון לקבל שלו, ואם הוא רואה, שכל מה שהוא עובד עבור הרצון לקבל, אין לו סיפוק בחיים כאלו. ובשיעור שהוא רואה ומרגיש את כל האי נעימות מהחיים כאלו, על ידי זה הוא מקבל כלי וחסרון לרוחניות, משום שהאי נעימות, מה שהאדם מרגיש בחיים שלו, זה דוחף אותו שיחפש מקום, שיכול לקבל משם חיים.

נמצא לפי זה, העונש, שהוא מקבל על מה שהוא לא הולך בדרך הנכונה, הוא לא נבחן כנקימה ונטירה על מה שהוא לא רוצה ללכת בדרך ה', הנקרא, שצריכים לעבוד לשם שמים, אלא להיפך, זה סיוע, שדוחפים אותו להאושר ולהטוב.

לכן יוצא, מה שהוא רואה ענין העונש, מה שיש לרשעים, הוא בעצמו צריך להרגיש מיסורים שיש להרשעים. וזה סוד מה שכתוב (תהילים, צ"ד) "אשרי הגבר, אשר תיסרהו ה'". שפירושו הוא, היסורים, שהוא מרגיש, כשהוא הולך בדרך הלא נכונה, זה נקרא שהקב"ה נותן לו כלי, כנ"ל, שזהו "אני ראשון".

אבל לא לכולם הוא נותן להרגיש יסורים, בזמן שהולכים בדרך דשלא לשמה. אלא רק "את אשר יאהב ה', יוכיח". שזה נקרא, שמרגיש טעם של הרשעים, שמשוקעים באהבה עצמית. וזה דוחף אותו מדרך השקר לדרך האמת.

היוצא מזה, שבגשמיות, שפועל לא עובד, אינו מקבל שכר, אבל עונש לא נותנים לו על זה שלא רוצה לעבוד. מה שאם כן ברוחניות, שהתעצל בעבודה, מקבל עונש, כמו שאמרו חז"ל "להיפרע מן הרשעים", ששם לא נכנס בגדר שמענישים אותו, אלא שמעלים אותו ללכת בדרך הנכונה. לא נבחן זה לעונש, אלא זה נבחן לתיקון. זאת אומרת, שיש ב' אופני התיקון:

א) דרך התורה,

ב. דרך יסורים.

אבל זה לא נקרא "עונש", אלא זה נקרא "תיקון". והתיקון בא לו על ידי יסורים.

ואח"כ כשכבר יש לו כלי, הנקרא "כלי דהשפעה", במקום שהיה לו מקודם רק רצון לקבלה עצמית, מקבל עכשיו רצון, היינו שהוא מצפה לה', שיתן לו את הכלי, הנקרא "רצון להשפיע". וכשיש לו הכלי דרצון להשפיע, אז הוא זוכה להטוב והאושר, שהיה במחשבת הבריאה, שהיא נקראת "להטיב לנבראיו". וזהו כנ"ל "אני אחרון", שהכוונה על המילוי. שמה שהיה חסר לו מקודם, הוא ממלא עכשיו את כל חסרונותיו.

אבל זהו רק מבחינת השגחה פרטית. זאת אומרת, האדם מצד עצמו הוא צריך לומר, שהכל תלוי בו, כי רק לפי ערך התגברותו בעבודה, הוא יכול לזכות להמטרה, שבשבילה הוא נברא. וזהו נקרא, שהאדם צריך להאמין בשכר ועונש. ויחד עם זה, לאחר שעשה את עבודתו, הוא צריך לומר, שהכל הוא בהשגחה פרטית, כנ"ל בפירוש "אני ראשון ואני אחרון".

וענין זה, שהאדם יגיע להמטרה, הוא צריך לדעת, כי העיקר הוא, שהוא צריך להגיע לכוון כל מעשיו ומחשבותיו, שיהיו לשמה, כמו שכתוב "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו". ויש להבין במה שכתוב "כל הנקרא בשמי בראתיו", וכי מי שלא "הנקרא בשמי", לא ברא הקב"ה לכבודו. וכמו כן יש להבין, מהו הפירוש של "הנקרא בשמי".

ויש לפרש "הנקרא בשמי", היינו שהוא מתייחס אליו יתברך, כמו שכתוב "ישראל עמך", או "עמו ישראל", שהכוונה היא, שהוא מתייחס אל ה'. אז הוא צריך להיות בהשתוות הצורה לה', כמו שכתוב "מהו רחום, אף אתה רחום", שכוונתו הוא רק להשפיע לה', שכל מעשיו הם רק למען כבודו יתברך, ואינו דואג לתועלת עצמו.

ובזה נפרש "כל, הנקרא בשמי". זאת אומרת, מי מתייחס אלי. אלו אנשים, שאומרים, שכל הבריאה הוא רק בראה לכבודו יתברך, ולא לתועלת עצמו, אז הוא יכול לייחס את עצמו אלי, והוא נכנס בכלל, הנקרא "עמו ישראל", או "ישראל". ואז הוא יכול להרגיש את מה שכתוב "הבוחר בעמו ישראל באהבה".

היוצא מזה, שהאדם צריך לקבל חסרון, שירגיש, שהוא זקוק, שה' יעזור להגיע "שכל מעשיו יהיו לשם שמים". ואז מתחיל סדר העבודה דלשמה. ואז זוכה לדברים, כדברי רבי מאיר.