אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת בראשית א', חלק ב' / ג' אורות [ג' נהורין]

137. בא"ס אין כלל איזה רושם לאחיזה, ולא שייך בו שום שאלה או רעיון להשכלת המחשבה. מהסתום מכל סתום מתחילת ירידת א"ס להתגלות, האיר אור דק ובלתי מושג, וסתום ברושם דק כפתחו של מחט. כלומר, שנפתח פתח צר מאוד בלתי מספיק לאחיזה. והוא עניין מחשבה סתומה, ג"ר דפרצוף הבינה, המכונה מחשבה ממש. כי בא"ס, שהוא א"א, אין בו שום רושם לאחיזה. ומתחילת ירידת א"ס לבוא לכלל גילוי, שהוא בג"ר דפרצוף הבינה, הנקרא או"א דאצילות, התרשם שם ברושם דק, ועדיין היה בלתי מספיק לאחיזה.

ולא היה מושג, עד שהתפשטה הארה ממנו למקום שיש בו רשימות של אותיות. כלומר, פרצוף ז"ת דבינה, הנקרא ישסו"ת דאצילות. כי הזו"ן דאצילות הם אותיות. והז"ת דבינה אינן עצם הבינה, אלא התכללות מזו"ן. וע"כ הן נבחנות כרשימות של אותיות, הזו"ן. וכיוון שהם קרובים לזו"ן, ע"כ מתחילה מהם השגה וההתגלות, כולם משם יצאו, כל המוחין דגדלות דזו"ן ובי"ע יוצאים מז"ת דפרצוף דבינה, הישסו"ת.

138. בתחילת הכול נרשם אות א', ראש וסוף של כל המדרגות. והיא רשימו, שכל המדרגות נרשמו עימה. ואינו נקרא אלא אחד, כלומר שהא' הוא אחד במספר, להורות, שאע"פ שיש בו הרבה צורות, כי הוא כולל לכל המדרגות, מ"מ אינו אלא אחד. כלומר, שכל המדרגות נעשו בו אחד.

ודאי שהא' הוא אות, שהעליונים ותחתונים תלויים בו. כי צורת א' מורה על צ"ב, על עליית המלכות לבינה. והסיום החדש הוא קו אמצעי דא'. י' עליונה היא כו"ח, שנשארו במדרגה. י' התחתונה היא בינה ותו"מ, שיצאו מהמדרגה ונפלו למדרגה שמתחתיה. וכן מורה על הגדלות, שעלו בחזרה והתחברו למדרגה אחת עם י' עליונה, ע"י קו האמצעי שבא'. ואז התגלו ממנה כל המוחין דפרצופי אבי"ע.

מצ"א אין שום מציאות מוחין דאו"י, אפילו לזו"ן עליונים, ומכ"ש לנר"ן דצדיקים. וע"כ מכנה הזוהר את הצ"א בשם סתום ברושם דק כפתחו של מחט. שהרושם הוא סתום, כפתח הנעשה מחודו של מחט, שאין צורת הפתח ניכרת. שאין הפתח ראוי לגילוי המוחין. ורשימו זה דצ"א הוא המלכות דאו"א עילאין, ג"ר דבינה. ורשימו דצורת א', שהוא צ"ב, מתחיל להתגלות רק בפרצוף ז"ת דבינה, ישסו"ת.

ונמצא, שצורת א' כוללת לכל המדרגות דאצילות: כי צורת י' עליונה, הקודמת לקו שבאלכסון, מורה על או"א עילאין דאצילות. וקוצו של י' עליונה, הוא א"א דאצילות, שבהם עוד מאיר הצ"א, והם נבחנים למים עליונים, מטרם שנגלה הקו האלכסוני דא', שהוא הרקיע, הסיום החדש דצ"ב. וקו האלכסוני עצמו, שהוא הרקיע, המסיים לאו"א וא"א, הוא פרצוף ז"ת דבינה, ישסו"ת. ויוד תחתונה, היא זו"ן, הדבוקים בבינה ותו"מ, שנפלו מישסו"ת, הן בקטנות והן בגדלות.

ולכן מהסתום מכל סתום מתחילת ירידת א"ס להתגלות, האיר אור דק ובלתי מושג, וסתום ברושם דק כפתחו של מחט. שמתחילת גילוי הארת א"ס, היה מאיר בדקוּת כפתחו של מחט, שהוא צ"א, שזו"ן ובי"ע לא יכלו לקבל דרך פתח זה כלום. והוא נמשך עד המלכות דאו"א עילאין שבחזה דא"א. עד שהתפשטה הארה ממנו למקום, שיש בו רשימות של אותיות, עד ז"ת דבינה, הנקרא ישסו"ת, העומדים למטה מחזה דא"א, שבהם רשימו דאותיות, זו"ן.

צורת רשימו דאותיות, שיצאה בתחילת הכול, הייתה צורת א, כלומר צ"ב. ובו ראש וסוף של כל המדרגות. ראש, היא י' עליונה דא', הרומזת על א"א ואו"א עילאין, שהם ראש כל המדרגות. וסוף, היא י' תחתונה דא', הרומזת על זו"ן, שהם סוף כל המדרגות.

ואות א' היא רשימו, שכל המדרגות נרשמו עימה, כלומר קו האלכסון, שהוא רקיע המבדיל, סיום דצ"ב בעצמו, ישסו"ת, שברשימתו זאת דרקיע המבדיל, נרשמו כל המדרגות כולן דזו"ן ודבי"ע. ואינו נקרא אלא אחד, כי הרקיע הזה, ישסו"ת, עושה כל פרצופי אצילות לאחד. כי בגדלות הוא מתפשט עד סיום האצילות, וע"י זה הוא עולה עם הזו"ן לראש דא"א, ונעשו שם כל הפרצופים אחד.

139. הראש של הא', י' עליונה שבה, ההסתר של מחשבה עליונה, שרומז על עליית המלכות למקום בינה דאו"א, המכונים מחשבה עליונה, שהוריד בינה ותו"מ דאו"א למטה לישסו"ת. ולא נשאר באו"א, אלא ב' הכלים כו"ח בלבד. באופן, שי' העליונה דא' מורה על או"א, בעת שאין בהם אלא כו"ח בלבד. בעת ההסתר של המחשבה העליונה.

ואותה ההתפשטות של הרקיע העליון, ההתפשטות של עת הגדלות, שרקיע העליון מתפשט למקום המלכות, ומעלה בחזרה את הבינה ותו"מ, עדיין הוא כולו סתום בראש ההוא דא', בי' עליונה שלה. כדי שבעת שתצא צורת א' מאותו הרקיע, המוחין דגדלות, תצא בצורת ראש המחשבה.

כי י' עליונה דא' רומזת על א"א ואו"א. והי' הזו רומזת על הקטנות, שנעשה בא"א ואו"א, מסיבת עליית המלכות, שלא נשאר להם במדרגתם אלא כו"ח בלבד, ובינה ותו"מ דא"א ירדו לאו"א. וכן בינה ותו"מ דאו"א ירדו לישסו"ת. והטעם, שא"א ואו"א קיבלו לתוכם את הצ"ב והקטנות, הנמשך ממנו. שהוא כדי שתהיה אח"כ התפשטות הרקיע בעת גדלות בצורת א', והאורות ייצאו אז בצורת ראש המחשבה, שיתגלו האורות דא"א, ראש של או"א, שהם מחשבה.

כי אלו בינה ותו"מ דא"א, שנפלו מסיבת הצ"ב והתדבקו באו"א, גורם לגילוי המוחין שלו. כי בעת גדלות, כשמתפשט הרקיע למטה, והוא מעלה הבינה ותו"מ שלו בחזרה לראשו, עולה עימהם גם או"א, הדבוקים בהם, אל ראש א"א. וכן בינה ותו"מ של או"א, מעלים עימהם הישסו"ת לראש א"א. ובינה ותו"מ דישסו"ת, מעלים עימהם את הזו"ן לראש דא"א. ונמצאים כולם, שיוצאים בצורת ראש המחשבה, שהוא א"א. וכולם מאירים בהארת חכמה על ידו. אבל אם לא היו א"א ואו"א מקבלים לתוכם את המיעוט דצ"ב, ולא היו מורידים הבינה ותו"מ שלהם לישסו"ת, אז לא היו שום מציאות שיתגלו מוחין דא"א לעולמות.

בקו האמצעי שבא' כלולים שישה מדרגות חג"ת נה"י. כי הם ו"ק דפרצוף הבינה, ישסו"ת. הרקיע הזה שבתוך הא' הוא עניין כל החיות הנסתרות העליונות התלויות בתוך המחשבה, שהוא בינה.

אחר שהזוהר ביאר י' עליונה דא', שהיא או"א עילאין, והקו שבאמצעו, ישסו"ת, מבאר עתה את י' התחתונה של הא'. ואומר, שהוא עניין החיות, זו"ן, התלויים ברקיע, כמו י' תחתונה, התלויה בקו האלכסוני של הא'. אלא אומר, שרק החיות הנסתרות העליונות, שהן חג"ת שמחזה ולמעלה דזו"ן, תלויות בתוך המחשבה, בקו, שהוא ו"ק דמחשבה. ולהוציא חיות תחתונות הנגלות, נהי"מ שמחזה ולמטה דזו"ן, שהן אינן תלויות במחשבה, שהיא הרקיע שבתוך הא'.

כי האחוריים דעליון מלובשים רק בכלים דפנים של התחתון עד החזה, ולא כלל בכלים דאחוריים של התחתון, שמחזה ולמטה. ולפיכך חיות עליונות, כלים דפנים דזו"ן, דבוקות ותלויות בבינה ותו"מ דרקיע, ו"ק דמחשבה. אבל חיות הנגלות שמחזה ולמטה, מעולם לא התחברו עימהם. והנה התבאר, איך צורת הא' כוללת כל המדרגות כולם, שי' עליונה או"א וא"א, הרקיע שבאמצעה ישסו"ת, שבו דבוקה ותלויה י' התחתונה, זו"ן.

140. אור אחד, שהאיר ונגנז, הוא האור של אות בּ' דבראשית. חום היום, שהיה אברהם יושב פתח האוהל, שהיא פתח מלמטה למעלה, וחום היום מאירה על אותו פתח, ומאירה שם.

אחר שהזוהר ביאר ראש אמצע סוף של צורת הא', שסוף הא', הי' התחתונה התלויה בה, היא עניין חיות נסתרות עליונות, חג"ת שמחזה ולמעלה דזו"ן, חוזר לבאר ג' חיות נסתרות הללו. ומכנה אותן ג' אורות:

אור אחד, חסד, קו ימין, מידת אברהם,

אור שני, גבורה, קו שמאל, מידת יצחק,

אור שלישי, ת"ת, קו אמצעי, מידת יעקב.

ואלו ג' הקווים דז"א נמשכים לו מג' הנקודות חולם שורוק חיריק, שבסדר יציאת המוחין בישסו"ת. כי אין מוחין יוצאים בבינה, זולת בסדר ג' נקודות הללו. שמתחילה, ביציאת הבינה, ישסו"ת, מראש דא"א, מכוח עליית המלכות למקומה, נתקנה הבינה בנקודה בהיכל שלה, במוחין דחסדים בחוסר ג"ר. מטעם שהנקודה, המלכות, עלתה להיכל דא"א, הבינה, וירדו מסיבתה בינה ותו"מ דהיכל, לזו"ן שמתחתיו, ולא נשאר בהיכל חוץ מהאורות נ"ר, בכלים כו"ח. וע"כ מכונה אור הזה, נקודה בהיכל שלה.

והיא הנקודה שבתוך בּ' דבראשית, אשר הב' הוא הבינה, הנקראת היכל. והנקודה שבתוכה היא המלכות שעלתה אליה. ונקודה זו היא נקודת החולם שממעל לאותיות.

ולכן אור אחד, שהאיר ונגנז, הוא האור של אות בּ' דבראשית, אור הראשון. הוא האור שהאיר, ואח"כ נגנז. הבינה דא"א, שבתחילה הייתה בג"ר דראש א"א, ואח"כ עלתה אליה הנקודה, המלכות, ומכוח זה יצאה הבינה מג"ר דראש א"א, ונגנז האור דג"ר מבינה, ונשארה בו"ק חסר ג"ר. הרי שמתחילה האיר אור הבינה בשלמות, ואח"כ נגנז. והוא האור, המרומז באות בּ' דבראשית, נקודה בהיכל שלה.

ונקודה זו, שעלתה להיכל, שההיכל התמעט על ידה לו"ק, נבחנת לחמימות ודינים. ועליה רומז הכתוב, כחום היום. חום היום, שהיה אברהם יושב פתח האוהל, שנקודה זו מכונה חום היום. וכן היא מכונה פתח האוהל. ועליה כתוב, שאברהם היה יושב פתח האוהל כחום היום.

שהיא פתח מלמטה למעלה. כי הנקודה, המלכות, שעלתה להיכל בינה, היא פתח מלמטה למעלה. שעל ידה עולים התחתונים, שהם זו"ן שלמטה, לבינה שלמעלה, בעת שהנקודה חוזרת למקומה. ובינה ותו"מ, שנפלו למקום זו"ן, חוזרים לבינה. הנה אז גם הזו"ן, הדבוקים בהם, עולים עימהם לבינה.

הרי שנקודה זו הוא פתח מלמטה למעלה, שאלו שלמטה עולים דרכה למעלה. וחום היום מאירה על אותו פתח, ומאירה שם. חום היום, שהוא הדינים ומסך, שניתקן בנקודה, לדחות אור העליון ממנה, מאירה באותו הפתח, בנקודה, מלמטה למעלה, ומשם מאירה ג"כ למטה, בזיווג דהכאה עם אור העליון, שמעלה או"ח וממשיכה או"י. וזו נקודת החולם. ונבחנת לאור החסד, לקו ימין ולמידת אברהם. ומכאן פני אריה שבחיות נסתרות עליונות שמחזה ולמעלה, כמ"ש, ופני אריה אל הימין.

141. האור השני הוא, אור ההולך ונחשך לפנות ערב, והוא תפילת יצחק. כדי לתקן המדרגה הזו, כמ"ש, וייצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, הסתכלות של ערב וכל מיני חשכות היו אצלו בעניין תפילת המנחה. בפנות הערב הזה, הסתכל יעקב בממונה של עשיו, שעליו כתוב, וייאבק איש עימו.

האור השני, קו שמאל דז"א, שלמעלה מחזה שלו, נמשך מנקודת השורוק שבבינה. כי בעת שהנקודה ירדה מההיכל, שהוא מקום בינה, וחזרה למקומה, למקום מלכות, וג' הכלים בינה ותו"מ, שנפלו מהיכל הבינה לזו"ן, חזרו אליה ונשלמה הבינה בע"ס, וחזרה למקומה לראש דא"א. ושוב הגיע אור החכמה דא"א אל הבינה, כמקודם שהתמעטה. הנה אז, נבחנות הז"ת דבינה, שחשכו מכוח עלייה לראש דא"א, מטעם שאין הז"ת יכולים לקבל אור החכמה בלי לבוש מאור החסדים. ומתוך שהראש דא"א כולו אור החכמה, לכן רק הג"ר דבינה יכלו לקבל האור הזה. אבל הז"ת דבינה נשארו בחושך, בלי אור דחסדים ובלי אור החכמה. וזה עניין נקודת השורוק.

והאור השני, קו שמאל, הוא אור ההולך ונחשך לפנות ערב. כי ע"י חזרת הבינה לראש דא"א, הולכות ונחשכות הז"ת דבינה, כמ"ש, לפנות ערב. ועניין תפילת יצחק, כדי לתקן מדרגה הזו, כי בתפילה שלו, המרומזת בכתוב, וייצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, תיקן והמשיך מדרגה זו דנקודת השורוק, וקיבל משם קו השמאל של הז"א, המשלים רק לג"ר, והז"ת משאיר בחושך.

ולכן הסתכלות של ערב וכל מיני חשכות היו אצלו. שע"י תפילת המנחה המשיך קו השמאל מנקודת השורוק, הכולל כל מיני חשכות שבעולם, ותיקן אותם כראוי. ולפיכך נבחן האור השני הזה לחושך דיצחק, ולאור הגבורה דז"א. ומכאן פני שור שבחיות נסתרות עליונות. שע"ז כתוב, ופני שור מהשמאל.

142. האור השלישי, אור הכולל לב' אורות הללו, קו ימין וקו שמאל, אור המאיר לרפואה. האור הזה הוא קו אמצעי, הנמשך מנקודת החיריק שבבינה. כלומר, קומת החסדים החדשה, שקיבלה הבינה ע"י התלבשותה במסך דזו"ן שעלו אליה, שהאור הזה מוסיף על החסדים שבקו ימין, והוא נעשה לבוש דחסדים אל אור החכמה. ואז נכללו ב' הקווים זה בזה. שקו ימין נכלל מאור החכמה, ויש לו חכמה וחסדים, וקו שמאל נכלל מחסדים, ויש לו חכמה וחסדים. וע"כ אומר עליו, אור הכולל לב' אורות הללו, שהאור הזה כולל ב' הקווים, כי הוא משלים שניהם.

ומשום זה הוא זוכה בעצמו לקבל גם הוא הארת שניהם. כי במידה שהתחתון משלים לעליון, זוכה בהן גם התחתון, להיותו הגורם. והוא אור המאיר לרפואה, כי ע"י קומת חסדים שלו, נרפא קו השמאל, שמקבל בכוחה הארת החסדים שבקו ימין.

ועל האור השלישי הזה, כתוב ביעקב, ויזרח לו השמש. שאחר שנכלל יעקב לפנות ערב, בחושך דקו שמאל, והיה צריך לרפואה, וע"כ כתוב, ויזרח לו השמש, לרפא אותו מחושך דשמאל. והאור השלישי הזה נבחן לקו אמצעי, המכריע על ב' הקווים ימין ושמאל. והוא אור הת"ת, והוא מידת יעקב. ומכאן נמשך פני נשר שבחיות נסתרות עליונות שמחזה ולמעלה.

מכאן והלאה, אחר שיעקב המשיך האור דקו אמצעי במסך דחיריק, כתוב עליו, והוא צולע על ירכו. ירכו, פירושו ספירת הנצח של ז"א, הנקרא ישראל. כי ב"ס נו"ה מכונים ב' ירכיו. ומפרש הפסוק, ויזרח לו השמש, כאשר עבר את פנואל, והוא צולע על ירכו. שמשמע, שזריחת השמש, האור השלישי, הוא סיבה ישירה אל צולע על ירכו.

כי המסך דחיריק ממשיך קומה דבחינה א', שהוא ו"ק חסר ג"ר. ואע"פ שכבר השיג הג"ר בכוח נקודת השורוק, ולא המשיך קומה זו דחסדים, אלא מטעם רפואה, מ"מ התמעט לו הג"ר באיזה שיעור, מכוח הזיווג הזה על מסך דחיריק. וכבר ידעת ערך ההופכי בין כלים לאורות, שחיסרון נה"י דכלים הוא חיסרון ג"ר דאורות. ולהיפך, המיעוט של ג"ר דאורות, שבא לו מסיבת המסך דחיריק, נבחן בכלים לצליעה על ירכיים, שהם נו"ה. הרי שזריחת השמש, שהיא קומת החסדים, שהמשיך באור המאיר לרפואה, הוא סיבה ישרה אל צולע של ירכו, למיעוט הג"ר.

143. על ירכו, כתוב בלשון יחיד, ולא ירכיו, בלשון רבים. זה מורה, שהוא מדרגה רביעית, נצח, שאיש לא התנבא משם עד שבא שמואל, ועליו כתוב, גם נצח ישראל לא ישקר. אז ניתקן הנצח, שהיה חלש מעת שהסתכן יעקב ע"י המלאך, הממונה של עשיו.

צולע על ירכו, נמשך ממיעוט הג"ר. א"כ הרי זה נוגע לב' הירכיים, והיה צריך לומר, והוא צולע על ירכיו, שהם נו"ה, המכונים ב' ירכיים. ואומר ירך אחד, נצח, מדרגה רביעית. אלא שהוא כולל ב' הירכיים נו"ה. כי עד הזמן ההוא עוד לא ניתקן בתיקון קווים, אלא מחזה ולמעלה דז"א, חג"ת. ועוד לא ניתקן המחזה ולמטה כלום, נה"י, כי היה חסר שם פני אדם.

ולפיכך נבחן, שעוד אין בהם מימין כלום, ונו"ה נחשבו לבחינת שמאל, ולמדרגה אחת. וע"כ אינו כתוב, והוא צולע על ירכיו. כי עוד שניהם ירך אחד וספירה אחת. שהיא ספירת נצח ולא הוד, מטעם, כי בכלים נבחן שהעליונים גדלים תחילה. וא"כ כל עוד ששני הירכיים נחשבים לאחד, הם נבחנים לנצח, להיותו העליון אל ספירת ההוד. וע"כ הוא גדל וניכר קודם להוד.

וע"כ זה מדרגה רביעית. כי עוד לא נגלה שם מדרגה חמישית, הוד. וא"כ הוא בהכרח ספירת הנצח. והתיקון שמחזה ולמטה, לעלות ולהיכלל בפני אדם שבזיווג העליון, ותיקון זה נעשה בימי שמואל. ונאמר, שאיש לא התנבא משם עד שבא שמואל. ועליו כתוב, וגם נצח ישראל לא ישקר. כי אז נברר הנצח לימין ולמדרגה ד', וההוד לשמאל ולמדרגה אחרת מהנצח, למדרגה החמישית דכלים, הוד.

144. וייגע בכף ירכו, פירושו, כשבא שרו של עשיו ליעקב, לקח יעקב התחזקות מאותו לפנות ערב, מנקודת השורוק וקו שמאל, בתיקונו של יצחק, בתוקף הדין. ויעקב היה נכלל בו בקו שמאל, וע"כ לא יכול לו. ויַרְא כי לא יכול לו, וייגע בכף ירכו, ולקח יעקב התחזקות משם. כלומר, כשהמלאך נגע בכף ירכו, בהיאבקותו עם יעקב, כדי להפילו, לקח יעקב כוח וחיזוק מאותו הירך, כדי לדחות למלאך משם בכוח אותו תוקף הדין, שיש בקו שמאל שלמעלה מחזה. ולפיכך וַתֵקַע כף ירך יעקב, שהמלאך התגבר עליו.

משום שהירך מחוץ לגוף, כי יעקב ספירת ת"ת, המכונה גוף, וגופו זה כלול בב' המדרגות זכר ונוקבא, שנקרא אדם. כי אדם כלול זכר ונוקבא. כי מחזה ולמעלה פני אדם בשלמות, וע"כ לא יכול לו המלאך. וכיוון שיעקב לקח חיזוק מחזה ולמטה, שמחוץ לגופו, מיד, ותקע כף ירך יעקב.

אחר שנגע המלאך במחזה ולמטה, שלא היה יכול להיתקן בזיווג העליון, מפני שחסר בו פני אדם, וכל תיקונו היה אז כמ"ש, וכל אחוריהם בָּיְתָה. אבל אחר שיעקב היה רוצה להמשיך משם כוח כלפי המלאך, נגלה תכף חיסרון של פני אדם אשר שם. ומכוח גילוי החיסרון הזה, נאחז המלאך בו, ותקע כף ירך יעקב.

145. ולא התנבא איש משם, עד שבא שמואל ותיקן את הנצח. וע"כ כתוב בו, נצח ישראל לא ישקר, כי לא אדם הוא. כי אע"פ שנצח מחוץ לגוף, למטה מחזה, שאין שם פני אדם, וע"כ לא תיקן אותו איש עד הנה, עכ"ז תיקן אותו שמואל, ע"י שהעלה וכלל אותו בפני אדם שלמעלה מחזה. וע"כ, נצח ישראל לא ישקר. והכתוב, כי לא אדם הוא, פירושו, אע"פ שאינו כפני אדם, מ"מ תיקן אותו.

אמנם הוד נשאר בחולשתו, כי גם שמואל לא יכול לתקן אותו, והוא יתוקן לעתיד בגמה"ת. ושנאמר להלן אשר על הוד, שוק שמאל, נאמר, והוא צולע על ירכו. כלומר, גם לאחר שתיקן שמואל את הנצח והחזירו לימין, נשאר החולשה בשוק שמאל הוד.

יהושוע התנבא מספירת הוד של משה, כמ"ש, ונתתָ מהודךָ עליו. כלומר, שיהושוע היה מטרם שבא שמואל הנביא. וע"כ לא היה יכול להתנבא מנצח, מטעם החולשה מנגיעת המלאך. וע"כ כתוב בו, ונתת מהודך עליו. ללמדנו, שהתנבא מהודו של משה. וזו מדרגה חמישית, הוד.

כי משה פנימיות הז"א וכולו מחזה ולמעלה דז"א. אלא שמחזה ולמעלה יש בו פרצוף שלם חג"ת נה"י. ואלו הנו"ה שמחזה ולמעלה הם נבדלים זה מזה, וע"כ יש שם חמישה מדרגות חג"ת נ"ה, שהם נגד כח"ב תו"מ. ויהושוע התנבא מהמדרגה החמישית. משא"כ מחזה ולמטה דז"א חסר שם פני אדם, מלכות והוד, ואין שם אלא רק ארבע מדרגות, עד נצח וחסר הוד. ואחר שהנצח נחלש ע"י נגיעת המלאך, לא התנבא איש משם.

נצח הוא ירך השמאל של יעקב. וע"כ בא דוד וכלל אותו בימין, שלא כתוב, נעימוֹת ימינךָ נצח, אלא כתוב, נעימוֹת בימינךָ נצח, שזה מורה, שמקודם דוד לא היה הנצח בימין, אלא דוד החזיר אותו לימין. שמיעקב עד שמואל ודוד, היה הנצח נחשב לשמאל.

146. מהו הטעם, שנחלש ירך יעקב? משום שצד הטומאה קרב אליו, ולקח חיזוק ממנו. ואז נגלה החיסרון של פני האדם. ובכל מקום שיש חיסרון בקדושה, נאחז שם הס"א. והתעכב התיקון עד שמואל. וע"כ בא שמואל להזכיר, שזה הוא ירך ישראל, כמ"ש, וגם נצח ישראל.

ב' שמות לז"א, בקטנות יעקב ובגדלות ישראל. ותקע כף ירך יעקב, הוא בעת שנקרא יעקב, שאז ב"ס נו"ה כירך אחד הן, כי בחינת שמאל הן. אמנם בעת שנקרא הז"א בשם ישראל, בגדלות, נבחנים נו"ה לב' מדרגות ימין ושמאל. ולפיכך, בעת ששמואל תיקן בחזרה את הנצח, הזכיר עליו השם ישראל, שמורה על גדלות, שאז הנצח לימין וההוד לשמאל. ואז נאמר, וגם נצח ישראל לא ישקר.

וע"כ כל דבריו של שמואל היו בדין, בהתחלה, ובסוף. שבהיות כל עיקרו היה לטהר את הנצח מהחולשה, שגרם לו שׂרו של עשיו, ע"כ הייתה נבואתו בגבורה ובדין. כי כן צריכים לתיקוני טהרה. ותכף בתחילת נבואתו ניבא דינים על בית עֵלי, וכן בסופו ניבא דינים על שאול.

147. ועוד כלל אותו הקב"ה גם בספירת הוד, בעת שמשח המלכים שאול ודוד. וע"כ שקוּל שמואל כמשה ואהרון. כמו שמשה ואהרון היו נבדלים לב' הצדדים, ימין ושמאל למעלה מחזה, כך שמואל מחזה ולמטה דז"א היה כמוהם בב' צדדים, ימין ושמאל, נו"ה. ואע"פ שהיו כאן רק צד שמאל, מ"מ ע"י שמואל נבדלו לב' צדדים, כמו משה ואהרון של מעלה. הרי ששקול שמואל, אע"פ שהוא מחזה ולמטה, כמו משה ואהרון שמחזה ולמעלה. כי שמואל העלה הנה"י שמחזה ולמטה דזו"ן, להיכלל בזיווג של פני אדם שבחג"ת דזו"ן למעלה מחזה. ואז נפרדו נו"ה שמחזה ולמטה, ונעשו לב' צדדים, כמו החו"ג שמחזה ולמעלה.

ע"י שמואל נכללו כל המדרגות זו בזו, כי ע"כ נעשה שקול כמשה ואהרון, שמשה ואהרון בכוהניו ושמואל בקוראי שמו, שהרי ו"ק חג"ת נה"י נכללו זה בזה. כי ע"י תיקונו של שמואל, שהעלה הנה"י שמחזה ולמטה דזו"ן, וכלל אותם בחג"ת שמחזה ולמעלה, שהמשיך מנקודת החולם לנצח ומנקודת השורוק להוד, ומנקודת החיריק ליסוד. ונמצאים נכללים כל הו"ק זה בזה, שהנצח התחבר עם החסד, וההוד עם הגבורה, והיסוד עם הת"ת. וכולם בפני אדם, שהוא מלכות.