"אמנם עדיין נשאר לנו להבין, סוף סוף, כיון שהרצון לקבל לעצמו, הוא כל כך פגום ומקולקל, איך יצא והיה במחשבת הבריאה באין סוף ברוך הוא, שלאחדותו",שיש לו שם באין סוף, "אין הגה ומלה לפרשה."
איך יכול להיות שבורא ונברא, ממצב קרוב מאוד, שהיו בדבקות, בשלימות ובנצחיות, פתאום מתדרדר מצבם עד למצב הפוך, שכלל לא היה קיים מלכתחילה? אפשר היה להבין זאת, אם היה טמון במצבם איזה פגם, שהיה הולך ומתגלה. אבל במצב הנקרא "אין סוף", שיש ביניהם אחדות ושלימות אינסופית, הרי לא יתכן ולוּ התחלה של סיבה, למצב שאינו שלם בתכלית השלימות. אז איך לאט לאט הולך ונעשה מצבו של הנברא, למצב הפוך מאין סוף?
"והענין הוא, כי באמת תכף בהמחשבה לברוא את הנשמות, היתה מחשבתו יתברך גומרת הכל".לבורא לא נחוצים אמצעים, זמנים, תנועות, או סדרת פעולות. כל מה שעולה במחשבתו, מיד מתקיים. ומדוע? כי אצלו אין פעולה חוץ ממחשבה. אלא כלפינו היא באה כסדרת פעולות, כהרגל פעולות, להכרת המצב שבו אנו נמצאים, הנקראות "סדרת תיקונים", כדי שנבוא להרגשת המצב האמיתי.
ומצד הבורא, קיים רק רצון אחד, רצון להנות לנבראיו. ולהנות לנבראים הוא מצב אחד ולא שניים או שלושה, כי הוא מצב השלימות. ולכן חייבים לומר, שברגע שעלתה מרצונו המחשבה היחידה, מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, מיד קם ונהייה הדבר, ללא הקדם פעולות לפני כן או סדרת פעולות אחרי כן, אלא יוצא ובא בבת אחת.
"כי אינו צריך לכלי מעשה כמונו, ותיכף יצאו ונתהוו, כל הנשמות וכל העולמות העתידים להבראות מלאים בכל הטוב והעונג והרוך שחשב בעדן, עם כל תכלית שלמותן הסופית, שהנשמות עתידות לקבל בגמר התיקון", איך שנראה לנשמות, שעוברים סדרת פעולות התאמה, בהרגשה, בהבנה, בהכרה, למצב שבו נמצאים. אבל מצד הבורא המצב הוא מלכתחילה "אחד יחיד ומיוחד".
"דהיינו אחר שהרצון לקבל שבנשמות כבר קבל כל תיקונו בשלימות. ונתהפך להיות השפעה טהורה, בהשואת הצורה הגמורה, אל המאציל יתברך", ואז הנשמות מרגישות אותו מצב, שהבורא מלכתחילה תכנן וברא ועשה כמצב אחד.
הפעולה היא פשוטה. מצד הבורא, מעשה הבריאה הוא רק מחשבת הבריאה. ממנה יוצא מיד עולם אין סוף, שהוא אור וכלי באחדות אינסופית. אבל ההכרה במעשה הבריאה צריכה לבוא מצד הנברא. הכלי חייב לעבור פעולות כלפי עצמו, כדי להכיר שהוא נמצא בעולם אין סוף.
"והוא מטעם כי בנצחיותו יתברך, העבר והעתיד וההוה משמשים כאחד, והעתיד משמש לו כהוה. ואין ענין מחוסר זמן נוהג בו יתברך (זהר משפטים אות נ"א. ז"ח ברא' אות רמג)." כלפי הבורא אין חלוקה לזמנים, אלא המחשבה, הפעולה והתוצאה שיוצאת, הם כאחד. למרות שבעל הסולם מציג את מעשה הבריאה כסדרת פעולות. קודם מחשבה, אחר כך מעשה ולבסוף תוצאה ממנה. אבל זה מפני שאנחנו לא מסוגלים לתפוס את הרעיון הזה, שיש מחשבה וכבר בתוכה מתהוֵוה הנברא עד מצבו הסופי. ללא שום הבדל בין המחשבה והפעולה של בריאת הנברא, לבין הנברא עצמו שנמצא שם בכל שלמותו.
במצבנו, אנחנו לא מסוגלים לתאר ולחשוב, אלא רק במושגים של זמן, תנועה ומקום, רק אם יש שינוי. ללא הבדל בין משהו למשהו, אנחנו לא מסוגלים לתפוס, כי תפיסתנו היא רק מצד הכלי. וכלי לא מסוגל להבין, שבאור אותו משהו פשוט קיים וזהו. לכן אי אפשר לומר, מתי הבורא ברא, מאיזו נקודה באה ההחלטה, שלפניה לא היתה מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו. אלא בא לו לחשוב, בא לו לברוא נברא, ואז ברא. כי רק אצלנו, אצל הנבראים, קיימות השאלות האלו.
"ומטעם זה", שעבר, הווה ועתיד, משמשים בבורא כאחד, ואין בו שום שינוי בשום מובן, לא זמן, לא תנועה ולא מקום, "לא היה כלל ענין הרצון לקבל המקולקל, בצורה דפרודא, באין סוף ברוך הוא, אלא להיפך שאותה השואת הצורה, העתידה להגלות בגמר התיקון," כלפי הנשמות, "הופיעה תיכף בנצחיותו יתברך", באין סוף, באותו מצב של התהוות הנברא.
"ועל סוד הזה אמרו חז"ל (בפרקי דר"א) קודם שנברא העולם",אותה התהוות כלפי הנשמות, "היה הוא ושמו אחד", מצב אין סוף. "כי הצורה דפרודא שברצון לקבל לא נתגלתה כלל במציאות הנשמות שיצאו במחשבת הבריאה, אלא הן היו דבוקות בו בהשואת הצורה, בסוד הוא ושמו אחד. ועיין בתע"ס ענף א'." כלפי הבורא אין שינויי מצבים, אלא מצב אחד, "הוא ושמו אחד", שאין כלום חוץ ממנו. ורק כלפי הנשמות יש זמן קלקול וזמן תיקון.
לאיזה בורא הנברא פונה?
הנברא פונה לבורא שהוא מדמיין לעצמו, לפי מידת הקלקול והתיקון שלו. אבל תמיד פועל לאותו מצב יחיד וקבוע ששרוי בו מלכתחילה, אותו אור אין סוף שממלא כל המציאות, ונמצא עמו בהשוואה אחת. לא כנקודה, אלא באחדות של "הוא ושמו אחד".
אם אור אין סוף, הבורא, שקיים מחוץ להרגשת הנברא, הוא המצב האמיתי, ואילו מציאותו של הנברא כל הזמן משתנה, אז פניותיו, בקשותיו תפילותיו של הנברא, בהכרח עולות לאותו מצב של נקודת המגע האמיתית בינו לבין הבורא. כלפי הנברא היא נסתרת. כפי שהיא נסתרת מאיתנו, עד שלא מרגישים איפה נמצאים, אלא שרויים בחוסר הכרה ובנוסף לו במצב המדומה.
כלפי מי מחשבת הבורא יוצאת בבת אחת?
המצב הזה קיים כלפי הבורא. וכלפי הנברא הוא יתקיים, שיחזור אליו לאחר כל התיקונים. מצב הא' הוא כלפי הבורא. מצב הב' הוא זמן התיקונים. ובמצב הג' הנברא משיג אותו מצב אמיתי שקיים מלכתחילה, אבל היה רק כלפי הבורא.
"הוא" זה אור אין סוף, ו"שמו" זה הכלי, הנברא. למה "שמו" נקרא הנברא? כי הנברא נותן שמות לבורא, לפי הרגשתו, לפי השגתו. כמו ש"הוא", אור אין סוף, טוב ומטיב, כך הכלי שמגיע למצב טוב ומטיב, מגלה את האור, ונמצא עימו באחדות אחת שנקראת "הוא ושמו אחד" - סימן הדבקות.
האם עולם אין סוף הוא שורש לכל המאורעות שעל הנברא לעבור?
בבורא לא קיים שום שורש לשום מצב, חוץ ממצב של דבקות בינו לבין הנברא. כי מחשבת הבריאה היא רק מצב אחד ויחיד - נברא שלם כמו הבורא. ולא נמצא בשום מצב פחות ממנו, כי פשוט לא קיימים מצבים אחרים.
בתוך מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו מתהווה הנברא. את ההתהוות הזאת ניתן להביע מצד הנבראים רק כסדר פעולות, כסדר זמנים:
יש מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו. מחשבת הבריאה הזאת מחייבת את יציאת הנברא. מחייבת שהנברא יהיה רצון להנות. כי הבורא רוצה להנות לנברא, והנברא חייב להיות בדיוק אותו רצון למה שהבורא רוצה לתת. והנברא הזה צריך להיוולד, ולקבל את כל ההטבה שהבורא רוצה לתת לו. ולהגיע למצב שהוא נהנה ממנה, באותה מידה שהבורא חשב מלכתחילה.
זאת אומרת, מצד הנברא נדרש סדר של תהליך פנימי, להכיר את ההטבה, את מחשבת הבריאה, של הבורא. לכן מדובר תמיד כלפי הנבראים ולא כלפי הבורא, אלא על זמנים ותנועות לפי הבנת הנבראים.
"והנך מוצא בהכרח, שיש ג' מצבים לנשמות בדרך כלל. מצב הא' הוא מציאותן באין סוף ברוך הוא במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם צורה העתידה של גמר התיקון." מצב הא' הוא אין סוף - גמר התיקון.
"מצב ב', הוא מציאותן בבחינת שתא אלפי שני," "שנה" מהמילה שינויים, "שנתחלקו על ידי ב' המערכות הנ"ל", טומאה וקדושה, "לגוף ונפש". זאת אומרת, על ידי שתי המערכות, טומאה וקדושה, שמתחלקות לגוף ונפש, גוף ונשמה, הנברא עובר "ששת אלפים שנה", שינויים.
"וניתנה להן העבודה בתורה ומצוות, כדי להפך את הרצון לקבל שבהן ולהביאו לבחינת רצון להשפיע נחת רוח ליוצרם, ולא לעצמם כלל. ובמשך זמן מצב הזה, לא יגיע שום תיקון לגופים רק לנפשות בלבד". הנשמה עוברת תיקון מסוים, בעוד הגוף עדיין מחכה לתיקונו.
"כלומר שצריכים לבער מקרבם כל בחינת הקבלה לעצמם שהיא בחינת הגוף"."תיקון הנשמה" נקרא שמלכות כדי להיתקן סופגת לתוכה את תכונות הבינה. "גוף" נקרא רצון לקבל ו"נשמה" נקרא כוונה על מנת להשפיע. תחילה רוכשים כוונה על מנת להשפיע, תכונות הבינה, הנקרא "תיקון הנשמה", כלים דהשפעה. ואחר כך מתקנים את הרצון לקבל.
למה בסדר כזה? מפני שהנברא כלול מט' ראשונות, שדרכם נבראה המלכות, הספירה העשירית. ולכן קודם צריכה המלכות להיכנס לט' ראשונות וכתוצאה מזה לברוא עולמות. ולאחר בריאת העולמות לעשות איתם את ההפך, לקלוט בתוכה תכונות של ט' ראשונות, את תכונות הבינה. ומהתהליך הזה באות נשמות, נשמת אדם הראשון וממנה כל הנשמות, שנמצאות תחת עולמות א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.
והמערכת הזאת, מפני שאי אפשר ליצור חיבור בין בינה ומלכות, אלא על ידי שבירה, נבראה תחילה בצורה מקולקלת. נוצר פרצוף הנקרא "נקודות דס"ג" שמורכב מבינה ומלכות, אבל שבינה ומלכות נמצאות בו עדיין בניתוק זו מזו, על ידי מצב הנקרא "צמצום ב'", שבין גלגלתא ועיניים לאח"פ נמצאת פרסא.
ואז כדי לבנות מאותה מערכת, תכונות בינה שייכנסו לתוך מלכות, נעשית שבירה. שקודם בינה נכנסת לתוך מלכות, ושתיהן מתקלקלות. בינה הופכת לעל מנת לקבל ומלכות הופכת למקבל. וכך נוצר ביניהן חיבור, אבל בדרגת על מנת לקבל. ומהדרגה הזאת מתחילים לתקן. מהחיבור הזה עולים לתיקון ומתקנים את עולמות אבי"ע, אותה מערכת שיכולה לתקן את המלכות.
ואחר כך מכניסת ט' ראשונות בשבירה למלכות נברא אדם הראשון, שאותו מתחילים לתקן על ידי עולמות אבי"ע. זאת אומרת, בניית המערכת מתחלקת לשני תהליכים. תהליך של בריאת העולמות, בניית העולמות ואיך הם מסתדרים כלפי הנברא העתידי. ותהליך של בריאת מערכת הנשמות.
ותיקון הנשמות נעשה בשני שלבים. שלב ראשון שמתקנים בנשמות בינה ומלכות בצמצום א', שלא משתמשים בכלל בכלים דקבלה. תיקון גלגלתא ועיניים, החלק הראשון בנשמה, שהוא למעלה מחזה. שלב הנקרא "עד תחיית המתים". ושלב שני תיקון כלים דקבלה, האח"פ שבנשמות, שלב הנקרא "תחיית המתים".
"מצב ב', הוא מציאותן" של הנשמות "בבחינת שתא אלפי שני, שנתחלקו על ידי ב' המערכות הנ"ל לגוף ונפש, וניתנה להן העבודה בתורה ומצוות, כדי להפך את הרצון לקבל שבהן ולהביאו לבחינת רצון להשפיע נחת רוח ליוצרם, ולא לעצמם כלל. ובמשך זמן מצב הזה, לא יגיע שום תיקון לגופים רק לנפשות בלבד," לתכונות הבינה באותה ערבוביה, שנעשתה אחרי שבירת אדם הראשון.
"כלומר שצריכים לבער מקרבם כל בחינת הקבלה לעצמם שהיא בחינת הגוף, ולהשאר בבחינת רצון אך להשפיע בלבד." מתקנים תכונות הבינה. "שזהו צורת הרצון שבנפשות." שכלים דקבלה נמצאים בצמצום, חוזרים כביכול לאדם הראשון לפני השבירה. "ואפילו נפשות הצדיקים לא תוכלנה להתענג בגן עדן אחר פטירתן",לאחר פטירתן מהרצון לקבל שלהן. כשמגיעים ל"גן עדן", לבינה, אין מלכות. זאת אומרת, לא עובדים עם רצון לקבל, אלא רק עם רצון דלהשפיע, רק עם תכונות הבינה. זה נקרא "צדיק".
מי שמגיע למצב, שהמלכות שלו נמצאת כולה תחת הצמצום, ותכונות הבינה שבו, כולן מתוקנות, נקרא ש"עלה לגן עדן". ולכן לא יכול "להתענג בגן עדן אחר פטירתן", מהרצון לקבל שלו, "אלא אחר ככלות כל גופן להרקב בעפר." לאחר שמתקן את המלכות שלו ומביא אותה לגן עדן, אז מגיע לתחיית המתים.
"מצב הג' הוא גמר התיקון של הנשמות אחר תחית המתים",זאת אומרת, אחר שמתקנים את כל הכלים דהשפעה. "שאז יגיע התיקון השלם גם אל הגופין," אל הרצון לקבל, אל האח"פ. "כי אז יהפכו גם את הקבלה עצמה, שהיא צורת הגוף, שתשרה עליה צורה של השפעה טהורה," לקבל על מנת להשפיע. "ונעשים ראויים לקבל לעצמם כל הטוב והעונג והנועם שבמחשבת הבריאה." זאת אומרת, העבודה של תיקון גלגלתא ועיניים נקראת "ששת אלפים שנה", והעבודה שבאה אחריה על תיקון האח"פ, נקראת "תחיית המתים".
"ועם כל זה יזכו", וכאשר יעשו כל זאת, אז "יזכו לדבקות החזקה, מכח השואת צורתם ליוצרם." כשמגיעים לסוף הדרך, זה נקרא "דבקות", שהוא המטרה. "כי לא יקבלו כל זה מצד רצונם לקבל, אלא מצד רצונם להשפיע נחת רוח ליוצרם, שהרי יש לו יתברך הנאה שמקבלים ממנו. ולשם הקיצור אשתמש מכאן ואילך בשמות ג' המצבים הללו דהיינו מצב א' מצב ב' ומצב ג', ואתה תזכור כל המתבאר כאן בכל מצב ומצב."
כי בסוף ששת אלפים שנה קורת "תחיית המתים".
מה הם "ששת אלפים שנה" אם אין זמן?
"ששת אלפים שנה" הכוונה למספר הפעולות והשינויים, שהנברא צריך לעבור כדי לתקן את עצמו.
תיקון האח"פ לא נעשה בשלב אחד. אלא הוא דורש סדר הפעולות שקורות לקראת סוף "ששת אלפים שנה".
מצב הא' נקרא שלימות, שמופיעה מצד הבורא וכלפי הבורא, ומתקיימת בפועל גם כלפי הנברא. אלא כלפי הנברא, הרגשת הנברא, מתגלה מצב אחר, כי הנברא חייב להרגיש את מצב הא' מתוך הכרתו. ועד אז, הנברא לא מסוגל להנות ממצב הא', כפי שהוא ניתן מצד הבורא, אלא הוא נדחף על ידו לסדרת פעולות, כתוספת מעל הרצון לקבל שלו.
כמו שקורה לאורח שבא להתארח, ועומד לפני שולחן ערוך מלא כל טוב. הוא לא מסוגל לאכול בטרם שהוא מתקן את היחס שלו כלפי בעל הבית, ורק אז הוא מוכן לאכול. אבל הוא לא מתקן, לא את בעל הבית, לא את הרצון לקבל שברא בו, לא את הסעודה שמותאמת להפליא לרצון לקבל שלו, אלא מתקן רק את הבושה שלו. את המחשבה והכוונה שלו כלפי בעל הבית, שלא היתה קודם ונוספה כעת, כי הנברא עצמו מחליט שהיא חסרה לו.
למרות שבעל הבית לוחץ שיאכל, ולא מבין כביכול למה האורח מתעכב ולא אוכל כלום. אבל האורח לא מסוגל לקבל, אלא רק בהתאם לתיקון היחס שלו כלפי בעל הבית. לפיכך, כל התיקונים הם על הכוונה, על היחס מצד הנברא, אותה תוספת כוונה מעל הרצון לקבל. לכן ההליך הזה לא קיים כלפי הבורא, אלא רק מצב הא'. אבל אם הנברא מתקן את הכוונה שלו לעל מנת להשפיע, אז הפעולה שלו לקבל נחשבת פעולה של נתינה טהורה.
איך הנברא יכול לתקן את הכוונה שלו, היינו, לעבוד עם כל הרצון לקבל שלו בכוונה על מנת להשפיע? תחילה עליו לקנות כוונה על מנת להשפיע, יחס של השפעה, שקונה אותו מתכונת הבינה. ואחרי שקונה את הכוונה על מנת להשפיע, מצב שנקרא "גמר את הכלים דהשפעה", "גלגלתא ועיניים", אז הוא מתחיל לתקן את האח"פ. וזה נקרא ש"בא לתחיית המתים", לאותה תקופה הסמוכה לסוף התיקון (או אח"פ דעליה, או ל"ב האבן).
מה פירוש "ככלות כל גופן להרקב בעפר"?
"גוף" נקרא רצון לקבל, כלים דקבלה. הרצון חייב להגיע להרגשה, שפוסל עצמו משימוש בצורתו הראשונה, על מנת לקבל. והיחס הזה, שהנברא קובע מצד הכוונה על מנת להשפיע, שהרצון לקבל שלו ללא כוונה, הוא לא כשיר לשימוש, זה נקרא ש"הגוף נרקב באדמה". כי האדם מסתכל על הגוף שלו, על הרצונות שלו, כלא שְמִישִים, כּמַעַלִים ריקבון.
רק לאחר שהאדם קובע יחס כזה כלפי הרצון שלו, הוא יכול להתחיל לתקן את הרצון לקבל. לצרף אותו לתכונות הבינה, ולהשתמש עם תכונות הבינה יחד עם המלכות, בלקבל על מנת להשפיע.
יש שלבים של שימוש ברצון לקבל. קודם צריך להגיע להכרת הרע, לראות שהרצון לקבל ללא כוונה, הוא נורא וההפך מהבורא. ובמקביל לעשות עליו צמצום. כלומר, לא רק לקבוע שהוא רע, אלא לקבל כוחות לעלות מעל הרע הזה ולא להשתמש בו.
ולאחר שמצטיידים בתכונות הבינה, אפשר לבוא לרצון לקבל עם כוחות לבחור ממנו, בלי לחשוש שיקפוץ פתאום בלי שליטה. אלא להיכנס אליו כמו בעל הבית, ולבחור עם איזה רצונות להשתמש, ועם היתר לא להשתמש.
בצמצום א' עושים מסך על כל הרצון. ואז מתקינים מסך לקבל על מנת להשפיע, על חלק מרצונות נבחרים, ומשתמשים בהם. וכך הולכים ומתקינים בהדרגה מסך על מנת להשפיע על כל רצון ורצון, עד שמגיעים למצב, שמשתמשים בכל הרצון לקבל, עם הכוונה על מנת להשפיע.
והתהליך ההדרגתי הזה כולו, מתחלק אצל בעל הסולם לשלב של קניית תכונות הבינה, קניית הרצון להשפיע, הכוונה על מנת להשפיע, הנקרא "ששת אלפים שנה". ובתום "ששת אלפים שנה", לשלב הנקרא "תחיית המתים" (שעדיין לא מציין לאיזו תקופה הוא מתכוון). ולאחריו גמר התיקון, שכל הרצון לקבל מתוקן על ידי תכונת הבינה.
האם לפני המחסום אפשר להבין מה זה גלגלתא?
לפני המחסום אי אפשר להבין רוחניות ולא מונחים רוחניים. מה שלא נמצא בנו מהרוחניות, שלא הגענו לרכוש את תכונתו, אי אפשר לנו להבינו. ניתן לנו להבין רק מתוך שימוש, מה שמכירים, אותו מבינים. וזה נקרא "מה שלא נשיג לא נדע בשם". הנברא נותן שֵם רק לפי השגתו. על התכונות שעובד בהן עם רצון דלהשפיע או רצון לקבל, הוא יכול לתת שמות. ומה הם "שמות"? על ידי המסך ממלאים את הרצונות באור, וכנגדם מבינים את תכונות הבורא.
"וכשתסתכל בג' מצבים הללו, תמצא, שמחייבים זה את זה בהחלט גמור, באופן שאם היה אפשר שיתבטל משהו מאחד מהם, היו מתבטלים כולם. כי למשל אם לא היה מתגלה מצב הג', שהוא התהפכות צורת הקבלה לצורת השפעה," ממצב הא' למצב הג', "הרי בהכרח לא היה יכול לצאת מצב הא' שבאין סוף ברוך הוא, שהרי לא יצאה שם כל השלמות" הסופית, במצב הג', "אלא מפני, שהעתיד להיות במצב הג' כבר שימש שם בנצחיותו יתברך כמו הוה",זאת אומרת, מצב הא' לא היה קיים בשלימות, אלמלא מצב הג' קיים כבר באין סוף, ומחזיק אותו ומקיים אותו.
"וכל השלימות שנצטיירה שם באותו המצב, היא רק כמו העתקה מהעתיד לבא, אל ההוה אשר שם, אבל באם היה אפשר שיתבטל העתיד, לא היתה שם שום מציאות בהוה. הרי שמצב הג' מחייב כל המציאות שבמצב הא'." אין זמנים ואין מצבים, אלא כלפי הבורא הם כמצב אחד. ואפילו אם כלפי הנשמות צריכים להתרחש זמנים, פעולות ותנועות, אין הם פוגעים במצב הא', כי מצב הג' קיים ונמצא. אלא רק כלפי הנשמות הוא צריך להתברר. אבל אין ספק שהנבראים יעשו את הבירור ויבואו למצב הג'. ולכן מצב הא' קיים במלואו בנצחיות ובשלימות.
"ומכל שכן בהתבטל משהו ממצב הב', ששם מציאות כל העבודה העתידה להגמר במצב הג', דהיינו העבודה בקלקול" קודם. כי גם לקלקל זה עבודה, להגיע להכרת הרע. " ותיקון, ובהמשכות מדרגות הנשמות, ואיך יהיה מצב הג'. הרי שמצב הב' מחייב את מצב הג'." ללא כל המצבים האלו שעוברים על הנשמות, לא היו עוברים ממצב הא' למצב הג'. למה? כי מצב הב' הוא בירור, הוא קליטה, הוא הכרה, הוא הבנה, של מצב הא'. וכאשר מבינים את כל מצב הא', אז נקרא שמגיעים למצב הג'. זאת אומרת, בלי מצב הב' לא יכול להתקיים מצב הג'. ובלי מצב הג' אין קיום למצב הא'.
"וכן מציאות מצב הא' שבאין סוף ברוך הוא, שכבר נוהגת שם כל השלמות שבמצב הג', הרי הוא מחייב בהחלט שיותאם זה, דהיינו שיתגלה מצב הב' ומצב הג'. דהיינו ממש בכל אותה השלמות אשר שם, לא פחות משהו ולא יותר משהו. הרי שמצב הא' עצמו מחייב בהכרח שתתפשטנה מערכות זו לעומת זו," טומאה וקדושה, "במציאות הב', כדי לאפשר מציאות גוף ברצון לקבל המקולקל על ידי מערכת הטומאה, ואז אפשר לנו לתקנו" על ידי מערכת הקדושה. "ואם לא היתה מערכת העולמות דטומאה, לא היה לנו הרצון לקבל הזה," המקולקל, הגדול, המופרז, "ולא היה אפשר לתקנו ולבא למצב הג'" המתוקן, לגמר התיקון.
"כי אין אדם מתקן מה שאין בו." אלא חייב להכיר שיש בו קלקול ומהו הקלקול, וכנגדו חייב לבוא תיקון. ורק אז הוא מתקן. לכן חייבות להיות מערכות שמבררות לאדם את מצבו האמיתי לעומת הבורא. "הרי שאין לשאול, איך נתהותה ממצב הא' מערכת הטומאה, כי אדרבה מצב הא' הוא המחייב מציאותה" של מערכת הטומאה, "ולהתקיים כן, במצב הב'." מלכתחילה, ממצב הא' שייצא, כבר ברור שהנברא צריך להכיר כל חומרת מצבו לעומת הבורא, כל ההפכיות צורתו לעומת הבורא. לשנוא אותה, לבעוט בה ולרצות לתקנה לצורה שלא יהיה שום שינוי בינו לבין הבורא.
וכך "הכרת הרע" נקרא, שהנברא חייב להיות תחת מערכת הטומאה. ורק אחר כך הוא עובר ממנה תחת מערכת הקדושה. זאת אומרת, כבר במצב הא', שמדברים על שלימות, על דבקות נברא בבורא בהכרת הנברא, מובן שחייבת להיות סדרת מצבים של הכרת הרע, היינו, זוהמה וטומאה שיש ברצון לקבל, שלא מצויד בכוונה על מנת להשפיע. שכתוצאה ממנה הנברא מתקן את צורת השימוש, את הכוונה על הרצון לקבל, שיהיה בעל מנת להשפיע.
הדגש כאן הוא רק על עניין אחד. שמצבו המושלם של הבורא, מחייב את הנברא לעבור דרך מצבים נגדיים, כדי להחליט שגם הוא רוצה להיות שלם. אי אפשר להכיר את השלימות, אלא מההיפוך שלה. ולכן השלימות בעצמה מולידה, מקיימת ודואגת למערכת הטומאה. כי מצד השלימות, מצד הבורא, אין זו מערכת טומאה. אלא גילוי טבע הנברא בצורתו האמיתית, כלפי הנברא עצמו. והבורא שרואה וצופה ומרגיש עד כמה המערכת הזאת מועילה, לא רואה בפעולות ובמצבים האלה כמגונים, אלא רואה אותם בשימוש הנכון, כפי שהם במצב הא'.
האם הנשמות נמצאות בג' מצבים הללו או לא?
במצב הא' לא נמצאות נשמות. נשמות נקראות "חלק אלוה ממעל", חלק שנחתך מהבורא כמו בגרזן. לכן הן קיימות ממצב הב' בהרגשה. חלק מהתקופה, כמו במצבנו, בעולם הזה, בתהליך הקטן שנמצאים למטה מהכרה, לא מרגישים שנמצאים חתוכים מהבורא ומנוגדים לו. אבל בתקופה של התהליך הרוחני, הנקרא "ששת אלפים שנה", הנשמות מתחילות להכיר את עצמן כחלק מנותק מהבורא, ומתחילות לתקן את עצמן בלהשפיע על מנת להשפיע, ואחר כך בלקבל על מנת להשפיע. כלומר, מתחילת "ששת אלפים שנה" מתחילה הנשמה.
תחילה היתה מחשבת הבריאה, מצב אין סוף. ואז מלכות נכנסה לבינה ונבראו העולמות. ולאחר מכן בינה נכנסה למלכות, ונברא אדם הראשון. שעובר שבירה, ולאחר השבירה הנשמות עוברות תקופה שנקראת "העולם הזה", מצב ללא הכרה. וממנו מתחילה ההתעלות משך ששת אלפים שנה שבסופם תחייה ולאחריה גמר התיקון. והעולם הזה לאחר שבירה הוא נקרא זמן של הכנה. שמתעוררת הנקודה שבלב, במהלך אחד הגלגולים, מתחילה ההכרה איפה אנו נמצאים. ולפני כן הכל הכנה מצד הבורא.
והנשמות נולדות מאדם הראשון. מקליטת בינה במלכות. אבל מהתעוררות הנקודה שבלב מתחילה פעולתן העצמאית מתוך הכרה.