אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת בראשית א', חלק ב' / ב' המאורות הגדולים

ב' המאורות הגדולים

113. לא שָקטה הלבנה אצל השמש, שהייתה בוֹשה מפניה. הלבנה אמרה לשמש, איכה תִרעה, איכה תַרבּיץ בצהריים. כלומר, נר קטן, איך יאיר בצהריים? שַׁלָמָה אהיה כעוֹטְיָה על עדרי חבריךָ. איך אהיה בחרפה? אז מיעטה את עצמה, להיות ראש לתחתונים, כמ"ש, צאי לך בעִקְבֵי הצאן ורעי את גדייותייך על משכנות הרועים. אמר לה הקב"ה, לכי ומעטי את עצמך.

רעייה או מרעה, פירושו אור החסדים, המקובל מפה ולמטה, וחסר מאור הראש. רביצה, פירושו ו"ק דכלים, החסר נה"י. צהריים, כינוי אל אור החכמה, בדומה לאור השמש בצהריים, העומד בראש כל אדם, ואינו עושה צל. כן אור החכמה מאיר לכל הרוחות, ומסיר כל הצללים.

בכתוב, ב' מאורות הגדולים, כלומר בעת שהנוקבא הייתה עם הז"א בקומה שווה, הייתה אז באחוריים, כי אע"פ שהייתה גדולה כמו הז"א, שהיה לה אור החכמה, מ"מ לא הייתה החכמה מאיר בה, מפני חיסרון של אור החסדים. ולפיכך לא שקטה הלבנה אצל השמש, כי לא יכלה הנוקבא לסבול המצב הזה. וטענה, שהז"א ימשיך לה את אור החסדים. כמ"ש, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהריים. שפירושו, איכה תמשיך אור החסדים, המכונה רעייה ורביצה, בעת הצהריים, בעת שמאיר אור החכמה. כי הייתה רוצה בחכמה ובחסדים ביחד.

וכמ"ש, שַׁלָמָה אהיה כעוטיה. שפירושו, איך אהיה בחרפה. כי הייתה מתביישת לעמוד במצב הזה. אז מיעטה את עצמה, להיות ראש לתחתונים. אז אמר לה הקב"ה, לכי ומעטי את עצמך. והיא מיעטה את עצמה, ויצאה מחוץ לעולם אצילות, ונעשית לראש לעולמות התחתונים, בי"ע. ופנימיותה עלתה למ"ן ולעיבור מחדש אל או"א, ונבנתה בבניין חדש, שתהיה ראויה לקבל המוחין דגדלות מז"א בעלה.

ואז נגמר מבוקשה מצד אחד, שהשיגה חכמה וחסדים יחדיו, כמו שרצתה. אמנם מצד השני, הרי התמעטה בהרבה, כי מכוח הבניין החדש הזה, אין לה עוד שום אורות מעצמה, אלא שצריכה לקבל הכול מז"א בעלה.

114. ומשם ואילך, אין לה אור מעצמה, חוץ ממה שמקבלת מהשמש. שמתחילה היו דבוקים כאחד בקומה שווה, ואח"כ מיעטה את עצמה מכל המדרגות שלה, שאיבדה כל מדרגותיה, ויצאה לחוץ מעולם האצילות. אע"פ שהיא ראש על עולמות התחתונים בי"ע, מ"מ נבחנת שאיבדה כל מדרגותיה, כי אין חשיבות לאישה, זולת להימצא ביחד עם בעלה.

כלומר, כיוון שנפרדה הנוקבא מז"א בעלה, ויצאה מאצילות לבריאה, הרי זה אובדן כל מדרגותיה, כי מה שנעשית לראש בעולם הבריאה, אין זה שום חשיבות אצלה, להיותה שם בפירוד מז"א בעלה, שבעולם האצילות.

כתוב, את המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטן לממשלת הלילה. את המאור הגדול, ז"א, הנקרא הוי"ה. ואת המאור הקטן, הנוקבא, הנקראת עתה אלקים, כי נעשתה לסיום כל המדרגות, לסוף המחשבה, לסוף של עולם האצילות, הנקרא מחשבה. כלומר, מה שהיו הז"א והנוקבא שלו בתחילה בקומה שווה, ב' המאורות הגדולים, עתה, אחר המיעוט, נעשה הז"א בשם הוי"ה, והנוקבא התמעטה ונעשתה לסיום האצילות, המכונה נקודה תחת היסוד דז"א, הנמצאת בסיום האצילות, ונקראת עתה בשם אלקים, הרומז לדין.

בתחילה נרשמה הנוקבא למעלה בז"א, באותיות השם הקדוש הוי"ה, באות הרביעי של השם, שהנוקבא הייתה ה"ת דהוי"ה, בעת שהייתה עם הז"א במדרגה אחת. ואח"כ מיעטה את עצמה, להיקרא בשם אלקים.

115. ועכ"ז, הנוקבא מאירה מכל הצדדים. מאירה מלמעלה, מטרם המיעוט, בעוד שהייתה אות ה"ת שבחיבור אותיות השם הקדוש הוי"ה, ואח"כ, שהתמעטה, התפשטו המדרגות מצד זה ומצד זה. כלומר, שמאירה מצד היותה מלפנים ה"ת דהוי"ה, ומאירה מצד היותה עתה שם אלקים. המדרגות שהתפשטו מצד שהייתה למעלה, ה"ת דהוי"ה, נקראות ממשלת היום. המדרגות שהתפשטו מצד היותה עתה למטה, השם אלקים, נקראות ממשלת הלילה.

116. הכתוב, ואת הכוכבים, מורה על שאר צבאות ומחנות המלאכים, שאין להן מספר. וכולם, גם שיש להם מספר וגם שאין להם מספר, תלויים באותו רקיע השמיים, יסוד דז"א, הנקרא חי העולמים, כמ"ש, וייתן אותם אלקים ברקיע השמיים להאיר על הארץ.

117. מלכות בית דוד נתקנה ביום רביעי, רגל רביעי ואֶדֶן רביעי של הכיסא, שאז נתקנו האותיות, והתיישבו על מקומם כראוי. נהי"מ, המתבררים ועולים להשלים ע"ס דמלכות בעת גדלותה, הם ד' החיות, הנושאות את הכיסא, כי הם משלימים הע"ס של הכיסא, המלכות, ונושאות אותה לזיווג עם ז"א. ומטעם זה מכונים ג"כ ד' רגלי הכיסא. נצח פני אריה, הוד פני שור, יסוד פני נשר, מלכות פני אדם. ופני אדם הוא שלם במלכות, רק מחזה ולמעלה של המלכות, אבל מחזה ולמטה של המלכות אין פני אדם.

ואלו ב' הבחינות שבמלכות, מלכות בית דוד, שהיא יום רביעי, ומלכות בית יוסף, שהיא יום השביעי. ואלו ב' הבחינות שבמלכות, שהיא רביעי לאבות, לחג"ת, והיא שביעי לבנים, לתנה"י, שהיא בסוף כל הספירות. בית דוד יום רביעי, ויוסף שביעי. כי בחינת מחזה ולמעלה שבה, שפני אדם נמצא שם בשלמות, נבחן למלכות בית דוד ויום ד'. ובחינת מחזה ולמטה שבה, החסר מפני אדם, נבחן למלכות בית יוסף ויום ז'.

וביום ד' דמעשה בראשית, נתקנה רק מלכות בית דוד, שמחזה ולמעלה של המלכות, שפני אדם נמצא שם בכל השלמות. אבל מלכות דיוסף עוד לא נתקנה, וע"כ נבחנת מלכות של דוד רגל רביעי ואֶדֶן רביעי של הכיסא. כי פני אדם הוא רגל רביעי של הכיסא, שהוא הכולל של כולם, וזולתו אין זיווג דגדלות בזו"ן.

ולפיכך, ניתקנו האותיות, התיקון הראשון של המלכות, בב' המאורות הגדולים, שאז נאמר לה, לכי ומעטי את עצמך. ואחר המיעוט קיבלה מז"א המוחין דגדלות, וחזרו אותיותיה לבחינת א"ב ביושר, כלומר, שקיבלה המוחין מהוי"ה ביושר. וכל זה ניתקן רק למלכות דוד בלבד.

ועכ"ז, מטרם יום השישי, שאז ניתקן צורת פני אדם תיקון שלם כראוי, לא התיישבה עוד המלכות במקומה. ואז, ביום ו', ניתקן כיסא העליון וכיסא התחתון, והעולמות כולם התיישבו במקומם. וכל האותיות ניתקנו על גלגליהן, בפישוט ציור הקשר המסובך, שהיה באותיות.

פירוש. אע"פ שעיקר השלמות הוא במלכות דוד, להיותו שלם, בפני אדם, רגל רביעי, התיקון שביום ד', מ"מ אינו נשלם כל צורכו, מטרם שנכלל במלכות בית יוסף, יום השביעי. מלכות בית דוד נבחן לרביעי דמעשה בראשית, ויוסף הוא יום השביעי. אבל כשמלכות בית דוד נכלל ביוסף, ויוסף נותן לו תוספות עונג מבית המלך, נקרא גם מלכות בית דוד יום השביעי.

כי עיקר תיקונה ושלמותה של המלכות הוא בשלמות התחתונים שבעולמות בי"ע. והתחתונים מושרשים במחזה ולמטה שלה. וע"כ אינם יכולים לקבל מחזה ולמעלה של המלכות. שאין להם שורש שם. אלא רק מחזה ולמטה של המלכות, ששורשם שם. ולפיכך מטרם שמלכות בית דוד, שמחזה ולמעלה, נכללת בבית יוסף, שמחזה ולמטה, אינה יכולה להשלים את התחתונים. והתכללות זו נעשית ביום השישי. ואז נשלמה מלכות בית דוד בכל צורכה.

ביום השישי, נכללה מלכות דוד, שמחזה ולמעלה, עם מלכות יוסף, שמחזה ולמטה. ואז יצאו מהמלכות צורת האדם התחתון, הנר"נ דאצילות שלו כראוי. ואז נתקנו ב' כיסאות של המלכות, כיסא עליון שמחזה ולמעלה שלה, וכיסא התחתון, שמחזה ולמטה שלה. כי נכללו זה בזה. וכל העולמות התיישבו במקומם. ג' העולמות בי"ע התחתונים עלו והלבישו לג' פרצופי אצילות, ששם מקומם האמיתי. וכל האותיות נתקנו על גלגוליהן וצירופיהן, בפישוט ציור הסבך של הקשר שהיה באותיות.

וכל עוד שהדינים היו מקושרים ומסובכים באותיות, היו האותיות בלי סדרים והיו בהיפוך. והשם הוי"ה האיר רק בבחינת מצפ"ץ. ואחר שהוסרו הדינים מהם, אז האותיות נתקנו על גלגוליהן, שהאירו האותיות של שם הוי"ה כסדרם ביושר, וכן כל האותיות שבה. וזה נבחן שהוסר הסבך מעליהן.

118. ויום הרביעי, מלכות דוד, יום שנמאס אל הבונים, כמ"ש, אבן מאסו הבונים. וכן כתוב, בני אימי ניחָרו בי. אבן הוא שם המלכות בקטנותה. הבונים הם הצדיקים, המתקנים את המלכות, ובונים פרצופה, שתהיה ראויה לזיווג עם ז"א. מתחילה מלכות דוד נמאסה אל הבונים, מטעם שהמאור הזה, המלכות, מיעטה את עצמה ואת האור שלה, והקליפות נתקנו במקומן. ומתוך זה שנתנה מקום ליציאת הקליפות ולשליטתן, נמאסה מתחילה בעיני הצדיקים הבונים אותה.

אלא אחר שנתקנה בבניין פב"פ עם הז"א, נאמר עליה, הייתה לראש פינה. כל אלו המאורות המאירים, ב-6000 שנה, כולם תלויים ברקיע השמיים הזה, כדי לתקן עימהם כיסא של דוד, מלכותו של דוד. כי רקיע השמיים הוא הסיום החדש מצ"ב, שמכוח זה נמשכים כל המוחין דגדלות, שיצאו ב-6000 שנה. כי מכוח הסיום הזה, נפלו אותיות אל"ה מישסו"ת לזו"ן, שבגדלות נמשכו עימהן הזו"ן למקום בינה, וקיבלו המוחין שלהם ממקום בינה. ולולא זה, לא היה שום מציאות, שיהיו מוחין דגדלות לזו"ן.

הרי שכל המוחין, שיצאו על המסך דצ"ב, הנקרא רקיע השמיים, היו כדי לתקן המלכות לבדה. כי הספירות שלמעלה מהמלכות יכלו לקבל כל האורות גם מצ"א, ואינם צריכים לרקיע השמיים. וכל אלו המאורות המאירים ב-6000 שנה תלויים ברקיע השמיים הזה, כדי לתקן עימהם כיסא של דוד. כי הספירות שלמעלה ממנה, אינם צריכים לרקיע השמיים כלל.

119. אורות של מלכות דוד מציירים הציור למדרגות שמחזה ולמטה של המלכות, שאין שם פני אדם. כלומר, שהמדרגות שמחזה ולמטה עולים ונכללים במלכות דוד, שהוא פני אדם שמחזה ולמעלה. ציור, פירושו שיעור קומה של איזה מדרגה. מציירים, כמו מזדווגים, כי בזיווג יוצאות המדרגות בציור הראוי, ע"פ תכונת אותו הזיווג, לתקן ציור של כל אלו, שהם נכללים בפני אדם, בציור פנימי.

כל ציור פנימי נקרא פני אדם. פנימי, היוצא מזיווג שמחזה ולמעלה, ששם מלכות דוד, פני אדם. אמנם ע"י עליות המדרגות שמחזה ולמטה, אל מלכות דוד, נמצאים ג' הפנים שנ"א, שנכללים בציור פנימי, בפני אדם, שבזיווג העליון שמחזה ולמעלה, אשר התכללות זו בפני אדם מרומזת באות ן' פשוטה של שנא"ן.

אות ן' פשוטה, התכללות של ג' הפנים בפני אדם, ולא פני אדם ממש, תיקון זה נעשה ע"י התכללותם בציור פנימי, בפני אדם, בזיווג הפנימי עם מלכות דוד. ומכאן, שכל ציור הנכלל בהתפשטות זו של ן' פשוטה, נקרא בשם אדם, אע"פ שאין בהם פני אדם ממש.

וכמ"ש, אדם אתם. אע"פ שנשמות בני אדם נמשכות מחזה ולמטה של המלכות, שאין שם פני אדם, מ"מ, כיוון שמחזה ולמטה עולות ונכללות בפני אדם שמחזה ולמעלה, באות ן' פשוטה, נקראות גם הנשמות בשם אדם. כמו שלומדים, שאתם קרויין אדם ואין עכו"ם קרויין אדם. אבל זהו רק מכוח התכללות בלבד.

120. וכל רוח נקרא בשם אדם. כלומר, רק בחינת אור הרוח, המלובש בגוף, נקרא בשם אדם. הרוח שבצד הקדושה, הגוף שלו הוא רק לבוש. כלומר, שהרוח הוא עצם האדם, והגוף טפל אליו, רק לבוש שלו. אבל בס"א להיפך. וע"כ בקדושה כתוב, עור ובשר תלבישני. שמכאן משמע, שבשר האדם הוא רק לבוש לעצם האדם, שהוא הרוח. ובכל המקומות כתוב, בשר אדם, שמורה, שיש עצם אדם בפנימיותו. אבל הבשר הוא רק לבוש לעצם האדם, והוא גוף אל עצם האדם. ועצם האדם הוא הרוח שבו.

121. הבחינות שמחזה ולמטה של המלכות הותכו בהתכה מהרוח הזה. שמפני אדם הצטיירו ציורים, שיצאו ונולדו שיעורי קומות של רוחות, שהתלבשו בלבוש אחר, ולא בלבוש אדם. הציורים של בהמות טהורות: שור, שה כבשים, שה עיזים, איל, צבי, יחמוּר וְאַקוֹ וְדִישׁוֹן וּתְאוֹ וָזָמֶר. שבחינות אלו היו צריכות להיכלל בלבוש של פני אדם, ולא נכללו בו, אלא שנעשו לבושים אחרים, לשנ"א.

ביאור הדברים. האדם נקרא עולם קטן, מפני שכל פרטי העולם נכללים בו. ונמצא, שיחס כל פרטי מין בעל החי כלפי נשמת האדם, הוא כיחס של פרטים לכלל שלהם. שנשמות בני אדם נמשכות מג' הפנים שלמטה מחזה, אלא שהשיגו התכללות מפני אדם באות ן' פשוטה, אחר שעלו ג' הפנים שנ"א למחזה ולמעלה של הנוקבא. ונכללו בפני אדם אשר שם.

אמנם גם מטרם שעלו ג' הפנים שנ"א, להיכלל בפני אדם שמחזה ולמעלה, הוציאו ג"כ תולדות לבי"ע. באופן, שמההארות, שנמשכו מפני שור, יצאו כל הבהמות. ומההארות, שנמשכו מפני נשר, יצאו כל העופות. ומההארות, שנמשכו מפני אריה, יצאו כל החיות. אלא, שבעת עליות ג' הפנים שנ"א לזיווג העליון לפני אדם, עלו ונכללו בזיווג העליון כל הבהמות והעופות והחיות, שכבר יצאו מהם. וכולם נכללו בפני אדם, שלמעלה מחזה. ומהכלל שלהם נולדה נשמת אדה"ר.

הרי שנשמת האדם כוללת כל פרטי בעלי חיים, שנפרטו מג' הפנים שנ"א, כי היא הכלל שלהם. ולכן פני אדם כולל כל הצורות. ומתוך שאין היעדר ברוחני, וכל שינוי היוצא ברוחניות, אינו אלא הוספה על הראשון, לכן אחר שיצאה נשמת אדם, מכללות כל הפרטים שבג' פנים שנ"א, שכבר נכללו כל הצורות בפני אדם, הנה אח"כ חזר כוח השמאל והאיר והפריט שוב כל פרטי בעלי החי, כמו שיצאו כל אחד למינו, מג' הפנים שנ"א מקודם הזיווג.

והתפשטו כל אחד למקומו. באופן, שאחר עליית ג' הפנים שנ"א לזיווג שלמעלה מחזה, נולד מהם כלל אחד, שהוא נשמת האדם. ואח"כ חזרו ונולדו כל הפרטים, כמו שהיו מטרם הזיווג, שהם כל מין בעל החי. אמנם כיוון שהיו פעם נכללים בנשמה הקדושה של האדם, נחשבים למינים טהורים, אע"פ שחזרו ונפרטו.

והבחינות שמחזה ולמטה של המלכות, שהותכו בהתכה מהרוח הזה, הם כל פרטי בעלי חיים, שיצאו מג' פנים שנ"א, שמחזה ולמטה, מטרם עלייתם לזיווג. שאחר שעלו ג' הפנים
שנ"א לזיווג העליון, ונכללו בפני אדם, והולידו מהכלל שלהם את רוח האדם, חזר כוח השמאל, אש, והתיך את רוח האדם, וחזר והפריט ממנו כל פרטי בעלי חיים למיניהם, כמו שיצאו מג' הפנים שנ"א, מקודם שנכללו בזיווג העליון. וזה נבחן, כמו מתכת, המורכבת מכמה יסודות, וכוח מקשר עושה כולם לכלל אחד, לצורת מתכת. ואח"כ, כשנותנים את המתכת על גבי האש, הרי היא מאבדת כוח המקשר שבה וניתכת לנוזלים, שכל יסוד שבה נפרד לעצמו, ואינו מתקשר עוד
עם חברו.

כן פועל כוח השמאל על רוח האדם, הכולל לכל בעלי החיים, שמתיך אותו, עד שכל פרט, הנכלל בו, הולך ונפרד לעצמו, כמו שהיה מטרם התכללותו ברוח האדם. כי איבדו כוח המקשר אותם, שהוא ההתכללות עם פני אדם אשר שם. שקשר כולם לכלל אחד. ונאמר, שהותכו בהתכה מהרוח הזה, שע"י כוח השמאל ניתך רוח האדם ונפרט לכל פרטי שנ"א, שהיו כלולים בו.

אמנם שניהם נשארו: הכלל נשאר, כמ"ש, רוח בני האדם העולה היא למעלה. וכן הפרטים, כמ"ש, רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. כי אין היעדר ברוחני. כי היו צריכים להיכלל בלבוש רוח האדם, ואז היו בבחינתו. אבל ע"י כוח השמאל איבדו התכללות של האדם, שהיא כוח המקשר שבהם. וע"כ ניתכו ממנו והתפרטו לפרטים שלהם, שור, שה כבשים, שה עיזים, איל, צבי, יחמור, וְאַקוֹ וְדִישׁוֹן וּתְאוֹ וָזָמֶר כמו שהיו מטרם העלייה לזיווג העליון, ללידת נשמת האדם.

הרוח הפנימי של הבחינות, שור, שה כבשים וכו', נקרא באותו השם, שנקרא בו הגוף של אותו הרוח. כי הגוף הוא לבוש אל אותו השם, ואינו בעל השם בעצם. הגוף הוא בשר של השור, ושור הוא רוח הפנימי של אותו הגוף, הבשר שלו, הוא לְבוש אליו. וכן כל בעלי החיים, נקראים גופם ע"ש הרוח הפנימי, המלובש בכל אחד מהם.

122. כאופן שהתבאר ברוח האדם דקדושה ובעלי חיים טהורים, כן הוא גם בצד האחר שאיננו קדוש. הרוח המתפשט בשאר עמים עעכו"ם, יוצא מהצד שאינו קדוש, ואינו בחינת אדם. וע"כ אינו נקרא אדם. כי פני אדם אינו נמצא מחזה ולמטה של המלכות, שמשם נולדים רוחות בני אדם, אלא שללידת נשמה קדושה עולים ג' הפנים שנ"א שמחזה ולמטה, ונכללים בזיווג העליון שמחזה ולמעלה, בפני אדם אשר שם.

אמנם אחר חטאו של אדה"ר בעצה"ד, נמשכה זוהמת הנחש בעולם, שמשם נמשכה מערכת הטומאה, הנקראת אדם בְּלִיַּעַל. שאינו רוצה לעלות לפני אדם שלמעלה מחזה של המלכות, כי בליעל אותיות בל יעל, אלא שרוצה להמשיך הזיווג במחזה ולמטה דמלכות, שזהו זוהמת הנחש. וזהו חטאו של נחש הקדמוני, שחיבר למטה מחזה דמלכות, והפריד את פני האדם שלמעלה מחזה. ומבחינת אדם בליעל זה, נמשכות רוחות עובדי עבודה זרה, רוחות טמאות של בני אדם, הנמשכות מזוהמת הנחש.

הרוח הזה טמא ואינו נקרא אדם, כי נמשך מאדם בליעל, שאינו רוצה לעלות לפני אדם שלמעלה, ואין לו משום זה שום חלק בו. הגוף שלו לְבוש של הרוח הטמא, בשר טמא. הרוח טמא בפנימיות, והבשר הלבוש שלו. ומשום זה, כל עוד ששורה הרוח ההוא בגוף ההוא, הוא נקרא טמא. יצא הרוח מלבוש ההוא, מהגוף, אין הגוף נקרא עוד טמא, ואין הלבוש נקרא טמא. שהרי הטמא, שהוא הרוח, כבר הסתלק ויצא ממנו.

123. הבחינות שלמטה, בהמות חיות ועופות, שהותכו בהתכה מרוח הטמא הזה, הצטיירו מהם ציורים, רוחות פרטיות, שהתלבשו בלבוש אחר, בציורים של בהמות הטמאות. כמ"ש, וזה לכם הטמא, שהם חזיר ועופות ובהמות של הס"א. הרוח נקרא בשם טמא, והגוף לבוש שלו. והגוף נקרא בשר חזיר, כי חזיר היא בפנימיותו, שהוא הרוח, והבשר הלבוש של הרוח הזה, הנקרא חזיר.

כמו שהתבאר ברוח האדם דקדושה, אשר הפרטים דשנ"א הם קודמים לכלל, שהוא רוח האדם. ואחר שיצא רוח האדם, נכללו כל בעלי חיים בו. ואח"כ חזרו ונפרטו לפרטיהם כבתחילה. ומתוך שנכללו בפני אדם שבזיווג הקדוש, השיגו מזה בחינת טהרה גם אחר שנפרטו. והם בעלי חיים טהורים.

ממש עד"ז, אחר שרוח האדם נטמא בזוהמת הנחש, ע"י זה שמשך הזיווג שלמעלה, למקום שמחזה ולמטה. הנה אח"כ כשעבר כוח השמאל על רוח האדם הטמא הזה, והפריד כל הפרטים שבו בצורתם, שיצאו מקודם שנכללו בזיווג. הרי נעשו כולם רוחות בעלי חיים הטמאים. והוא מכוח, שהם פרטים, שניתכו מרוח הטמא.

ומשום זה ב' הצדדים הללו נפרדים זה מזה, והם זה לעומת זה, אלו נכללו בפני אדם, ואלו נכללו בטמא. שמצד הקדושה, עומד רוח האדם בכללות, ורוחות הבהמות החיות והעופות הטהורות, הפרטים הנפרטים ממנו. וכן מצד אדם בליעל, עומד רוח האדם בליעל הטמא בכללות, ורוחות הבהמות והחיות והעופות הטמאים, הפרטים הנפרטים ממנו. והם ב' סדרים זה לעומת זה. כל מין מבעלי החיים הולך למינו, ואינו מתערב בצד שכנגדו. ואפילו אם מתערב פעם, סופו הוא שיחזור למינו. שכן הוא, גם בצד הקדושה וגם בצד הטומאה.

124. כל האורות העליונים המאירים, מאירים ברקיע השמיים, כדי שיצטייר למטה ציורים כראוי. ציורים הם שיעורי קומות לספירות בי"ע, ולנר"ן דבני אדם ולמלאכים. כמ"ש, וייתן אותם אלקים ברקיע השמיים, ולמשול ביום ובלילה. ושיצטייר ציורים כראוי, כי ממשלה של ב' המאורות, זהו ממשלה כראוי להיות.

125. מאור הגדול, ז"א, ממשלת היום, ומאור הקטן, הנוקבא שלו, ממשלת הלילה. שליטת הזכר הוא ביום, למלא הבית בכל מה שצריך, ולהכניס בו טרף ומזון. כיוון שבא הלילה, והנוקבא תופשת הכול, אין שליטה בבית חוץ מנוקבא. שהרי אז הממשלה שלה היא. כמ"ש, ותָקָם בעוד לילה, ותיתן טרף לביתה. היא ולא הוא. הנוקבא נותנת אז ולא ז"א, כי ממשלת היום היא דדכורא של הז"א, וממשלת הלילה היא דנוקבא, ולא של הז"א.

126. מאור הגדול השמש. יש בו 12 פתחים, ו-12 שעות, והשמש שולט על היום. מאור הקטן, יש בו 12 פתחים, והיא הלבנה, הנוקבא דז"א, והיא שולטת על הלילה, ויש בלילה 12 שעות. וע"כ כתוב, ביום ההוא יהי הוי"ה אחד ושמו אחד. שכתוב פעמיים אחד. כי אחד הוא שם הוי"ה, ז"א, מאור הגדול. ואחד שמו, הנוקבא, מאור הקטן.

השמש ו-12 פתחים שבו, נעשו י"ג (13) מידות הרחמים. הלילה, הלבנה, ו-12 פתחים שבה, נעשו ג"כ י"ג. ונעשו השמש אחד, והלבנה אחד. ואז כתוב, ביום ההוא יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד. כי אח"ד בגי' י"ג. וכיוון שיש בהוי"ה, שהוא שמש, י"ג, ע"כ כתוב, הוי"ה אחד. וכן על י"ג של הנוקבא, שהיא הלבנה, הנקראת שמו, כתוב עליה, ושמו אחד.

ונעשו השמש והלבנה אחד. וכן יום ולילה נעשו אחד. וכמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. וייחוד הזה נעשה רק למעלה. כלומר, למעלה מחזה של הנוקבא, ששם יש ייחוד השלם הזה. ולא מחזה ולמטה.

הזוהר מבאר הכתוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שהמשמעות הוא, שגם הערב חוזר להיות יום. וכן ההפרש מהייחוד שבכתוב, ויהי ערב שכאן, אל הכתוב, ביום ההוא יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד, הוא, שכתוב בו פעמיים אחד. אחד הוא המוחין הגדולים דהארת החכמה, שבהיותם מאירים בעולמות, מתגלה ייחוד ה' בעולם. וע"כ אח"ד בגי' י"ג, י"ג מידות הרחמים. כי מספר י"ג, הנעשה בע"ס, מורה שהם ממשיכים הארת החכמה מי"ג מידות הרחמים שבא"א.

וממשלת היום נמשך מ-12 פתחים שבשמש ל-12 שעות היום. שעם עצם השמש, המאיר מ-12 פתחים, הרי הם י"ג, שהוא הוי"ה אחד. כי השמש, ז"א, ממשיך מי"ג מידות הרחמים, המוחין הגדולים דהארת החכמה. ואז נקרא הוי"ה אחד. ועד"ז ניתקנו 12 פתחים בלבנה, הנוקבא. שעם עצם הלבנה, שבה הפתחים פתוחים לקבל מהשמש, הוא במספר אחד, י"ג, שזה, ושמו אחד.

אמנם זה יהיה בגמה"ת, כשיהיה אור הלבנה כאור החמה. כמ"ש, ביום ההוא יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד. אבל ב-6000 שנה, אחר שהתמעטה הלבנה, עצם הלבנה אינה מתגלה, שתשלים מספר אחד, שהרי אינה מאירה מעצם שבה, אלא ממה שמקבלת מהשמש. ולפיכך לא כתוב כאן, ויהי ערב אחד ובוקר אחד. אלא שניהם נכללים ביום אחד. כי אחד אינה מתגלה זולת בממשלת שניהם כאחד. שאז הלילה נכללת ובאה בממשלת היום. וע"כ כתוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

127. כיוון שהנוקבא ציוותה לבית ונכנסה לבעלה, אין ממשלה בבית, אלא לעֲלָמות שנשארו בבית. העלמות המשמשות לנוקבא מכונות כוכבים. כמ"ש, ואת הכוכבים. שהנוקבא מוסרת להם השליטה על ביתה, בעת שנכנסת לזיווג עם הז"א. סמוך לאור הבוקר. כי אז ממשלת העלמות, שהם הכוכבים, שהיא שליטה פחותה. וע"כ נכפל אז החושך בעולם, כמ"ש, וחוק לנערותיה. אמנם הוא הכנה אל הזיווג, כדי לתקן כל תיקוני הבית, להכינה אל הזיווג עם השמש, לתיקון שפע היום. ואחר הזיווג שבסמוך לאור הבוקר, חוזר הבית לממשלת הזכר ביום. ונעשה הכול כמו שצריך להיות, שהנוקבא נכללת תחת שליטת הזכר בזיווג. ואז משפיעה אור הבוקר לעולם, כמו שצריך להיות.



חזרה לראש הדף
Site location tree