"וכבר הורונו חז"ל (עי' ע"ח שער הכללים פ"א בתחילתו), שלא ברא הקב"ה את העולם אלא בכדי להנות לנבראיו." המטרה היא להנות לנבראים. והיא מתבצעת לאורך זמן ובהיקף רחב מאוד של פעולות. כלומר, פעולות גם מקבילות וגם שבאות זו אחר זו. ואם יש מטרה נקובה וברורה "להנות לנבראיו", סימן שבכל פעולה, גם בפעולות המקבילות ברוחב, וגם בפעולות שבאות בזו אחר זו באורך, טמונה אותה תכלית ואותה מטרה. התכלית להנות לנבראיו היא הסיבה להתחלת כל פעולה, ואיך היא מתבצעת תלוי בחומר של הנברא, אבל היא תמיד הולכת לאותו כיוון, כי כל פעולה היא השגת המטרה במידה כלשהי.
"וכאן אנו צריכים להשים את עינינו וכל מחשבותינו, כי הוא סוף הכונה והמעשה של בריאת העולם. ויש להתבונן, כיון שמחשבת הבריאה היתה בכדי להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שברא בנשמות מדת רצון גדולה עד מאד, לקבל את אשר חשב ליתן להן, שהרי מדת גדלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה במדת גדלו של הרצון לקבל אותו, עד שכל שהרצון לקבל גדול יותר, הנה בשיעור הזה מדת התענוג גדולה ביותר, וכל שהרצון לקבלו פחות יותר, הרי באותה המדה נפחת שיעור התענוג מהקבלה."
"הרי שמחשבת הבריאה בעצמה," להנות לנבראיו, שניתנת מידו הרחבה של הבורא, היא "מחייבת בהכרח לברוא בנשמות רצון לקבל בשיעור מופרז ביותר," או באיכות או בכמות, אבל שהוא אינסופי, "המתאים למדת התענוג הגדול," כי לבורא רצון בלתי מוגבל להנות לנבראים. ואם הוא רוצה לתת להם תענוג בלתי מוגבל, עליו לברוא כלי, רצון לקבל בלתי מוגבל לקבל את התענוג. "שכל יכלתו חשב לענג את הנשמות. כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול עולים בקנה אחד." הבורא רוצה למסור לכלי, אור בלתי מוגבל, אינסופי, בייחודו ובאופנים שבו. לכן בהתאם לכך הכלי חייב להיות מוכן לקבל את האור, להנות ממנו, להבחין בו כל ההבחנות, להתמלא ממנו ולבלוע אותו ללא שום הגבלה.
איך מיישבים את השאלה על הרצון של הבורא?
הרצון של הבורא הוא דבר היחידי שנמצא ופועל וקיים במציאות. וכל היתר רק פועל יוצא מהרצון הזה. מי הוא עצמותו, אנחנו לא יודעים. אנחנו יודעים רק על רצונו להיטיב לנבראיו. "רצונו להיטיב לנבראיו" זה היחס שיוצא אלינו, ובורא את נקודת החושך, נקודת הרצון להנות, ומפתח אותה עד שהיא מתאימה לקבל את כל האור הזה, כל התענוג שיוצא ממנו. זאת אומרת, מחשבת הבריאה היא הפועלת, היא הפעולה עצמה, וכל מה שנמצא במציאות. וחוץ ממנה כל היתר הוא רק רצון. רצון הזה נברא על ידה ומשתנה על ידה, עד שנעשה מוכן לקבל את כל התענוג, שיש במחשבת הבריאה להנות לנבראיו.
מה קיים במציאות?
יש עצמותו, שאותו לא משיגים. ו"רצון להנות לנבראיו" זה הקשר אלינו, מחשבה עלינו. ומחשבה הזאת בוראת רצון לקבל, אותנו, ומשנה אותו, מתקנת אותו, שיהיה מותאם לתענוג שיש במחשבת הבריאה להנות לנבראיו. יש רק שני מרכיבים. מחשבת הבריאה להנות לנבראיו, ונברא שנולד מהמחשבה הזאת.
איך לבורא יש חיסרון?
על "להנות לנבראיו" לא מדברים. כי אנחנו לא יודעים מה זה לֵהַנות. אצלנו "לֵהַנות" נקרא אם יהיה לי טוב מזה, אז אני נותן למישהו. הוא בא מלכתחילה מחיסרון אגואיסטי. אנחנו לא מבינים מה זה נקרא לֵהַנות בצורה אלטרואיסטית, אותו דחף לֵהַנות לא מתוך סיבת רווח פנימית אגואיסטית. ולכן לא מבינים איך אפשר לֵהַנות למישהו בלי חיסרון. אלא חושבים מתוך הטבע שלנו, שנותנים תענוג למישהו כדי לא לסבול, שעושים מתוך הסבל.
לכן אי אפשר לדון על הבורא, על הרצון להיטיב לנבראיו. רצון הנקרא חיסרון. כי אנחנו לא מסוגלים להבין אחרת מהטבע שלנו. אלא במידה שנשיג את תכונת ההשפעה, נבין שלהשפיע לא נובע מחיסרון. השפעה אמיתית, אלטרואיסטית, בלתי תלויה במי שמשפיע, אלא שכולה מסורה רק למי שאליו משפיעים, היא באה לא מתוך חיסרון, אלא ההיפך, מתוך כל טוב, כדברי הכתוב: "מטבע הטוב להיטיב".
"ואחר שידענו זה, כבר הגענו להבין חקירה הב'" ומהי חקירה הב'? "עד סופה בבירור מוחלט. כי חקרנו לדעת מה היא המציאות שאפשר להחליט עליה בבירור, שאינה מצויה ואינה נכללת בעצמותו ית' עד שנאמר שהיא בריאה מחודשת יש מאין."
עד כדי כך הבורא ברא אותה יש מאין, שהיא אפילו לא נמצאת בו, וגם לא איזה דבר שחסר לו, או שבלעדיו הוא נפגע, אלא הוא נשאר מושלם. ולמרות זאת היה חייב לברוא משהו שהיה חסר אותו. אז מה היה חסר לו שברא יש מאין?
"ועתה שידענו בבירור, שמחשבת הבריאה, שהיא בכדי להנות לנבראיו, בראה בהכרח מדת רצון, לקבל ממנו ית' את כל הנועם והטוב הזה שחשב בעדם, הנה הרצון לקבל הזה, ודאי שלא היה כלול בעצמותו ית' מטרם שבראו בנשמות, כי ממי יקבל?" אין לו חסרונות בצורה שמובנת לנו, כלומר, ממי לקבל. אלא אצלו החיסרון הוא בלתת. "הרי שברא דבר מחודש, שאינו בו ית'." ולמרות זאת אין זה מצביע על פגם בו, אלא ההיפך, על שלמותו, כי מטבע הטוב להיטיב.
"ויחד עם זה, מובן על פי מחשבת הבריאה, שלא היה צריך כלל לברוא משהו יותר מהרצון לקבל הזה, שהרי בריאה מחודשת הזו, כבר מספקת לו ית' למלאות כל מחשבת הבריאה שחשב עלינו להנות אותנו." אם הוא רוצה לתת, חסר לו רק רצון לקבל, שירצה מה שהוא רוצה לתת. "אבל כל המלוי שבמחשבת הבריאה, דהיינו כל מיני הטבות שחשב בעדנו, כבר הן נמשכות בהמשכה ישרה מעצמותו ית'",כל המילויים באים ממנו והרצון לקבל מאין.
"ואין לו ענין לברוא אותן מחדש," אותם מילויים ואותן הטבות, "בעת שכבר הן נמשכות יש מיש אל הרצון לקבל הגדול שבנשמות." שהוא ברא יש מאין. "והנה נתברר לנו בהחלט שכל החומר כולו מתחילתו עד סופו, שבבריאה" מה שאנחנו יכולים להגיד חוץ מהמילוי, חוץ מזה שבא מהבורא ומורגש בבריאה כתענוג, כל החומר "שבבריאה המחודשת, היא רק "הרצון לקבל"." בעל הסולם אומר: "היא רק הרצון לקבל", כי בקבלה מהות הרצון לקבל, חסרונות, מכונים "היא", והמשפיע, הרצון לקבל המתוקן, מכונה "הוא".
מהו "מטרם" שברא בנשמות?
עצמותו הוא אותו חלק שאין לנו נגיעה בו. כי אין לנו כלים לגעת בו ולהבינו. אין לנו יכולת בתוך הכלים לקבל משהו ששייך לעצמות, כי כלים שלנו הם רק ממחשבת הבריאה. רק כתוצאה ממחשבת הבריאה יוצא כלי, רצון לקבל. הכלי הזה של הרצון לקבל נועד רק כדי לגלות את מחשבת הבריאה ולא למעלה ממנה. כך הוא בנוי לפי מחשבת הבריאה. והנשמות שהשתלשלו משם עד העולם הזה, הן חוזרות ומשיגות את מחשבת הבריאה שממנה נולדו והשתלשלו, אבל לא למעלה ממנה.
ואיך יודעים כל זאת? מהנשמות. אותן הנשמות שעולות בסולם המדרגות מִדרגת העולם הזה, ומשיגות את כל הדרך, הן מתארות מה קורה בה באמצעות שפת הענפים. אותה שפה שמשתמשת במושגים דעולם הזה, אבל מצביעה על גורמים ברוחניות. אנחנו לא בדיוק יודעים על מה היא מצביעה, אלא רק שומעים או קוראים מילים של העולם הזה, שמדברות על מימד אחר, על טבע אחר, שלא מורגש ולא מובן לנו.
וכך למרות ששפת הענפים משתמשת במושגים של זמן, תנועה ומקום, ששייכים לעולם הזה. אבל צריך לפרש אותם כמושגים רוחניים ללא זמן תנועה מקום. ואז "טרם שנבראו הנבראים" לא מדבר על זמנים בעולם הזה, אלא על סיבה ומסובב (הסתכלות פנימית חלק א' "תלמוד עשר הספירות").
איך הבורא ברא רצון לקבל?
יש מאין! בדומה בעולמנו למחשבה על מישהו, שאוהבים ורוצים להשפיע לו. יש סיפור ילדים על חסידה, שמתוך אהבה מביאה לחסידה אחרת צפרדע. כי צפרדע נחשב בעיניה למשהו טוב. ואם היא רוצה להיטיב לרעותה החסידה, היא צריכה לברוא בה רצון לצפרדע, אהבה למעדן הזה. לעשות כל מיני פעולות, עד שגם בחסידה השניה, נוצר רצון לצפרדע שקודם לא היה.
ובכך שהיא נותנת לחברתה האהובה, מה שנחשב בעיניה לטוב, כל אחת מהן יכולה להנות. לפני כן לא היה בה רצון לצפרדע, וכעת היא יכולה להנות מהמתנה. כך עשה הבורא. הוא ברא בנבראים רצון לֵמה שהוא רוצה שייהנו ממנו. ולפני שיש רצון, אי אפשר לדבר על תענוגים. כמו שאי אפשר להבין שצפרדע זה מעדן טעים, או לתאר אותה כתענוג, לפני שיש רצון. רק שיש רצון, אז נהנים.
מה זה נקרא מתוך אהבה לעשות "כל מיני פעולות"?
מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו נובעת מהבורא, כי הוא טוב ומיטיב ומדרך הטוב להיטיב. ויותר מזה אין אנו יכולים לדבר, כי אין לנו הבנה מהי תכונת השפעה מוחלטת. הדוגמא על הצפרדע היא רק המחשה למצב, שאם אין רצון קודם אי אפשר לדבר על תענוגים שבאים ממנו. אלא תענוגים הם דבר מופשט, שרוצה לתת משהו שאצלו זה תענוג. לכן ברא רצון מחוץ לו, שגם מבין שממנו בא התענוג.
ועל תענוגים האלה שבאים ממנו אפשר לנו לדבר, מפני שהם נכנסים לתוך הרצון שלנו, שאותו ברא הבורא ואותם אנו מרגישים. לא שמקבלים תענוגים ומתמלאים. אלא האדם שבעצמו מתחיל להשיג את הרצון, הוא מבין את התענוגים שהבורא משפיע לו, אז מתחיל להבין את הבורא. כלומר, לא את התענוג שהיה במחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו", אלא את מחשבת הבריאה עצמה. וזה נקרא שמשיגים "ראש של הבורא" - למה רצה, איך רצה, באיזו צורה רצה - משיגים את הפעולות שלו.
אם הבורא היה בורא רצון לקבל וממלא אותו בתענוג, אז הרצון לקבל היה נהנה ללא קשר עם הנותן. כי קשר יכול להיווצר במידה והנברא מבין את הבורא, מרגיש אותו, מכיר מה הוא עושה בשבילו, איך הכין לא את הכל. והנברא שעולה בסולם המדרגות מנקודת האפס של העולם הזה, משיג את כל הפעולות. הוא בורא בעצמו את הרצון לקבל.
הנברא מבקש מהבורא לתת לו רצון לקבל מסוים, ולעזור לו לשמור שישתמש בו רק במידה מסוימת. בכך הוא עובר בעצמו על כל הפעולות של בריאת הרצון לקבל, ומבין איזה רצון הוא צריך להיות. הוא קונה "ראש", מתכנן את עצמו וקונה את כל תוכנית הבריאה, את כל ההבנה שלה איך היא צריכה להיות. בכך הוא מתעלה מעל הבריאה, ונעשה כמו אותה מחשבת הבריאה המקורית, ואז מבין את כולה, חוץ מאשר את עצמותו. כי עצמותו לא שייך לאדם.
הבורא שברא את הכלי והוריד אותו בצורה מיוחדת על ידי שבירת הכלים, נתן לנו הזדמנות להשתתף ולקבוע בעצמנו את כל התהליך. אמנם הוא יצר תנאים שמעוררים אותנו ומכתיבים לנו איך לעשות אותו. אבל הנברא צריך לעשות אותו בעצמו. תחילה במחשבה, בהבנה ובתכנון. לאחר מכן ברצון ולבסוף בביצוע. לרוחניות אי אפשר להיכנס, אלא רק במידה שיודעים איך להשתמש נכון ברצון.
זאת אומרת, הבורא נתן לנו אפשרות להשתמש בתענוגים כאמצעי, לא כדי להכיר את התענוגים, אלא כדי להכיר את מחשבת הבריאה, את יחס שלו אלינו. ובכך האדם מגיע ליחס כלפי הבורא, שנעשה תואם ליחסו של הבורא כלפינו, ונקרא השתוות הצורה ודבקות.
האם הנברא משיג את ההנאה של הבורא?
התענוג שאנו משיגים בבורא, אנחנו משיגים אותו, ולא שלפיו אפשר לקבוע איך הבורא נהנה. הנברא משיג רק בתוך הכלי. האדם שעולה בסולם המדרגות מקבל את כל המידע גם בתור הנאה, כתענוג בתוך הכלי, וגם בתור הבנה, כראש הפרצוף, מעל הכלי. אבל הכל הוא מקבל בתוכו, בתוך נשמתו.
לכן האדם לא יכול לקבוע איך התענוג מורגש בבורא, כי הוא מבין ומרגיש רק לפי הישגיו, לפי הבנתו, לפי תפיסתו. אפילו אם מרגיש על מישהו, הוא עצמו מרגיש אותו כך, ולא שיש מישהו כזה מחוץ לו. כל מה שמושג באדם, מושג רק בתוך החומר שלו. ולכן משיגים רק חומר וצורה מלובשת בחומר. אבל צורה מופשטת, איך התענוג, או מהי מחשבת הבריאה מחוצה לנו, המופשטת, אי אפשר לנו לקבוע.
כל ההשגות שלנו הן מתוכנו, לכן אין אנו יכולים לדבר על הבורא איך הוא בעצמו, ללא שום קשר אלינו או להבנה בתוכנו. אין תענוג שהוא מחוצה לנו, כמו בדוגמה של הצפרדע. ללא מי שמרגיש את התענוג, ללא כלי שמגדיר את המצב כתענוג, ללא כלי שנהנה, אי אפשר לקבוע שזה תענוג.
מה מורגש בתוך הכלי?
בתוך הכלי מרגישים את החיסרון שלו להנות לנו, שנקרא "צער השכינה". בתוך הכלי הנברא מרגיש עד כמה הבורא נהנה מזה, שהוא מקבל ונהנה. בתוך הכלי הוא מרגיש עד כמה שהוא דבוק לבורא ודומה לו. אבל רק בתוך הכלי, בתוך הפרצוף.
"ומכאן באנו גם לסוף דעתם של המקובלים, שהבאנו בחקירה הג'. שתמהנו עליהם, איך אפשר לומר על הנשמות, שהן חלק אלקי ממעל, בהשואה אל האבן שנחצבה מהר, שאין הפרש ביניהן אלא שזה "חלק", הנשמות, "וזה "כל"." הבורא, "ותמהנו, תינח האבן שנפרדה מההר, שנעשית חלקו על ידי גרזן מוכן לכך, אבל בעצמותו ית' איך יתכן לומר כזה, ובמה נחלקו הנשמות מעצמותו ית' ויצאו מכלל בורא ית' להיות נבראים." החכמים אומרים לנו, שהנשמה היא חלק מהבורא. אם נדע מהו אותו "חלק מהבורא" ובמה הוא נחתך מהבורא, נוכל אולי לבטל את הסיבה לאותו חתך ונחזור להיות יחד עם הבורא. ולמה היה צריך "לחתוך מעצמו" כדי לברוא נשמות? למה להשתמש בדימוי כל כך גשמי ולא מובן?
"ובהמתבאר מובן הדבר היטב, כי כמו שהגרזן מחתך ומבדיל בדבר גשמי לחלקהו לשנים. כן שינוי הצורה מבדיל ברוחני לחלקהו לשנים." שינוי הצורה הוא הגרזן. "למשל כשב' אנשים אוהבים זה את זה, תאמר שהם דבקים זה בזה כגוף אחד. ולהיפך כשהם שונאים זה את זה," זאת אומרת נמצאים בהפכיות, "תאמר שהם רחוקים איש מרעהו כרחוק מזרח ממערב. ואין כאן ענין של קרבת מקום או ריחוק מקום, אלא הכונה היא על השתוות הצורה, שבהיותם שוים בצורתם איש לרעהו, שאוהב כל מה שחברו אוהב ושונא, כל מה שחברו שונא. וכדומה."
"נמצאים אוהבים זה את זה ודבוקים זה בזה. ואם יש ביניהם איזה שינוי צורה," מהו שינוי צורה? "דהיינו שאוהב דבר מה, אע"פ שחברו שונא הדבר, וכדומה, הרי בשיעור שינוי הצורה הזה, הם שנואים ורחוקים זה מזה. ואם למשל הם בהפכיות הצורה, דהיינו כל מה שזה אוהב נמצא שנוא לחברו, וכל מה שזה שונא נמצא אהוב לחברו, הרי אז רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, דהיינו מקצה אל הקצה."
מדברים רק על רצון. רצון הנברא ביחס לרצון הבורא. במידה ורצונותיהם דומים או אפילו זהים, הם קרובים או אפילו דבוקים. במידה שרצונותיהם שונים ואף מנוגדים, הם מרוחקים, או אפילו מנותקים.
הציור הוא פשוט. רצון הבורא ורצון הנברא הם זהים. מה שהבורא רוצה לתת בהתאם לזה הנברא בנוי לקבל. אלא שהם נמצאים רחוקים אחד מהשני מקצה לקצה. אבל ככל שהנברא ברצון לקבל שלו שרוצה לקבל, יהיה שווה לרצון לתת, הוא ילך ויתקרב לבורא, עד שיכנס לכל שטח הבורא, והם יהיו כרצון אחד, זה על זה, הנקרא "דבקות".
התנועה היא מצד הרצון של הנברא. מהקצה ההפוך לגמרי, המנוגד לבורא, ועד השוואת הצורה המלאה לרצון של הבורא. חוץ מעבודה על השוואת הרצונות, אין לנו עבודה אחרת. רק בבורא הרצון הוא לתת, ובנברא הרצון הוא רצון לקבל שהבורא ברא, החומר שלו, אבל שעובד עם הכוונה על מנת להשפיע, והוא כרצון לתת שלו. וההתקרבות ביניהם, הוא סולם המדרגות, סולם הדבקות, סולם ההתאמה בין נברא לבורא. לא מדובר על כלום חוץ מרצון. אפשר לדבר על הכוונה, אבל גם הכוונה היא תיקון הרצון.
האם הבורא מקבל מהנברא?
הבורא מקבל מהנברא תענוג. תמיד מדברים בשפת הענפים, במושגים של הנברא. לבורא יש רצון, הוא רוצה לתת, זאת אומרת, יש לו חיסרון לתת. חיסרון או רצון. את החיסרון לתת של הבורא, הנברא ממלא בכך שמקבל ונהנה, בדומה ליחסים בין אמא לילד. כך יכולים להגיד, כך מרגישים וכך משיגים. בהתחלה משיגים צער השכינה, הרגשה שהבורא מחכה, מצפה, סובל, ונהנה בהתאם עד כמה שהנברא יכול להתקרב אליו ולהנות ממנו. לכן מדובר על חיסרון. אבל חיסרון בבורא שרוצה לתת, הוא המושג הנקרא אח"פ דבינה.
למה אומרים שאצל הבורא אין הבדל בין כוונה למעשה?
אין לו כוונה ואין לו מעשה. אלא יש לו רצון, או יותר נכון מחשבה, ולא צריך יותר. כל היתר הן פעולות בחומר. מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, הנקראת "כתר", או "בחינת שורש", בראה רצון, חומר. וכל מה שקורה אחר כך, אלה פעולות בתוך החומר. ורק כתר היא מחשבת הבריאה. כי הבורא לא נחלק לחושב ומתכנן ומבצע וממלא. אלא כל יתר הפעולות באות כבר מתוך התפתחות החומר.
הרצון להנות זה החומר, נקודה, שאחר כך מתפתחת לארבע בחינות, לעשר ספירות, לחמישה עולמות. אבל היא נשארת נקודה. אלא בהתאם לאיך שהיא מתקנת את עצמה, קונה מהבורא את תכונת ההשפעה, ט' ראשונות, היא הופכת למשהו גדול בהתאם להשפעה שלו. וכל מה שמדברים, הוא רק על אותה נקודה איך שהיא מתפתחת, מרגישה ומה קורה לה.
ומצד הבורא הכל נשאר אותה השפעה. מחשבת הבריאה פועלת ללא שום שינוי. הוא לא מחדש אותה ולא עושה בה מאומה. אלא כל השינויים הם בחומר, ברצון להנות. בקבלה מדברים רק מצד הנברא, שמגיע למצב הזה, ומעיד עליו מתוך התפתחותו הנקראת "התפתחות החומר", התפתחות הנקודה שבאה יש מאין. ובבורא אין שום שינוי. כי פעולת הבורא זה החומר בעצמו.
והנברא משיג, שבבורא אין שום שינוי, מתוך השתוות הצורה עם הבורא. כי באותה פעולה הנתינה שנעשית בו מתוקנת, הוא מרגיש שאין בה שינויים, כי היא מנותקת מהתעניינות עצמית, מהאגו שלו. ולכן אין בה שום שינוי, אלא כולה רק להשפיע.
"והנך מוצא, שברוחניות פועל שינוי הצורה כמו גרזן מפריד בין הגשמים, וכן שיעור ההרחקה כפי שיעור הפכיות הצורה. ומכאן תשכיל, כיון שנטבע בנשמות הרצון לקבל הנאתו כנ"ל אשר הוכחנו בעליל, שצורה זו אינה נמצאת כלל בהבורא ית', כי ח"ו ממי יקבל, הרי שינוי צורה הזה, שהשיגו הנשמות, פועל להפרידם מעצמותו ית', כדמיון הגרזן החוצב האבן מן ההר. באופן שע"י שינוי הצורה הזה יצאו הנשמות מכלל בורא, ונבדלו הימנו להיות נבראים. אמנם כל מה שמשיגות הנשמות מאורו ית', הרי הוא נמשך יש מיש מעצמותו ית'."
יש חומר הנקרא "רצון להנות", ויש במה שהחומר הזה מתמלא - בתענוגים. מה שמקובל בתוך החומר, בתוך הרצון, בא מהבורא. והחומר עצמו, הוא הנברא. באיזו מידה הנברא מתמלא ממה שבא מהבורא? לפי מידת השתוות הצורה ביניהם. מהי השתוות הצורה? השתוות הרצונות.
מלכתחילה הנבראים משיגים ריחוק מהבורא, הפכיות הצורה. כל מה שמובן בבורא כתענוג, שרוצה לתת לנבראים, מורגש הפוך בנבראים ומושג כסבל. ולכן אנחנו מרגישים סבל רב, למרות שכלפי הבורא זה תענוג, אבל אצלנו הוא מורגש כסבל. והתענוגים שאנחנו מרגישים, במושגים של הבורא הם סבל, ואילו אנחנו נהנים מהם. זה נקרא "הפכיות הצורה". ולכן לא מבינים אחד את השני, ונמצאים מנותקים ונסתרים.
"א"כ נמצא, שמבחינת אורו ית' שמקבלות תוך הכלי שבהן, שהוא הרצון לקבל, אין הפרש כלל ביניהן לעצמותו ית', שהרי מקובל להן יש מיש ישר מעצמותו ית'," גם מה שנמצא בתוך הכלים המקולקלים ביותר, בא ישר מהבורא. "וכל ההפרש שבין הנשמות לעצמותו ית', אינו יותר, אלא במה שהנשמות הן חלק מעצמותו ית', דהיינו" מהו חלק? "ששיעור האור שקבלו תוך הכלי שהוא הרצון לקבל, כבר הוא חלק נבדל מאלקי, בהיותו נשוא תוך שינוי הצורה של הרצון לקבל, ששינוי צורה", לא במילוי אלא בכלי, "זה עשה אותה לחלק, שעל ידו יצאו מבחי' "כל" ונעשו לבחינת חלק. הרי שאין ביניהם אלא שזה "כל" וזה חלק, כאבן הנחצבת מהר. והתבונן היטב כי אי אפשר להאריך יותר במקום גבוה כזה."
לא מן הסתם הוא מכניס את משפט הסיום הזה, כי אי אפשר בצורה שכלתנית לתת הסבר על המצבים הללו, אלא רק רגשית כתוצאה מהשגה, מהכרה רגשית בקשר ובניתוק שבא בין בורא לנברא. לכן הוא אומר להתבונן היטב, עד כמה שאפשר, אבל.. קשה כאן להסביר.
האם החיסרון של הבורא הוא דבקות איתנו?
אם רצונו להיטיב לנבראיו, ולקבל ההטבה אפשר רק במידת השתוות הצורה, והשתוות הצורה משיגים על ידי התקנת הכוונה על רצון לקבל, אז ודאי שבורא מצפה, שתהיה לנו כוונה על מנת להשפיע. וכאשר יש לאדם כוונה כמו לבורא, הם נמצאים בהשתוות הצורה. השתוות הצורה זה התנאי לקבלת התענוגים, וזה התנאי למימוש מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. הכל אותו מצב, רק תלוי באיזו רמה מדברים עליו. או כדבקות, או כתענוג אינסופי, או כהשתוות הצורה המלאה, או כהשגת מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. אבל למרות הכינויים הרבים, מדובר באותו מצב שנברא שווה לבורא ומשיג את מחשבת הבריאה שלו.
איך מתגלה הרצון לקבל עצמו?
רצון לקבל הוא תמיד יש מאין. לא חשוב איך הוא מתגלה, הוא חומר שלא משתנה. זה רצון להנות. לרצון להנות הזה יש כוונה, או על מנת לקבל, או על מנת להשפיע. אם כוונתו על מנת לקבל, הוא נמצא בניתוק מהבורא. אם כוונתו הופכת להיות על מנת להשפיע, הוא מתחבר לבורא. הכל לפי כוונתו. אבל הרצון נשאר אותו רצון.
אפשר להשתמש בו יותר או פחות, אבל הוא בעצמו לא משתנה, אלא משתנה רק הכוונה שרוכבת עליו. לשם מה משתמשים ברצון, להֵנות או להַנות. אבל הרצון הוא החומר שאיתו עובדים. בדומה למפתח שוודי, שתמיד משתמשים בו כמו במפתח שוודי, ולא כמו בפטיש. לא חשוב היכן מסובבים ובאיזה כיוון מסובבים. החומר לא משתנה. אלא אם נמצאים מחוץ לחומר, אם מצליחים לצאת מהחומר ולשלוט בכוונה, אז מתחילים להשתמש בו כאמצעי, ככלי.
איך ממצב הפכי עוברים להשוואת הצורה לבורא?
מלמעלה נעשה בכוונה, שתכונות הבורא ותכונות הנבראים יהיו מנוגדות, כדי שהנבראים יוכלו בכוחות עצמם להשיג השתוות הצורה לבורא. כי בהשגת השתוות הצורה האדם רוכש הבנת הבורא, היינו, את מחשבת הבריאה, איך הוא עשה אותה, למה הוא יצר אותה כך. הוא מבין את פעולותיו ודרך הפעולות הללו מתחיל להכיר את הבורא, כמו שכתוב: "ממעשיך הכרנוך".
ומהיכן מקבלים דחף לעבור את כל התהליך הזה? הדחף הזה מושרש בנו בתור רשימות מירידתנו מלמעלה, ממצב אין סוף, עד העולם הזה. הרשימות שנמצאות בנו, הן רשימות שקטות, שמלמעלה משפיע עליהן אור כללי, אותו תענוג שמחכה לנו. והרשימות מתחילות להתעורר לתענוג הזה, ורוצות להתמלא בו. והרצון הזה מורגש בנו כהתרוממות, כהשתוקקות כל פעם למשהו חדש. או למיני תענוגים בעולם הזה, או מאוחר יותר, למיני תענוגים בעולמות העליונים.
האור מעורר את הרשימות שבנו. והאדם עצמו לא משתתף בקשר ביניהם. כי הקשר הזה נוצר לפני שמתחילים להרגיש ולחשוב על משהו, לפני שמתעורר בנו הרצון, ומורגש בנו כחיסרון. אלא לאחר שהאדם מרגיש חיסרון, כי הרשימות צפו ועלו למעלה, אז הוא מתחיל לפעול מתוך החומר הכללי שלו להנות, כדי לממש את הרשימות הללו. זאת אומרת, להביא אותם למצב, שהאור שעורר אותם, יכנס לתוך הכלים. שהרשימות יהפכו לכלי. שייוולד כלי מתוך אותו רשימו, ויתמלא באותו האור שעורר אותו.
והאדם נמצא בחיפוש איך לבצע את הפעולות הללו. ומתוך החיפוש שלו, הוא מתחיל להבין מי הוא הבורא, למה עשה כך. הוא עובר על הפעולות של הבורא, ובעצמו בונה את הכלים, ומבצע את כל פעולת הבריאה. לנו עצמנו יש רק רשימות, רק הכנות. אבל האדם משתמש באותן ההכנות ובונה מהן את המציאות, את הכלי שלו עם המילוי שבו. וחוץ מזה לא קיים כלום.
ויוצא, שהבורא בורא את הרצון לקבל יש מאין, ואחר כך מגדל אותו, שובר אותו, מוריד אותו לעולם הזה, האור מסנן ועושה עליו מסכים למיניהם, ומעלים אותו אחרי העולמות, כדי ליצור בנו הכנות שיאפשרו לנו לסדר את המציאות הזאת שהבורא קלקל. והאדם שמתקן אותה ובונה את הפאזל שלה, הוא לומד את כל המציאות ומתחיל לשלוט בה ולהבין אותה, והיא הופכת לשלו. זאת אומרת, הבורא עשה לנברא את כל ההכנות וכביכול זז הצידה. ואז האדם עובד ועושה במקומו, וכך משיג בעצמו נצחיות ושלימות.
האם הכלי מרגיש תענוג במצב על מנת לקבל?
בקבלה מדברים על מה שהמקובלים מספרים. הם עוברים מצבים שונים. פעם הם נמצאים במצבים שנקראים "קליפה", בעל מנת לקבל האמיתי. ולא בעולם הזה, למטה ממחסום, באותו על מנת לקבל שכלל לא נחשב. אלא פעם הם נמצאים בעל מנת לקבל מהבורא עצמו, שרוצים לבלוע אותו, וזה נקרא "קליפה". ופעם הם נמצאים במצבים על מנת להשפיע, שנקראים "קדושה". ועליהם הם מספרים לנו. כלומר, יש גם תענוגי הקליפות. תענוג שמחייה ומעורר את הקליפות.
מה זה נקרא שנשמות משיגות שינוי הצורה?
אנחנו שנמצאים בעולם הזה לפני כל ההשגות, אנחנו לא יודעים מיהו הבורא. אלא נמצאים מרוחקים ממנו, היינו, בשינוי צורה, בניתוק ממנו, בתכונות הפוכות. אבל בלי לדעת על ההפכיות הזאת, כי כל דבר האדם לומד רק מדבר שכנגדו. לכן האדם צריך הרבה לעבוד על עצמו כדי למשוך את האור שיבוא, ולאורו יבין מה זה נקרא שהבורא הוא ההיפך ממנו. וזה נקרא להשיג שינוי הצורה. ובמידה הזאת שמשיגים את שינוי הצורה, משיגים את הכרת הרע, שאנחנו הפוכים ממנו.