אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת בראשית א', חלק א' / יהי רקיע

יהי רקיע

44. ויאמר אלקים, יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. זהו התיקון בפרט, להבדיל בין מים עליונים לתחתונים, בשמאל. והוא הפרט השני של בריאת העולם. שכאן נעשה מחלוקת בשמאל. כי עד כאן, ביום ראשון, הימין. וכאן, ביום שני, שליטת השמאל. ומשום זה פרצה מחלוקת גדולה ביום ב', בין צד הזה לצד הימין. שהשמאל רצה לבטל את שליטת הימין כולה, והימין רצה לבטל את שליטת השמאל כולה.

הימין, החסד, יום א', שלמות הכול. ומשום זה כתוב ביום א' הכול בימין. שכל שבעה הימים חג"ת נהי"מ יצאו בו, ונרמזים בו, משום שבימין תלוי כל השלמות. שכל הספירות מקבלות שלמותן מספירה הראשונה, החסד ויום א' של מעשה בראשית. ולפיכך כל הספירות יצאו ביום א', ונרמזות בכתובים שבו.

כשהתעוררה שליטת השמאל, התעוררה המחלוקת בינו לימין. והתגבר במחלוקת אש הכעס, ויצא ונברא הגיהינום מאותה המחלוקת. והגיהינום התעורר ונברא מהשמאל, והתדבק בשמאל. כי ביום א' של מעשה בראשית, בסדר אצילות החסד, קו ימין דז"א, שמתחילה נאצל בקטנות. וע"ז רומזת המילה יהי, שי"ה או"א, וי' האחרונה רומז לכניסת הי' לאור או"א, שהתמעטו להיות אויר. שאז נאצל הז"א בו"ק, בקומת רוח.

ואח"כ במילה, ויהי אור, יצאה הגדלות דקו ימין. ועד"ז כאן באצילות יום ב', גבורה וקו שמאל דז"א, נאצלה תחילה הקטנות שזה, יהי, שאו"א התמעטו בעצמם, כדי להאציל לז"א בקומת רוח, שהכניסו י' לאור שלהם, שזה, יהי רקיע. ואח"כ יצאה הגדלות דקו שמאל, הג"ר, כמ"ש, ויעש אלקים את הרקיע.

והנה כאן, ביציאת הקטנות במיעוט של יהי רקיע, שאו"א העלו את המלכות למקום הזיווג, מתחת החכמה שלהם, למקום בינה, והורידו הבינה ותו"מ שלהם מחוץ למדרגתם, למקום הזו"ן, ונשארו בו"ק בלי ג"ר, בקומת רוח, הנה נמשכה בריאת הגיהינום, מפאת מיעוט הזה. שפירושו, שנבראו כוחות הדין, להעניש הרשעים. כי יש ב' בחינות עליית המלכות למקום בינה:

א.העלייה בלי שום פגם, אלא כדי להוציא מוחין בשביל התחתון. ואז ג' הספירות בינה ותו"מ, יורדות למדרגה דקדושה שמתחתיהם, ואור הג"ר מסתלק לעליון שלהן בנקודת החולם.

ב.העלייה מסיבת פגם, ע"י חטאים של התחתונים, שאז עולה המלכות לבינה, כדי להעלים אור הג"ר מהתחתונים, שאינם ראויים להשתמש בו. ואז ג' הכלים בינה ותו"מ אינם יורדים למדרגה שמתחתיהם שבקדושה, אלא שיורדים לכוחות הדין, שעושקים הכלים ההם לבניין פרצופיהם, וקונים על ידיהם כוח לחבל ולהעניש את החוטאים.

והנה אחר יציאת גדלות יום א', קו ימין, בהכרח נשלם עימו קו השמאל בכל גדלותו. ונודע, שקו השמאל נמשך מנקודת השורוק, חכמה. לכן רצה השמאל לשלוט באור החכמה שלו, ולבטל את אור החסדים שבקו הימין. ונעשה המחלוקת ביניהם.

ומפאת המחלוקת הזו, יצאה אש הכעס, כלומר שהחושך של שליטת השורוק התפשט מכוח חיסרון של חסדים, עד שלבסוף חזרה המלכות לעלות למקום בינה, כמו בעת הקטנות, שהסתלק אור הג"ר לגמרי, וג' הכלים בינה ותו"מ נפלו אז לכוחות הדין, משום שעליית המלכות הייתה מחמת פגם. ונברא הגיהינום מניצוצותיהם, והתדבק בשמאל. כלומר, כל מי שירצה להגביר כוח השמאל, נופל לדינהּ של גיהינום, הדבוק בשמאל.

והימין הוא שלמות הכול, כי כל הספירות מקבלות ממנו את קיומן. ולכן בימין, יום א', כתוב כל התיקונים של הקטנות והגדלות, בעניין יהי אור ויהי אור. כי בו תלוי השלמות של כל הספירות. וע"כ, כיוון שנשלם קו הימין, נשלמו כולן. וגם קו השמאל קיבל שלמותו ממנו, והתעורר בשליטתו.

וכשהתעורר השמאל בשליטתו, והרגיש שלמותו, עורר תכף מחלוקת עם קו הימין, שרצה לבטל את אור הימין, ולהשליט רק את האור שלו. ומהמחלוקת הזו נמשך התגברות אש הכעס. כלומר, החושך של השורוק, הגורם לעליית המלכות בחזרה אל מקום בינה. ואז שעלתה למעלה, הפילה הכלים דבינה ותו"מ לכוחות הדין, הנקרא גיהינום. והגיהינום התעורר ונברא מהשמאל, והתדבק בשמאל. כלומר, שכל מי שרוצה להגביר השמאל,נופל לגיהינום, הדבוק בשמאל.

45. משה בחכמתו הסתכל בזה, ובמעשה בראשית הסתכל. במעשה בראשית הייתה מחלוקת בין שמאל לימין. ובמחלוקת ההיא, שעורר אותה השמאל, נברא בו הגיהינום, והוא התדבק בשמאל. עמוד האמצעי, ת"ת, נכנס ביניהם והסיר את המחלוקת והסכים לב' הצדדים. והגיהינום פָּרשׁ מהשמאל וירד למטה, והשמאל נכלל בימין, והיה הכול שלום.

כי קומת החסדים, שיצאה על קו האמצעי, ת"ת, נכנסה בין הימין לשמאל, והכריעה בחסדים שלה את קו השמאל, שיתלבש בימין, והסירה את המחלוקת. ואז ירד הגיהינום, ופרש מהשמאל. כלומר, שהכלים דבינה וזו"ן הסתלקו משם וחזרו למדרגתם, שזה נבחן שהגיהינום ירד ופרש מהכלים ההם.

והשמאל חזר והשיג הג"ר שלו. כלומר, שאור החכמה שבנקודת השורוק, קו שמאל, אחר שהתלבש בחסדים ונכלל בקו ימין, נשלם בהארתו בג"ר. ונמצא בזה, שקו האמצעי הסכים לקיים הארתם של ב' הקווים, אחר שהלבישם זה בזה. והסכים לב' הצדדים, כי קיים הארת שניהם, אלא שהבדיל את הארתם, שהימין יאיר מלמעלה למטה, והשמאל יאיר מלמטה למעלה, שבזה נעשה השלום.

46. כעין זה הייתה המחלוקת של קורח על אהרון, השמאל חָלק על הימין. כי מבחינת אילן הנשמות, נבחן אהרון לקו ימין ולחסדים, להיותו כוהן. וקורח נבחן לשמאל ולגבורה, להיותו לוי. וכיוון שקורח חלק על הכהונה, הרי זה דומה, כמחלוקת קו שמאל על הימין, שהייתה בתחילת מעשה בראשית של יום ב'.

הסתכל משה במעשה בראשית, ואמר, לי ראוי להסיר המחלוקת בין ימין לשמאל. כי כמו שאהרון וקורח, חו"ג, ימין ושמאל דנשמות, כן משה ת"ת דנשמות, קו האמצעי. ולפיכך כשהסתכל במעשה בראשית, וראה שם, איך עמוד האמצעי הסיר המחלוקת של שמאל בימין, אמר, שגם לו ראוי להסיר המחלוקת בין ימין לשמאל מאילן הנשמות, להיותו ת"ת דנשמות. השתדל משה להסכים ביניהם, והשמאל לא רצה, וקורח התחזק על אהרון בגבורתו.

47. אמר משה, זה ודאי, שבגבורת המחלוקת של השמאל, צריך הגיהינום להתדבק. כמו שהיה במעשה בראשית, שקורח לא רצה להתדבק למעלה, בתיקון הקדושה, ולהיות נכלל בקו ימין. כמו השמאל של מעלה. ודאי הוא שיירד למטה, לגיהינום, בכוח הכעס שלו. כמו שהיה בתחילת מעשה בראשית, בעת המחלוקת של קו שמאל, שיצא הגיהינום והתדבק בשמאל. כן ידע משה, שעם כוח המחלוקת של קורח, יירד קורח לגיהינום ויתדבק בו.

48. וע"כ לא רצה קורח, שהמחלוקת תיושב ביד משה, משום שהמחלוקת לא הייתה לשם שמיים. פירוש, הז"א מכונה שמיים, והנוקבא שלו מכונה שם שמיים. ואומר, שע"כ לא קיבל ההכרעה של משה, משום שלא הייתה המחלוקת שלו מכוונת לייחודו של הז"א בנוקבא. ולא חשש לכבוד העליון, שהיא השכינה, והכחיש את מעשה בראשית. כלומר, שסתר את תיקון הכרעת הקו האמצעי, שהיה במעשה בראשית. כי רצה רק בשליטת השמאל לבדו. כיוון שראה משה, שהוא מכחיש את מעשה בראשית, והוא נדחה לחוץ מהקדושה, אז כתוב, וייחַר למשה מאוד.

49. וייחר למשה מאוד. משום שקורח ועדתו הכחישו אותו, שלא נתנו לו להכריע אותה המחלוקת. וכתוב, וייחר למשה מאוד. על שהכחישו את מעשה בראשית, שפָגם בהכרעה עליונה דקו האמצעי על ימין ושמאל דז"א, שניתקן במעשה בראשית. וע"ז כתוב, מאוד. וקורח הכחיש הכול, הן למעלה בז"א, והן למטה בנשמות, כמ"ש, בְּהַצוֹתָם על ה', ז"א. הרי שהפגם שלו הגיע גם למעלה לז"א, וכן למטה למשה. וע"כ התדבק קורח, כמו שראוי לו, בגיהינום. כמ"ש, ויירדו הם וכל אשר להם חיים שְׁאוֹלָה.

50. מחלוקת שניתקנה כעין של מעלה, שעולה ואינו יורד, ומתקיים באורַח ישר, זהו המחלוקת של שמאי והילל. פירוש. קו האמצעי מכריע המחלוקת של מעלה, ומקיים את שניהם, ומלבישם זה בזה. נמצא מבדיל בהארתם, שהשמאל תאיר מלמטה למעלה, והימין יאיר מלמעלה למטה. אשר רק בדרך זה מקוימים שניהם, ולא זולת.

ומחלוקת שניתקנה כעין של מעלה, הוא שעולה ואינו יורד, שהארת השמאל תאיר מלמטה למעלה, ולא מלמעלה למטה. ואז הארת השמאל מתקיימת באורַח הישר, בדרך שלא יבטל הארת הימין, ושניהם יאירו.

זה מחלוקת של שמאי והילל. ששמאי היה השמאל של מעלה. וזהו כמו שלומדים, שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, שהיה אוכל בחול ומאיר מחול לשבת, מלמטה למעלה. אבל הילל היה אומר, ברוך ה' יום יום. שהיה ממשיך מלמעלה למטה כדרך קו ימין של מעלה, לאותו יום שהיה עומד בו.

והקב"ה הבדיל ביניהם והסכים להם. כלומר, שהמחלוקת וההבדל שבין שמאי והילל, נמשך להם מקו האמצעי של מעלה, שהוא הקב"ה. אשר ע"י ההבדל הזה, שהשמאל יאיר מלמטה למעלה והימין מלמעלה למטה, נמצא מקיים הארת שניהם, ומלבישם זה בזה. ואז הקב"ה נותן הארת שניהם בזיווג לנוקבא.

וזהו מחלוקת לשם שמיים. כלומר, שההבדל מימין לשמאל בדרך הארתם, הוא מזוֵוג את שם, הנוקבא, עם שמיים, ז"א. והשמיים, ז"א, מפריד ומבדיל המחלוקת הזו, כדי לקיים את שניהם. ומשום זה הארתם מתקיימת. והמחלוקת הזו שבדרך הארתם, כעין מעשה בראשית. כדרך שעשה קו האמצעי, לצורך התיקון של מעשה בראשית.

וקורח הכחיש כל התיקון של מעשה בראשית, והמחלוקת הייתה על הז"א, שנקרא שמיים, על קו המכריע. ורצה להכחיש התיקונים שבתורה, ז"א. ודאי שהמחלוקת הייתה מפני שכוח הדין של גיהינום התדבק בקורח. וע"כ התדבק בו קורח, כלומר, שנפל לגיהינום.

51. והעניין הזה הוא בספרו של אדה"ר. החושך, כשהתעורר לשליטתו, התעורר ברוב גבורה, וברא בו הגיהינום, והתדבק הגיהינום עימו באותה המחלוקת. אחר ששקט הרוגז וכוח הגבורות, התעוררה המחלוקת באופן אחר, והיא מחלוקת של אהבה. מחלוקת בדרך הארתם, שהשמאל יאיר מלמטה למעלה, והימין מלמעלה למטה, ששניהם הסכימו לזה, מכוח אהבתם זה לזה. כי השמאל חשק בחסדים דימין, והימין בהארת החכמה שבשמאל. שמתוך שהתחלקו בדרך הארתם, התלבשו זה בזה. והימין נשלם מהשמאל, והשמאל מהימין.

52. שני מיני מחלוקת היו. אחד בהתחלה ואחד בסוף. וזהו אורחות צדיקים, שתחילתם קשה, בייסורים, וסופן שלווה. קורח היה בחינת שמאל, שבהתחלת המחלוקת של ימין ושמאל, שהיא ברוגז ובכוח הגבורות. כלומר, שכל אחד רצה לבטל הארת חברו. שמתוך כך יצא הגיהינום והתדבק בגיהינום. שמאי היה בחינת שמאל, שבסוף המחלוקת של ימין ושמאל, כשכבר שָכַך הרוגז והכעס, שצריכים לעורר אז מחלוקת של אהבה, מחלוקת שבדרך הארתם, שיקבלו הסכמה וקיום ע"י השמיים, קו המכריע, שילביש אותם זה בזה.

53. יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. זו המחלוקת הראשונה, התעוררות הכעס והכוח, שכל אחד מתגבר לבטל הארת חברו. רצה הקב"ה להסיר המחלוקת, והתעורר הגיהינום, עד שהכעס והכוח הצטננו. שמתוך הפגם של המחלוקת, שסתם האורות, עלתה שוב המלכות למעלה למקום בינה, והעלימה הג"ר. והבינה ותו"מ נפלו למדה"ד, שנקראת גיהינום. ובזה שקטה המחלוקת. כי עם עליית המלכות, התבטלה שליטת קו השמאל, שהרי חזר לקטנות.

ואז כתוב, ויעש אלקים את הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע. הבדלה זו היא מחלוקת של אהבה וחביבות וקיום העולם, הבדלה בדרך ההארה. ומחלוקת של אהבה היא המחלוקת שמאי והילל.

ההבדלה שבכתוב, ויעש אלקים את הרקיע, היא סוף המחלוקת. אבל קורח היה במחלוקת של הכעס, שהיא ההבדלה שבכתוב, יהי רקיע בתוך המים, שהיא התחלת המחלוקת. אבל מחלוקת של שמאי והילל, שהיא סוף המחלוקת, היא של אהבה ולשם שמיים. שהתשבע"פ, הנוקבא, הנקראת שם, נכנסה באהבה אל התושב"כ, ז"א, הנקרא שמיים. והיו בזיווג שלם, כי קיבלה מז"א מוחין שלמים.

54. הבדלה נוהגת רק בשמאל, כי ביום ב', שהוא שמאל, כתוב, ויהי מבדיל בין מים למים. ואצל קורח כתוב, המעַט מכם, כי הבדיל אלקֵי ישראל אתכם מעדת ישראל. וכן בלוויים כתוב, בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי. הרי שאין הבדלה נוהגת אלא בשֵני, בשמאל.

55. אם הבדלה בשני, למה נאמר הבדלה בלוי, שהוא בן שלישי ליעקב? הלוא בשמעון הייתה צריכה להיות הבדלה, שהוא בן שני ליעקב? אע"פ שלוי שלישי, מ"מ לדעתו של יעקב הוא שני. כי ראובן לא נחשב לראשון מבני לאה, כי אז היה דעתו של יעקב, שהיא רחל. ולעולם אין הבדלה אלא בשני. שאז אחר שנעשתה הבדלה בשני, הכול הוא בדרך הישר, בדרך השלם כראוי. כי ע"י ההבדלה, האורות מתלבשים זה בזה. ונשלמים זה מזה.

56. ההבדלה, שאנו עושים במוצאי שבת הוא להבדיל בין אלו הכוחות, השולטים בימות החול, ובין הקדושה, השולטת בשבת. ועם יציאת השבת, עולה צד אחד מגיהינום מבחינת עין הרעה, הרוצה לשלוט בעולם, בעת שישראל אומרים הכתוב, ומעשה ידינו כוֹנְנֵהוּ.

ביאור הדברים. כי בעין הרעה, שהוא מקור כל הס"א, יש ב' צדדים ימין ושמאל, כמ"ש, ייפול מצידךָ אלף ורבבה מימינֶך אליך לא ייגש. ימין העין הרעה הוא במספר אלף, והשמאל במספר רבבה. וכשפוגשים באדם, נמצא השמאל שלהם נגד ימין האדם, וימינם נגד שמאל האדם. כמ"ש, רק בעיניך תביט, ושׁילוּמַת רשעים תִראה. כלומר, כשתביט בעיניך הטובים, ותבדיל בין טוב לרע, אז ושׁילוּמַת רשעים תראה.

ועם יציאת השבת, כוחות הדין מתחילים לשלוט בעולם, ועולה מהעין הרעה צד השמאל שלה, מבחינת רבבה, הרוצה לשלוט בעולם, בעת שישראל אומרים הכתוב, ומעשה ידינו כוֹנְנֵהוּ. כי מעשה ידינו הוא ברית קודש. ולפיכך בשעה שישראל אומרים, ומעשה ידינו כוננהו עלינו, כלומר שברית הקודש בשלמות, התעורר השמאל של העין הרעה, להיאחז בברית קודש לקלקלו. ומאותה דרגה דס"א, שנקראת שמאל, יוצא מספר רבבה, ורוצה להתערב בזרע ישראל, ע"י אחיזתם בברית קודש, ולשלוט על ישראל, להענישם.

57. וישראל עושים מעשה של מצווה בהדס וביין, ואומרים הבדלה, והס"א נבדלת מהם. כי ע"י מעשה ודיבורים של מצווה, מתעוררת כוונת הלב, להכיר בכל המיאוס וההיזק, הנמשך מהעברות. וכל החיים והטוב, הנמשך לעושי רצונו, שזה ההבדלה. כי אז נבדלים בהכרח מהס"א ומתדבקים בקדושה.

והס"א נבדלת מישראל, כי לפי שיעור הכרת ההיזק בדרך הרע, כן שיעור התרחקות הרע מהאדם. ושפל אותו הצד, ובא למקומו בשאוֹל, במקום שקורח וסיעתו שם. כלומר, ששקע במקורו ואינו מתפשט בעולם. אבל להיותו צד שמאל, אי אפשר להעבירו לגמרי מקודם גמה"ת. וע"כ על צד הימין כתוב, ייפול מצידך אלף. אבל על השמאל לא כתוב ייפול, אלא, ורבבה מימינך אליך לא ייגש. כי רק לא יוכלו לגשת, אבל לא יתבטלו לגמרי מקודם גמה"ת.

וכן כאן יורד הס"א למקומה שְׁאוֹלָה, ואינה מתבטלת לגמרי. בדומה לכתוב, ויירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. וקורח וסיעתו לא ירדו לגיהינום, מטרם שעשו ישראל הבדלה מהם, כמו שאמר להם משה, היבדלו מתוך העדה הזאת. אף כאן, אין הס"א יורדת לגיהינום ב מוצאי שבת, מטרם שישראל עושים הבדלה ביין ובהדס ונבדלים מהס"א. והנה התבאר, שגם ההבדלה של מוצאי שבת דומה להבדלה של קורח.

58. ולעולם הבדלה נוהגת רק בשני, שהוא קו שמאל. שאפילו הבדלה של מוצאי שבת הוא ג"כ להבדיל הס"א, הנמשכת מקו השמאל. בהתחלה של המחלוקת, שהגבורה והכעס שהשמאל עורר במחלוקת, טרם נשקט בשובה ובנחת, ונברא בו הגיהינום, אז נבראו כל אלו המלאכים המקטרגים לריבונם למעלה, להקב"ה, קו האמצעי.

והם מקטרגים על הכרעה שלו, ונוטים לשליטת השמאל. וע"כ האש שורף אותם ונשרפים. וכן שאר המלאכים, כל אלו שמתבטלים, ואין להם קיום, ונשרפים באש, כל אלו יצאו מכוח אש המחלוקת שבהתחלה, שהיה ביום ב'. וכעין זה גם קורח למטה נפל ונשרף בגיהינום, כמו אלו המלאכים, שנשרפים באש נהר דינור. והכול באופן הזה, שנמשכים מהתחלת המחלוקת, שהייתה באש הכעס.

59. ויאמר אלקים, יהי רקיע. פירושו, שתתפשט התפשטות זו מזו. שהמים התחתונים יתפשטו ויתחלקו מהמים העליונים. ומים עליונים יתפשטו ויתחלקו ממים תחתונים ע"י הרקיע.

הבינה נקראת מים. וכח"ב תו"מ שבכללות מימי הבינה, הם חמש אותיות אלקים. יהי רקיע, פירושו, שהרקיע יבוא באמצע המים, באמצע חמש אותיות אלקים, מתחת ב' אותיות א"ל. וב' אותיות א"ל דאלקים, כו"ח, יתפשטו מהרקיע ולמעלה במים עליונים, חסדים. וג' אותיות הי"ם דאלקים, בינה תו"מ, יתפשטו למטה מהרקיע במים תחתונים.

ב' אותיות א"ל דאלקים, שמרקיע ולמעלה, חלק הימין. א"ל מורה על שם החסד שהוא בימין. השם אל גדול התפשט ונחלק ממימי הבינה. כלומר, שבסיבת הרקיע התפשט השם, אל גדול, מהרקיע ולמעלה. ונחלק משאר המים, מג' אותיות הי"ם, כדי להשלים השם, אל, וכדי שייכללו המים העליונים והתחתונים זה בזה, ע"י ההתפשטות ההיא.

כלומר, שע"כ נחלקו אותיות א"ל מרקיע ולמעלה, ואותיות הי"ם מרקיע ולמטה, כדי ששם אל, חסד, יקבל שלמות יתרה. ואז תחזורנה ותתחברנה אלו באלו, אותיות א"ל עם אותיות הי"ם, וייכללו בשם אחד, אלקים. ומה שקורא ב' אותיות א"ל דאלקים בשם אל גדול, הוא להיותן מבינה, שהיא תמיד בחינת ג"ר, המרומזות בשם גדול. וכן ג' אותיות הי"ם דאלקים, קורא אותן הזוהר הי"ם גדול, מטעם האמור.

והתפשט השם א"ל מאלקים, ונשארו ג' אותיות הי"ם. הי"ם אלו התפשטו למטה מרקיע, והתהפכו להיות מים תחתונים ימ"ה. כלומר, שאותיות הי"ם דאלקים, שהיו מקודם לכן מחוברות באל גדול בבינה, והיו מים עליונים, הנה עתה, ע"י הרקיע שהתמצע באמצע המים, נדחקו הי"ם הללו, והתפשטו למדרגה שלמטה מהן, זו"ן, ונעשו שם מים תחתונים, כמו מדרגת הזו"ן. ואז איבדו הצירוף של הי"ם, והתהפכו ונעשו לצירוף ימ"ה. זהו ההתפשטות, שהתפשט בשני, שהתפשטו מצירוף הי"ם לצירוף ימ"ה.

המים העליונים הם הי"ם, כמ"ש, זה היָ"ם גדול. הרי שהי"ם הוא מים עליונים. כי גדול מורה על בינה, שהיא תמיד ג"ר. אם האותיות הי"ם בסדר הפוך, ימ"ה, מורה שהם מים תחתונים. כיוון שאותיות ימ"ה ניתקנו, שחזרו ועלו למעלה מרקיע, והתחברו עם השם אל גדול, וחזרו לצירוף הי"ם גדול, אז נעשה הכול, א"ל והי"ם, לכלל אחד, לשם אחד אלקים. והתפשט השם זה אלקים בג' מקומות, בג' נקודות חולם חיריק שורוק.

60. מים עליונים זכרים, מים תחתונים נקבות. מתחילה, מטרם שניתקנו, היו מעורבים מים עליונים ותחתונים יחד. עד שניתקנו ונבדלו אלו מאלו, כדי להכיר בהם, שאלו הם מים עליונים ואלו הם מים תחתונים. ולהכיר, שזהו השם אלקים, בינה, וזהו השם אדנ"י, מלכות. וזוהי ה"ר דהוי"ה, בינה, וזוהי ה"ת דהוי"ה, מלכות.

פירוש. מים הם ע"ס דבינה. כי ע"ס דחכמה נקראות אורות וע"ס דבינה נקראות מים. ובעת המאמר, יהי רקיע בתוך המים, בא הרקיע והתמצע באמצע המים, מתחת האותיות א"ל דאלקים, כו"ח. שמחמת זה נפלו ג' האותיות הי"מ דאלקים, בינה תו"מ, למדרגה שמתחת הבינה, לזו"ן. והתערבו הי"ם דבינה עם הנוקבא דז"א, ונעשו מים תחתונים ימ"ה, כמו הנוקבא דז"א, הנקראת ימ"ה.

ומתחילה היו מעורבים מים עליונים ותחתונים יחד. שמטרם התיקון היו הי"ם דאלקים, מים עליונים זכרים, מעורבים עם הנוקבא דז"א, ימ"ה, מים תחתונים נקבות. ואח"כ חזרו ונתקנו, שאותיות הי"ם חזרו ונבדלו מהז"א, ועלו למעלה מרקיע, והתחברו עם אותיות א"ל דאלקים, והתכללו בשם אחד אלקים. ואז נבדלו מים עליונים הי"ם, ממים תחתונים ימ"ה, והוכר שהי"ם מהשם אלקים, והנוקבא דז"א שם אדנ"י. וכן ניכר, שאותיות הי"ם הם מה"ר, בינה, ונוקבא דז"א היא ה"ת, מלכות.

אז כתוב בהם, ויעש אלקים את הרקיע. שהתפשטות זו לקחה את שם אלקים. כלומר שהכתוב, ויעש אלקים, מורה, שההתפשטות הזו של הי"ם חזְרה לא"ל, ונעשה יחד לשם אלקים, ולמים עליונים. כי אלקים מים עליונים, והשם אדנ"י, הנוקבא דז"א, מים התחתונים.

ויעש, לשון תיקון וגמר מלאכה. כי עתה חזר ונתקן המיעוט, שהתהווה במאמר, יהי רקיע. וכן הכתוב, יהי רקיע בתוך המים, מורה על התחלת המחלוקת, שאז נפלו אותיות הי"ם דבינה לזו"ן, ונעשו מים תחתונים ימ"ה. והכתוב, ויעש אלקים את הרקיע, מדבר בסוף המחלוקת, בעת התיקון, שאותיות הי"ם חזרו למדרגתם והתחברו באל גדול שבבינה, ונעשו לשם אלקים.

והוכרו אותיות הי"ם, מים עליונים. והשם אדנ"י, הנוקבא, לבדה נשארה למים התחתונים. ועכ"ז, כיוון שהמים זכרים, הי"ם, נשלמו ע"י מים נקבות, שהם הנוקבא דז"א, ע"כ השם אלקים דבינה, התפשט גם אל המים נקבות. וקיבלו גם הזו"ן אותם המוחין של אלקים.

61. ואע"פ שהבדיל ביום ב' בין מים עליונים לתחתונים, כמ"ש, ויעש אלקים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע, מ"מ המחלוקת של ימין ושמאל, שהם א"ל הי"ם, לא התבטלה עד יום ג', ת"ת. ויום ג' הכריע המחלוקת של ימין ושמאל, ע"י קומת חסדים, שיצא על המסך דתו"מ, שהם יום ג'. שאז התלבשו שני הקווים, א"ל הי"ם, זה בזה, והתקיימו שניהם כראוי להיות.

הרי שהמים העליונים, הי"ם דאלקים, אע"פ שחזרו לבחינת מים עליונים עוד ביום ב', מ"מ אין המחלוקת שבין הי"ם לא"ל מיתקנת, אלא רק ע"י יום ג', שהוא תו"מ, מים תחתונים. ורק ע"י קומת חסדים שלהם מתייחדים א"ל והי"ם לשם אחד אלקים. וע"כ השם אלקים מתפשט גם למים תחתונים תו"מ, ומקבלים גם הם המוחין האלו דאלקים. כי כל תחתון, המיתקן לעליון, זוכה גם הוא בכל אותו שיעור המוחין, שתיקן לעליון.

ומשום המחלוקת הזו, אע"פ שהוא קיום העולם, מ"מ לא כתוב ביום שני כי טוב, משום שעוד לא נשלמה בו המלאכה. משום המחלוקת שהתבארה בכתוב, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל ביןמיםלמים, שהי"ם דאלקים נפלו לזו"ן ונעשו מים תחתונים ימ"ה. ואע"פ שנעשה לסיום העולם, שאם לא היו נופלים לזו"ן, לא היה מצויר כלל, שיהיה מוחין לזו"ן ולנשמות הצדיקים, מ"מ כיוון שלא נשלם התיקון שלהם אלא רק ביום ג', ע"כ לא נאמר, כי טוב, ביום ב'. כי לא ייתכן לומר, כי טוב, על תיקון בלתי נגמר.

מים עליונים ומים תחתונים היו מעורבבים יחד, ולא היו תולדות בעולם, עד שנבדלו זה מזה, והוכרו מים עליונים לחוד ומים תחתונים לחוד, אז עשו תולדות.

62. ואע"פ שהבדלה בין מים עליונים לתחתונים, כבר הייתה ביום שני, הייתה עוד מחלוקת בין א"ל, ימין, ובין הי"ם, שמאל. ורק יום ג' הכריע והשווה הכול, וחיברם בשם אחד אלקים. יום ג', ז"א, שֵם הנחקק בחקיקתו הו"ה, להשוות מים עליונים בינה, ומים תחתונים מלכות. כי הו"ה הוא שתי אותיות ה', וו' באמצע. ה"ר בינה, ה"ת מלכות, ו' באמצע הוא ז"א, הבא להשלים ולהאיר בב' הצדדים, למעלה בבינה, ולמטה במלכות.

פירוש. מתוך שהו' הכריע עם קומת חסדים שלו בב' הצדדים שבבינה, א"ל הי"ם, לכן זוכה גם הו' עצמו באותם המוחין, ומשפיע אותם לנוקבא. שהוא ת"ת, והיא משתווה לה"ר. וסימן זה הוא בקיעת מי הירדן, שהמים העליונים של הירדן קמו נֵד אחד, ולא ירדו למטה לים המלח, והם ה"ר דהוי"ה, בינה. והמים תחתונים של הירדן, שמישראל ולמטה, ירדו לים המלח, והם ה"ת דהוי"ה, מלכות. וישראל, שהם ו' דהוי"ה, הלכו באמצע, בין מים עליונים של הירדן, ובין מים תחתונים של הירדן. ונמצא שישראל, שהם ו' דהוי"ה, מקבל מה"ר ומשפיע לה"ת.

63. חמש פעמים כתוב, רקיע, ביום ב', וחי העולמים, שהוא יסוד דז"א, הולך בהם ומנהיג בהם את העולמות. פירוש, כי הרקיע, סיום שנעשה באמצע כל מדרגה מכוח הצ"ב, שבעת קטנות מסיים המדרגה מתחת החכמה, ומוציא בינה ותו"מ מחוץ למדרגה, ולעת גדלות מוריד את הסיום שמתחת החכמה, בחזרה למקום המלכות, ומחזיר את בינה ותו"מ למדרגה.

וחי העולמים, יסוד דז"א, שבו כוח הסיום שלו, המסך, הולך עם המסך הזה שביסוד שלו, ועולה למעלה תחת החכמה, ומסיים שם המדרגה ברקיע המבדיל בין מים, כו"ח, למים, בינה ותו"מ. ומנהיג בהם, כלומר לעת גדלות, שחוזר ומוריד את המסך המסיים, היסוד שלו, הרקיע, אל מקום המלכות, ומחזיר את הבינה ותו"מ למדרגה. ואז מנהיג העולמות, ונותן להם מוחין.

חמש פעמים כתוב, רקיע, מטעם שכל הנוהג בכלל כולו, נוהג גם בפרטים שבו. ולפיכך, כיוון שיש רקיע המבדיל באמצע מדרגת הז"א, כן יש רקיע בכל ספירה מחמש הספירות חג"ת נ"ה שבו. שהרי כל ספירה כוללת ע"ס. וא"כ יש ביניהם רקיע, המבדיל בין כו"ח לבין בינה ותו"מ שלהם, כמו בכללות הז"א. וע"כ הם חמישה רקיעים. ועיקר ע"ס אינן אלא חמש, כח"ב תו"מ, אשר בזו"ן נקראות חג"ת נ"ה.

וכולם כלולים זה בזה. ואלמלא התיישבה מחלוקת זו ע"י קו האמצעי, לא התכללו ולא נתקנו זה בזה. פירוש, אע"פ שבכל ספירה דז"א יש רקיע מיוחד, מ"מ כל חמישה רקיעים כלולים זה בזה. והוא מטעם, שאין שלמות המוחין, אלא ע"י קו האמצעי. כי בקו ימין חסר חכמה, ובקו שמאל, שיש חכמה, חסר בו חסדים. וע"כ הוא חושך, כי גם החכמה אינה יכולה להאיר, שאין החכמה מאירה בלי חסדים. אלא רק ע"י קו אמצעי, נכללו הקווים זה בזה, ונשלמים בהארתם זה מזה.

ומכוח זה נכללות כל חמשת הספירות דז"א, וחמישה רקיעים שבהן, לאחד. כי הת"ת, שהוא קו אמצעי, מייחד החו"ג עימו לאחד. ובשיעור הזה, משפיע ליסוד. והוא מייחד ב' הקווים נו"ה לאחד. באופן, שכולן מאירות רק מכוח התייחדות שלהן בקו אמצעי.

חמישה רקיעים הם 500 שנים שעה"ח, הז"א, דבוק בהם, לעשות פירות ותולדות לעולם. עה"ח, ז"א, מהלך 500 שנים, שהם חמישה רקיעים, שהז"א יורש אותם מבינה, וספירות של הבינה הם במאות, וע"כ נחשבים חמישה רקיעים ל-500 שנה. וע"י חמישה רקיעים אלו, שז"א מקבל אותם מכוח הכרעתו בבינה, הוא משפיע פירות ותולדות, כלומר מוחין ונשמות, לעולמות. וכל מימי בראשית, כלומר כל מיני מוחין, הנוזלים והנמשכים מבראשית, שהוא א"א, מתחלקים מתחתיו על ידו.

פירוש. כמו שז"א עצמו אינו מקבל המוחין מבינה, זולת בחמישה רקיעים, המבדילים ומחלקים בו כל מדרגה לשניים, למים עליונים ולמים תחתונים. כן כאשר הז"א משפיע מוחין ונשמות לעולמות, מתחלקים ומיתקנים גם הם, ברקיע המבדיל בין מים עליונים למים תחתונים, כמו הז"א, שמתחלקים מתחתיו על ידו. כלומר, שמתחלקים גם הם למים עליונים ומים תחתונים כמוהו.

ודוד המלך, הנוקבא, מקבל הכול מהז"א, ומחלק אח"כ לעולמות התחתונים בי"ע. שהנוקבא דז"א מקבלת הכול מהז"א, הן מים עליונים והן מים תחתונים. ומים עליונים לוקחת לעצמה, ומים תחתונים מחלקת לתחתונים שבבי"ע, שעליהם רומזים הכתובים, ויחלק לכל העם לכל ההמון. תיתן להם ילקוטון. ותָקָם בעוד לילה ותיתן טרף לביתה.

64. בשעה שהתעוררה המחלוקת בכוחו של השמאל, התרבה והתגבר ערפל של אש. שהחושך והאש יוצאים ומתרבים במחלוקת של ב' הקווים ימין ושמאל. ונולדו מהערפל רוחות, ונקרשו מיד, ונשארו בלי לחלוחית. פירוש, החסדים נקראים מים. והיות שהרוחות נולדים מהערפל, הבא בכוח המחלוקת של השמאל על הימין, שהוא חסדים, ממילא נולדו הרוחות ביובש גמור, בלי שום לחלוחית של חסדים.

ואֵלו הרוחות היו זכר ונקבה, ומהם נולדו ונפרדו מזיקים רעים למיניהם. וכאן התגברות רוח הטומאה בכל אלו הרוחות העזים, והם קליפת העורלה. כי הזכר והנקבה הראשונים, שיצאו ונולדו מערפל, לא היו רעים כל כך. והטומאה עוד לא הייתה ניכרת בהם, מטעם שהם קרובים לקדושה. אלא באלו הרוחות והמזיקים, שנולדו מהזכר והנקבה האלו, כבר התגבר בהם רוח הטומאה.

רוחות אלו התגברו בטומאה במזיקים העזים. האחד נקרא אֶפְעֶה, ואחד נקרא נחש. ושני מינים הללו נעשו אחד. אפעה מוליד לשבעים שנה, והנחש רק לשבע שנים. אמנם בהתחברם יחד, חוזר הכול לשבע שנים של נחש. שאז גם האפעה מוליד לשבע שנים כמו הנחש, ונעשו כמין אחד. כלומר, שלא בבת אחת יצאה הטומאה מהקדושה, אלא בדרך השתלשלות על סדר המדרגה. והם כנגד ג' המדרגות ז"א ויסוד ומלכות דקדושה. כי הזכר והנקבה הראשונים שיצאו מהערפל דקדושה, עוד לא היה ניכר בהם שום טומאה, והם לעומת הז"א דקדושה.

ותולדותיהם של זכר ונקבה הללו, שהם אפעה ונחש, כבר הם מזיקים גמורים. אפעה כנגד היסוד דז"א, זכר. שבע ספירות שלו הן בעשיריות, וע"כ מוליד לשבעים שנה, כנגד שבע ספירות הכלולות ביסוד. ונחש הוא כנגד המלכות, ששבע ספירותיה הן ביחידות, וע"כ מוליד לשבע שנים, כנגד שבע ספירות הכלולות במלכות. כי ספירות של נוקבא הן יחידות, ושל ז"א עשיריות, ושל בינה מאות. ולבסוף ירד אפעה למדרגת הנחש, כי בקליפות הנוקבא מתגברת על הזכר. וחזר האפעה למספר שבע שנים, כנגד שבע ספירות המלכות.

65. מכאן הוא, שהגיהינום נקרא בשבע שמות. וכן היצה"ר נקרא בשבע שמות. כי מספר שבע מורה על המלכות. ומתוך שהמלכות דקליפות התגברה, וחזר הכול לשבע שנים של הנחש, לכן חזר גם הגיהינום לבחינת שבע שמות, וכן היצה"ר, כנגד שבע ספירות המלכות. כי היא התגברה על כולם.

ובהרבה מדרגות התפשטה הטומאה מכאן לעולם. והכול הוא מהשמאל, שהוא טו"ר. וזהו יישוב העולם. כי מתוך שהאפעה ירד למדרגת הנחש, התרבו מדרגות הטומאה בעולם. כי באמת לא תוכל להיות קליפה, אלא כנגד המלכות לבדה, שעליה היה הצמצום. ולא על יסוד דז"א, שהוא מט"ר. וקליפה שכנגד המלכות נקראת נחש. אלא מכוח צ"ב, שעלתה המלכות למקום בינה, נעשה אחיזה לקליפות גם כנגד היסוד דז"א.

ומכוח זה התחברו האפעה והנחש יחדיו, וחזר האפעה לשבע שנים של נחש. שהטומאה של הנחש שרתה גם על האפעה, שהוא משורשו כנגד היסוד דז"א, שאין שום אחיזה כנגדו בקליפות. ועתה שרתה הטומאה גם על האפעה.

אמנם הכול הוא מהשמאל, טו"ר. כלומר, מהמלכות, שהיא שמאל, טו"ר. כלומר, שאותה הטומאה שהתרבתה גם נגד היסוד דז"א, אינה מיסוד, אלא רק מהמלכות, שהתערבה בו מכוח עליית המלכות לבינה, והתפשטו הדינים שבמלכות גם על חצי בינה וז"א שמתחתיה. והוא יישוב העולם. כלומר, התפשטות דיני המלכות אל הז"א, שנעשתה מכוח עליית המלכות לבינה, הייתה זאת לתיקון יישוב העולם. כי לולא עליית המלכות הזו, לא היו שום מוחין מתקבלים אל הזו"ן, ולא היה העולם ראוי ליישוב בני אדם.

כאן שם הקדוש החקוק בי"ח (18) אותיות, הממונה על גשמי רצון, נדבה, ברכה, ויישוב העולם. פירוש, כי יה"ו של הוי"ה בחוסר ה"ת, יש בו שישה צירופים: יה"ו הי"ו וי"ה וה"י הו"י יו"ה. שאותיותיהם הן י"ח. ושם הזה מורה על עליית המלכות, ה"ת, אל ה"ר, בינה, ונעלמה שם. ונשאר השם הוי"ה רק בג' אותיות יה"ו, בחוסר ה"ת. ובצירוף הוא נקרא שם בן י"ח אותיות. ולולא עליית המלכות לבינה, לא היה שום מציאות ליישוב בני אדם בעולם, שנאמר, אשר השם הזה בן י"ח אותיות, ממונה על גשמי רצון, נדבה, ברכה, ויישוב העולם.

חזרה לראש הדף
Site location tree