אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת בראשית א', חלק ב' / נעשה אדם

נעשה אדם

159. בכתוב, ויאמר אלקים, נעשה אדם, יש סוד, שאינו נגלה אלא ליראיו. פתח אותו זקן הזקנים ואמר, שמעון שמעון, מי הוא שאמר, נעשה אדם, וכתוב בו, ויאמר אלקים, מי הוא כאן השם אלקים הזה? וכמו ששמע רבי שמעון, שהיה קורא לו שמעון, ולא רבי שמעון, אמר לחבריו, בוודאי שזה הוא הקב"ה, שכתוב בו, ועתיק יומין יושב. הרי עתה השעה לפתוח בסוד הזה, כי כאן יש סוד, שלא ניתן רשות לגלותו, ועתה משמע שניתן הרשות לגלות.

כי נודע, שהסודות שנגלו לחכמי הזוהר, היה ע"י השגות האורות של המדרגות העליונות, בדרך השראה. ויש בהם פנים ואחוריים, שפירושו העלם וגילוי. ולפי מידת גודלה של בחינת פנים של המדרגה, כן מידת גודלה של בחינת האחוריים שלה. והשראת האחוריים, היא קריאה והזמנה להשראת הפנים. ולכן היו יודעים ממידת ההעלם של האחוריים שהשיגו, את מידת הגילוי העתידים להשיג.

כמו ששמע רבי שמעון, שהיה קורא לו שמעון, ולא רבי שמעון. כלומר, שהשראת האחוריים, שהיא קריאה, הייתה חזקה כל כך, עד שנאבדו לו כל המדרגות ונעשה לאדם פשוט, לשמעון מן השוק. והכיר בזה, שהוא קריאה והזמנה להשגת פנים מאוד נעלה.

לפיכך תכף אמר לחבריו, בוודאי שזהו הקב"ה, שכתוב בו, ועתיק יומין יושב. שאין מדרגה גבוהה ממנו. ואמר, ועתה משמע שניתן הרשות לגלות, שעתה נראה, שהשיג רשות לגלות סוד הגבוה הזה. והוא המרומז באלו ב' השאלות: מי אמר נעשה אדם? ואיזה שם אלקים נאמר בכתוב הזה: אם הוא אלקים דבינה או אלקים דמלכות?

160. פתח רבי שמעון ואמר. כמו מלך שהיה לו הרבה בניינים לבנות. והיה לו אומן. ואותו האומן לא עשה משהו, אלא ברשותו של המלך. כמ"ש, ואהיה אצלו אָמוֹן. מלך, בוודאי הוא חכמה עליונה, אבא. ועמוד האמצעי, ז"א, הוא מלך למטה. אלקים הוא אומן למעלה, אמא עילאה. אלקים הוא אומן למטה, השכינה של מטה. כי כמו שיש ב' בחינות מלך, כן יש ב' בחינות באומן, שהוא השם אלקים. כי האומן של החכמה, שהוא מלך למעלה, הוא אמא, הנקראת אלקים. והאומן של ת"ת, שהוא מלך למטה, הוא השכינה של מטה, הנוקבא, הנקראת ג"כ אלקים.

וצריכים להבין היטב את ב' השאלות. כי השאלה הראשונה הייתה, כיוון שבכל מאמרות של מעשה בראשית, נבחן, ויאמר אלקים, לאו"א, שאבא אומר, ואמא עושה. וא"כ כאן, שכתוב, ויאמר אלקים נעשה אדם, נמצא שגם אבא האומר, השתתף בעשיה, שזה לא ייתכן. וזהו ששאל, מי הוא שאמר, נעשה אדם? שאי אפשר לומר גם כאן, שאבא אמר, נעשה, שהרי מאבא אינו נמשך שום עשיה, כי אבא נבחן כמו כוח, ואמא כהוצאה לפועל.

השאלה השנייה הייתה, כי כל השמות אלקים, הנאמרים במעשה בראשית, הם אמא. ונודע שנשמות בני אדם הן תולדות מז"א ונוקבא. וא"כ שאל, מי הוא כאן השם אלקים הזה? כי אלקים שכאן, הנאמר לבריאת אדם, אי אפשר לומר שהוא אמא, כי נשמת אדם אינה נמשכת מאמא, אלא רק מהנוקבא.

וזה שמתרץ, ואומר, כמו מלך שהיה לו הרבה בניינים לבנות, והיה לו אומן. כי המשיל את או"א למלך ואומן, שמהם נאצלו כל מעשה בראשית. אלא כמו שאו"א הם מלך ואומן למעלה, כלפי כל המדרגות דזו"ן דאצילות, כן ז"א ונוקבא הם מלך ואומן למטה, כלפי נר"ן של בני אדם ועולמות בי"ע.

כי אין ז"א ונוקבא יכולים לברוא נשמות בני אדם, זולת אם הם עולים ומלבישים את או"א. והתחתון העולה לעליון, נעשה כמוהו. וא"כ בעת שהנוקבא הוציאה נשמת אדה"ר, הייתה במדרגת אמא, כלומר בשם אלקים. וכן ז"א במדרגת אבא. ומיושבת השאלה השנייה, ששאל, מי הוא כאן השם אלקים הזה? כי באמת הוא הנוקבא דז"א, אמנם כיוון שעלתה והלבישה לאמא, הרי היא כמו אמא. ולהלן הולך ומתרץ שאלה הראשונה.

161. ואישה, אין לה רשות לעשות משהו בלי רשות בעלה. וכל הבניינים שהיו בדרך אצילות, בעולם האצילות, היה אומר אבא. רק באמירה לאמא, יהי כזה וכזה, ומיד נעשה ע"י אמא. כמ"ש, ויאמר אלקים, יהי אור ויהי אור. ויאמר, כלומר בעל הבניין, אבא, שאמר לאלקים יהי אור. בעל הבניין, אבא, אמר, והאומן אמא, עשתה מיד. וכן היה בכל הבניינים, המדרגות, שיצאו באצילות, שאבא היה אומר, יהי רקיע, יהי מאורות, והכול נעשה תכף ומיד.

כי אבא מחשבה ואמא מעשה. ובכל עולם האצילות אין שום מסך. והאמירה כמחשבה, בדומה למחשבת אדם עם איבריו, כי תכף כשחושב לעשות, עושים האיברים. ולכן אמר, והכול נעשה תכף ומיד. כלומר, שאין מסך שיעכב משהו לחלק מהאמירה עד העשיה. משא"כ מאצילות לבי"ע, יש שהייה ועיכוב בין האמירה לעשיה, כפי מידת עוביותו של המסך החוצץ ומבדיל ביניהם. ונבחן האמירה לאמירה ממש, שפירושו זיווג דהכאה. כמו אמירת מלך לעבדיו. כלומר, ב' גופים, כי יש מסך מבדיל בין עולם אצילות לעולם הבריאה, והזיווג דהכאה שעל המסך, נבחן לדיבור ואמירה.

162. כשהגיע למדרגות מעולם הפירוד, שהוא עולם הנבדלים, לברוא נשמת אדם שבעולם הבריאה, שעולם זה כבר נבדל מאלקיות, וכלים אשר שם כבר אינם אלקיות, אמר האומן לבעל הבניין, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. כלומר, להיפך מכל מעשה בראשית עד בריאת אדם, שבהם בעל הבניין אמר, וכאן אמר האומן. אמר בעל הבניין, ודאי טוב הוא לעשות את האדם, אבל הוא עתיד לחטוא לפניך, משום שהוא כסיל, כמ"ש, בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת אימו. כלומר, שאבא אמר, שהחטא של האדם אינו מגיע לו אלא לאמא, כי בן כסיל תוגת אימו.

ביאור הדברים. כי בעולם האצילות אין שום מסך. ולפיכך, אִיהו וחַיוהי וגַרמוהי חד בהוֹן [הוא ואורו והמסכים שלו הם אחד]. ואע"פ שאנו מבחינים זיווגים על המסכים גם באצילות, אכן התבאר, שיש ב' בחינות מלכות:

א.מלכות שבע"ס דראש, הנבחנת למלכות המזדווגת עם אור העליון בזיווג דהכאה, ונבחנת למאציל לאותו פרצוף.

ב. מלכות המסיימת את ההארה, מלכות דע"ס דגוף.

ובעת צ"ב, שע"י עליית המלכות למקום בינה, נעשה סיום חדש באמצע כל מדרגה, שמלכות המזדווגת עלתה לנ"ע, ומלכות המסיימת לחזה דע"ס דגוף, הנה הסיום של המלכות שבנ"ע, אין בהם שום דין ועוביות, להיותה בחינת מלכות המזדווגת ומאציל. אלא רק מלכות המסיימת, העומדת בחזה, נבחנת למסך גמור, שהרי כוח הצמצום, שהיה בנקודה דעוה"ז, עלה שם בחזה, והפסיק האור של אותו מדרגה. והמסך המסיים הזה, שעלה לחזה, הוא הפרסא שבין אצילות לבריאה, המסיימת לכל הפרצופים שבאצילות.

באופן, שכל אלו המסכים, הנמצאים בעולם האצילות מלפני הפרסא, הם רק ממלכות המזדווגת, שאינה נחשבת למסך כלל, ואדרבה הוא המאצילה, בכוח זיווגה עם אור העליון, לאותו המדרגה שנמצאת בה. וא"כ אין שום מסך ממשי בכל עולם האצילות, אלא רק בפרסא שמתחתיו, שהיא מלכות המסיימת לכל מדרגות שבאצילות. ולפיכך כל אלו זיווגים דהכאה, שעל מסכים שבעולם האצילות, אינם אמירה ממש, הנוהג בב' גופים נבדלים, שהרי אינו מסך ממשי, שיבדיל ביניהם, אלא הוא בבחינת מחשבה, כי אמירה נופל גם על מחשבה, כמו ויאמר בליבו.

ולכן אבא הוא מחשבה, אומר. ואומן, אמא, מביאה המחשבה לכלל עשיה תכף ומיד. כי זכר ונקבה כמו אור וכלי. ונבחן אבא לאור העליון, ואמא נבחנת לנושאת המסך, שעליו מזדווג אור העליון. ואע"פ שאבא, שהוא אור העליון, מכה על המסך דאמא, כדי להאציל כל קומה וקומה שבאצילות, מ"מ הכאה זו אינה הכאה, המכונה אמירה בפה, הנוהג בב' גופים נפרדים, אלא כאדם עם מחשבתו, שמיד כשחושב תכף עושים איבריו. כי אין מסך ממשי שיבדיל בין המדרגות להפרידם לב' גופים.

ולכן, כשהגיע למדרגות מעולם הפירוד, שהוא עולם הנבדלים, אמר האומן לבעל הבניין, נעשה אדם. כי אמירה דאבא, שהוא אור עליון שבאצילות, כבר נפסק על הפרסא המסיימת האצילות, המפרידה ג' עולמות בי"ע לגופים נבדלים מאצילות. ולפיכך אין עניין מחשבה מועיל כאן, שהיא אמירה דאבא, אלא בחינת זיווג דהכאה ממשי, המכונה אמירה דאמא, הנוהג בין ב' גופים, בהכאת שפה אל שפה, שהוא דיבור ממשי הנפרד ונשמע מגוף אל גוף שני.

וע"כ אמרה אמא לאבא, נעשה אדם. כי אור אמא, אור חסדים, אפשר לו להיפרד ולבוא לעולם הנבדלים, לנשמת אדם דבריאה. ולא אור אבא, שהוא אור חכמה, המאיר רק בעולם האצילות בלבדו, ונפסק הארתו ממעל הפרסא. א"כ למה אמרה לאבא, נעשה אדם, הרי אין אורו מושפע לבריאה? והתשובה היא, ואישה אין לה רשות לעשות משהו בלי רשות בעלה. ולפיכך אמרה אמא, נעשה אדם, כי קיבלה רשות מאבא, להאיר אליו ולהעלותו מבריאה לעולם האצילות.

וזהו שאמר בעל הבניין, ודאי טוב הוא לעשות את האדם, אבל הוא עתיד לחטוא לפניך, משום שהוא כסיל. כי האדם דקליפה נקרא כסיל. והוא יפתה את האדם, להמשיך לו אור אצילות לבי"ע, לקליפות, ואז נקרא האדם בן כסיל, משום שמתדבק בכסיל. וצריך שתדע, שאו"א עילאין מכונים שניהם בשם אבא, וישסו"ת מכונים שניהם בשם אמא. ולפיכך אמר אבא, הוא עתיד לחטוא לפניך. כי בני אדם אין להם שורש באו"א כלל, אלא רק בישסו"ת בלבד, שהוא אמא. וע"כ החטאים של האדם אינם מגיעים כלום לאבא, אלא לאמא בלבד.

163. אמרה אמא, מאחר שחטאיו תלויים באמא ולא באבא, ע"כ אני רוצה לברוא אותו בצלם שלי. כמ"ש, ויברא אלקים את האדם בצלמו. כי לא כתוב כאן, בצלמנו, מפני שלא רצתה לשתף בו את אבא.

כי או"א עילאין ניתקנו במנעולא, מלכות דצ"א, שאין עליה זיווג. וישסו"ת ניתקנו במפתחא, מלכות הממותקת בבינה. וזהו שאמרה אמא, אני רוצה לברוא אותו בצלם שלי, במפתחא, ולא יהיה לו כלום ממלכות דמדה"ד מצ"א, שהוא בבחינת אבא. כי אז יהיה נבדל לגמרי מהקליפות ולא יחטא. ולכן נאמר בזוהר, שאדה"ר לא היה לו מהעוה"ז כלום, כי היה כולו מבחינת אמא, שהיא בינה. וממלכות דצ"א, שהיא עוה"ז הכלול באבא, לא היה לו לאדה"ר כלום. כי אמא לא רצתה לשתף מבחינת מלכות דצ"א, שהיא באבא.

164. בשעה שחטא אדם, כתוב, ובפשעיכם שוּלחה אימכם. אמר מלך, שהוא אבא, לאמא, ולא אמרתי לך, שהוא עתיד לחטוא? ולמה בראת אותו? באותה שעה הגלה אותו והגלה את אימו עימו. ומשום זה כתוב, בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת אימו. בן חכם, אדם שבאצילות, שהוא ז"א, ובן כסיל, זה אדם דבריאה, אדה"ר, שנשמתו מבריאה.

165. קמו כל החברים ואמרו ל רבי שמעון בתמיהה, רבי רבי, האם יש פירוד כ"כ בין אבא לאמא, עד שהנאצל מצד אבא יהיה אדם דאצילות, ומצד אמא יהיה אדם דבריאה, הלוא או"א הם שניהם מדרגת הבינה דאצילות?

אמר להם רבי שמעון, חברים חברים, אין הפירוש כך, שהרי אדם דאצילות, זכר ונקבה הם מצד או"א, זכר מצד אבא ונוקבא מצד אמא. וכמ"ש, ויאמר אלקים, יהי אור ויהי אור. יהי אור הוא מצד אבא, ויהי אור הוא מצד אמא. ואדם זה היה נאצל בדו פרצופים, שהיו שניהם דבוקים זה בזה בקומה אחת. הרי שהזכר ונקבה שנאצלו מאו"א, היו שניהם שקולים, שזה מראה שאו"א הם ג"כ במדרגה אחת.

166. אבל לאדם דבריאה, אין לו צלם ודמות מאו"א. שמשורשו אין לו שום שייכות לאו"א, שיקבל מהם המוחין של צלם ודמות. אלא אמא עילאה, היה לה כינוי אחד, העולה פ"ו (86) כחשבון אלקים, וכינוי ההוא הוא אור וחושך.

יש שֵם העצם, שהשם הוא מעצם המדרגה. ויש כינוי, שפירושו שם המושאל ממדרגה אחרת. ולכן אמא עילאה, בינה, היה לה כינוי אחד, מלכות, שעלתה בחשבון אלקים, שעלתה לבינה ולקחה ממנה את השם אלקים. כי הנוקבא מבחינת עצמותה אין לה השם הזה, אלא ששאלה אותו מאמא. ולפיכך השם אלקים דנוקבא הוא כינוי מאמא.

ובכינוי ההוא, בנוקבא, יש בה אור וחושך. ומשום אותו חושך, שבכינוי ההוא, אמר אבא, שאדם דבריאה עתיד לחטוא. האדם דבריאה הוא אור לבוש העליון, כלומר, שאורו של האדם הוא
מִלבוש העליון ממנו, שהוא הנוקבא, שיש בה אור וחושך, ועתיד לחטוא מכוח החושך שבה.

כי אע"פ שהנוקבא נמתקה באמא, והשיגה השם אלקים כמותה, מ"מ לא נאבדה ממנה בחינת עצמה לגמרי, שהיא מדה"ד, אלא שבחינתה עצמה נגנזה בפנימיותה, ולא ניכר בה אלא רק מדה"ר דאמא. הרי שיש בה אור וחושך. ואם לא זכה, נגלה החושך. ומסיבה זו אמר אבא, שהאדם עתיד לחטוא, כי האדם נברא מכוח אור לבוש עליון. כי אלו הכלים בינה ותו"מ דנוקבא, שירדו בעת קטנות לנשמת אדה"ר, נעשו לבוש אל הנוקבא בעת גדלותה, ונשמת אדה"ר עולה עימהם, ומקבל המוחין דגדלות על ידיהם. ולפיכך יכול להיכשל, מפאת החושך שלה.

167. ואותו אור, שהאדם מקבל בלבוש העליון, הוא האור שברא הקב"ה ביום א' דמעשה בראשית, שהאדם היה רואה בו מסוף העולם עד סופו. ואח"כ גנז אותו לצדיקים. ועליו נאמר, יהי אור. ואותו חושך, הנעלם בתוך הנוקבא, הוא החושך שנברא ביום א' לרשעים. ועליו כתוב, ורשעים בחושך יידמו. ומשום חושך ההוא, העתיד להחטיא לאור ההוא של נשמת האדם. ע"כ לא רצה אבא להשתתף בו, בעת שאמא אמרה לו, נעשה אדם.

ובגלל זה אמרה אמא, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. בצלמנו, באור שלנו. כדמותנו, בחושך שלנו, שהוא לבוש לאור, להבדיל מאותו חושך שנברא ביום א', שעליו נאמר, ורשעים בחושך יידמו. כי הוא אינו לבוש לאור, אלא מחטיא את האדם. וחושך דאמא הוא לבוש לאור, כמו הגוף, שהוא לבוש לנשמה. כמ"ש, עור ובשר תלבישני. כי חושך דאמא נעשה מכוח עליית המלכות אליה, לקבל מדה"ר שבה, שאז ירדה בינה ותו"מ דאמא לזו"ן, ונעלמה הג"ר שלה.

וזהו עשתה אמא בכוונה, כדי להמשיך מוחין ואור לזו"ן. הרי שהחושך הוא הכנה ולבוש אל האור. כי אלו הכלים בינה ותו"מ, שירדו מאמא לזו"ן, נעשו לבוש לאמא אח"כ בעת גדלות. וזו"ן דבוקים באותו לבוש, ומקבלים האור על ידו. וזהו שנאמר, שחושך דאמא הוא לבוש לאור.

שמחו כולם ואמרו, אשרי חלקנו, שזכינו לשמוע דברים, שלא נשמעו עד הנה.

ועתה מיושבת ג"כ השאלה הראשונה, ששאל, מי הוא שאמר נעשה אדם? כי כל, ויאמר, המובא במעשה בראשית, חל על אבא, ואיך אפשר שאבא יאמר, נעשה, הרי אין עשיה אלא רק באמא? והשיב רבי שמעון, כי חל באמת על אמא, כי אמא אמרה לאבא, נעשה.

חזרה לראש הדף
Site location tree