עד כה למדנו את השאלות והחקירות עצמן. ואם נגיע לתשובות עליהן, אז נדע על כל המציאות. כי השאלות הראשונות "מה מהותנו?" ו"מה תפקידנו?" מכסות את כל השאלות על "אני ועולמי".
ובכדי להבין כל אלו השאלות והחקירות, תחבולה האחת היא להסתכל בסוף המעשה. כי אם הבורא ברא את המציאות וכל מה שנמצא בה, וברא אותה מתוך מטרה, אז כל מה שלא ברור עכשיו, למה הוא קיים ובשביל מה, יתברר בסוף, כלומר בתכלית הבריאה.
כי אי אפשר להבין שום דבר באמצע מלאכתו, אלא מסופו. וזה ברור הוא, שאין לך פועל בלי תכלית, כי רק מי שאינו שפוי בדעתו, תמצאהו פועל בלי תכלית. גם מתוך הטבע בעולם הזה, מגלים ששום דבר בטבע לא קיים סתם. אלא אם מתערבים בטבעעם רצונות מעל הטבע, מעל רצונות גופניים ואנושיים של דרגת המדבר, אז עושים קלקולים. כי לא פועלים לפי הטבע, אלא מעל הטבע. היכן שאין עלינו תיקון, וצריך להשיג תיקון על דרגת המדבר שבנו.
אבל מלבד דרגת המדבר, בדרגות דומם, צומח וחי של הטבע מחוץ לנו ובתוכנו, הכל מתוקן, ופועל כראוי על כל פרטיו ודקדוקיו. כפי שרואים מחקירת התופעות בטבע, עד כמה כל גוף בטבע בנוי בצורה מופלאה. עד כמה כל פרט שבו, נחוץ לצורך תפקודו ויש לו תכלית וסיבה. ומתוך כך צריך להניח, שגם המערכת כולה נבראה לצורך תכלית, ואין דבר שנברא בה לריק. אלא לכל פרט יש סיבה שהולכת ומתבררת ומתגלה לעינינו בסוף.
ויודע אני שיש מתחכמים פורקי עול תורה ומצות, זאת אומרת, שלא מבינים עד כמה המערכת הזאת היא סגורה, ועובדת כולה בשלמות גמורה בכל חלקיה. שאומרים, שהבורא יתברך ברא את כל המציאות ועזב אותה לנפשה. כך יכול לומר רק מי שלא מבין מלכתחילה, שאם הכוח העליון הוא עליון, לא יתכן שאינו יודע סוף דבר. כי מחמת האפסיות שבאלו הבריות, אינו מתאים לבורא יתברך לרוב רוממותו, להשגיח על דרכיהן הפעוטות והמגונות. הבורא ברא את הבריות, ראה שהן יצאו לא כל כך טובות, ולכן נטש אותן.
אכן לא מדעת דברו זאת, כי לא יתכן להחליט על שפלותנו ואפסותנו, מטרם שנחליט, שאנחנו עשינו את עצמנו ואת כל אלו הטבעים המקולקלים והמגונים שבנו. אלא עלינו להאמין שהבורא ברא הכל בשלמות, והכל מתקיים ומגיע לסוף מעשה. שאם נראה את סוף המעשה, נראה הכל נכון. וממה שרואים באמצע, אי אפשר לבוא ולסכם את הדברים, כי עדיין לא נמצאים בשלב הסיכום.
אבל בה בעת שאנו מחליטים, אשר הבורא יתברך השלם בכל השלמות, הוא בעל המלאכה שברא ותיכן את גופותנו, על כל נטיות הטובות והמגונות שבהם, הרי מתחת יד הפועל השלם לא תצא לעולם פעולה בזויה ומקולקלת, וכל פעולה מעידה על טיב פועלה. ומה אשמתו של בגד מקולקל, אם איזה חייט לא יוצלח תפר אותו? מלכתחילה ההנחה צריכה להיות, שהקלקול נובע מצורת הראייה שלנו. שאין ביכולתנו לראות עדיין מקצה לקצה את כל רוחב התמונה מתחילתה ועד סופה.
ועיין כגון זה (במס' תענית כ') מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון וכו' נזדמן לו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר וכו', אמר לו,לאותו מישהו שפגש, כמה מכוער אותו האיש וכו', אמר לו, אותו מכוער: לך ואמור לאומן שעשאני: מה אתה פונה אלי, לא אני יצרתי את עצמי, אלא לך ואמור לאותו מישהו שעשה אותי: כמה מכוער כלי זה שעשית וכו' עיין שם היטב.
הרי שמתחכמים האלו לומר, שמסבת שפלותנו ואפסותנו אין מתאים לו יתברך להשגיח עלינו, ועזב אותנו, הם אינם אלא מכריזים על חוסר דעתם בלבד. כי הם לא מבינים שכל השלבים האלה הם שלבים הכרחיים, שמתוכננים מראש, וחייבים לקרות אחד לאחד על כל שלבי ההתפתחות הכביכול מגונה ובזויה ולא יפה שלהם, שמתרחשת לעינינו.
אבל החכם, שרואה את כל הפעולות ואת כל המצבים מהתחלה עד הסוף, הוא יודע שכל מצב ומצב, שנראה באמצע לא טוב ולא יפה, הוא דווקא מצב טוב ויפה. מפני שבא בצורתו הזאת כדי לברר משהו בתכלית. וללא מצב כזה באמצע, הכלי לא יוכל להגיע לסוף בישולו. ולכן כל המצבים באמצע הם מצבים יפים ומחויבים.
ולא כפי שרגילים להתבטא בלשון העולם הזה, שעכשיו קורה משהו רע, אבל אחר כך ייצא ממנו טוב. אלא הפגמים שמתגלים בבריות, אינם פגמים, כי מייחסים אותם לבורא. ומהפועל השלם לא תצאנה פעולות בלתי שלמות. אלא שמתגלה לעינינו ולהרגשתנו בצורה כזאת, מפני שאנחנו מקולקלים, ולא יכולים לראות את השלימות הזאת, באותם המצבים שהבריאה עוברת מול עינינו. אבל הבורא ברא מצב שלם. וכל התהליך שאנחנו עוברים, מתראה כך בחושינו שמתפתחים לאט לאט, ולכן תופסים את הבריאה בצורות ביניים, שאינן נראות לנו כל כך שלמות.
ודמה לך. אם היית פוגש איזה אדם, שימציא לו לברא בריות מלכתחילה, בכדי שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי חייהם כמונו, ולא עוד אלא להשליך אותן אחר גיוו מבלי שירצה אפילו להשגיח בהן, כדי לעזרן מעט, כמה היית מגנה ומזלזל בו. והיתכן להעלות על הדעת כזה על מחויב המציאות ית' וית'. זאת אומרת, המצבים הפגומים שעוברים על הבריות מתחילתו של התהליך ועד סופו, לא יכולים להיות מצבים שברא הבורא. אלא הם מתגלים בבריות עקב חוסר תיקונם. ותהליך התיקון עליהם הוא לראות תחילה את הפגמים כמצבים אמיתיים, ואחר כך להשלים אותם. אבל הפגמים קיימים רק כלפי הבריות.
האם היתה שבירת הנשמות בדומם, צומח וחי?
השבירה היתה בכל דרגות הבריאה, שורש, א', ב', ג', ד'. ואחר כך בעולמות תוקנה הבריאה, ונברא האדם. אחרון מבין כולם. לאחר שכל המערכת סביב האדם מתוקנת ופועלת לפי הטבע. אורות וכלים, זה מול זה, שנפגשים ועובדים לפי השתוות או חוסר השתוות הצורה ביניהם. ואין בכך שום בחירה חופשית, אלא תהליך התאמה של אורות לכלים.
ומה שקורה עם דרגת האדם. האדם נברא האחרון, "ביום השישי" כמו שכתוב. ואחרי שכל העולם בעצם מתוקן, האדם עובר קלקול, שבירה. ובקלקול שלו מוריד גם את כל העולם עימו. אבל העולם לא שבור, אלא האדם שבעולם הוא שבור, וצריכים לתקן את האדם. וגם בתוך האדם יש מערכות שלא צריך לתקן, אלא הן מִתַקנות מאליהן. כמו שרואים על עצמנו, שאין צורך לתקן את הגוף ששייך לדרגת דומם, צומח וחי. אלא צריך לתקן את הרצונות מעל החי, ששייכים לדרגת מדבר.
יוצא שמכל הבריאה, צריך לתקן רק את האדם. ובתוך האדם צריך לתקן הרצונות שלו, שלא שייכים לטבע הגופני, אלא לטבע האנושי. רצונות לתענוגים גופניים, לכסף, כבוד, מושכלות, ולאחריהם בא הרצון לרוחניות. הרצונות האלה שבורים ונמצאים בכוונה אגואיסטית להנות בהם. בניתוק מכל חישוב וסיבה אחרת, אלא רק להנות בעצמי. והתיקון של כל רצון ורצון, הוא להשתמש בו כדי להשפיע, להַנות לבורא.
במידה שהאדם מתקן אותם, הוא מתחיל להרגיש מציאות אחרת, בהתאם לכמה שהוא מתאים לבורא. כי השבירה היא כלפי האדם, בתוך כלֵי הרגשה שלו, כלֵי קליטה שלו. השבירה לא נמצאת בעולם, אלא בתוך הכלים של האדם. הרצון לקבל בעצמו לא נשבר. נשברה הכוונה על מנת להשפיע, שהיתה באדם מלכתחילה, מצד הבורא.
הבורא גרם שהכוונה הזאת תשבר, תתחלף לכוונה ההפוכה, על מנת לקבל. ואז האדם יראה בעצמו, שהכוונה הזאת היא לא נכונה, לא טובה, לא מושלמת, לא נצחית, לא אמיתית. וירצה לחזור לכוונה שהיתה לו מקודם, לכוונה על מנת להשפיע.
השבירה היא בכוונה. "נשברה", כלומר, היא החליפה את הכיוון בתוך האדם, מהחוצה לפנימה. כדי שהאדם יראה שהכוונה על מנת לתת, שקובעת את פעולת הרצון לקבל כנתינה, שהשימוש ברצון לקבל כדי לתת, הוא עדיף.
זאת אומרת, לא מדביקים שום חלקי כלי או שברים של משהו, אלא רק מתקנים את ההשתוקקות את כיוון ההסתכלות לאן, לצורך מה, רוצים להתקיים ובאיזו צורה. מחליפים מזה לזה, מלקבל ללהשפיע. וזה נקרא "תיקון השבירה" - תיקון היחס למה שנמצא מחוץ לנו. ומחוץ לנו נמצא הבורא.
אם מתייחסים לבורא רק בכוונה לקבל ולהנות, אז לא רואים אותו. כי הוא בכוונה הפוכה, בפעולה הפוכה, ולא מרגישים זה את זה. אבל באותה מידה שיכולים להיות דומים לו, מתחילים להרגיש אותו. וזה נקרא "חוק השתוות הצורה".
ואז רואים אחרת את עצמנו ואת העולם. ולא שמשנים את המציאות. אלא פותחים את כלֵי הקליטה, ומרגישים מה שהיה גם קודם, רק לא היה מורגש. זאת אומרת, התיקון הוא בתוך האדם. לפתוח עיניים, לפתוח אוזניים, לראות איפה הוא נמצא. ולא שמתקנים משהו מחוץ לאדם. מחוץ לאדם יש רק בורא, ואת הבורא לא צריך לתקן.
אם התכלית של הבורא היא להטיב לנבראים, מה תכליתם של הנבראים?
גם בעולמנו מתקיימים לפי אותו חוק השתוות הצורה. אם לא נעורר בתוכנו אותו גל כמו שיש בחוץ, למשל במערכת השמיעה, לא נוכל לשמוע שהגל הזה קיים מבחוץ. לפי העיקרון הזה בנויה ופועלת כל מערכת החושים, ראייה, מישוש וכו'. וגם כל סוגי המכשירים שבונים. כל מכשיר מכני או אפילו ביולוגי כמונו, בנוי כך שבתוך המכשיר יש אותה תכונה כמו שמחוץ לו. והוא חש, מודד, בודק, רק בהשוואה, בהשוואת התכונות, או השוואת התדרים או השוואת הטמפרטורות. אותו דבר בונים כלפי הרוחניות, כלפי הבורא.
התחום מחוץ לנו, שמרגישים אותו לפי השתוות הצורה איתו בכלים הטבעיים, הגופניים, שאיתם נולדים - ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש - הוא הרגשת עצמנו והרגשת העולם. וללא היכולת לעורר בנו את התדרים הפנימיים הללו, לא היינו מרגישים תופעות מבחוץ. לא את עצמנו, ולא את העולם מחוץ לנו. אלא היינו מנוטרלים מלהרגיש משהו, מתים לחלוטין. לכן מלכתחילה ניתנו לנו כלים, כלי הרגשה, שנמצאים בהשוואת הצורה עם איזו מציאות מחוץ להם, בטווח דומה.
השוואת הצורה לבורא בכלים של ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש, נותנת לנו הרגשת עצמנו והרגשת העולם הזה. לכן גם עכשיו אנחנו מרגישים את הבורא. אבל באותה צורה חיצונית הנקראת "העולם הזה". ואם רוצים לגלות אותו מעבר לזה, צריכים להיות דומים לו בתכונת ההשפעה, בתכונתו.
ולמה צריך שנרכוש בעצמנו את ההתאמה הזאת, את הכלים האלו, ובעצמנו נהיה דומים לבורא. הרי היה יכול לברוא אותנו עם הכלים האלו, והיינו נמצאים בהרגשה שלו, ונמצאים בדבקות, ובחיבור כמו בהתחלה. אבל אם היינו נבראים כך, היינו נכללים בתוכו, ללא שכל, ללא הבנה, ללא עצמאות, ללא השתוות בקומה וגובה אליו. אלא כמו סוג בריה שתופס מה קורה, אבל שאינו בזכות עצמו, אלא כולו שייך לבורא שברא אותו ונתן לו.
כדי להביא את היצור הזה לשלימות, ושלימות יכולה להיות רק בורא, כי שניים אינם שלימות, אלא אחד פחות ואחד יותר - על הנברא להגיע לגובה הבורא. זה נקרא "להנות לנבראים". כדי להגיע לגובה הבורא, הנברא חייב מלכתחילה לקחת רק את היסודות שהבורא נותן לו, ולהשתמש בהם בכוונה עצמית, בהבנה עצמית, ברצון עצמי. ומכל היסודות האלה לבנות מעצמו את דמות הבורא.
תהליך שאת כולו על האדם לעשות. יש בו רצון ויש בו כוונה. הרצון הוא רצון לקבל, רצון להנות. והכוונה שלו היא ההפוכה מהכוונה שצריכה להיות לו. ומהכוונה ההפוכה הזאת עליו לבנות, מכל הרצון שיש בו, רצון מירבי עם כוונה להשפיע כמו של הבורא.
ועם הכוונה הזאת מגיעים להתאמה שלימה אליו. ואז מכירים אותו, רואים אותו, יודעים אותו, נמצאים עימו בדבקות, בעצמנו זוכים לדרגתו. בעצמנו משיגים ובונים את השלימות, הנצחיות והאינסופיות. וזה המצב הטוב ביותר שיכול להיות, כי נמצאים בקומה כמו הבורא. אותה מטרה שהבורא הציב כמטרת הבריאה - להביא את האדם לדרגתו.
האם התכלית היא בחירה חופשית?
התכלית היא בחירה חופשית באדם, לקחת את היסודות הללו של רצון וכוונה, שנמצאים בו. את הרצון שאינו שבור, ואת הכוונה השבורה, ההפוכה, המקולקלת. ומתוך בחירה חופשית, לאחר שמכיר בכך, שהשימוש ברצון עם כוונה לעצמו זה רע, להגביל, לצמצם את הרצון, ולתקן את הכוונה. ואז להשתמש ברצון רק במידה שמתקן את הכוונה. האדם עובר את התיקון הזה בעצמו, בבחירתו החופשית, מתוך זה שמכיר כל פעם ופעם בכוונה לעצמו כרעה. הבחירה הזאת, היא תהליך שהאדם עובר בכל מהלך התיקון.
איך אפשר להסביר לאנושות, שהטבע פועל לתכלית מסוימת, ולא רק לקיים את מחזור החיים?
פשוט מאוד. אם הטבע היה קיים רק כדי לקיים את מחזור החיים, האדם לא היה סובל משאלות "מי אני?" ו"מה אני?". אלא היה הולך להרוויח כדי לאכול, ולמלא את הרצונות שמתעוררים בו, בתענוגים לעצמו, כדרך כל בהמה שכל חייה הם רק כדי לאכול.
האדם הולך וממלא את דרישות הגוף לאוכל, מין, משפחה, בית, כי הם רצונות גופניים שנמשך למלא אותם בצורה טבעית, אפילו אם הוא חי לגמרי לבד. ובמידה מסוימת מסוגל להתמלא מהם. אבל רצונות אנושיים לכסף, כבוד, מושכלות, שליטה, שבאים לו מהשפעת הסביבה, מהם הוא לא מסוגל להתמלא, אלא לרוב מרגיש מהם רק צער. במיוחד מריצה אחרי כסף, אבל גם מריצה אחרי כבוד או שליטה, שלעולם לא ממלאים אותו.
וכך יוצא שהאדם, ככל שהוא מתקדם בהתפתחות הרצונות שלו, נעשה יותר אומלל ומסכן. בניגוד לחיות ובהמות שאצלם הרצונות לא מתפתחים. אלא מיום היוולדם ועד יום מותם נשארים בהם אותם רצונות, שהם ממלאים אותם ומרגישים מסופקים. בעוד האדם אוכל היום ומחר רוצה כפול, יש לו אלף רוצה אלפיים. חיה לעולם לא תאכל מעבר למה שהגוף דורש. והאדם יכול לאכול ולאכול עד שהוא מתפוצץ.
כלומר, בבהמה הרצון דופק כמו שעון, לפי החוק, ואף פעם לא מביא לכישלון. בהמה לעולם לא טועה. ואילו האדם כל הרצונות שלו כדי שיטעה, כדי שיגיע להכרת הרע, שהטבע שלו פועל לרעתו, שהסביבה שיצר והעולם העוין, הם לרעתו. ולמה רק כלפי האדם? למה מכל היצורים הוא המסכן היחיד? כדי שיגיע לשאול את השאלה: "בשביל מה אני חי?" שאחרת לא היה שואל. אם היה ממלא את כל הרצונות שלו, אף פעם לא היה שואל.
לכן הרצונות גדלים, כדי להחריף את השאלה. ומתפתחים, כדי שתעשה יותר עמוקה. ואז בגמר התפתחותו בסוף כל הדורות, האדם ניצב על עומדו באמצע החלל הריק, בלי יכולת לחיות או למות ולהיפטר מחייו הנוראיים, ורק צועק "הצילו!". ואז צפה ועולה בו השאלה: "מהו הטעם בחיי?". שמביאה אותו לאמצעי הנקרא "חוכמת הקבלה", שבה נמצא הפיתרון.
והתהליך כולו נקבע כך מלכתחילה. ואין אפשרות להימנע מלעבור בכל אותם השלבים עד להרגשה הנוראית הזאת, כי הכל עובד מתוך הכלי של האדם. לכן אין לנו ברירה אחרת, אלא לעבור כל אותן הרגשות נוראות ואיומות, שהאדם מרגיש חנוק והולך למוות. אבל השאלה עם איזה אמצעי נעבור את ההרגשות האלה.
אם משתמשים בחוכמת הקבלה, יודעים מראש מה עוברים. ויחד עם ההרגשה האיומה והנוראה והמאיימת, מסתכלים על המצבים הללו מצד החוכמה ויודעים בשביל מה עוברים אותם. ואז מקבלים אותם בהמתקה. אבל חובה להגיע להכרת הרע בכל מצב ומצב. רק מכירים את הרע הזה באור ה', באור העליון. וכך עוברים את המצבים מהר ובהבנה, ולא כבהמה מוכה ומיבבת שלא יודעת מה קורה.
לכן נותנים לאדם אמצעי לעבור את המצבים הללו מהר יחסית ובצורה מועילה. אמנם הוא מרגיש רע מהכרת הרע ויש לו צער, אבל הרע הזה הוא רע הכרתי, וזה כבר אחרת. כי עד שלא מגיעים לתכלית, הרצון לקבל אף פעם לא נהנה, ותמיד מתוך הייסורים דוחף את האדם להתקדם קדימה.
כאשר מסתכלים ורואים את העולם המקולקל, התמונה היא תמונה נכונה, ואין מה לעשות, כל אחד רואה אותה. אלא השאלה היא האם העולם מקולקל או אנחנו מקולקלים.
"ולפיכך השכל הבריא מחייב אותנו להבין, את ההיפך מהנראה בשטחיות, ולהחליט שאנו באמת בריות טובות ונעלות ביותר, עד שאין קץ לחשיבותנו, דהיינו ממש באופן הראוי והמתאים לבעל מלאכה שעשה אותנו." כי לא יכול להיות שהבורא השלם יעשה איזה קלקול. "כי כל משהו חסרון שתרצה להרהר על גופותנו, הנה אחר כל מיני תירוצים שאתה מתרץ לך, הוא נופל רק על הבורא יתברך, שברא אותנו ואת כל הטבעים שבנו, שהרי ברור, שהוא עשנו ולא אנחנו". אם הבורא שלם ואנחנו חייבים להיות שלמים, אז למה אנחנו רואים את עצמנו ואת העולם, זאת אומרת קובעים, שאנחנו והעולם מקולקלים?
"גם ידע כל אלו התהלוכות, אשר תמשכנה לצאת מכל אלו הטבעיות והנטיות הרעות שנטע בנו. אלא הוא הדבר אשר אמרנו, שצריכים אנו להסתכל על סוף המעשה. ואז נוכל להבין הכל. ומשל בפי העולם, אל תראה דבר לשוטה באמצע מלאכתו." אבל שוב, גם תהליך שכולו צורות מקולקלות ורק סופו צורה טובה, הצורות המקולקלות מעידות על טיב הפועל. לכן כל הצורות היו צריכות להיות שלמות בלי קשר להבנה השכלית שלנו אותן.
אלא שהקלקול הוא רק בפרט אחד שבנו, בכוונה. כלפי הכוונה הזאת נמצאים בבחירה חופשית, ורק אותה צריך לתקן. דרכה אנו רואים את העולם ואת עצמנו, ולכן אנחנו והעולם נראים לנו מקולקלים. אבל המציאות האמיתית היא, שגם אנחנו וגם העולם שבו אנו נמצאים, נבראנו על ידי הבורא שלמים ובשיא גובהנו, ללא שינויים או תהליכים. אלא כל התהליכים שאנו כביכול עוברים, הם רק בקביעת הכוונה, בקביעת היחס שלנו, כלפי המציאות.
זאת אומרת, האדם מרגיש את עצמו ואת עולמו בחוש המקולקל שלו. וחוץ מהחוש הזה שום דבר לא משתנה. ואם הוא משנה אותו, הוא רואה את התמונה האמיתית שבה הוא נמצא. במאמר "הסתר וגילוי של הבורא יתברך" של בעל הסולם מתואר, עד כמה האדם שמשנה את כלֵי הקליטה שלו, רואה את עצמו ואת העולם בצורה אחרת להפליא. אבל במצבנו הנוכחי בלתי אפשרי לנו לתפוס ולעכל, עד כמה האדם והעולם שהוא תופס משתנים.
מהו הביטוי "מחויב המציאות"?
"מחויב המציאות" הכוונה לבורא או לאור העליון, שממלא את כל המציאות, ובצורה כזאת מחזיק אותה בהתאמה, בהשתוות הצורה, בגובהה השלם. הכוונה ב"מחויב המציאות", שאם האור, הבורא, הכוח עליון, לא היו מחזיקים את כל המציאות, היא כלל לא היתה קיימת. ומפני שהאור לא משתנה, גם המציאות כולה אינה משתנה.
בקבלה לומדים כך, שתחילה היה האור, ובתוך האור נעשתה, נבראה, נוצרה, נקודה יש מאין, שנקראת "רצון". רצון לאותו האור. הנקודה הזאת "יש מאין", זה מה שעשה הבורא. ולמה היא נקראת "נקודה"? כי עדיין אי אפשר להבחין בה שום הבחנות. אין בה עדיין "איברים", רצונות למיניהם, שמתקשרים ביניהם, אלא רק רצון אחד להנות מן האור.
ובנקודת הרצון הזאת מתחילים להתרחש תהליכים למיניהם. התפתחות של הרגשות והבנות בתוך עצמה, כלפי עצמה, איך היא מרגישה את עצמה ועולמה. תחילה בסדר התפתחות מלמעלה למטה ואחר כך מלמטה למעלה. כל מה שקורה במציאות, זה רק התפתחות של הרגשתה והבנתה כלפי האור העליון שבו היא שרויה. כי מצד הבורא, אין שום שינוי. יש הוא עצמו, האור העליון, שבתוכו נמצאת נקודת הרצון יש מאין. וכל היתר הוא רק תהליך בתוך הנקודה.
החלק של התהליך, שקורה בתוך הנקודה מצד הבורא, מצד האור, נקרא "מלמעלה למטה". והחלק הנקרא "מלמטה למעלה" קורה רק אם הנקודה עצמה, אם הרצון עצמו, מרגיש וקובע בתוכו כוונה קודמת להתפתחות, שרצונו להתפתח ולהיות מותאם ודומה לאור. הרגשה לא רק פנימית, אלא גם הכרתית, שחוץ מרגש מתחיל גם שכל, קביעת המצב, מה שנקרא "ראש הפרצוף". עד שיהיה ראש כמו הבורא בהבנת המציאות כולה. כלומר, שלנקודה יהיה אותו רצון, אותו חשק, אותו כוח, אותו כיוון, כמו לאור שברא אותה.
מדובר רק על התפתחות פנימית בהרגשה של הנקודה הזאת, בהרגשה של הרצון. מצד הבורא בפעולה האחת יש מאין הסתיימה כל הבריאה. והיתר כבר מתרחש רק בתוך אותה נקודת יש מאין.
מי משיג את המצב הזה ומגדיר אותו כ"מחויב המציאות"?
האנשים שמשיגים את האור, את הבורא, הם קובעים שהוא מחויב המציאות. כי הם משיגים איך המציאות כולה מושתתת על האור העליון ומקוימת על ידו. ובספרי קבלה קוראים רק על מה שמשיגים בני אנוש, בני אדם, מנקודת תצפית יותר גובהה ועמוקה, מהעולם שבו אנו נמצאים בלי דעת. ואותם אנשים שפורצים קדימה, הם מתארים לנו אודותיו בסגנון שנוכל לדמיין, ובאמת להבין מה קורה בעולמנו.
הם עולים למדרגה יותר גבוהה, וממנה מספרים לנו בשפת הענפים, בצורה שנצליח לתפוס, שיש עוד התפתחות ועוד מציאות יותר רחבה. שאמנם רק כשמגיעים לדרגתם, יכולים להבין מה שהם אומרים. אבל על ידי כתביהם, הם נותנים לנו הזדמנות לרצות מצבים יותר עליונים. ומתוך הבנה שאין אנו מסוגלים לתפוס אותם בשכל, להשתוקק לעבור אליהם תוך שימוש בכתבים. ואז למשוך אנרגיה, אור, מאותו מצב שבו הם נמצאים, ולמשוך את עצמנו לשם.
אבל מי שפותח את ספריהם, רק כדי להוסיף לעצמו ידע וחוכמות, לא מסוגל להבינם. כי מדובר בדרגות אחרות של שכל, תפיסה, קליטה, שאין לנו יכולת להבינם. אלא הכתבים נועדו לסבר לנו את האוזן, שבו בזמן נוציא מהם אור מקיף "המחזיר למוטב", המחזיר אותנו לאותה מדרגה, שממנה הם כתובים. ואחרת אין בכתבים האלה שום תועלת. אלא רק למי שנמצא כבר באותן מדרגות, ומשתמש בהם כמו במדריך טיולים של תייר או חוקר טבע, כדי לחקור מה קורה באותה מדרגה שעולה אליה.
"וכבר הורונו חז"ל (עי' ע"ח שער הכללים פ"א בתחילתו), שלא ברא הקב"ה את העולם אלא בכדי להנות לנבראיו." הם מכירים את העובדה הזאת, הם ראו והרגישו אותה על בשרם ומספרים לנו, ולכן הם נקראים "חכמים". "וכאן אנו צריכים להשים את עינינו וכל מחשבותינו, כי הוא סוף הכונה והמעשה של בריאת העולם." סוף הכוונה וסוף המעשה, שהבורא קבע מלכתחילה, כמצב שעלינו להגיע אליו בהרגשתנו ובמודעותנו, הוא נקרא "הנאה".
מהי אותה הנאה שאליה הם מתכוונים, לא ידוע לנו, אולי להשתכר עד אובדן חושים וכו'. אבל חכמינו אומרים, שהעולם נברא בשביל להנות, בשביל לקבל תענוג. אלא שתענוג אצלם ותענוג אצלנו הם שני דברים נבדלים. ואפילו שנמצאים באותו עולם, לכל אחד מובן אחר למילה "תענוג". לא כל שכן חז"ל עצמם, שעברו אלפי מדרגות במימד עליון אחר לגמרי מהעולם הזה, מאיפה לנו לדעת מה נקרא אצלם "תענוג"?
"ויש להתבונן, כיון שמחשבת הבריאה היתה בכדי להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שברא בנשמות מדת רצון גדולה עד מאד, לקבל את אשר חשב ליתן להן, שהרי מדת גדלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה במדת גדלו של הרצון לקבל אותו, עד שכל שהרצון לקבל גדול יותר, הנה בשיעור הזה מדת התענוג גדולה ביותר, וכל שהרצון לקבלו פחות יותר, הרי באותה המדה נפחת שיעור התענוג מהקבלה."
בדומה לעולם שלנו, אם אין חשק לאכול, סתם חוטפים מפה ומשם. אבל אם בטרם שאוכלים, יוצאים לטייל, או מדמיינים שנורא רעבים, או מעוררים את התיאבון עם משהו מלוח או חריף, אז מגיעים עם כלים, כלים שמוכנים לסעודה, ויכולים להרגיש את כל הטעמים שיש בארוחה. על כן האור העליון תלוי בכלי. ככל שהכלי מֵשוּפַּע ברצונות והבחנות, גדל הסיכוי שיוציא מן האור כל מה שיש בו.
אבל מאיפה הכלי יידע? הכלי נברא על ידי האור, לכן אם רק יחקור את עצמו בעמקות, יפתחו בו הרצונות במלואם, וכנגדם יכיר את האור במלואו. ואז יידע שהכין את הרעבון והתיאבון בתוכו במלואו, ותהיה לו באמת "סעודה", "גמר תיקון". מצד הכלי רצון שלם וכנגדו תענוג שלם. והמצב הזה נקרא סוף המעשה של הבורא, שהוא להנות לנבראים.
לכן רק צריך לשנות את הכלי, להביא אותו לרצון המרבי. ואם חוקרים את התהליך הזה רואים, שניתן לעשות אותו בכלי, רק בכוונה על מנת להשפיע. כי בכוונה על מנת לקבל, כלי שמתחיל להנות, מיד מפסיק להרגיש תענוג. זאת אומרת, התענוג שנכנס לתוך הרצון, מבטל את הרצון. הרצון נעלם כי הוא קיבל מילוי. וכאשר הרצון נעלם, כבר לא מורגש התענוג, גם אם הוא ישנו.
אדם צמא, שמשתוקק להרוות צימאונו, תחילה לוקח לגימה גדולה, אחר כך עוד לגימה ועוד לגימה. אבל עם כל לגימה נוספת הוא פחות ופחות רוצה לשתות, עד שמפסיק להרגיש תענוג בשתייה. אבל האדם חייב להנות, לכן הוא ממשיך לחפש. הוא מתבונן במשהו מתוך התעניינות, עד שנמאס לו. אחר כך מקשיב למשהו, וגם זה נגמר. וכך משך כל חייו, האדם נאלץ לרוץ ולרדוף אחרי כלים חדשים, כדי לחפש ממה עוד להנות.
כלומר, מכלה את ימיו בריצה, לא אחרי התענוגים, אלא אחרי הכלים. אבל ניתקל בבעיה, כי ברגע שיש לו כלי והוא מתחיל להנות, הכלי שלו נעלם. ואז מי שהיה לו מאה רוצה מאתיים, ומי שהיה לו מאתיים רוצה ארבע מאות, וכך אין לרצון לא סוף ולא גבול, והוא אף פעם לא משיג תענוג. ואז מתגלה לאדם, שתענוגים אפשר לקבל רק בתנאי, שהתענוג לא מכבה את הכלי, אלא משאיר את הכלי עם רצון, עם רעבון. שהוא אוכל ונהנה, אבל לא מתמלא.
האדם אוכל ואוכל ויחד עם האוכל מגדיל את הרצון ואת התענוג. הרצון מתפתח ומתמלא עד אין סוף, ובהתאם לו התענוג, שלעולם לא נעלם. אבל איך אפשר שהתענוג לא ינטרל את הרצון? אם התענוג והרצון לא יהיו אחד בתוך השני. אלא התענוג ימלא רצון של מישהו אחר, והאדם עצמו ייהנה ממילוי רצונו של האחר, כלומר, ירגיש תענוג כתוצאה מתענוג של האחר. וכך התענוג שלו עצמו לעולם לא יפגע ולא יכבה.
לכן הכוונה על מנת להשפיע, העבודה עם הרצון בצורה של השפעה, היא הכרחית. אחרת האדם נישאר תמיד ריק, וממשיך בריצה בלתי פוסקת אחרי התענוגים, ללא שום תועלת. ולכן הכרת התהליך הזה, שכותרתו היא הסיסמה: "לקבל על מנת להשפיע", הוא האמצעי היחיד להנות. והאמצעי הזה הוא נקרא "הכרת הרע". הכרה ברצון לקבל, שמקבל תענוג בצורה ישירה, כרע לשימוש. והכרה בצורת ההשפעה כדרך הטוב.
במצבנו הנוכחי המטרה של ההשפעה היא עדיין אגואיסטית, היא איך להנות. אבל ברמה גבוהה יותר מתרקמת באדם הבנה, שבהשפעה עצמה יש מימד יותר גבוה, שהוא התאמה לכוח העליון. לא השפעה לאחרים כדי למלא את עצמי ולהנות, אלא השפעה לאחרים כדי להנות לבורא. ואם האדם יכול לכוון את ההשפעה שלו, שגם התוצאה ממנה, התענוג, יהיה לבורא, הוא מגיע למימד אחר של קיום, הנקרא "רוחניות".
וברוחניות, האדם שמשפיע כדי להנות בעצמו, נקרא "משפיע על מנת לקבל". אבל לא כמו בעולמנו, שבני אדם רוצים לקבל על מנת לקבל, לכן הם מחליפים זה עם זה ומשפיעים תענוג, כדי שיהיה להם משהו בחזרה. אלא ברוחניות להשפיע על מנת לקבל נקרא "קליפה". כי הקליפה יודעת איך על ידי השפעה היא יכולה להנות.