אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת בראשית א', חלק ג' / התיקון של עולם התחתון מעולם העליון [תקונא דעלמא תתאה מעלמא עלאה]

התיקון של עולם התחתון מעולם העליון [תקונא דעלמא תתאה מעלמא עלאה]

293. כל שלמה, הנאמר בשה"ש, פירושו, המלך שהשלום שלו, ז"א. ואם נאמר, מלך סתם, ולא המלך שלמה, פירושו הנוקבא דז"א, מלכות. מלך התחתון נכלל במלך העליון, והעניין הוא, שהתחתון יורש את העליון, ושניהם נעשו כאחד. מה שמבדיל בין המלך שהשלום שלו, ובין הנוקבא מלך סתם, שמלך התחתון, הנוקבא, אין לה קיום אלא בעלייתה למלך עליון, בינה. כי הנוקבא מצד עצמה אינה יכולה לקבל מוחין.

אלא ע"י עלייתה של הנוקבא לבינה, יורשת התחתון, הנוקבא, לעליון, בינה. כי האמא משאילה בגדיה לבתה, ומקשטת אותה בקישוטיה. ולפיכך נקראת הבינה וכן הז"א, הנמשך מבינה, בשם מלך שהשלום שלו. שהרי כל השלום של הנוקבא, הכלים והמוחין שלה, נמשכים מבינה וז"א. כי ע"י עלייתה של הנוקבא אל הבינה, נעשו הבינה והנוקבא כמו אחד, והנוקבא יכולה לקבל אותם המוחין כמו הבינה.

ואז נקראת הנוקבא בית, כי ע"י שיורשת המוחין דהארת חכמה מבינה, היא נקראת בית, כמ"ש, בחכמה ייבנה בית. שזה רומז, שאין הנוקבא נקראת בית, אלא בזמן שיש לה חכמה. וכתוב, אַפִּרְיון עשה לו המלך שלמה. אפריון, דבר התיקון של עולם התחתון, הנוקבא, מעולם העליון, בינה. כלומר, כשהמדובר הוא בנוקבא בתיקונה ע"י הבינה, מכנים אותה בשם אפריון.

294. כי עד שלא ברא הקב"ה את העולם, היה שמו סתום בו, והיה הוא ושמו הסתום בתוכו, אחד. שמו, מלכות, שמטרם הבריאה הייתה כלולה וסתומה בא"ס, בלי שום גילוי והיכר. והיה אז הוא ושמו הסתום בו אחד. ולא נגלה דבר, עד שעלה ברצונו לברוא העולם. והיה רושם ובונה עולמות, ולא היה להם קיום ונחרבו. שהעולמות שיצאו מהמלכות בעת צ"א, הנקראים עולמות דתוהו, שבהם הייתה שבירת הכלים, שהם חורבן עולמות הללו.

ועליהם לומדים, שמתחילה נברא העולם במדה"ד, מלכות דצ"א, שנקראת מדה"ד, ראה שאין העולם מתקיים, שנחרבו, שיתף עימו מדה"ר, שהתעטף הקב"ה, בינה, בעיטוף אחד של אור, וברא את העולם, כלומר, שהעלה אליה את המלכות, ואורה התמעט משום זה לו"ק, הנקרא אור עטוף, שאז השתתפה מדה"ד, מלכות, עם מדה"ר, בינה, שע"י זה התקיים העולם.

295. והוציא מאור עטוף זה ארזים עליונים גדולים, מזוהר העליון ההוא. שאח"כ חזר והמשיך ג"ר לאור העטוף הנזכר. ושָׂם מרכבה שלו על כ"ב (22) אותיות רשומות, שהם זו"ן. כי אותיות אל"ה דבינה, שבעת קטנות יורדות ממנה לזו"ן, ובעת גדלות הבינה מחזירה אותם אצלה. והן נבחנות כמו מרכבה, הנוסעת הנה והנה. ושָׂם מרכבה שלו על כ"ב אותיות, על זו"ן בקטנות. ואח"כ בגדלות נחקקו הזו"ן בעשרה מאמרות, שפירושם מוחין דג"ר. ואז התיישבו, שבאו על תיקונם הנרצה.

וכתוב, אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. וכמ"ש, ארזי לבנון אשר נטע. כי חכמה נקרא לבן, ובינה נקרא לבנון. האפריון שעשה שלמה, הנוקבא, עשה לו מהכלים דבינה, לבנון. וכן ספירותיה ארזי לבנון, מארזים הללו נבנה הנוקבא.

296. עשה לו המלך שלמה. המילה, לו, מיותרת. והזוהר מפרש, לו לעצמו, שהמלך שלמה, ז"א במוחין דבינה, עשה את האפריון לעצמו. לו לתיקונו. שתיקן עצמו תחילה עם האפריון. לו, להראות כבודו העליון, להשפיע מוחין שלו מכבוד העליון, בינה, אל האפריון, מלכות. לו, להודיע שהוא אחד ושמו אחד, להביא את גמה"ת, כמ"ש, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ועל הזמן ההוא כתוב, ויידעו כי אתה שמך ה' לבדך.

297. בהגעת הזיווג דהכאה, במלכות דבינה, מושגים ההיכלות, המוחין. נוטף לצד זה שלמעלה הוא נוטף לימין. נוטה לשמאל, יורד למטה. כשממשיך המוחין מלמטה למעלה, ימין, נצח. וכשנוטה לשמאל, הוד, יורדת הארת המוחין מלמעלה למטה. אבל מנצח אין הארתם נמשך למטה. וכן ממשיך המוחין לד' הזוויות, שהם י"ב (12). כי כל זוויות כוללת ג' בחינות. המלכות דבינה מתפרשׂ למעלה ולמטה ולד' זוויות, כדי להיות נהר אחד עליון.

כלומר, המלכות דבינה משפיע כל אלו המוחין, שיצאו בבינה, לז"א. שעל ידיהם נעשה ז"א נהר אחד עליון, כמ"ש, ונהר, ז"א, יוצא מעדן, בינה. ואלו המוחין הם כ"ד (24) בחינות. כי י"ב בחינות כלולים בד' זוויות, חו"ב תו"מ, מבחינת הנצח, כלומר י"ב בחינות מלמטה למעלה. ויש חו"ב תו"מ מבחינת ההוד, כלומר י"ב בחינות מלמעלה למטה. והם כ"ד בחינות. וכל אלו נעשים נהר אחד עליון, מוחין אל הז"א, שהוא, ונהר יוצא מעדן.

298. ז"א, נהר העליון, יורד ומשפיע המוחין למטה, למלכות, ועושה אותה ים הגדול, כמ"ש, כל הנחלים הולכים אל הים. כי המלכות אוספת את הכול ושואב אותם בתוכה. כי אלו המוחין, שהם כ"ד בחינות, יוצאים בתוך הבינה, הנקראת נחל, כמ"ש, מנחל בדרך ישתה, הז"א, על כן יָרוּם ראש. ג"ר, הנקראים ראש. וע"כ נבחנות כ"ד בחינות המוחין בשם נחלים. ואלו הנחלים ישתה הז"א, ומשפיע אותם אל המלכות, כמ"ש, כל הנחלים הולכים אל הים. כי המלכות נעשית לים הגדול ע"י הנחלים שמקבלת מז"א.

כמ"ש, אני חבצלת השרון. ואינו נקרא שרון, אלא המקום הסמוך לים הגדול, שהוא שואב כל מימי העולם. פירוש, שרון הוא מלשון, יָשׁור על אנשים, כלומר ראייה, מוחין דחכמה. וע"כ כשיש למלכות מוחין דחכמה, היא נקראת חבצלת השרון. שאין המלכות נקראת שרון, אלא בעת שסמוכה לים הגדול. שיש לה הנחלים דבינה, המוחין דחכמה, כי אז היא שואבת בתוכה כל מימות הבינה, הנקראת עולם, שהם כל כ"ד הנחלים, שמוציא לחוץ, ושואב בתוכו. ומאירים זה בזה בדרכים הידועים.

יציאת המוחין היא בשלוש נקודות: חולם, שורוק, חיריק. מוציא לחוץ נקודת החולם. שאז מוציא א"א את הבינה לחוץ מראש, וכן ז"א מוציא את המלכות לחוץ מאצילות, ונעשית ו"ק בלי ראש, קו ימין. ושואב בתוכו, זה נקודת השורוק, שאז הבינה חוזרת לראש א"א, וכן המלכות חוזרת לאצילות, ומקבלת המוחין דחכמה, קו שמאל, שקבלת המוחין הללו מכונים שאיבה.

ומאירים זה בזה בדרכים הידועים, שזו נקודת החיריק, יציאת קומת החסדים, המלבישה ב' הקווים ימין ושמאל זה בזה, שהוא עניין קו האמצעי, שאז מאירים זה בזה. שקו ימין הנמשך מהחולם, מקבל בחינת הג"ר מקו שמאל, הנמשך מהשורוק, וכן קו שמאל מקבל החסדים מקו ימין. ויש חכמה וחסדים בקו ימין, וכן חכמה וחסדים בקו שמאל, שבזה נשלמים המוחין.

ואז כתוב עליהם, בחכמה ייבנה בית. וע"ז רומזת הב' דבראשית. כי אחר שהחכמה התלבשה בחסדים, נקראת הבינה בשם בית, וכן המלכות נקראת בשם בית, שעליהם רומזת ב' בראשית, כי ב' נקראת בית. בית העליון, בינה, נבנה בחכמה. וכן בית התחתון, מלכות, נבנה בחכמה. אמנם בית הגדול העליון, בינה, היא יישוב העולם, שהמוחין אינם לעצמה אלא בשביל יישוב הזו"ן, הנקרא עולם. ובית התחתון הוא מלך סתם, המלכות.

299. והמלך, מלכות, ישמח באלקים עליון, בינה, לאחוז בו תחת ראשו ולקרב אותו בחדווה, שיהיו שניהם אחד. כמ"ש, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, הנאמר על המוחין דבינה, המקובלים למלכות ע"י הז"א. ומבואר בזה הכתוב, והמלך ישמח באלקים, המלכות תשמח בבינה, באלקים עליון, להיותה אוחזת בה תחת ראשה, שמשפיעה לה מוחין, שנעשים למלכות בחינת ראש, וכן משפיעה לה חסדים, כדי לקרב אותה אליה, להתייחד עימה לאחד. כי אז המלכות עולה ומלבישה לבינה, ונעשות שתיהן אחד.

והמלך ישמח באלקים, השִׂמחה באור שהוציא. כי מבאר הכתוב ע"פ סדר יציאת המוחין בשלוש נקודות חולם שורוק חיריק. והשמחה היא שמחת האור, שהוציא לחוץ בנקודת החולם. ואע"פ שע"י יציאה זו, נעשית רק ו"ק בלי ראש, מ"מ ע"י יציאה זו של הבינה, נעשית המלכות מוכשרת לקבל כל המוחין דבינה. ולולא יציאה זו, לא הייתה המלכות ראויה לקבל מוחין. וע"כ אומר הכתוב על יציאה זו, והמלך ישמח באלקים. שהשמחה היא משום שיצא דרך שביל אחד נסתר וגנוז, והכניס בו ב' שבילים, שניים שהם אחד.

כי אחר שנכללה ונמתקה המלכות בבינה, היא נוסדה בב' נקודות, בנקודה של עצמה ומנקודת הבינה, המכונות מנעולא ומפתחא. אמנם בחינתה עצמה, מנעולא, שאין לה זיווג, נגנזה בה ואינו ניכָּר בה כלל. ורק נקודת הבינה, מפתחא, שעליה יוצאים כל המוחין, היא מגולה בה, וע"כ ראויה למוחין. וזהו שיצא דרך שביל אחד, במפתחא.

כי הכניס בה ב' שבילים, שביל דמפתחא ושביל דמנעולא. אבל ניתקנו בשניים שהם אחד, שאינו ניכר אלא אחד, המפתחא. ומשום זה נוסד העולם, מלכות, במוחין שלמים. כי על המפתחא, הנמשכת מבינה, יוצאים אח"כ כל המוחין דגדלות. ואם היה ניכר בה השביל השני, מנעולא, לא הייתה יכולה לקבל שום מוחין. ולפיכך נאמר על יציאה זו דרך שביל דמפתחא, והמלך ישמח באלקים.

300. והמלך ישמח באלקים. שעולם התחתון ישמח בעולם העליון הסתום. אותו העולם, הנותן חיים לכל, הנקרא חיֵי המלך. בעת שבינה חוזרת לראש א"א, שאז נבחנת לנקודת השורוק, ואז נעשית בו לחכמה, ונקראת אז אלקים, עמוק וסתום בשם, ואור החכמה מכונה אור החיה, כמ"ש, והחכמה תְחַייה בעליה. וכתוב, והמלך ישמח באלקים. שעולם התחתון ישמח בעולם העליון הסתום, בעת שבינה נקראת עולם עמוק וסתום, בעת עלייתה לראש א"א, ונעשית לחכמה בנקודת השורוק, שאז הבינה שולחת חיים, מוחין דחכמה, לכל המדרגות. ומוחין אלו נקראים חיי המלך.

ואין הפירוש שהיא משפיעה עתה החיים לכל. כי עתה היא מחוסרת חסדים, והתחתונים אינם יכולים לקבל ממנה כלום בלי לבוש החסדים. כי ע"כ היא נקראת עתה עולם הסתום. אלא הפירוש הוא, שאח"כ היא מלבישה אור החכמה הזה באור דחסדים, בנקודת החיריק, ואז היא משפיעה מכאן החכמה, הנקראת חיים, לכל המדרגות.

המוחין דנקודת שורוק הם עיקר הבית, כי אין המלכות נקראת בית, אלא ע"ש מוחין דחכמה, כמ"ש, בחכמה ייבנה בית. וע"כ המוחין דשורוק, חכמה, הם עיקר הבית. אלא שעדיין המוחין סתומים, מטעם חיסרון של חסדים. ונבחן משום זה, שעוד אין יישוב הבית, אלא היא עיקר הבית, כי אח"כ יימשכו מכאן הארת החכמה, שהוא עיקרו של הבית.

הבית הזה בונה בית של העולם, זו"ן, ובונה העולם, שהם זו"ן. נקודת החיריק היא קומת החסדים, שהחכמה מתלבשת בהם, כדי שיוכלו להתלבש בתחתונים, זו"ן, הנקראים עולם. והבית הזה, עיקר הבית דנקודת השורוק, בונה בית של העולם, מתלבש בחסדים, הנבחן לבניין בית ביישוב, בשביל העולם, זו"ן. כי בכל מקום שנזכר בניין, פירושו, באור החסדים, הנמשכים מג"ר דבינה, שהם, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא.

כלומר, עיקר הבית, החכמה, מתלבש בחסדים דנקודת החיריק. שבזה בונה בית לזו"ן ליישוב, שמלבישה החכמה בחסדים. ואח"כ היא משפיעה אותם לזו"ן, כשהם מלובשים זה בזה. ואז נבנים הזו"ן, הנקראים עולם, ליישוב הבית. והמוחין נשלמים בכל צורכם.

וזהו כמ"ש, בראשית ברא אלקים. אשר בראשית, אותיות בית ראשית. ראשית הוא חכמה, כשהמלכות אוספת כל המוחין לתוכה ונעשית ים הגדול, לשאוב כל המוחין, בנקודת השורוק, אז נקראת המלכות ראשית. וכאשר ראשית, חכמה, מתלבשת בחסדים, נקראת בית ראשית, כי עתה היא בית ליישוב. וזהו, בראשית ברא אלקים.

301. ים הקָרוּשׁ, מלכות, שואבים מימיו את כל מימי העולם, ואוסף אותם לתוכו, והמים הולכים ומשוטטים בו לכאן ולכאן, ונשאבים בו. וזה יוצא ונעשה במלכות מתוך העליונה, מהבינה. כמ"ש, מבטן מי יצא הקרח. מהבינה, הנקראת מ"י, יצא הקרח, במלכות, ונעשית לים הקרוש. שמימיו נקרשים בו, כדי שישאב מים אחרים. שמטבע מים קרושים, שנעשה בהם נקבים חלולים מרובים. וע"כ, אם שופכים עליהם מים, הקרח בולע ומקבל אותם. ונמצאו שע"י הקרישה, נעשו המים לבית קיבול, לקבל מים אחרים.

הזוהר מבאר החיוב להתלבשות החכמה בחסדים. ואומר, ים הקָרוּשׁ, שואבים מימיו את כל מימי העולם, ואוסף אותם לתוכו, והמים הולכים ומשוטטים בו לכאן ולכאן, ונשאבים בו. כי בעת שהמלכות מקבלת החכמה בנקודת השורוק, ונקראת ים, היא נעשית אז ים הקרוש. שהאורות נקרשים ונסתמים בתוכם, ואינם מושפעים ממנה ולחוץ, ונעשה בה תיקון זה, כל עוד שהחכמה בלי חסדים, שהיא מזיקה לתחתונים. וע"כ האורות קרושים בתוכה, ואינם מושפעים לתחתונים.

המלכות, היא ים הקרוש, בו בעת שאורותיה שואבים כל אורות העולם העליון, בינה, ואוספים אותם לתוכה, בעת שהבינה חוזרת לראש דא"א ונעשית חכמה. והמים הולכים ומשוטטים בו לכאן ולכאן, ונשאבים בו. מתוך שאינם מושפעים ממנה ולחוץ, נמצאים המים הולכים, ומשוטטים בה לכאן ולכאן. וע"י זה הם נשאבים בה.

כי להלן אומר, שע"י כוח הרוח הדרומית, שהוא החסדים, הנמשכים בכוח נקודת החיריק, נמס הקרח שבה, וחוזרת להיות נוזלים ומשפיעה לתחתונים. והנה אז, אחר שבאה בשליטת רוח דרומית, כבר אינה יכולה המלכות לקבל עוד חכמה, אלא אותו אור החכמה שקיבלה מכבר, בעת שהייתה קפואה, מתלבש עתה באור החסדים, שמקבלת מהדרום. וע"כ נבחן, כמו שאור החכמה הולך לכאן ולכאן. כלומר, שתחילה הולך ובא אל המלכות, ואח"כ, ע"י הרוח הדרומית, חוזר ויוצא מתוכה ובא אל שורשו. אמנם בינתיים שואבת המלכות את אור החכמה שעבר בתוכה.

ומימי החכמה הולכים ומשוטטים לכאן ולכאן. כי תחילה באים אליה וקופאים בה, ואח"כ יוצאים בחזרה ממנה בכוח רוח דרומית, ובינתיים נשאבים בה. כי נשאב בה אור החכמה. שקולטת אותו בתוכה ונשאר בה תמיד, מאותו העת שהייתה קפואה עימו.

ואומר, וזה יוצא ונעשה במלכות מתוך העליונה. שעניין הקרישה והקרח נמשך אל המלכות מן העליונה, מבינה, כמ"ש, מבטן מי, שהיא בינה, הנקראת מ"י, יצא הקרח.

302. קרח זה של ים הקרוש, לא ייזלו מימיו, אלא בשעה שכוחו של הדרום, הימין, מגיע אצלו, ולוקח אותו עימו. אז המים שהיו קרושים מצפון, השמאל, נמסים ונמשכים מכוח הדרום, ומשפיעים אל התחתונים. כוחו של הדרום נקודת החיריק, קומת החסדים, היוצאת על מסך דבחינה א'. ומתוך שהוא מכריע את החסדים דקו ימין, דרום, ומשליט אותו על השמאל, צפון, ע"כ נבחן לכוחו של הדרום. ואז כוחו של הדרום מגיע לקרח, הנמשך מצפון, מקו שמאל, ולוקח אותו עימו, שכולל אותו בתוכו. וכיוון שקו שמאל נכלל בימין, תכף נמס הקרח, והאורות נמשכים לתחתונים.

כי מבחינת הצפון, מקו שמאל, נקרשים המים. ומבחינת הדרום, מקו ימין, נְמֵסים וניגָרים לתחתונים. להשקות כל חיות השדה, את המדרגות שלחוץ מאצילות, בבי"ע. ואלו שבבי"ע נקראים הָרי בָתֶר, הרי פירוד. כי על בי"ע כתוב, ומשם ייפרד. שכולם יושקו, בשעה שדרום מתחיל להתחבר עימו. ואז המים נמשכים, ובכוח עליון זה הנמשך מהדרום, יהיו כולם בתפארת ובשמחה.

303. כשהמחשבה עולה ובא ברצון מהנסתר שבכל הנסתרות, א"א, נמשך מתוך המחשבה נהר אחד. הבינה נקראת מחשבה. המלכות נקראת רצון. נהר הנמשך ויוצא מהמחשבה, הם ג' אותיות אל"ה, שיצאו לחוץ מהמחשבה, הנקראת אלקי"ם.

כשהבינה דא"א, המחשבה, קיבלה בתוכה את המלכות דא"א, הרצון, ונכללה בה, נמשך ונפרד מהבינה נהר אחד, כלומר ג' אותיות אל"ה דאלקים, נפרדו מבינה ונמשכו וירדו לזו"ן. ולא נשאר בבינה, כי אם ב' אותיות מ"י מהשם אלקים שבה.

וכשמתקרבים זה בזה, שהנהר אל"ה חוזר ומתקרב אל אותיות מ"י שבמחשבה, וחזר ונשלם בשם אלקים, ע"י שביל אחד, שאינו ידוע למעלה ולמטה, נעשה כאן ראשית אל הכול. בשעת גדלות, שהארת ע"ב ס"ג דא"ק חוזר ומוריד את המלכות מהמחשבה למקומה, אז חוזרים אותיות אל"ה אל המחשבה, ונשלם בה השם אלקים, כמקודם לכן.

ובראשית, אותיות ב' ראשית, אשר ב' רומז על מלך סתם, המלכות, שנוסדה והשתכללה מראשית, בינה, מחשבה. והמלכות והבינה דומות זו לזו. וע"כ באים יחד במילה בראשית, אשר ב' היא המלכות, ראשית היא הבינה.

304. ברא אלקים את השמיים. פירושו, שהוציא מתוכו קול. אלקים, בינה, האציל והוציא את השמיים, ז"א, קול. והוא נקרא קול השופר. השמיים, ז"א, שולטים על הארץ בכוח המוחין, הנקראים חיי המלך העליון. אור החכמה נקרא חיים. מלך העליון, הבינה, שהאצילה את השמיים. וע"כ נקראים מוחין אלו בשם חיי המלך העליון. כמ"ש, בן ישי חי על האדמה. כי הארת החכמה, הנקראת חיים, הם תלויים בבן ישי, במלכות דוד, ועל ידם משל על הכול. והארץ, המלכות, מקבלת מן השמיים, כמ"ש, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ.

כי יש ב' בחינות מלכות אל הז"א:

א.המלכות שמחזה ולמעלה דז"א, מלכות דוד,

ב.מלכות שמחזה ולמטה, רחל, ארץ.

ואלו המוחין דחכמה, הנקראים חיי המלך העליון, הרי הז"א, שנקרא שמיים, משפיע אותם אל הארץ, הנוקבא שמחזה ולמטה. אמנם הם תלויים במלכות דוד, במלכות שמחזה ולמעלה. כי הזיווג דז"א לקבל המוחין עם מלכות דוד, ואחר שהתקבלו במלכות דוד, משפיע אותם אל הארץ, הנוקבא התחתונה.

והחיים תלויים בבן ישי, במלכות דוד, כי בה נעשה הזיווג, לקבל מוחין הללו מבינה. ואח"כ משפיע אותם לארץ. וזהו שמביא הכתוב, בן ישי חי על האדמה. להורות שהחיים המקובלים לאדמה, נוקבא תחתונה דז"א, באים מבן ישי, הנוקבא שמחזה ולמעלה. הו' שנוסף על המילה אֵת, כמ"ש, ואת הארץ, הוא כדי לשלוט ולהשפיע מזונות על הארץ, אל הנוקבא התחתונה. כי ו' זו של ואת הארץ, הוא זכר שבנוקבא. והשפעת המזונות היא מקבלת מהזכר הזה.

305. כתוב, את השמיים. והיא כוח הכללות של כ"ב אותיות, המרומזים בא"ת, מא' עד ת', שהוציא אלקים, בינה, ונתן לשמיים, ז"א. א"ת רומז על נוקבא, כי א"ת הוא כללות כ"ב אותיות מא' עד ת'. ואותיות הן כלים, התלויים רק בנוקבא. כי זכר הוא האור, והנוקבא הוא כלים.

את השמיים, זוהי הנוקבא שמחזה ולמעלה בגופו של ז"א, שהבינה האצילה אותה ביחד עם ז"א. כמ"ש, בעטרה שעיטרה לו אימו. והנוקבא הזו היא עטרה, שעיטרה לו אמא, הבינה. ואת השמיים, זכר ונוקבא, להכליל אותם זה בזה, ולחברם זה בזה, שיתקיימו יחד במוחין הללו, הנקראים חיי המלך. והמלך סתם, שהיא הנוקבא, יהיה ניזון מז"א, הנקרא שמיים.

ואת הארץ, מורה על חיבור של זכר ונוקבא, שנחקקו באותיות רשומות. כי הנוקבא שמחזה ולמעלה המרומזת בכתוב, את השמיים, הוא רק כוח כללות כ"ב אותיות, ואינם עוד אותיות בפועל, להיותן מלמעלה מחזה. אבל הנוקבא המרומזת בכתוב, ואת הארץ, בחינת כ"ב אותיות רשומות בפועל ממש, להיותן מחזה ולמטה. ולכן נאמר, שנחקקו באותיות רשומות, בפועל ממש.

וחיי המלך, שהם המוחין דהארת חכמה, הנמשכים מן השמיים, ז"א. הרי השמיים ממשיכים אותם רק כדי לקיים הארץ וכל ההמונים שלה. כלומר, שאין ז"א ממשיך מוחין הללו בשביל עצמו, להיותו מתוקן במוחין דחסדים מאוירא דכיא של או"א עילאין, אלא שממשיך אותם רק בשביל הנוקבא שמחזה ולמטה, ובשביל כל הנשמות הנמשכים ממנה.

306. אלקים העליון, בינה, עשה שמיים וארץ במוחין דקיום, חיי המלך, והוציא אותם כאחד בכוח שלמעלה, ג"ר דבינה, שהם או"א עילאין, הנקראים ראשית כל. כלומר, הג"ר דבינה, או"א עילאין, האצילו שמיים וארץ עליונים, זו"ן הגדולים, שמחזה ולמעלה דזו"ן. כעין זה ירד סוד העליון, בינה, למטה, לז"ת שלה, ישסו"ת, שעשה שמיים וארץ התחתונים, זו"ן הקטנים, כלומר מחזה ולמטה של הזו"ן.

307. ועניין כל זה הוא ב' דבראשית, הרומזת על הבינה. ונקראת ב', כי ב' עולמות הם בבינה, או"א עילאין, המכונים עולם עליון, וישסו"ת, המכונים עולם תחתון. והם בראו עולמות, שעולם עליון דבינה ברא עולם עליון דזו"ן. ועולם תחתון דבינה ברא עולם תחתון. זה כמו זה. או"א כמו ישסו"ת. או"א ברא שמיים וארץ, זו"ן הגדולים. וישסו"ת ברא שמיים וארץ, זו"ן הקטנים.

וע"כ ב' רומזת, שב' עולמות הם בבינה, או"א וישסו"ת. זה הוציא ב' עולמות, זו"ן הגדולים, וזה הוציא ב' עולמות, זו"ן הקטנים. וכולם יצאו בכוח ראשית העליון, בינה, שחזרה לראש א"א, הנקרא ראשית העליון.

308. ההפרש מהזיווג דעולם עליון דבינה אל הזיווג דעולם תחתון דבינה, שעולם עליון יורד לעולם תחתון, להאציל את עולם תחתון דזו"ן, זו"ן הקטנים. והוא מתמלא ע"י זיווג מאור העליון, באורַח של מדרגה אחת השורה עליה, כעין השביל הסתום והנסתר והגנוז של מעלה.

כי מב' מלכויות, מנעולא ומפתחא, באו"א עילאין משמשת המלכות מנעולא, שנועלת שם את הזיווג דהארת חכמה, שהי' לא תצא מאויר דאו"א, וע"כ נשארים או"א באוירא דכיא בחסדים מכוסים. ולפיכך מכונה המנעולא שביל הסתום והנסתר והגנוז.

ובישסו"ת משמשת המפתחא, שפותחת בהם המוחין דהארת החכמה, והי' יוצאת מאויר שלהם ונעשו אור. ולפיכך נקראת המלכות דישסו"ת אורַח או דרך, כי כל המוחין דהארת חכמה מתגלים בה. ונאמר, שהוא מתמלא ע"י זיווג מאור העליון, באורַח של מדרגה אחת, מדרגת המפתחא, השורה על עולם תחתון, ישסו"ת. השורה בישסו"ת, כעין השביל הסתום והנסתר והגנוז של מעלה, באו"א.

כי אחד מהם שביל דק, באו"א, ואחד מהם אורַח, בישסו"ת. אותה שלמטה היא אורַח, כמ"ש, ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. אותה שלמעלה, או"א, היא שביל דק, כמ"ש, נתיב לא יְדָעוֹ עיט. כלומר, שאין שם זיווג, המכונה ידיעה. וע"כ כתוב, נתיב לא ידעו עיט. כי הוא לא נודע.

כמ"ש, הנותן בים דרך. ישסו"ת, שניתקנו במלכות דמפתחא, המכונה דרך. ובמים עַזים נתיבָה. או"א, ששם נתקנה מלכות דמנעולא, הנקראת שביל או נתיב. כי זכר דמנעולא נקרא שביל, ונוקבא נקראת נתיב. וכתוב, בים דרכךָ. ישסו"ת, שתיקונם במלכות של דרך. ושבילךָ במים רבים. או"א, שתיקונם במלכות של שביל דק. שבעת שעולם עליון דבינה נכלל בעולם תחתון, והאצילה את עולם תחתון דזו"ן, זו"ן הקטנים, הנה נאצלו במפתחא, המכונה דרך או אורח. וע"כ מקבלים גם הם הארת חכמה, כמו עולם תחתון דבינה.

עולם העליון דבינה, או"א, שבמלכות דמנעולא, הנקראת שביל או נתיב, כשהתמלאו בזיווג דאור העליון על המלכות שלהם, והתעבּרו מהאור, כמו נוקבא המתעברת מן הזכר, הוציאו וילדו שני בנים כאחד, זכר ונקבה, זו"ן. והם שמיים וארץ, כעין עולם העליון דבינה, או"א. כי גם הם ניתקנו במלכות דמנעולא כמוהם. וע"כ נמצאים גם הם בחסדים מכוסים.

והתבאר ההפרש משמיים וארץ עליונים, שיצאומעולם עליון דבינה, לשמיים וארץ תחתונים, שיצאו מעולם תחתון דבינה. שהעליונים הם רק בחסדים מכוסים, כי ניתקנו במלכות דמנעולא, שלא נודע. והתחתונים הם בחסדים המגולים בהארת חכמה, כי ניתקנו במלכות דמפתחא שנודעת, אורַח, ועליה כתוב, ואורח צדיקים כאור נוגה הולך וָאוֹר עד נכון היום.

309. מִמימי השמיים ניזונה הארץ ומֵימיהם נזרקים בה. כלומר, גם המזונות לקיומה של הארץ, הנוקבא. וגם מים זכרים להולדת הנשמות, כזרע, היורה כחץ מוליד, היא מקבלת מהשמיים, ז"א. אלא זכר עליון ונקבה תחתונה. המים עליונים שבארץ, מה שקיבלה מהשמיים, הם זכרים. ומים תחתונים שבה עצמה, הם נקבות.

ומים התחתונים ניזונים ממים זכרים, ממים עליונים, שקיבלה מהשמיים. ומים התחתונים שבארץ, קוראים למים העליונים שבשמיים, שישפיעו להם צורכם. כמו נקבה, הפתוחה לקבל מהזכר, ויורה מים תחתונים כנגד מים העליונים, הזכרים, כדי להוליד נשמות. וכן הנוקבא ניזונה מן הזכר. כי לנקבה אין מעצמה כלום. וגם המזונות, השפע כדי קיומה, וגם הולדת הנשמות, היא מקבלת מהזכר.

וע"כ כתוב, ואת הארץ, בהוספת ו' על המילה את, שרומזת על הזכר שבארץ. שיש זכר ונקבה בשמיים, הנבחנים לשמיים וארץ העליונים. וכן יש זכר ונקבה בארץ, הנבחנים לשמיים וארץ תחתונים.

310. כתוב, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. אותיות נחקקו בכל מעשה בראשית, הן במעשה העליונה, בינה, והן במעשה התחתונה, מלכות. ואח"כ התרשמו האותיות ונגמרו. הבינה נקראת אלקים. שחמשת אותיותיו כח"ב תו"מ. וכשעלתה המלכות לבינה דבינה, תחת החכמה שבה, יצאו בינה ותו"מ שבה לחוץ ממנה, שנפלו לזו"ן, ונשאר בבינה ב"ס כו"ח, שהן ב' אותיות מ"י דאלקים. וג"ס בינה ותו"מ שלה, שנפלו ממנה, הם ג' אותיות אל"ה דאלקים. שזה, מ"י ברא אל"ה. כי ברא, פירושו הוציא לחוץ. ומ"י, הוציא אותיות אל"ה לחוץ מבינה. והוצאה זו נבחן לחקיקת האותיות, שפירושם כלים.

ואח"כ הורידה הבינה את המלכות למקומה כבתחילה, והחזירה את אותיות אל"ה למדרגתה, והצטרפו שוב עם האותיות מ"י שבה, ונשלם שוב השם הקדוש אלקים. והחזרת אותיות אל"ה לשם אלקים, נבחן להתרשמות האותיות, לגמר צורתם. כי עתה נעשו מוכשרים לקבל כל המוחין, כי ע"י עליית המלכות לבינה, ירדו אותיות אל"ה לחוץ מבינה, הנבחן לחקיקת האותיות.

חקיקה זו נעשתה הן בבינה והן במלכות. כי כמו שירדו אותיות אל"ה מבינה, כן ירדו מכל המדרגות שלמטה מבינה. ואח"כ התרשמו האותיות ונגמרו. אח"כ כשהחזירה הבינה את אותיות אל"ה, ונשלם השם אלקים, אז התרשמו ונגמרו האותיות, שהן הכלים. ומכנה זה לרשימה, כי גילוי המוחין של עתה הוא לפי החקיקה שנעשתה מקודם. וע"כ נבחן, כמו שמתחילה נחקקו צורת האותיות. ואח"כ נעשו הרשימות תוך החקיקות שברשימות הללו, ונגמרו לתפקידם.

ונחקקו האותיות בכתוב, בראשית ברא. כלומר, באותיות ב' שבמילה ב'ראשית ובמילה ב'רא. ששתי אותיות ב' רומזות על זמן הקטנות והחקיקה שנעשתה בבינה. אות א' במילה א'לקים ובמילה א'ת, הוא בחינת התרשמות וגמר של האותיות.

ב' ראשית, הב' של בראשית ברא ודאי, שהוציאה לחוץ. הב' הוציאה אותיות אל"ה לחוץ בכוחה של עולם עליון, הבינה הנקראת אלקים, שהשאיר בה אותיות מ"י, ואותיות אל"ה שבה הוציאה לחוץ. אות ב' היא נקבה ואות א' הוא זכר. כלומר, שאות ב' מורה על קטנות, ו"ק בלי ראש, הנבחנת לנקבה. ואות א' מורה על גדלות, על השגת ג"ר, הנבחנת לזכר. כי זכר מורה על שלמות, והנקבה על בלתי שלמות. אשר אות ב' של ב'ראשית ב'רא, מורה על חקיקת האותיות. והאות א' של א'לקים א'ת, מורה על התרשמות וגמר האותיות.

כמו שהב' דבראשית הוציאה לחוץ בכוחה של העליונה, במדרגת הבינה, שנשארה בו"ק בלי ראש, מחמת שהוציאה אותיות אל"ה לחוץ, כן א' דאלקים, האצילה אותיות א"ת, שהן כלל כ"ב אותיות, במדרגת הבינה. כי יש במילה אֵת, א' ת', המורה על כ"ב האותיות, מא' עד ת'. כי הב' של ב'ראשית ב'רא, מורה על חקיקת האותיות, על ירידת אותיות אל"ה לחוץ, שנשארה משום זה רק בב' אותיות מ"י, שהן ו"ק. והא' מורה על השלמת האותיות, על החזרת אותיות אל"ה למדרגה.

והצטרפו לאותיות מ"י, ונשלם השם אלקים. כמ"ש, אלקים את. שאחר שנשלם השם אלקים, הוא האציל כללות כ"ב אותיות, המרומזות במילה א"ת, מן א' עד ת'. שפירושם, כלים ומוחין דג"ר, כמו כ"ב האותיות, שהם הכלים, המספיקים לבאר על ידיהם השלמת החכמה. ואלו המוחין, שהאציל הבינה השלמה, הנקראת אלקים, שהם כללות כ"ב אותיות, הם נאצלו בתוך הבינה עצמה. כי כמו שהבריאה, החקיקה, הייתה בבינה, הנקראת ראשית, כן ההשלמה המרומזת בא' נעשתה ג"כ בבינה.

המילה, השמיים, עם אות ה' מורה, אשר ה', בינה, שנשלמה, האצילה את הז"א, הנקרא שמיים, להשפיע לו חיים ולהשריש אותו. חיים פירושו, המוחין דהארת חכמה. כי אור החכמה נקרא אור החיה. ולהשריש אותו, פירושו, שז"א עצמו אינו צריך להארת חכמה, להיותו מתוקן בחסדים מכוסים, אלא שמוחין אלו מושרשים בו, כדי להשפיע אותם אל הנוקבא. וע"כ נאמר, ולהשריש אותו, לעשותו שורש אל הנוקבא.

311. ואת הארץ. הו' של ואת הארץ, שהוא ז"א, האציל הארץ, הנוקבא, להשפיע לה מזונות ולתקנה, ולתת לה כל צורכה הראוי לה. מזונות, פירושו, שפע, כדי קיומה. ולתקנה, תיקון פרצופה, שתהיה עימו פב"פ. ולתת לה כל צורכה הראוי לה, הארת חכמה.

הו' של ואת הארץ, מורה, שהו', ז"א, לקחה המילה את, שפירושה כלל כל כ"ב האותיות מא' עד ת', והשפיעה אותם לארץ, הנוקבא. כלומר, אותו כלל כל כ"ב אותיות, שז"א קיבל מבינה, כמ"ש, ואת השמיים, הוא השפיע אותם לנוקבא, ארץ. והארץ, הנוקבא, כללה אותם בתוכה, כמ"ש, כל הנחלים הולכים אל הים. ולכן כתוב, ואת הארץ, שהארץ אספה הכול לתוכה, והארץ קיבלה אותם.

המוחין, המרומזים בא"ת, שז"א, שמיים, קיבל מבינה, מכונים נחלים. כמ"ש, מִנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש. פירושו, שז"א שותה מיסוד הבינה, הנקרא נחל, את המוחין, וע"כ הוא מרים ראש, משיג ג"ר. ועל שם זה מכונים מוחין הללו בשם נחלים. וכמ"ש, כל הנחלים, המוחין, המרומזים בא"ת, הולכים אל הים, אל הנוקבא. כי ז"א לא קיבל אותם מלכתחילה, אלא כדי להשפיע אותם אל הנוקבא. שנאמר, שה' האצילה שמיים, להשפיע לו חיים ולהשריש אותו, שיהיה שורש אל הנוקבא, ולא לצורכו עצמו.

ולכן כתוב, ואת הארץ. כי היה יכול לכתוב, והארץ, והיה הזכר מרומז בהו' והנוקבא בארץ, ללא המילה א"ת. ולכן נאמר, שהארץ אספה הכול לתוכה, והארץ קיבלה אותם, כי המילה א"ת מורה על כללות כל המוחין, מא' עד ת'. והמילה, ואת הארץ, מורה, שהארץ אספה אליה וקיבלה לתוכה כל המוחין המרומזים בא"ת, כלומר, שמיים וארץ ביחד. וכן, את השמיים, מורה על שמיים וארץ ביחד.

הזו"ן נחלקים על החזה, שמחזה ולמעלה זו"ן הגדולים, ומחזה ולמטה זו"ן הקטנים. גם עיקר ז"א הוא מחזה ולמעלה, אבל מחזה ולמטה שלו נבחן לנוקבא שלו. באופן, שזו"ן, שמחזה ולמעלה, נבחנים שניהם לז"א עצמו, וזו"ן שמחזה ולמטה נבחנים שניהם לנוקבא עצמה. אשר, ואת הארץ, הרומז לנוקבא לבדה, הנקראת ארץ. יש בה עצמה ז"א ונוקבא, המכונים שמיים וארץ, זו"ן הקטנים שמחזה ולמטה. וכן, את השמיים, הרומז לז"א, שמיים, יש בו עצמו ז"א ונוקבא, המכונים שמיים וארץ, זו"ן הגדולים שמחזה ולמעלה.

312. והארץ קיבלה, וא"ת, כדי להיזון מהם. וע"כ יש בה בהכרח זכר ונוקבא, שהו' של וא"ת זכר, כי הגעת הדבר לקבלה, נמצא בהכאותיו של הזכר. מצודת העשן נמצא בארץ, שהיא הנוקבא. כאשר אש הלוהט נמשך ומתעורר מקו השמאל, הוא נאחז בנוקבא, והיא מעלה עשן. כמ"ש, והר סיני עשַׁן כולו, מפני אשר ירד עליו ה' באש. זהו אש וזהו עשן. כלומר, אם היורד מלמעלה הוא אש, התחתון המקבל אותו נעשה לעשן.

וכתוב, ואת ההר עָשֵן. משום כשיורד האש למטה, נמצאים העשן והאש נאחזים זה בזה. ואז נמצא הכול בשליטת צד השמאל. כמ"ש, אף ידי יסדה ארץ, וימיני טיפחה שמיים. אף ידי, יד שמאל, שהוא אש ועשן, יסדה ארץ, הנוקבא. וימיני טיפחה שמיים, ויד ימין, החסדים, מדד ועשה את השמיים, הז"א. בכוח ימין של מעלה, הבינה. כי הז"א, שמיים, מקבל החסדים מבינה. כעין זה נעשו השמיים, זכר, ז"א, מימין הבינה, ונוקבא נעשתה משמאל הבינה.

ולפיכך אי אפשר לנוקבא, שתימצא בלי זכר, להיותה אש ועשן מצד שמאל, וצריכה לחסדי הזכר. ומטעם זה היא נבחנת בבחינת זכר ונוקבא ביחד בעניין, ואת הארץ. ובעת שנוקבא בלי זכר, נמשכים ממנה כל מיני עונשים שבעולם, להיותה אש ועשן מצד שמאל. וכל תיקונה הוא, שתהיה מחוברת כאחד עם הזכר, שהוא הימין. ואז נמשך ממנה כל טוב העולמות.

313. שאו מרום עיניכם. הבינה נקראת מרום, כי עד הבינה התעלו הדברים, באופן שאין שם שאלה. שאלה, פירושו העלאת מ"ן לזיווג, כמו שואלים על הגשמים. וזה מתחיל מבינה, להיותה בבחינת נודע, אבל למעלה ממנה, בחכמה, לא נודע, שהחכמה השתכללה מהכתר, הנקרא אַי"ן, וע"כ אינה עומדת לשאלה כמוהו, שהוא סתום ועמוק, ואין מי שיעמוד עליו להשיגו.

כי המוחין נמשכים מהזיווג על מלכות דמפתחא, שמתוקנת בבינה, בז"ת שלה, הנקראים ישסו"ת. וע"כ משם מתחילה השאלה, העלאת מ"ן, לזיווג. שאז יוצאת הי' מאויר שלהם ונשאר אור. אבל למעלה ממנה, באו"א, המכונים חכמה, שהם ג"ר, כמו הכתר, אין שם שאלה, להיותם מתוקנים במלכות דמנעולא, שאין עליה זיווג, וע"כ הם בבחינת לא נודע, כמו הכתר דא"א, הנקרא אין, שמשם מקבלים או"א. והוא אוירא דכיא, כי הי' אינה יוצאת מאויר שלהם.

והטעם שכִתרא דא"א נקרא אי"ן, הוא משום שהוא דבוק בראש עתיק. כי ג' ראשים הם זה למעלה מזה, וזה בתוך זה. זה למעלה מזה, ראש עתיק. וזה בתוך זה, חו"ס דא"א תוך כתרא שלו. באופן, שהם ג' ראשים זה למטה מזה:

ראש הא' ראש עתיק,

ראש הב' כתרא דא"א, הנקרא אין, אמצעי בין ראש עתיק לחו"ס,

ראש הג' חו"ס דא"א, הנקרא א"א סתם.

כיוון שהתפשט אור העמוק, בינה, כמ"ש, עמוק עמוק מי ימצאנו. הרי אור שלה עומד לשאלה, כי הוא נודע, ואע"פ שעוד נשארה נעלמה, יותר מכל התחתונים שממנה ולמטה. וע"ש השאלה, קוראים לה מ"י, כמ"ש, מי ברא אלה.

314. וכמ"ש, ומבטן מי יצא הקרח. מבטן מ"י, שהיא בינה, שעומדת לשאלה. וזה יוצא ונעשה במלכות מתוך העליונה, מבינה. שיָם הקרוש יוצא מהעליון. כמ"ש, מבטן מ"י יצא הקרח, שהכוונה היא על ז"ת דבינה, ישסו"ת, הנקראים מ"י, בעת שהם משפיעים חכמה בלי חסדים, שהוא נקודת השורוק. שמשום חוסר החסדים, נקרשים וקופאים התחתונים. וע"כ, אע"פ שאותיות אל"ה כבר עלו למעלה לבינה, מ"מ מחמת שהשפע קפואה, אינם מצטרפים לגלות שם האלקים בבינה, ועדיין נקראת מ"י.

אמנם אחר שיוצאים החסדים ומלבישים החכמה, אז התחברו אותיות מ"י באותיות אל"ה, ונשלם השם אלקים. ואינה נקראת עוד מ"י. וכמ"ש, מבטן מי יצא הקרח, להורות, שרק בעת שמשפיעה חכמה בלי חסדים בעניין נקודת השורוק, אז היא נקראת מ"י, ולא בעת השלמות, כשמקבלה נקודת החיריק, והחכמה מתלבשת בחסדים. כי אז נקראת אלקים ולא מ"י.

ואין לשאול, מה למעלה ומה למטה, אלא לשאול מקום שיוצאים, לדעת. כי ג' נקודות נבחנות ביציאת המוחין מבינה, חולם שורוק חיריק. בנקודות החולם והחיריק אין שאלה, שאסור בהם להעלות מ"ן להמשיך חכמה. אלא רק בנקודת השורוק, ששם מקום יציאת החכמה. ואין לשאול מה למעלה, בנקודת החולם, ומה למטה, בנקודת החיריק. אלא לשאול מקום שיוצאים, בנקודת השורוק. כי אז הבינה בראש א"א ומשפיעה החכמה, ונבחן למקום יציאת החכמה.

ואין הכוונה להמשיך החכמה בנקודת השורוק,שהרי אינם יכולים להמשיכו. כי הכול נקרש ונעשה לקרח. אלא שאז עומד לשאלה, ולא לדעת אותו. שאז בנקודת השורוק, הוא הזמן להעלות מ"ן, ולשאול על הארת החכמה. אבל אי אפשר אז לקבל כלום, מפני הקיפאון. אלא אח"כ בנקודת החיריק, שאז מתלבשת החכמה בחסדים של החיריק, אז העת לקבל הארת החכמה. באופן, שעת השאלה הוא בנקודת השורוק, ועת הקבלה הוא בנקודת החיריק.

315. בראשית מורה, ב'ראשית. שואל, בראשית, האם הכוונה על ראשית, שהוא מאמר, בלי הב', או בראשית, שהוא מאמר, עם הב'? אלא מטרם שיצאה המלכות מבינה והתפשט כוחה, והכול עוד סתום בבינה, הוא בראשית, והוא מאמר. כי הב' דבראשית הוא המלכות שעלתה לבינה. וכן הבּ' דבראשית היא עניין נקודה בהיכל שלו.

הרי שהב' דבראשית רומזת על עליית המלכות לבינה, שהיא כניסת הי' לאור הבינה ונעשית אויר. וראשית מורה על הבינה. שמטרם יציאת הי', המלכות, מאור הבינה, נקראות שתיהן בראשית, ושתיהן יחד הן מאמר. בראשית עם הב' ביחד הוא מאמר. כי מאמר פירושו מדרגה, היוצאת על זיווג דהכאה, בהכאת שפה אל שפה. וכיוון שהזיווג דהכאה נעשה על הב' דבראשית, המלכות, אי אפשר לומר, שראשית לבדה, שהיא בינה לבדה, תהיה מאמר. שהרי הזיווג דהכאה, לא נעשה על המסך דבינה.

כיוון שיצאה הי', המלכות, מאויר הבינה, והתפשטו כוחות הבינה, אז נקראת הבינה, ראשית, היא מאמר לבדה, בלי הב', המלכות. כי כבר יצאה ממנה. והיא נקראת עתה בשם מ"י, העומדת לשאלה. אותה שברא אל"ה. המדובר בהארת נקודת השורוק, שעוד לא נקראת אלקים, אלא מ"י. כי אותיות אל"ה, אע"פ שעלו לבינה, מ"מ הם סתומים. וכמו שהם מחוץ לבינה נחשבים. וברא, לשון סתום, הבינה, בעת שנקראת מ"י, שאז סותמת את האותיות אל"ה, מחמת חיסרון החסדים.

אח"כ, כאשר התפשטה הבינה והשתכללה, נעשית ים. כלומר, אחר שהתלבשה בחסדים של נקודת החיריק, שאז מתחברים אותיות אל"ה במ"י, ונשלם השם אלקים, נמצא שאותיות מ"י, כשבאו בשם אלקים, הם נעשים שם אותיות י"ם. ואז הבינה בראה למטה, בנוקבא, ועשתה בה הכול, באותו הדרך ממש שלמעלה.

כלומר, כמו שסדר יציאת מוחין שלמעלה היה בשלושה מקומות, בשלוש נקודות חולם שורוק חיריק, כן הוציאה הבינה את המוחין בנוקבא, ע"פ סדר ג' נקודות הללו. זו כנגד זו, וזו כעין זו. ושתיהן הן נרמזות בב' דבראשית. זו כנגד זו, שכל בחינה שבנוקבא קיבלה מהבחינה שכנגדה בבינה. וזו כעין זו, שכל גובה המוחין שיצאו בבינה, יצאו ג"כ בנוקבא. וכן בעת היותם בקטנות, נרמזות שתיהן בב' דבראשית, נקודה בהיכל שלו.

316. עד שהמלך בִּמְסיבּו נִרְדִי נתן ריחו. במסיבו פירושו, להתיישב במלכות התחתונה. המלך ישסו"ת, במסיבו בעת שמתלבש במלכות, ומשפיע לה מחיבור והעונג של החביבות שבעדן העליון, או"א עילאין. שמקבלים מאו"א עילאין באותו שביל הסתום והגנוז ולא נודע, כמ"ש, נתיב לא יְדָעוֹ עיט, ומתמלאים מהם. והשפע באה בנחלים הידועים של ישסו"ת, אורח או דרך.

ואז, נרדי נתן ריחו. מלכות התחתונה. כי ברא העולם למטה, המלכות, כעין עולם של מעלה, עולם הבינה, ישסו"ת, בכל מה שקיבלו מעדן העליון, ועולה ריח טוב העליון מעולם התחתון לשלוט, ולפעול. והמלכות יכולה ושולטת ומאירה באור העליון.

317. בב' בחינות נברא העולם, הזו"ן, בימין ובשמאל של שישה ימים העליונים, חג"ת נה"י דאמא. שישה ימים, חג"ת נה"י דאמא, נעשו להאיר לזו"ן, בימין שבהם. כמ"ש, כי ששת ימים, חג"ת נה"י דאמא, עשה ה' את השמיים ואת הארץ, זו"ן. ובזה קיבלו הזו"ן את הימין שבהם.

ואלו ששת ימים העליונים חפרו דרכים ועשו שישים נקבים בתהום הגדול, יסוד דאמא. כלומר, בחינת השמאל של ששת ימים דאמא, שכל אחד כלול מעשר. וע"כ חפרו בה שישים נקבים, וכולם נכללו ביסוד דאמא. ושישים נקבים אלו, הם להביא מי הנחלים לתוך התהום, ליסוד הנוקבא דז"א, הנקרא תהום סתם. ובזה מקבלים הזו"ן בחינת השמאל משישה ימים דאמא, המכונה מי הנחלים, כמ"ש, מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש.

מתוך שהעולם, זו"ן, שותים מנחל העליון, שמאל דאמא, דרך שישים נקבים אלו שביסוד שלה, הנקרא תהום הגדול, על כן ירים ראש, שמשיג ג"ר דאמא, המכונה ראש. כי השמאל דאמא הוא הכלים שזו"ן משיגים, שבכלים הללו מקבלים האורות דג"ר מאמא. ולולא היה להם הכלים דאמא, היה העולם נשאר בו"ק בלי ראש. וע"כ נאמר, ששישים הנקבים שבתהום נבראו מששת ימי בראשית, משישה ימים העליונים דאמא, והם נעשו שלום העולם. כלומר, שבהם קיבלו המוחין דג"ר מאמא, שהוא שלום העולם.

חזרה לראש הדף
Site location tree