אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת בראשית א', חלק א' / זוהר הרקיע

זוהר הרקיע

3. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. והמשכילים, זו"ן דאצילות או נשמות הצדיקים. זוהר הרקיע, הארת ג"ר, המתגלה ע"י שיתוף דמדה"ר. הכתוב מדבר כאן במיוחד על המלכות הממותקת במדה"ר, מלכות שבקעה כל המדרגה עם עלייתה לבינה, ועשתה סיום חדש באמצע הספירות של המדרגה, במקום בינה שבגוף, בחזה. וסיום החדש הזה נקרא פרסא, העומדת בחזה ומסיימת שם את הפרצוף. וזו הפרסא שבתוך מעֵי האדם, בחזה שלו, המבדילה בין איברי החיוּת, הריאה והלב, לבין איברי המזונות.

וסיום החדש הזה מכונה ג"כ הרקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים. כי חמש ספירות יש בגוף: חג"ת נ"ה, כנגד חמש ספירות: כח"ב תו"מ. וחג"ת דגוף הם בחינת כח"ב, ג"ר דגוף, המסתיימות בחזה, ששם הפרסא, המכונה רקיע. ולכן מכונים חג"ת הללו בשם מים עליונים. ומחזה ולמטה ת"ת ומלכות דגוף, המכונים מים תחתונים. הרי שהרקיע עומד באמצע כל מדרגה, ומבדיל בין מים עליונים למים תחתונים. כמ"ש, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים.

במדה"ד, מלכות דא"ק, מטרם שנמתקה בבינה, מדה"ר, לא היה העולם מתקיים. כי העולם הוא זו"ן דאצילות ובכללו בני אדם שבעוה"ז. כי כל המתקבל בזו"ן דאצילות, אפשר שיתקבל בבני אדם שבעוה"ז. וכל שאינו מתקבל בזו"ן, אינו מתקבל בבני אדם שבעוה"ז. כי מלמעלה מזו"ן אין אנו מקבלים כלום.

ולפיכך, אם הנוקבא דז"א, מלכות, לא הייתה ממותקת בבינה, לא הייתה ראויה לקבל שום או"י, אור העליון, אלא רק או"ח, אורות דקיקים, אורות דין. ואז בני אדם שבעוה"ז, לא היו ראויים לקבל שום מוחין, או"י מא"ס. אלא רָאה, שאין העולם מתקיים, שיתף עימו מדה"ר. שהעלה אותה לבינה, ונבקעו כל המדרגות, ונעשה סיום חדש בחצי כל מדרגה, הנקרא רקיע. ונמצא, המלכות שעלתה במקום בינה, הרוויחה ב' ספירות, הראויות לקבל אור העליון, בינה ות"ת. כי בהיות המלכות במקום בינה, נמצאים בינה ות"ת מתחתיה וכלולים בה.

ולכן, אחר שבני אדם מעלים מ"ן ע"י מצוות ומע"ט, ממשיכים הארה חדשה מלמעלה, המורידה את המלכות ומקום הזיווג בחזרה למקומה, למטה מת"ת, ויוצאת מדרגה שלמה, נרנח"י, שמתקבלים בספירות בינה ות"ת, שנכללו מקודם לכן במלכות, הראויות לקבל אור העליון. ואז גם נשמות הצדיקים מקבלות מוחין עליונים מזו"ן דאצילות, להיותן נכללות במלכות העליונה.

הרי שכל המוחין, הם רק מכוח המלכות שעלתה לבינה, ונעשה שם סיום חדש, הנקרא רקיע. ולולא הרקיע לא היו יכולים הזו"ן לקבל כלום מאור העליון. ולכן מכנה הכתוב את המוחין הללו בשם זוהר הרקיע. כלומר, האור המתגלה בסיום של שיתוף הרחמים בדין. כמ"ש, והמשכילים, זו"ן ונשמות הצדיקים, יזהירו כזוהר הרקיע, יקבלו מוחין המאירים, כמו זוהר הרקיע, כי כל המוחין שלהם מזוהר הרקיע באים.

ולפיכך מביא הזוהר את הכתוב הזה, על כל המוחין, שנאצלו מא"א ולמטה. כי כולם יצאו מאלו האורות של זוהר הרקיע. ולכן יש בהם השגה לתחתונים.

ג' בחינות בזוהר הרקיע:

א.זוהר הסתום מכל סתום והאוויר שלו, דכורא ונוקבא דעתיק, כי הזכר דעתיק סתום מכל סתום, והאוויר שלו, הנוקבא דעתיק, שהאצילה לא"א בזוהר הרקיע.

ב.זוהר בראשית, א"א, שממנו נאצל ישסו"ת.

ג. זוהר הסתום, ישסו"ת, שממנו נאצלו כל עשרה מאמרות שבמעשה בראשית, המוחין דזו"ן. אבל או"א עילאין אינם מזוהר הרקיע, להיותם לא נודע, והי' לא יצאה מאויר שלהם.

זוהר הרקיע הא', הוא שורש להאציל לא"א, כי הוא עצמו לא נודע.

זוהר הרקיע הב', הוא הנושא לנקודה עליונה, מפתחא. לכן נחשב ראשית לכל המוחין של זוהר הרקיע. ע"כ נקרא בראשית. ועכ"ז אין אלו המוחין מתגלים בו, אלא הוא משפיע אותם לישסו"ת, לזוהר הרקיע הג', ובישסו"ת מתגלים כל המוחין האלו בפועל ממש, שמהם מקבלים הזו"ן.

זוהר הסתום מכל סתום, האוויר שלו הזדווג והאיר בנקודה הזו. הסתום מכל סתום, הוא עתיק ונוקבא שלו. והגם שהנוקבא שלו כבר נתקנה עם מלכות הממותקת במדה"ר, ברקיע, מ"מ כיוון שהיא לא נודעת, לכן נכללת בזכר דעתיק ונקראת הסתום מכל סתום כמוהו. אלא שהיא מכונה האוויר שלו, להיותה רק חצי מדרגה, כלים כו"ח, באורות נפש ורוח.

האוויר דעתיק, שהיא הנוקבא שלו, הזדווג והאיר בנקודה הזו, כלומר, שהמשיכה הארה לא"א, המכונה נקודה עליונה. ויצאו בו המוחין דג"ר, הנקראים זוהר הרקיע. ואז, אחר שקיבל א"א הארת הנוקבא דעתיק, התפשט הראשית הזה, א"א, בראש ובגוף, ועשה לעצמו היכל, לכבוד ולתהילה. כלומר, שהאציל לפרצוף או"א עילאין, שהם הלבישו אותו והקיפו אותו מסביב בבחינת היכל.

שישה פרצופים בעולם אצילות, שזה יצא מזה. ובכל פרצוף יש זכר ונוקבא. ונקראים: עתיק ונוקבא שלו, א"א ונוקבא שלו, או"א עילאין, ישסו"ת, זו"ן הגדולים, וזו"ן הקטנים.

סדר מדרגתם: אוויר דעתיק האצילה לא"א ונוקבא שלו. וא"א ונוקבא שלו האצילו לאו"א עילאין ולישסו"ת. וישסו"ת האצילו לזו"ן הגדולים ולזו"ן הקטנים. ומבאר, איך כל אלו מרומזים בכתוב, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ.

בהיכל שעשה, שהוא פרצוף או"א עילאין, זָרע א"א זֶרע קודש, להולדת נשמות, ולתועלת העולם. ב' מיני מוחין מאיר א"א באו"א עילאין:

א.מוחין דחסדים, להחיות העולמות.

ב.מוחין דגדלות, להולדת נשמות.

4. זוהר, שזָרע זֶרע לכבודו, בדומה לזרע של משי וארגמן הטוב, שהתולעת הזורעת את המשי, מתכסה בפנימיות המשי. כי כן טבע התולעת הזו, שמוציאה מתוכה חוטי המשי, והיא עוטפת את עצמה עימהם מסביב לה, עד שמתכסה כולה בחוטי המשי ואינה נראית לעין. ועד"ז גם א"א, כשהוא זורע האורות בהיכל ישסו"ת, הוא מעלים ומכסה את אורותיו עצמו. ונמצא נעלם ע"י המוחין הללו דישסו"ת שמאציל, כמו התולעת, הנעלמת ע"י חוטי המשי, שהיא פועלת.

ועשה לעצמו מאותו הזרע היכל לתהילה לעצמו ולתועלת הכול. ההיכל השני הזה הוא פרצוף ישסו"ת, שהאציל אותו א"א, כעין זרע של משי. שא"א היה מוכרח להיעלם, בעת האצלתו את הפרצוף הזה. ובהיכל ההוא זָרע זֶרע אורות לתיקון שלו. כמ"ש, עוטה אור כשַׂלמה, כשהוא אור מעוטף בלי התפשטות. והוא סתום. נקרא אז אויר, שהאור נעשה סתום ע"י אות י', שנכנסה במילה אור, ונעשה הצירוף אויר, נקודה בהיכלו.

מלכות נקראת נקודה, וישסו"ת שהם בינה נקראים היכל. במיתוק מדה"ר עלתה הנקודה בהיכלו של א"א, שהמלכות עלתה לבינה. ונמצא, שאור ההיכל נסתם ונעשה לאוויר, קומת רוח. כי כשיש שם כל ה' אורות נרנח"י, נקרא בשם אור. אבל ע"י עליית הנקודה להיכל, נעשה הסיום והזיווג מתחת החכמה. ובינה ת"ת ומלכות ירדו מחוץ ההיכל למטה. וכיוון שלא נשאר בהיכל אלא ב' כלים כו"ח, לא נשאר שם אלא ב' אורות נ"ר. ואור רוח מכונה בשם אוויר. הרי שמסיבת עליית הנקודה לאור ההיכל, הסתלק האור משם, מהג"ר, נשמה חיה יחידה, ולא נשאר שם אלא קומת הרוח נפש, האוויר.

וכמ"ש, ויאמר אלקים יהי אור. אח"כ, כשהאירו המוחין דגדלות דישסו"ת, חזר והוריד את הי' מאויר, וחזר צירוף אור למקומו כבתחילה. כי אחר שהחזיר המלכות למקומה, חזרו ג' הכלים בינה ותו"מ והתחברו למדרגתם. וכיוון שכבר יש ה' כלים, חזרו ה' אורות נרנח"י והתלבשו בהם.

וביאת הי' באור, הוא האצלת א"א לישסו"ת. כי בעת שהאציל לישסו"ת, העלה את המלכות לבינה שלו, נקודה בהיכלו, ונשאר א"א בב' כלים כו"ח, שבהם ב' אורות נ"ר. אז האציל גם לישסו"ת בחצי מדרגה כמותו, בב' כלים כו"ח ובב' אורות נ"ר. ונמצא שגם א"א היה צריך להיעלם ולהתמעט מהאור שלו, לבחינת אוויר, בעת האצלתו לישסו"ת, בדומה לזרע המשי.

בזה הראשית ברא הסתום ההוא, שלא נודע להיכל הזה. סובב על הכתוב, בראשית ברא אלקים. בזה הראשית הוא א"א. ברא הסתום הזה, הוא עליית הי' לאור ההיכל, ונעשה לאויר סתום, נקודה בהיכלו. שלא נודע להיכל הזה, הוא ישסו"ת בעת הקטנות. ולפי שנמשך מא"א, לכן הוא נודע בעת גדלות, שאז חוזרת ויוצאת הי' מאויר ונעשה אור. אבל אם היה נמשך מעתיק, היה נשאר תמיד לא נודע, והי' לא הייתה יוצאת מאויר לעולם, כנוהג באו"א עילאין, שיצאו מעתיק.

ההיכל השני נקרא אלקים, להבדיל מההיכל הראשון של א"א, שהוא או"א עילאין, שאינו בחינת אלקים, אלא בחינת אהי"ה. כתוב, בראשית ברא אלקים. אשר א"א, הנקרא ראשית, ברא, האציל בחינת הקטנות והסתימה, הנקרא זוהר סתום, שבגדלות הוא השם אלקים. המילה ברא, מורה תמיד התהוות דבר סתום.

5. היכל זה הוא זוהר, שממנו נבראו כל עשרה מאמרות, בהתפשטות הנקודה מזוהר סתום זה. המוחין דגדלות דזו"ן מכונים מאמרות. ומזוהר סתום דישסו"ת יצאו כל המוחין דזו"ן. כלומר, בהתפשטות ויציאת הנקודה מאויר הסתום, שאז נשארו אותיות אור.

אם בישסו"ת כתוב ברא, אין תמיהה עוד במה שכתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו. פירוש. האדם דאצילות הוא ז"א, שיצא עם המלכות בשני פרצופים. ונודע, שהמלכות הצטמצמה מלקבל לתוכה שום או"י, אלא רק או"ח לבד. וא"כ איך יכולים זו"ן לקבל מוחין מישסו"ת, שהם או"י? ומסביר, אם בישסו"ת כתוב ברא, שהמלכות עלתה למקום בינה, ובינה ותו"מ דישסו"ת ירדו לזו"ן, כבר אין תמיהה בכתוב, ויברא אלקים, הבינה, את האדם, זו"ן, בצלמו, במוחין דאמא. אע"פ שאינם ראויים ממקורם לקבל או"י. כי אותם בינה ותו"מ דישסו"ת, שירדו לזו"ן בעת קטנות, נעשו עם הזו"ן לאחד. והם מקבלים בהם את המוחין דאמא, שהם או"י, שאמא השאילה בגדיה לבִתה.

6. זוהר, א"א, הוא בראשית, כי ראשון אל הכול שמו. אחר שפירש הכתוב, בראשית ברא אלקים, בדרך הכלל על א"א, שהאציל לישסו"ת, הנקרא אלקים, חוזר לבאר הדברים בדרך פרט. ואומר, שהמילה בראשית היא שם קדוש, והוא השם של א"א, ששמו ראשון אל הכול, שבמוחין דזוהר הרקיע, נבחן א"א ראשית הכול. מטעם, שהוא הפרצוף הראשון המתוקן בסוד נקודה ראשונה, המפתחא.

השם הקדוש אהי"ה, חקוק בצדדיו דא"א, שהם או"א עילאין, המלבישים בימין ובשמאל של א"א עד החזה, שהם השם אהי"ה. והם תמיד באוירא דכיא, כי הי' לא יצאה מאויר שלהם לעולם. ואילו המוחין דזוהר הרקיע אינם נמצאים בהם. השם אלקים חקוק בעטרה, מוחין דג"ר, כמ"ש, צאנָה וּראינהבנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו. ישסו"ת, השם אלקים, חקוק בא"א בעטרה, במוחין דג"ר.

וסובב על ביאור השמות, אהי"ה אשר אהי"ה. אהי"ה הראשון, או"א עילאין, החקוקים ורשומים בצדדיו של א"א, אוירא דכיא, ולא נודע. אלקים חקוק בא"א בג"ר, בזוהר הרקיע, ישסו"ת. שהוא היכל נסתר וגנוז, התחלת גילוי בראשית. השם אלקים, הוא המילה, אשר, שבאהי"ה אשר אהי"ה. באופן שאהי"ה הראשון או"א עילאין, ואשר הוא ישסו"ת, אלקים, היכל נסתר וגנוז בעת קטנות, התחלת גילוי בראשית. שבישסו"ת התחלת הגילוי דמוחין דזוהר הרקיע מא"א, שהוא ראשית.

אשר, ראש שיצא מראשית. אשר, אותיות ראש בסדר הפוך. ר' ראשונה בראש, אחרונה באשר, המורה שהוא ראש שיצא מראשית, מא"א, וע"כ יצא מראש ונעשה לבחינת גוף בלי ראש.

ביאור הדברים. כדי להאציל לישסו"ת, התכסה ונעלם א"א, בדומה לזרע המשי, שעשה מקודם אותו התיקון של עליית המלכות לבינה בפרצופו עצמו, בכדי להאציל במידה זו את ישסו"ת. ולפיכך ניתקן א"א רק בכו"ח בראשו, והבינה שלו יצאה לחוץ מראש למדרגת גוף. ומהבינה הזו ניתקנו פרצופים או"א וישסו"ת, מהג"ר שלה ניתקנו או"א עילאין ומהו"ק שלה ניתקנו ישסו"ת.

ולפיכך נשארו או"א בראש תמיד, אע"פ שהם רק חסדים. כי הג"ר דבינה אינן מקבלות חכמה אפילו כשהן בראש. ולפיכך אינם מרגישים שום שינוי בהיותם מחוץ לראש. משא"כ ישסו"ת, ז"ת דבינה דא"א, שדרכם לקבל חכמה, התמעטו מקבלת חכמה, מסיבת יציאת בינה דא"א לגוף, ונבחנים משום זה לבחינת גוף בחוסר ראש.

לכן אשר, ראש שיצא מראשית. המילה אשר, שסדר אותיותיה הפוך מהצירוף ראש, מורה שהייתה בראש דא"א, אלא שיצאה ממנו. כלומר ישסו"ת, בינה דא"א, שיצאה מראש לגוף. וע"כ אותיות אשר, כמו ראש. ומה שהתהפך הסדר, הוא מחמת יציאתו מראש דבראשית, ראש דא"א.

7. אחר שניתקן הנקודה וההיכל כאחד, אז בראשית, א"א, כולל התחלה עליונה לאור החכמה. הישסו"ת מכונה בשם, אשר, שמורה ראש שיצא מראשית, אחר שניתקן ישסו"ת בנקודה ובהיכל כאחד, בעליית הנקודה, מלכות, לבינה, ההיכל. בעת שנשאר בא"א רק כו"ח, ובינה ותו"מ דראש דא"א יצאו ממדרגת ראש למתחת הראש. וכן נשאר בישסו"ת רק כו"ח, ובינה ותו"מ שלו ירדו למדרגה שמתחתיהם, לזו"ן.

הנה בעת שנעשה המיעוט הזה, נכלל בא"א התחלה עליונה לגילוי החכמה אל התחתונים. כלומר, שלולא נעשה המיעוט הזה, לא היו המוחין דחכמה מגיעים אל הזו"ן ולנשמות הצדיקים. אח"כ, התחלף המראה של אותו ההיכל, ונקרא בשם בית.

פירוש. כי בעת המיעוט, שניתקן נקודה והיכל כאחד, היה ההיכל רק באור החסדים בלי חכמה, גוף בלי ראש, שהנקודה נכנסה באור ההיכל, ונעשה האור לאויר, שהוא אור חסדים. ולעת גדלות, ע"י העלאת מ"ן ממע"ט של הצדיקים, יוצאת הי' מאויר וחוזר ההיכל להיות אור. ואז נבחן, שהתחלף גוון החסדים של ההיכל, וחזר וקיבל גוון החכמה. ואז מתחלף ג"כ שמו של ההיכל לשם בית. כי בעת שיש אור החכמה בהיכל, הוא נקרא בית.

ובעת שהנקודה באויר, האור סתום ואינו נראה כלל. ובשעה שההארה מתפשטת להתגלות, יוצאת מאויר הזה נקודה אחת, ומה שנשאר אחר יציאת הנקודה, הוא אור. ונקודה זו, אחר שיצאה מאור זה, התלבש האור בהיכל העליון בארבע גוונים חו"ב תו"מ, ואז הוא בית. ועליו נאמר, בחכמה ייבָנה בית. שבעת שהי' יוצאת מאויר וחוזרת להיות אור, השתנה שם ההיכל להיקרא בשם בית.

אמנם זה אחר התלבשות החכמה בחסדים, שעם התלבשות הזו מתפשטים ארבעה הגוונים חו"ב תו"מ. וזה מכונה להלן בשם התפשטות ליישוב הבית. אמנם כאן עוד לא הייתה התלבשות החכמה בחסדים, אלא רק אור חכמה בלי חסדים, ונמצא רק שהתחלף גוון החסדים לגוון החכמה. ונבחן משום זה, שהאור סתום ואינו מאיר. כי אין אור החכמה יכול להאיר בלי לבוש של אור החסדים.

ומטעם זה, נקראת יציאת הי' מאויר והתגלות אור החכמה בשם התפשטות של תיקון הבית. להבדיל, שעוד אין כאן התפשטות ליישוב הבית. כי כל עוד שהאור סתום, אין בבית יישוב לדור בו, אלא שזה תיקון ראשון, שאי אפשר להשיג הג"ר זולת תיקון זה. ולכן מכונה רק תיקון הבית, ולא יישוב הבית.

לכן נאמר, שהתחלף המראה של אותו ההיכל, ונקרא בשם בית. כלומר, ש התחלף גוון החסדים שבהיכל לגוון החכמה, ונקרא בשם בית. ונקודה עליונה, פרצוף א"א, נקרא ראש, ונכללים זה בזה בסוד בראשית. כלומר, שאע"פ שהתחלף גוון החסדים לאור החכמה, מ"מ אין הבית יכול לעמוד בפני עצמו לבחינת יישוב הבית, משום חוסר התלבשות באור חסדים. ולפיכך נבחן, שהבית עוד נכלל בא"א, שנקרא ראש. ונעשה על כך הצירוף בי"ת רא"ש ביחד, שהוא אותיות בראשי"ת, המורה שהבית אינו מאיר בפני עצמו, אלא עוד נכלל בהארת א"א.

והארה זו מכונה בשם מוחין דו"ק. כי בעת שהי' הייתה באור ההיכל, היה ההיכל בבחינת אויר, חסדים בלי חכמה, המכונה ו"ק בלי ראש. ועתה, כשהי' יצאה מאויר ההיכל, וחזר ההיכל להיות אור החכמה, בחינת ג"ר, זה נחשב רק למוחין דו"ק. שאע"פ שיש מוחין, מ"מ עוד הוא כמו ו"ק בלי ג"ר, מטעם חיסרון של חסדים, שאין אור החכמה יכול להאיר בלי התלבשות באור החסדים.

בי"ת רא"ש כלולים זה בזה בסוד בראשי"ת, כל עוד שהם כאחד, כל עוד שאין יישוב בבית, שאין עוד התלבשות חכמה בחסדים, המגלה בבית ארבעה גוונים חו"ב תו"מ, שהם מוחין דג"ר. אבל מטרם זה נבחן רק למוחין דו"ק בלבד, כי החכמה אינה מאירה בלי התלבשות בחסדים.

כיוון שנזרע לתיקון היישוב, נקרא אז בשם אלקים נסתר וסתום. פירוש, כי בעת שהי' נכנסה לאור ונעשה לאויר, נבקעה המדרגה לשני חצאים. כו"ח לבדם נשארו במדרגה, ובינה ותו"מ נפלו למדרגה שמתחתיה. ישסו"ת נקרא אלקים. ונמצא, אחר שנשאר בחצי מדרגה, נבחן שב' אותיות מ"י דאלקים נשארו במדרגה דישסו"ת, וג' אותיות אל"ה, נפלו ממדרגת ישסו"ת למדרגה שמתחתיה, והשם אלקים נעלם מהם לגמרי.

אבל אח"כ, כשיצאה הנקודה מאויר ההיכל, וחזר ההיכל להיות אור החכמה, כי ע"י מ"ן של הצדיקים נמשכה הארה עליונה מע"ב ס"ג דא"ק, המוציא את המלכות ממקום בינה, ומחזיר אותה למקומה כבתחילה, שאז חוזרים ג' הכלים בינה וזו"ן, המכונים אל"ה, ומתחברים שוב עם מ"י, שנשארו בישסו"ת, הרי אז חוזר ומתגלה בישסו"ת השם אלקים כבתחילה. אלא שנבחן שהשם אלקים הוא נסתר וסתום בישסו"ת, משום חוסר התלבשות החסדים.

כיוון שנזרע לתיקון היישוב, נקרא אז בשם אלקים נסתר וסתום. כלומר, אע"פ שעוד אין שם התפשטות היישוב, שהוא מוחין דג"ר המאירים, מ"מ, כיוון שנעשה תיקון המכשיר את התפשטות היישוב, ביציאת הי' מאויר, שהעלה אל"ה בחזרה לישסו"ת, הרי נשלם בהם השם אלקים. אלא שהוא בחינת אלקים נסתר וסתום, כל עוד שאין שם התפשטות ליישוב הבית.

8. הזוהר הוא סתום וגנוז, מטרם שהבנים באו בתוכו להוליד, והבית עומד בהתפשטות התיקון של זרע קודש. וכל עוד שלא התעברה, ולא התפשט התפשטות של יישוב בבית, אינו נקרא עוד בשם אלקים. אלא הכול הוא עוד בכלל בראשית. כלומר, מטרם שהתפשטו ד' תיקונים, אינו נקרא בשם אלקים, כי אינו מאיר בשלמות. ונבחן שהכול כלול עוד בכלל א"א, הנקרא ראשית.

ויש כאן ד' תיקונים: עיבור א', מוחין דו"ק, עיבור ב', מוחין דג"ר. וזה סדרם:

א.מטרם שהבנים באו בתוכו להוליד, עיבור א'. כניסת הי' באור, שנעשה לאויר, שאז יוצאים הו"ק של המדרגה.

ב.הבית עומד בהתפשטות התיקון של זרע קודש, התיקון של יציאת הי' מאויר, שמכונה מוחין דו"ק.

ג. כל עוד שלא התעברה, עיבור ב' דזו"ן. להיותם דבוקים באותיות אל"ה מקטנות, כשיצאה הי' מאויר ועלו אל"ה מזו"ן, עולים עימהן גם הזו"ן לישסו"ת, שנבחן לעיבור ב'.

ד.לא התפשט התפשטות של יישוב בבית, התפשטות המוחין דג"ר, שאז נעשה בחינת יישוב בבית.

לכן נאמר, הזוהר הוא סתום וגנוז:

א.מטרם שהבנים באו בתוכו להוליד,

ב.הבית עומד בהתפשטות התיקון של זרע קודש,

ג. כל עוד שלא התעברה,

ד.לא התפשט התפשטות של יישוב בבית.

מטרם שעברו על ישסו"ת אלו ארבע התיקונים בזה אחר זה, אין הישסו"ת נקרא אלקים, אלא הכול הוא עוד בכלל בראשית, א"א. ומה שבתיקון ב', נקרא אלקים, הרי שם הוא נסתר וסתום, ואינו מאיר כלל. אבל בגמר אלו ד' התיקונים, נקרא בשם אלקים, המאיר כל המוחין אל הזו"ן.

כשנגמרו ד' התיקונים וניתקן בשם אלקים, הוציא תולדות האלו, מאותו הזרע שנזרע בו. כלומר, אחר שעברו על הישסו"ת ד' התיקונים, עיבור לו"ק, מוחין דו"ק, עיבור ב' לו"ק דגדלות, מוחין דג"ר דגדלות, אז מאיר השם אלקים בשלמות בישסו"ת. ומאציל המוחין אל הבנים, הזו"ן, שעלו אליו בב' העיבורים. שהמוחין דזו"ן הם הזרע שנזרעו בישסו"ת.

מי הוא אותו הזרע שבישסו"ת? הוא האותיות החקוקות האלו, התורה. ז"א, הנקרא תורה, שיוצא מאותה הנקודה, שהיא א"א. שבהיותו בעיבורים בישסו"ת, מקבל מוחין דחכמה מא"א.

9. נקודה עליונה, א"א, זָרע בתוך היכל הישסו"ת, ג' נקודות: חולם, שורוק, חיריק. חולם גוון חסדים, נקודה והיכל כאחד. שורוק גוון חכמה, אור סתום. חיריק לבוש כבוד דחסדים, היוצא על מסך דזו"ן, מלביש גוון החכמה בגוון החסדים, זה בתוך זה, ומאירים שניהם בכל שלמותם.

ביאור הדברים. כי תמצא כאן ג' זריעות. כי כל בחינת סתימה, הנעשה באור, נבחנת לזריעה:

א.זריעה ראשונה. בעת יציאת ישסו"ת מהראש דא"א, בעניין, אשר, ראש שיצא מראשית, וניתקנו בנקודה ובהיכל כאחד, שנעלמו מהם הג"ר דאורות, ונשארו בו"ק חסר ראש. ובעת ההיא נפלו ג' אותיות אל"ה שלהם למדרגת הזו"ן, והישסו"ת נשארת רק בב' כלים גו"ע, אותיות מ"י.

ב.זריעה שנייה. בעת שהתחלף גוון אותו ההיכל מגוון חסדים לגוון חכמה, כי הנקודה שהייתה במקום בינה, חזרה למקום הפה, וג' כלים בינה ותו"מ, אל"ה, עלו והתחברו לישסו"ת, ויכלו לעלות לראש א"א, ולקבל גוון החכמה. אמנם נעשו לזוהר סתום, מחוסר חסדים.

ג. זריעה שלישית. אחר שהעלו הישסו"ת ג' הכלים אל"ה שלהם, גם הזו"ן עלו עימהם, כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו ממש. וכיוון שהכלים אל"ה של ישסו"ת נפלו למקום הזו"ן, נעשו דבוקים בזו"ן כמו מדרגה אחת, ולכן עתה, כשישסו"ת העלו בחזרה אל"ה למדרגתם, גם הזו"ן נמשכו עימהן למדרגת ישסו"ת. ונבחן שהישסו"ת, התבונה, התעברה עם הזו"ן. כי באו בקרבה, כדוגמת ולד, המונח במעי אימו, ואוכל מה שאימו אוכלת. כלומר, שהם מקבלים שם מכל האורות שבתבונה, כמו שהיו באמת מעצמוּת התבונה. וכלפי ישסו"ת נחשב ביאת זו"ן אליהם לבחינת זריעה, להיותם בחינה שפלה מהם, והם נעכרים באיזה שיעור בסיבת התכללותם בהם.

וג' זריעות אלו נקראות חולם שורוק חיריק:

זריעה א', חולם, אשר, ראש שיצא מראשית.

זריעה ב', שורוק, שהתחלף גוון אותו ההיכל, מגוון אור חסדים לגוון אור החכמה, ונעשה לזוהר סתום.

זריעה ג', חיריק, שעלו לתוכם הזו"ן עם אותיות אל"ה שלהם, והתמעטה התבונה מתוך שהתעברה עם הזו"ן.

האותיות הן כלים, ונקודת חולם עומדת מעל לאותיות. וביציאת הבינה מראש דא"א לו"ק, נמצא אור ג"ר דישסו"ת נשאר בתוך הראש דא"א, ואינו מתלבש בתוך הכלים דישסו"ת. בדומה לנקודת החולם, שאינו בתוך האותיות, אלא למעלה מהן. ולפיכך מכונה זריעה זו בשם חולם.

ונקודת שורוק, מְלָאפוּם, ו' ונקודה בתוכה, וּ, הנקודה מלובשת בתוך האותיות, שהן הכלים. כן בעת שישסו"ת החזירו אליהם אותיות אל"ה ועלו לראש דא"א, הנה שוב בא אור הג"ר דא"א לתוך הכלים שלהם, כדמיון נקודת השורוק המלובשת בתוך האותיות. וע"כ מכונה זריעה זו בשם שורוק.

ונקודת החיריק עומדת מתחת האותיות, שהן הכלים. וכן המיעוט הזה, שישסו"ת משיגים מכוח הזו"ן, שהתחברו בהם, אינו ממדרגת הכלים שלהם עצמם, אלא ממדרגה שמתחת הכלים שלהם, שהם הזו"ן שמתחתיהם, בדומה לנקודת חיריק, העומדת מתחת האותיות. ע"כ נקראת זריעה זו בשם חיריק.

ואותה הנקודה העליונה, א"א, זרע בתוך אותו היכל, בינה, ג' נקודות: חולם, שורוק, חיריק. ונכללו זו בזו, ונעשו אחד. קול היוצא מחיבורן של ג' נקודות יחד.

פירוש. כי אחר שהנקודה, א"א, זרע בישסו"ת, הנקרא היכל, ג' זריעות חולם שורוק חיריק, היו ישסו"ת בבחינת אלקים נסתר וסתום. עד שיצאה קומת חסדים על המסך דחיריק, שהיא מסך דבחינה א' שבזו"ן, המזדווג עם אור העליון, ויוצאת עליו קומת נ"ר, שהיא קומת חסדים. ואז התלבש אור החכמה בלבוש כבוד שמאיר. וברא אל"ה, ונשלמו בשם אלקים.

כי קומת חסדים נעשה לבוש כבוד לאור החכמה. ואז המ"י, שהוא החולם, התחברה עם אותיות אל"ה, שעלו והתחברו בה בנקודת השורוק, והתגלה השם אלקים, ע"י לבוש כבוד דחסדים, שיצא ע"י המסך דחיריק. והנה נבחן עתה, שכל ג' הזריעות נשלמו יחד, ע"י המסך דחיריק. כלומר, ע"י קומת חסדים, שיצאה על ידו.

כי קומת החסדים השלימה כולן. וכולן נקשרו ע"י זה, ונכללו זו בזו, כמו בחינה אחת. שהרי בחוסר אחת מהן, הייתה נמנעת שלמות הזו. ועתה יש להן כל ארבע גוונים, חו"ב חו"ג. כי חו"ב יצאו ע"י מ"י אל"ה, שהן חולם שורוק. וחו"ג ע"י המסך שבחיריק. והן משלימות זו על זו. ונעשו קול אחד. ז"א נקרא קול, שהוא החיריק, שעליו יצאה קומת חסדים, שחיברה מ"י אל"ה בשם הקדוש אלקים. והתחתון, המשלים לעליון, זוכה באותו שיעור המוחין, שהשלים לעליון. ונמצא, שבכל אלו ארבע הגוונים חו"ב חו"ג, שיצאו ע"י השלמת ג' הזריעות חולם שורוק וחיריק, זכה בהן הז"א. כי לא יצאו שם אלא על ידו.

ולכן נאמר, ונעשו אחד. קול היוצא מחיבורן של ג' נקודות יחד. כי חולם שורוק חיריק התחברו כולם במוחין של הז"א, ונולד ויצא מישסו"ת ולחוץ, ובא למקומו באותם המוחין חו"ב חו"ג, שהתחברו בו בחיבור אחד.

בעת שהקול יצא, יצאה בת זוגו עימו, שכוללת כל האותיות, כמ"ש, את השמיים, שהן קול ובת זוגו.

פירוש. כי עניין זכר ונקבה הוא, שהאור מיוחס לזכר, והכלים, אותיות, לנקבה. וע"כ נקראת הנוקבא בשֵם אֵת, להורות שבה נכללות כל האותיות מא' עד ת'. ולכן בעת שיצא הז"א, ונולד מהבינה, ובא למקומו, יצאה גם הנוקבא עימו, שהיא כוללת כל הכלים, הנקראים אותיות. כמ"ש, את השמיים, אשר השמיים הוא ז"א, הנקרא קול, אֵת היא שֵם הנוקבא. הרי שיצאו קול ובת זוגו, שהם זו"ן.

קול, שמיים, הוא שֵם אהי"ה האחרון. כי אהי"ה אשר אהי"ה, הן חב"ד, אהי"ה ראשון חכמה, אשר בינה, אהי"ה אחרון דעת. ספירת הדעת היא זו"ן שבמוחין דבינה, כי כיוון שכל עיקרם של המוחין דישסו"ת, להשלים שֵם הקדוש אלקים, הוא ע"י החיריק שבזו"ן, שעלו עם אותיות אל"ה, כלומר ע"י קומת החסדים והגבורות, שיצאו שָם על מסך שלו. לפיכך משאיר שם הזו"ן את בחינתו בהכרח, גם אחר יציאתו ולידתו למקומו. כי זולת לבוש כבוד דחסדים שלו, לא נשלם שָם שֵם האלקים.

ובחינת הזו"ן, שהשאיר בישסו"ת, להיות שם לקומת חו"ג, להלביש תמיד אור החכמה בלבוש שלו המאיר, הוא הנקרא ספירת הדעת. הרי שספירת הדעת הוא הז"א עצמו, שנשאר להאיר בישסו"ת. אלא כיוון שהנוקבא כלולה בגופו של הז"א תמיד, לכן יש בדעת ב' בחינות: ימין ושמאל. הימין נקרא חסדים, הזכר שבדעת. השמאל נקרא גבורות, הנוקבא שלו. אמנם שניהם הם בחינת הז"א עצמו. ולכן קול, שמיים, הוא שם אהי"ה האחרון, הדעת שבבינה. אבל אין לפרשו על הזו"ן ממש, כי השם אהי"ה בבינה לבדה ולא בז"א, אלא חל על הדעת.

אהי"ה אחרון, זוהר, הכולל כל האותיות והגוונים באופן זה. גוונים הם חו"ב תו"מ, ואותיות הן הכלים. אהי"ה אחרון, ז"א, שמיים, אור החסדים, היוצא ומלביש על החכמה. ומ"י אל"ה מתחברים בשם אלקים. הנה הזוהר שלו כולל כל האותיות, שהן הכלים, וכל הגוונים, שהם האורות. כי לא יצאו, אלא בכוח מסך דחיריק שבו, שכל הזריעות דחולם שורוק חיריק נכללות בז"א. וע"כ הקול הזה כולל את כולם.

10. עד כאן כמ"ש, ה' אלקינו ה'. וג' מדרגות אלו כנגד סוד העליון, בראשית ברא אלקים. כי ה' אלקינו ה', הם חב"ד. ה' חכמה, אלקינו בינה, ה' דעת. וכן, בראשית ברא אלקים, אהי"ה אשר אהי"ה, ג"כ חב"ד.

וכל המתבאר עד כאן, הוא ה' אלקינו ה'. וג' מדרגות אלו, שהן ג' מדרגות שבג' שמות חב"ד, הן כנגד בראשית ברא אלקים. בראשית הוא אהי"ה ראשון, חכמה. ברא הוא אשר, שיצא מראש, וכן חזרתו לראש בזוהר סתום, שהוא בינה, אלקים נסתר וסתום, כי עמוק וסתום בשמו, ואינו יכול להתגלות בלי חסדים. ואלקים הנגלה הוא אהי"ה אחרון, דעת.

כי אחר שיצאה קומת חו"ג על מסך דזו"ן, והתלבשה החכמה בחסדים, אז התחברו מ"י אל"ה, ונשלם שם האלקים. כי הגילוי של שם אלקים, בא רק באהי"ה אחרון, שהוא הדעת וזו"ן. הרי שבראשית ברא אלקים הם ג"כ חב"ד, כמו אהי"ה אשר אהי"ה, וכמו ה' אלקינו ה'.

בראשית, סוד קדמון. חכמה הנקראת ראשית. ברא, מורה על סוד סתום, כדי שיתפשט הכול משם. כי ברא מורה סתימה ומיעוט. והיא הזריעה של חולם שורוק חיריק. שהכול מתפשט ומתקיים ע"י הזריעה הזאת. השם אלקים הוא לקיים הכול למטה. כי ע"י חיבור מ"י אל"ה להשלים שם האלקים, ע"י לבוש דחסדים שמאיר בדעת, ממנו מתקיימים הכול, חו"ב וזו"ן שלמטה.

את השמיים, מורה על זכר ונוקבא כאחד, שאסור להפריד אותם. ז"א נקרא שמיים. הנוקבא נקראת אֵת. ונמצא כי, את השמיים, מורה על ז"א ונוקבא ביחד. וע"כ נרמזת גם הנוקבא בז"א, להורות שאסור להפריד ביניהם, אלא לייחד אותם כאחד, שהם קול ודיבור, הוי"ה אדנ"י. והקול והדיבור מיוחדים כאחד.

11. אֵת, כשנוטלת כל האותיות, היא הכלל של כל האותיות, ראש וסוף. הנוקבא נקראת אֵת, בעת שנוטלת כל האותיות, מטעם שהאותיות הן כלים והכלים נכללות רק בנוקבא. והיא הכלל מראש, א', עד סוף, ת'. ולכן הנוקבא נקראת א"ת.

אח"כ מתווסף על אֵת אות ה', כדי לחבר כ"ב אותיות עם ה'. כי אחר שכבר נכללו מכל אותיות דז"ת, מתווסף עליה ה"ר מאמא. ואז היא ראויה לזיווג עם הז"א. ואז היא נקראת אתה, כמ"ש, ואתה מחייה את כולם. כי ע"י זיווגה עם ז"א, יכולה להחיות כל הצבאות שלה שבג' העולמות בי"ע, ולהשפיע להם בכל צורכם.

את היא אדנ"י. השמיים, הוי"ה, שהוא העליון לשם אדנ"י. כי הז"א הנקרא השמיים, ונקרא קול, הוא הוי"ה. והנוקבא שלו, את, נקראת דיבור, והיא אדנ"י.

12. ואת הארץ, מורה על התיקון זכר ונוקבא, בעניין והוי"ה, והכול אחד. כי כמו שהשמיים בכתוב, את השמיים, כולל זכר ונוקבא, כן הנוקבא, ארץ, כוללת ג"כ זכר ונוקבא. וזה נרמז במילה ואת. כי את, הנוקבא, ו' הזכר שבנוקבא.

ההבדל בין השמיים, ז"א העליון, קול, ובין ז"א התחתון, הכלול באות ו' שבמילה ואת, ע"ז מביא עניין והוי"ה, שהו' היא לרבות בית דינו, הנוקבא, הכלולה עימו יחד. כי בכל מקום שנאמר והוי"ה, פירושו, הוא ובית דינו. כן ז"א הכלול בנוקבא כאן באות ו' שבמילה ואת, כלול בבית דינו, הנוקבא.

כי זו"ן נחלקים לב' פרצופים, כמ"ש, ואנוכי איש חָלק. שמחזה ולמעלה נקראים ישראל ולאה, ומחזה ולמטה נקראים יעקב ורחל. וע"כ, את השמיים, הם זכר ונוקבא העליונים, הנקראים ישראל ולאה, מחזה ולמעלה דזו"ן. ואת הארץ, הם זכר ונוקבא התחתונים, הנקראים יעקב ורחל, שמחזה ולמטה דז"א.

וקורא הנוקבא של את השמיים, בשם אדנ"י, שהוא שם הנוקבא הקטנה רחל, כי מדובר במוחין דגדלות דזו"ן. כי רק בעת הגדלות נקראים הזו"ן קול ודיבור, שאז הזו"ן פב"פ בקומה שווה, שהנוקבא הקטנה רחל עולה למעלה במקום נוקבא הגדולה לאה, ומלבישה אותה. וע"כ נקראת הנוקבא אז ע"ש נוקבא הקטנה אדנ"י. כי אז גדלה נוקבא הקטנה בקומת נוקבא הגדולה. ובעת ההיא שמה אדנ"י, בייחוד יאהדונה"י, קול ודיבור כאחד.

הארץ היא השם אלקים, כעין העליון, הראויה להוציא פירות ותולדות. הנוקבא נקראת ארץ רק כשאמא השאילה בגדיה לבִתה, ונתקנה כעין העליון, עם מוחין של אלקים, שהוא בינה, בייחוד תחתון. שאז, מה שהייתה יבָּשה, נעשתה לארץ מוציאה פירות ותולדות.

השם הזה כלול בשלושה מקומות. ומשם מתבאר שלמות של שם אלקים, ע"י חיבור בשלושה מקומות:

א.מ"י, אשר, שיצא מראשית, כי מקומה היה בראש א"א ויצאה למקום גוף שלו.

ב.אותיות אל"ה, אח"פ שלה, שנפלו לזו"ן, ושוב קנו מקום חדש, ואח"כ בגדלות חזרו למקומם.

ג. אחר חזרת אותיות אל"ה עם זו"ן למדרגתה, היא מקבלת קומת חו"ג, היוצאת על המסך דזו"ן, הדבוקים באל"ה שלה. שאז מתלבש אור החכמה בחסדים, ומ"י מתחברת באותיות אל"ה ונשלם שֵם אלקים. ששֵם אלקים מתגלה רק בקיבוץ של ג' מקומות. כי משם
יש לשם אלקים צירופים רבים. כי יש ק"כ
(120) צירופי אלקים, לפי תמורת השליטה של
ג' מקומות.

עד כאן הוא סוד סתר שבסתרים, שחקק ובנה וקיים בדרך סתום, בסוד פסוק אחד. פירוש. חקק ובנה וקיים, זה שלושה מקומות:

חקק, היא נקודת החולם, שהוציאה הבינה מראש לו"ק, שע"י זה נפלו אותיות אל"ה שלה לזו"ן, ונחשב שנעשה בה חקיקה וחיסרון, כי נאבדו לה אותיות אל"ה.

ובנה, הוא עניין החזרתה את אותיות אל"ה אליה, וחזרתו לראש א"א למקום חכמה, שזה נחשב לבניין שלם של ע"ס שלה מבחינת הכלים. כי עתה השיגה אותיות אל"ה ונשלמו ע"ס שלה מבחינת הכלים. וכן עלתה למקום החכמה. אמנם עוד אין לה קיום שם, לקבל החכמה מא"א מחוסר חסדים. וע"כ לקיום היא צריכה.

וזהו, וקיים, כי בזיווג על מסך דחיריק, שהשיגה לבוש דחסדים, אז התלבש אור החכמה תוך החסדים, והתקיימו המוחין שלה בארבע גוונים חב"ד.

וכל זה בדרך סתום, בג' זריעות חולם שורוק חיריק, שמרומז בפסוק, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע.

13. בראשית אותיות בר"א שי"ת (6). מקצה השמיים ועד קצה השמיים, יש ו"ק המתפשטים מהעליון. כי בראשית הוא א"א, אותיות בר"א שי"ת, להורות שא"א שורש הו"ק דז"א. ז"א נקרא שמיים. מקצה השמיים ועד קצה השמיים, הוא כולל כל הספירות שבז"א, כל הו"ק שלו, אשר כולם לקח מו"ק עליונים, הנמשכים מא"א, מהעליון, בהתפשטות של ברא.

פירוש. כי ע"י, אשר, שיצא מראש דבראשית, שהוא התפשטות של ברא, שהוא זוהר סתום, הכולל חולם שורוק חיריק. ע"י זה השיג הז"א ו"ק עליונים מא"א, ו"ק דחכמה בקול ובדיבור.

מתוך נקודה ראשונה,א"א, ברא התפשטות נקודה אחת שלמעלה. מתוך שא"א הוציא הבינה לחוץ, ברא התפשטות נקודה אחת שלמעלה, שבהוציאה לחוץ, נכנסה נקודה באור הבינה, ונעשה אויר, וזה, ברא. וע"י זה נברא גם התפשטות הנקודה מתוך האויר והחזרתה לאור, שמכאן כל המוחין דזו"ן. הרי מתוך נקודה ראשונה, שהיא א"א, ברא התפשטות הנקודה מאויר, שמכאן הו"ק דז"א, המרומזים בבראשית, בר"א שי"ת.

ובמה שנאמר, נקודה אחת שלמעלה, ספר הזוהר רומז על ב' נקודות, שיש במסך דאו"א עילאין, הנקראות מנעולא ומפתחא. והתפשטות הי' מאויר, הוא רק על נקודה אחת מהן, שהיא המפתחא. אבל נקודה דמנעולא נשארת באו"א עילאין, ואינה יוצאת מאויר דאו"א עילאין.

וכאן נחקק השם של מ"ב (42) אותיות. פירוש. עניין החקיקה של שם מ"ב, הוא ג' ידיים דאמא, שהתחדשו מכוח שהוציא א"א את הבינה לחוץ, שהן אותיות אל"ה דאמא, הנבחנות לחג"ת דאמא, הנקראות ידיים. כי בידיים אלו היא מעלה את הזו"ן אליה. מתוך שבעת יציאתה מראש, נפלו אל"ה שלה לזו"ן. ע"כ, בעת שמעלה בחזרה את אותיות אל"ה, נמשכים עימהן גם הזו"ן לראש. והן כדוגמת ידיים, המעלות את הזו"ן ממקומם התחתון למקומה עצמה.

וג"פ י"ד בגי' מ"ב. וזהו שהשם מ"ב נקרא שֵם המעלֶה. אמנם שם מ"ב עצמו הוא מחזה ולמעלה דא"א, ששָם ג' פרצופים: עתיק א"א ואו"א, שהם:

הוי"ה פשוטה ד' אותיות, פרצוף הכתר, שהוא עתיק, כתר של מ"ה.

הוי"ה במילוי י' אותיות, פרצוף החכמה, שהוא א"א, ע"ב של מ"ה.

והוי"ה במילוי המילוי כ"ח (28) אותיות, פרצוף הבינה, שהוא או"א, ס"ג של מ"ה.

ד', י' וכ"ח אותיות ביחד מ"ב אותיות. וכיוון שז"א עולה אל הבינה, משיג שם ג"ר שמחזה ולמעלה דא"א, שהם ג' פרצופים כח"ב, שהם מ"ב אותיות.

חזרה לראש הדף
Site location tree