רצוני בהקדמה זו, לברר איזה דברים פשוטים לכאורה, שנהוג לחשוב שהם פשוטים, כלומר, איזה הם? אשר ידי הכל ממשמשות בהם, שכולם שייכים אליהם ורוצים לבררם, כי הם נוגעים לכולם. והרבה דיו נשפכה בכדי לבררם. שהרבה אנשים משך זמן רב בכל הדורות, ניסו ורצו לבררם. מה שמראהשהשאלות הללו, הן כנראה שאלות חשובות. ובכל זאת, עדיין לא הגענו בהם לידי ידיעה ברורה ומספקת.
והשאלות הללו הן:
שאלה א: שהאדם רוצה לדעת היא מה מהותנו. כי כך הוא בנוי וכך הוא נברא, שיש לו שאלות על מהותו. ובזה הוא נבדל מן הבהמה, שאינה שואלת שאלות כאלה על מהותה ותכליתה, כי היא לא מרגישה זמני עבר ועתיד.
שאלה ב: שגם עליה רק בן אדם שואל, היא מה תפקידנו בשלשלת המציאות הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה. למה אדם שואל על תפקיד? כי רואה שכל המקרים וכל המצבים שלו באים מתוך הכרח. שאין לו ברירה. בעל כורחו הוא נולד וחי וקיים ומת. וצריך להתייגע ולעשות משהו בעולם הזה, ולא שהוא הקובע את המצבים שהוא עובר. אלא על כל אחד ואחד, מוטלת איזו חובה, במציאותו בעולם הזה.
ואם מסתכלים על הטבע, רואים שאנו יצורים קטנים, שאין להם שליטה על הטבע, אלא הטבע שולט בנו. גם הטבע בתוכנו, וגם הטבע החיצון סביבנו. ובטבע כידוע אין דבר שאינו הכרחי, אלא מכל תא, מכל חלק, מכל מנגנון, נדרש להתקיים בהתאם לחוק הכללי של הטבע.
ואם "אנו טבעות קטנות הימנה" - מן המציאות, אז למציאות שכוללת אותנו, יש ודאי תכלית. כמו לכל התאים הקטנים, שידועים ומוכרים לנו גם מתחומי המדע. כל גוף חי או מערכת שחוקרים בטבע, רואים עד כמה המרכיבים בתוך המערכת הטבעית, קשורים זה אל זה ומחויבים זה לזה
ולכן גם אנו, שנמצאים כחלקים קטנים בתוך הטבע, עלינו לבצע תפקיד. רק שכל החלקים למעט האדם, אינם שואלים על תפקידם, כי אין להם בחירה חופשית. אלא מספיק שהטבע עצמו מדבר בתוך כל יצור ויצור, ומחייב אותו לבצע את הנדרש. כפי שרואים על דומם, צומח וחי, את פעולתם ההחלטית של חוקי הטבע.
ואילו האדם, מפני שיש לו חופש בחירה של מחשבות, רצונות ומעשים, הוא היצור המקולקל בטבע, שעושה מה שבא לו, מבלי להבין האם הוא עושה נכון או לא נכון, האם מעשיו נמצאים במערכת הכללית של הטבע או לא.
ולכן השאלה הזאת על תפקידנו בכל מערכת הטבע, היא שאלה חשובה מאוד. כי אם האדם לא מתפקד כנדרש, הטבע חוזר אליו ומעניש אותו. ואם נדע מה תפקידנו ונבצע אותו, יש להניח שנזכה לחיים טובים. זאת אומרת, השאלות "מה מהותנו?" ו"מה תפקידנו?", אינן שאלות תאורתיות ופילוסופיות, אלא נוגעות לקיומנו היומיומי. ומהעדר תשובה ברורה עליהן, כולנו ניזוקים וסובלים.
והאדם, ככל שהוא הולך ומתקדם, ככל שהאנושות הולכת ומתפתחת, ויש בכוחותיו של האדם יותר אפשרויות לקלקל או להטיב, הוא רואה שאינו מסוגל להיטיב, אלא רק לקלקל. ואז השאלות האלה "מה תפקידנו?" ו"מה מהותנו?" גדלות בו יותר ויותר ודורשות תשובה. אחרת הוא מתקרב ובא למשבר כללי בכל תחומי החיים, עד לסכנת השמדה כוללת.
שאלה ג: הנה כשאנו מסתכלים על עצמנו אנו מרגישים את עצמנו, מקולקלים ושפלים עד שאין כמונו לגנות. מכל היצורים, האדם הוא יצור רע. כי אף אחד מלבד האדם, אינו מזיק. לא דומם, לא צומח ולא חי. אלא מקיים מה שמוטל עליו על הצד הטוב ביותר, כמתחייב מתפקידו במערכת הכללית. האחד טורף את השני, מפני שהשני חלש, או מתרבה יתר על המידה ומפר את האיזון בין טורפים לנטרפים.
כלומר, בטבע יש איזון. וכל עוד בני אדם לא מתערבים במערכת שלו, כל אחד פועל מתוך הטבע במערכת שמתקיימת בצורה טובה ונכונה. מבלי שאף אחד מדומם, צומח, או חי, מזיק לשני. "מזיק" הכוונה, שבא לו דחף פנימי לבצע נזק מֵכוּוַן לשני. אלא גם אם טורף את השני, הוא פועל בפקודת הטבע, הטבע מחייב אותו. ולא שיש לו רצון משלו, ובוחר להשתמש באותה נטייה או תכונה, מרצונו החופשי.
לכן, אם אנו מסתכלים על עצמנו, רואים את עצמנו מקולקלים ושפלים עד שאין כמונו לגנות. לא בהשוואה לדרגת החי, שבה אין בחירה חופשית, ולכן אי אפשר לומר על החי שהוא טוב או רע. אלא אם מסתכלים מעל דרגת החי, רואים שבני האדם רק רעים ואף פעם לא טובים.
וכשאנו מסתכלים על הפועל שעשה אותנו, על הטבע, על החוק הכללי של הטבע, הרי אנו מחויבים להמצא ברום המעלות שאין כמוהו לשבח. כי בטבע לא מורגש פגם. אלא כל דבר מסודר בהתאם לרמתו לטובת המנגנון הכללי. וכך גם אנו צריכים להיות, אם היינו מתנהלים לפי מערכת הטבע עצמה. שלא נדבר לפי מערכת העולמות העליונים, שהאדם רואה את המערכת הרוחנית העליונה, ואז מבין בשביל מה ולמה נברא מקולקל, ואין לו יותר שאלה על הקלקול.
אלא, האדם הרגיל, הפשוט, מי שמגנה את עצמו על הטבע שלו. ולא המקובלים שמגיעים להכיר את הפועל שעשה אותנו. אם הוא חושב על הכוח עליון, על הבורא, אז מתעוררת בו אותה שאלה גדולה מאוד. למה הוא ברא אותנו כל כך מקולקלים, כי הכרח הוא, שמפועל השלם תצאנה פעולות שלמות. ואם הוא ברא יצורים מקולקלים כמונו, הכרח הוא שגם בו יש פגם, מחשבה לא נכונה, קלקול, שלא חשב שנהיה כאלה. פגם שלא יכול היה לראות מה ייצא לו. או שהגיע לרעיון הזה לבנות אותנו בצורה כזאת.
שאלהד: לפי שהשכל מחייב, הלא הוא יתברך הטוב ומטיב שאין למעלה הימנו יתברך, כפי שאומרים המקובלים, וגם יתר האנשים שמדברים מתוך אמונה פשוטה. שהבורא הוא טוב, ולא יתכן כוח עליון שהוא רע. אבל גם זאת שאלה, למרות שהשכל מחייב. שיש לדבר עליה בחלק על החקירות.
ואיך ברא מלכתחילה כל כך הרבה בריות שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי היותן, והלא מדרך הטוב להטיב, ועל כל פנים לא להרע כל כך. אם הוא טוב ומטיב, איך יכול להיות שברא יצורים לא טובים ולא שלמים? ואם הוא המשגיח והמפקח על הכל, איך הוא שולח להם ייסורים וצרות, שהם שקועים בהם כל ימי חייהם, ולא רואים שום תוצאה טובה מפעולתו ומעשהו?
שאלה ה: איך אפשר שמהנצחי, מהבורא, שאין לו ראשית ואין לו תכלית, שהוא מושלם ונמצא למעלה מזמן, תנועה ומקום, ומעל לכל הפעולות, תמשכנה בריות הוות וכלות ונפסדות - אנחנו. שהרי אם הוא בורא וברא אותנו. איך יתכן שהוא עצמו מסולק לגמרי מהתכונות שבנו.
בשאלות האלה בעל הסולם בוחר להתחיל את ההקדמה שלו.
ובכדי לברר כל זה,כל השאלות הללו, בשלמות, כלומר, להמציא תשובות ברורות ומספקות. ולענות על כל השאלות שהאנושות כבר שואלת אלפי שנים, ולא מוצאת להם תשובה. צריכים אנו להקדים איזו חקירות, שהן אמצעי כדי להגיע לתשובות על אותן שאלות. ולא חס ושלום חקירות במקום האסור,דהיינו בעצמותו של הבורא יתברך. ולמה זה נקרא "אסור"? אשר לית מחשבה תפיסא בו כלל וכלל, ואין לנו משום זה שום מחשבה והגה בו יתברך.
אל יחקור האדם, היכן שידו לא מגעת. כי כל חקירתו תהפוך לדמיון פילוסופי מנותק מן המציאות. לכן הקבלה אוסרת מלכתחילה על חקירות מן הסוג הזה. כי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". אלא צריך לחקור בחומר וצורה מלובשת בחומר, ולא בצורה מופשטת ומהות, שאין בהן שום תפיסה. לפיכך צריך לחקור קודם במה שמותר, במה שאפשר להגיע לתשובה מספקת ברורה ואמיתית.
במה מותר לחקור? כמצוה לנו בתורה אלא במקום שהחקירה היא מצוה, ציווי עלינו. היכן המקום הזה? דהיינו החקירה במעשיו יתברך, לא בו בעצמו, אלא במעשים של הבורא, של הכוח העליון. כמצוה לנו בתורה, דע את אלקי אביך ועבדהו, וכן אומר בשיר היחוד ממעשיך הכרנוך. זאת אומרת, חובתנו, מֵצוּוֵה עלינו, לחקור את פעולות הבורא, כי פעולות הבורא הן פעולות עלינו, הפעולות שמהן מגיעים לַתשובות.
והנה החקירות שנקראות "ממעשיך הכרנוך" הן:
חקירה הא' היא, איך יצויר לנו שהבריאה תהיה מחודשת, שפירושו דבר חדש שלא יהיה כלול בו יתברך מטרם שבראו, בו בעת שברור לכל בעל עיון, שאין לך דבר שלא יהיה כלול בו יתברך, וכן השכל הפשוט מחייב. כי כלום יש לך נותן מה שאין בו.
איך יכול להיות שמעשים של הבורא, הבריאה שלו, תהיה מחודשת - חדש שלא היה קודם. זאת אומרת, אם הבורא הוא נצחי, בלי ראשית ובלי תכלית, איך יכול להיות משהו שפעם לא היה, ואחר כך התחיל והוא נקרא "בריאה", שקודם לא היה. והשאלה הראשונה הזאת, היא שאלה על מעשיו, לכן היא ניתנת לנו לחקירה וחובתנו לחקור אותה.
חקירה הב', גם היא במעשים של הבורא ולא בו בעצמו. אם תמצא לומר שמבחינת כל יכלתו, ודאי הוא, שיכול לברוא יש מאין, דהיינו דבר חדש שאין לו שום מציאות בו יתברך. אם הבורא הוא כל יכול, יכול היה לברוא כל מה שירצה, לא חשוב מה, תכונה, כוח, או בריאה. אבל נשאלת השאלה, מה היא מציאות הזו, שיתכן להחליט עליה, שאין לה שום מקום בו יתברך, מקודם שברא, אלא מציאות הזו היא מחודשת,יש מאין. זאת אומרת, שקודם לא היתה ועכשיו נמצאת.
חקירה הג', גם היא שייכת למעשי ה', עוסקת במה שאמרו המקובלים, שנשמתו של אדם היא חלק אלוה ממעל, באופן שאין הפרש בינו יתברך, בין הבורא, לבין הנשמה. אבל הם שני דברים נבדלים. ומה ההבדל ביניהם? אלא שהוא יתברך "כל", והנשמה "חלק"." מה שקשה מאוד. והמשילו זה לאבן הנחצבת מהר, שאין הפרש בין האבן לבין ההר אלא שהר זה "כל", והאבן היא "חלק" ממנו.
ולפי זה יש לחקור, הא תינח, אבן הנחלקת מהר שהיא נפרדת מההר על ידי גרזן המוכן לכך, ונפרד על ידו ה"חלק" מה"כל" אבל איך יצוייר זה בוית' וית', בבורא, שיפריד חלק מן עצמותו יתברך, עד שיצא מעצמותו יתברך ויהיה "חלק" נבדל הימנו, דהיינו לנשמה, כמו שכתוב, שהיא חלק מאלוה, עד שיתכן להבינה רק כחלק מעצמותו יתברך. איך הבורא חותך מעצמו חלקים הנקראים "נשמות"? ועל ידי מה הוא חותך? לאיזה צורך? אבל שאלה היא יותר במעשים שלו, לא לאחר כך מה יהיה, מה תכליתם, אלא הפעולות שלו בעצמם. מצווה לחקור אותן ולכן חוקרים.
חקירה הד', כיון שמרכבת הסטרא אחרא והקליפות, שהיא האויב והשונא, שעומד מול הבורא. אותה מרכבה שלימה של כוחות לא טובים למיניהם, כמו שדים, רוחות, וכו', הנקראת צד אחר, הפוך, נגדי מהבורא, רחוקה מקדושתו יתברך, הפוכה בתכונה שלה, מהקצה אל הקצה, עד שלא תצויר הרחקה כזאת, מהיכן היא אם לא מעצמותו? איך אפשרשתתמשך ותתהוה מהקדושה יתברך. הוא ברא אותה ומחייה אותה ומטפל בה ודואג לחוסנה וכוחה, אולי עוד יותר מדאגתו למערכת הקדושה. ורואים שמערכת הסטרא אחרא היא השולטת.
איך יתכן שברא מערכת כנגדו, ולא עוד אלא שקדושתו יתברך תקיים אותה - ועוד דואג ומטפל ומטפח אותה, עד שנותן לה את כל הכוח והשליטה? אם הוא טוב ומטיב, איך יכול להיות שלא רק ברא, אלא גם מקיים משהו הפוך ממנו? הרי הכרח הוא שיש קשר בינו לבין המערכת הזאת, וחייב להיות כלול ממנה, אחרת איך הוא מחיה אותה ומחזיק אותה?
הרי הבריאה אינה טעות מקרית, כמו שקורה בחיים שלנו, שעושים משהו ואם הוא יוצא לא טוב, מתנתקים ממנו. והבורא אפילו לא מתנתק מהסטרא אחרא, אלא מקיים אותה באופן מתמיד ונותן לה כוחות לשלוט על הכל. ויוצא שכל העולם נראה הפוך מטוב ומטיב, הפוך מהבורא. ואיך אפשר לומר עליו שהוא יחיד ומיוחד, טוב ומטיב ושולט, אם הכל בא ומוכיח את ההפך הגמור?
חקירה הה', ענין תחית המתים. בעולמנו אנשים מאמינים בתחיית המתים. הם רואים שבסוף כולם מתים, ומדמיינים שיבוא יום והם יקומו לתחייה. אבל יש עניין אחר של תחיית המתים. כיון שהגוף הוא דבר בזוי כל כך, עד שתכף מעת לידתו נידון למיתה וקבורה. אנחנו לא מודעים לכך, שמרגע לידתו המשמחת של כל תינוק חמוד, הוא כבר מתחיל להתקרב לקבורתו. ולא עוד, אלא שאמרו בזוהר, לא די שהגוף חי ומת, אלא הוא חייב כול כולו להירקב באדמה, שמטרם שהגוף נרקב כולו,לא תוכל הנשמה לעלות למקומה לגן עדן.
הגוף נטמן באדמה והנשמה עולה לגן עדן, היכן שעתידה לקבל טוב ועונג. אבל הנשמה עולה לגן עדן רק לאחר שהגוף נרקב, ולא יכולה לעלות כל עוד שיש איזה שיור הימנו. ואם כן מהו החיוב, שיחזור ויקום לתחית המתים, אם מסתיים הכל בטוב, שהגוף נרקב והנשמה עולה לגן עדן. למה בגן עדן וכי לא יוכל הקב"ה לענג את הנשמות בלעדו. אלא הנשמה חייבת שהגוף יקום לתחייה. ומפליא הדבר, למה הגוף שנרקב חייב לקום אחר כך, כדי שהנשמה הנמצאת בגן עדן תקבל טוב ועונג, ולפני כן אינה מקבלת תענוג.
כלומר, יש לנשמה שני שלבים. שלב ראשון, לעלות מהגוף לגן העדן. ושלב שני, לקבל בגן עדן מילוי של טוב ועונג. ושני המצבים האלה תלויים בגוף. אם הגוף נרקב, הנשמה עולה לגן עדן. ואם לאחר שהוא נרקב, הוא קם לתחייה, הנשמה מקבלת תענוג.
ויותר תמוה מה שכתבו חז"ל, שעתידים המתים לקום לתחיה במומם, שהגוף לא קם סתם כך לתחייה, אלא חייב לקום עם כל המומים שלו, כדי שלא יאמרו אחר הוא, אלא שיהיה מזוהה בדיוק כאותו גוף, ואחר זה ירפא הבורא את המומים שלהם. והנשמה מקבלת תענוג, מילוי.
ויש להבין, קודם כל, מה איכפת לו להקב"ה שיאמרו אחר הוא. מי צריך לומר לבורא, שהגוף הוא אותו גוף ולא אחר, שאז ירפא אותו הבורא, והנשמה תהנה? איזה עֵד צריך להעיד על הגוף, שהוא אותו גוף, עם אותם המומים? עד שבשביל זה, עד למעשה הזה, למצב הזה, הבורא הואיחזור ויברא את המום שבהם, ויוצרך לרפאותם. הדברים האלה קשים לכאורה ולא מובנים.
אבל בעל הסולם בוחר בחקירות האלה, שאולי אנחנו היינו בוחרים בחקירות אחרות. מפני שאנחנו נמצאים בתחילת הדרך ולא מסוגלים לראות הלאה. ובעל הסולם נמצא בסוף הדרך, ויודע היטב מה עליו לפתוח לפנינו. ולכן צריך לסמוך עליו, שגם השאלות וגם החקירות, מכוּוַנות נכון לתת לנו את התשובות על שאלות הנצחיות הללו.
חקירה הו', במה שאמרו ז"ל, אשר האדם הוא מרכז כל המציאות, שכל העולמות העליונים ועולם הזה הגשמי וכל מלואם, לא נבראו אלא בשבילו. כך אומרים המקובלים, שהם מגיעים לסוף הדרך ורואים את כל המציאות. הם מרגישים אותה וחוקרים אותה, ולכן יודעים שכל המציאות נבראה רק בשביל האדם. והם מיידעים אותנו, שכל מערכת העולמות, מלבד הבורא, לא נבראה אלא בשבילנו.
וחייבו את האדם,גם אם הוא לא רואה שזה כך, להאמין, לקבל את הנאמר הזה כעוּבדה, שבשבילו נברא העולם (סנהדרין לז.), ולהתייחס כך לחייו ולעולמו. כי לאחר מכן הוא ישיג ויראה שהעובדה הזאת נכונה. אבל עליו מלכתחילה כבר להתנהג כך בחייו.
אלא שלכאורה קשה להבין, שבשביל האדם הקטן הזה, שחי על פני כדור הארץ הפצפון הזה, אי שם בקצה הגלקסיה, כמה שנים בודדות, שרק בחלקן הקטן הוא מודע לחייו, וביתרת שנותיו הוא רץ ומכלה את ימיו באוכל ושינה, או להרוויח בעבורם, שבשביל היצור הזה, האומלל מכל היצורים, נברא כל העולם. שהרי אינו תופס ערך של שערה בערך מציאות העולם הזה, כמה הוא קטן במרחבי היקום, ומכל שכן בערך כל העולמות העליונים שאין קץ להם ולרוממותם.
כדברי המקובלים, שכל דרגה יותר עליונה כוללת וגדולה פי אין סוף מהדרגה התחתונה ממנה. ואם יש מאה עשרים וחמש מדרגות עליונות כאלה, ברור שהעולם הזה והאדם, הם אפס אפסים כלפי עולם אין סוף. אז איך יתכן שהכל נברא בשבילו, שטרח הקב"ה לברוא כל אלו בשבילו. וכן עוד,למה לו לאדם כל זה. ואף יותר מזה, למה המקובלים מחייבים את האדם להאמין בעובדה הזאת ולפעול לפיה.
כל החקירות האלה, בעל הסולם מציב בפנינו יחד עם השאלות, מתוך תפיסה שאם הוא יענה עליהן, הוא עונה על כל מה שהאדם חייב לדעת בחייו ובעולמו, מבלי להשאיר בו ולו סימן שאלה אחד. כי שתי השאלות הללו "מה מהותנו?" ו"מה תפקידנו?", כוללות את כל המציאות, מלבד עצמותו. כלומר, את כל מעשי הבורא שאנחנו כלולים בתוכם.
מהן השאלות שנשאלות בחקירה על הנשמה כחלק מהבורא?
המקובלים אומרים שהאדם מורכב מגוף ונשמה, ולנו נראה שהכוונה בדבריהם לגוף הפיסי שלנו בעולם הזה. מהו אותו גוף? מהי הסטרא אחרא, אותו משהו כנגד הבורא, שמתחולל ביניהם מאבק? למה הבורא מחייה אותה, אם הוא האחד, הגבוה, הגדול מכולם?
כולם חושבים שיש לאדם גוף ונשמה, ומאמינים שהגוף מת ונקבר באדמה, והנשמה עולה לגן עדן. אבל המקובלים אומרים, שהנשמה היא חלק אלוה ממעל. שחלקים מהבורא נקראים "נשמות". מה זה נקרא "חלקים ממנו", שחותכים אותם ממנו? על ידי מה? האם הוא נחסר אחרי שחותכים חלקים ממנו, או שאין הם פוגמים בו?
הנטייה בינתיים היא לדמות "חלקים קטנים מהבורא הגדול" לאבנים הנחצבות מן ההר. מהו אותו הגרזן שחוצב את ההר? מהו הפגם שנשאר בבורא? היכן בנו החלק הזה הנקרא "נשמה"? מה פירוש הדבר שיש בי חלק קטן מהבורא? מה זה "חלק"?
למה בעל הסולם לא מתייחס למצב השלם של האדם?
בעל הסולם לא פונה לאדם השלם, כי אין לו מה לפנות אליו. הוא פונה לאדם האומלל, שכאילו היה שואל את השאלות האלו, או מתעניין בהן, ורוצה להסביר אותן. אבל לאו דווקא שהשאלות והחקירות האלה צריכות להעסיק אותו אדם. אלא הוא מציג בצורה כזאת את השאלות והחקירות, כדי להסביר לנו על שאלות הנצח שמתעוררות באדם "מה אני?", "מי אני?", "בשביל מה אני?". ולא כמענה לאדם שחייב להגיע עם כל השאלות האלה מוכנות מראש.
למה בעל הסולם לא מציג את שאלות הנצח?
בעל הסולם לא מציג את שאלות הנצח "מי אני?" ו"מה אני?", מפני שבתוך כל אדם ישנה דרישה פנימית לדעת מי הוא ומה הוא. אלא שבשלב מסוים רוב האנשים מפסיקים לשאול ומניחים לשאלות האלה, כי אין להם מענה. ולכן אם נשאל ברחוב אף אחד לא יודע וגם לא איכפת לו, אלא שמח שיכול לנתק את עצמו מכל השאלות האלה. ובכך האדם מוריד את עצמו מדרגת אדם לדרגת בהמה שמתקיים וזהו. כי "אדם" הוא מי ששואל על מהותו, על תפקידו. שרוצה להיות בתפקוד הכרתי, בהכרת התכלית, במעשה עצמו לקראת התכלית, בלהצדיק או לא להצדיק אותו, כלומר, להשתתף בבריאה.
וכמה אנשים כאלה יש בעולם? יחידים. והיתר? גם הם יתכן ושואלים מן הקצת, רק מצליחים לדכא את השאלות, כי רואים שלא פשוט למצוא מענה, ואף אחד לא יודע. לא מדענים גדולים או פילוסופים למיניהם, ולא רבנים גדולים. אלא מייעצים למי ששואל שאלות, ללמוד דף גמרא, או לשחק כדורגל, או לשתות בירה, או לקרוא חוכמות פילוסופיות למיניהן, שגם שם אין תשובה.
וכך האדם הקטן, אפילו אם שואל אותן, מעדיף להוריד את עצמו לרמה הגשמית. אבל יש כאלה שלא מצליחים להירגע מהשאלות האלו. ואותו חלק מהם שחייב להגיע לפתרון השאלה "מי אני ומה אני בכל היצירה הזאת?", הם נעשים מקובלים.
מה הסיבה שלאדם אין את הידיעה הזאת?
לאדם אין את הידיעה הזאת, מפני שהוא חייב דרך השאלה להגיע לידיעה עצמה. "דע את ה' אלקיך ועבדהו", זו כל הסיסמה של האדם בעולמו, להכיר את הבורא ולהיות כמוהו. זה כל מה שנדרש מהאדם.
הבורא לא נתן לאדם את הידיעה הזאת, בכדי שהאדם בעצמו ייגלה את השאלה בעמקות ובמרירות כזאת, שתחייב אותו להגיע לפתרון. כלומר, להכיר את הבורא, ולהכיר את המטרה, שהאדם חייב להידמות לבורא. ומתוך החקירות שלו על הבורא, החקירות של פעולותיו, ולא שלו עצמו, של עצמותו, הוא יגיע להבנה ולהשגה של עמקות הסיבות לכל מעשי ה', וכך יהפוך להיות כמוהו.
ואם האדם לא יחקור בעצמו, ולא יראה בעצמו את הסיבות, את המקורות, לַמַה הבורא מחויב כביכול לעשות מה שעושה. מהיכן נובעת כל התנהגות, כל פעולה, כל מעשה של הבורא בבריאה, הוא לא יוכל להגיע להיות כבורא במלואו.
לפני חקירותיו, האדם חייב להצטייד בנחיצות לחקירות האלה ובנחיצות להיות כבורא. נדרשת ממנו גם העבודה הקודמת ל"דע את ה' אלקיך", גם החיסרון לדעת. שהוא לעצמו תהליך איטי מאוד, המורכב מכמה וכמה שלבים. כך מסבירים לנו המקובלים. וכך האדם מגלה בתוכו לאט לאט משך התפתחותו.
למה הבורא לא עובד ישירות מול האדם?
מפני שהוא נותן לאדם בחירה חופשית, הרגשה עצמית ועצמאית. ולא ממלא את שדה הראייה של האדם. אלא משאיר את האדם ריק בעולמו, חופשי, במקום פתוח, שאין דין ואין דיין. שהאדם בעצמו, על ידי חקירת פעולות הבורא, יהיה כדיין. ובעצמו יגיע להבנה איזה דינים וחוקים חייבים להיות בעולם.
ודרך זה שרואה שהם בבורא, הוא מגיע להצדיק את הבורא. ומתחיל להבין שאי אפשר אחרת. רק בצורה כזאת, שהאדם בעצמו מגיע לשאלה ולתשובה ורואה שכך זה בבורא. ולא שהבורא נותן לו דוגמא איך כדאי שיהיה. אלא האדם בעצמו מגלה חיסרון, שכך כדאי וטוב מכל האפשרויות. ורק אחר כך הוא רואה שבדיוק כל הבורא עושה. אחרת לא נקרא שהאדם מכיר שזהו הדבר הנכון. במקרה אחר האדם לא יכול להצדיק את הבורא. אלא זו כעין הסכמה. לא מתוך חיסרון, לא מתוך הכלי של האדם.
בכל הפעולות שהאדם מתקדם קדימה, מהמצב שלנו השפל ביותר ועד הסוף, אף פעם הבורא לא נכנס לתמונה. אלא האדם חוקר, מבין, משיג ומבצע פעולות, ובונה בתוך עצמו את הבורא, את התכונות דהשפעה. ולכל התכונות האלה הוא קורא "בורא", ולא למישהו מחוץ לו. לעולם הבורא, הכוח העליון, שסובב את האדם, הוא לא נפתח ולא מתגלה כלפי האדם. אלא עד שהאדם בעצמו בונה בתוכו את הכוח העליון. וזה נקרא שהוא בונה את הנשמה שלו, את החלק ממעל.
מי הוא אותו מקובל, שנותנים לו את השיטה?
המקובלים הם שליחי הבורא בעולם הזה. הם מלאכים, שליחים, שמבצעים את הפעולות שהם מחויבים לבצע, כדי להיות מורי דרך לבני האדם. ולמה לא הבורא? כי מצד אחד, הבורא בעצמו נותן חופש לאדם. ומצד שני, האדם נברא בצורה כזאת, שמתוך הטבע שלו הוא לא מבין את הדרך. אם היה מבין מתוך הטבע, היה נטול בחירה חופשית. אלא הידע הזה מגיע אליו, על ידי מה שנקרא "ספרים וסופרים", שלא מחייבים אותו בצורה מוחלטת. אלא הם מציעים לו, אם הוא מתעניין, אם יש לו חיסרון, אם יש לו שאלה, אם הוא מוכן ובשל, להיעזר בספרים כדי לפתוח את החסרונות שלו, ולקבל בהם מילוי על ידי שאלות וכו'.
זאת אומרת, הבורא ברא את המנגנון הזה, שהוא לא שולח מברקים או בא בחלום, אלא מביא את הידע על ידי בני אדם כמונו, שהם כביכול יודעים יותר, ואולי נמצאים בהכרה של משהו מעלינו. אבל הם בעצמם לא מגלים לנו את זה. כי אם הם יגלו מה יש בהם, הם יהיו כמו בורא, וכך יגנבו מהאדם בחירה חופשית. לכן אסור למקובל להיות מגולה. אלא כל פעם להביא לתלמיד מנה קטנה, ועוד מנה קטנה, של ידיעות, של עזרה, של תמיכה. רק לתמוך ברצון של האדם לחקור את הבורא, ולבצע בתוכו מעשים, כמו שנראה לו שהם נמצאים בבורא.
לנו נראה שהבורא היה יכול לעשות אחרת. אבל אם חוקרים ורואים את הכל, רואים שאלמלא דרך המקובלים, בצורה אחרת אין אפשרות להביא לאדם ידיעה על השיטה. לבורא יש דרכים נוספות, הוא פועל מאחורי הקלעים, מתוך הטבע שלנו. אבל בצורה גלויה הוא בא רק בדמותו של מורה הדרך. ואין ברירה אחרת. ולכן צריך להתייחס למקובלים כאמצעי בינינו לבין הבורא. ואם לא היינו קוראים ומקבלים מהם, לא היה לנו מה לעשות. אלא האדם היה נעשה במקרה הטוב פילוסוף, ובמקרה הגרוע הוא היה מבלה את החיים בשתייה.
במה שונה השפעתו של המקובל על הדרך של האדם מהשפעתו של הבורא?
המקובל לא מחייב את האדם, אלא מביא לו ידע בצורה אנושית, כמו כל הידיעות שמקבלים בעולמנו. יש בעולם דתות וחוכמות רבות, פילוסופיה, פסיכולוגיה ועוד, שמסבירות לאדם בשביל מה הוא חי, ולמה, ואיך. וגם המקובל מביא לו חוכמה. למקובל אין כלים להשפיע על האדם, יותר ממה שמשפיעים עליו כל יתר הגורמים החיצוניים, שנמצאים סביב האדם. אם יהיה לו יותר, הוא ייקח מהאדם את בחירתו החופשית ויחייב אותו. והאדם לא יוכל לצאת לא מקובל ולא חוקר, אלא יישאר כבהמה, כי הוא יגנוב ממנו את הבחירה החופשית. ומי שנשאר ללא בחירה חופשית, נקרא "בהמה".
ואיפה הצדק?
הצדק מתחיל בדרגות שנקראות "דרגות ההצדקה". קודם האדם סובל ושונא את הבורא. כי הוא עובד מצד הסטרא אחרא. ואחר כך הוא מגיע למצב, שמתחיל לחשוב, שכנראה הכל צריך להיות ההפך. ואז יש לו כבר חסרונות ורצונות שהכל יהיה ההפך. ומתוך הסטרא אחרא הוא מתחיל לשנוא אותה, ומגיע להבנה שטוב להיות בתכונות כאלו וכאלו, ואחר כך מגלה שהן נמצאות גם אצל בורא, ומתחיל להצדיק את הבורא.
ולכן הדרך הזאת היא דרך ארוכה. והצדק הוא שמגיעים לשלבים האלו. ולפני כן לא יכול להיות צדק. כי לפני כן "צדק" הוא לפי ההבנות והרצונות שלנו. שאנחנו יודעים בעצמנו מה הם. שהם רצונות קטנים ואגואיסטיים, שרוצים רק למלא את עצמם, בצורה נבזית, פשוטה וקטנה כמו שהם. ולכן אין לנו מה לדבר עליהם. והבורא לא דורש מהאדם, שבתחילת דרכו יצדיק אותו.
אנחנו צריכים להבין ולהסכים, שהכל נמצא בתוך שאלות וחקירות. ואם נבין אותם, אז נדע מי אנחנו ומה תפקידנו, ונקיף את כל העניין הבריאה. כי חוץ מעצמותו, הכל ניתן לחקירה, והכל מיועד לחקירה ועומד לחקירה.