אני ראשון ואני אחרון
תשמ"ה - מאמר י"ד, 1984/85 - מאמר 14
"אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלקים". המטרה - דביקות בה'. ע"י עבודה בעמ"נ להשפיע.
"לעולם יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט. ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו, וידעוהו, ויעבדוהו מאהבה".
כדי להגיע למטרה, לדביקות בה', לכוון שהכל יהיה בעמ"נ להשפיע, צריך לקבל חסרון, שלא מוצא סיפוק בעבודה דשלא לשמה. אז מחפש סדר אחר בעבודה. כי רגיל לעסוק בתו"מ ברצון לקבל, שלא לשמה. ועכשיו צריך להחליף את יסוד החיים שלו, בשיעור שרואה לא לשמה כלא נכון ואין לו מנוחה, עד שיצא מהלא לשמה.
מי נותן לו להרגיש, שלא לשמה רחוק מה'? - "אני ראשון", שה' נתן לו חסרון לאמת.
מתחיל לעבוד לצאת מאהבה עצמית לעמ"נ להשפיע ב"כל אשר בידך ובכוחך לעשות, עשה".
וכשזוכה לדביקות ה', חושב, שע"י יגיעתו כנגד אהבה עצמית, שזכה לזה - אז "ואני אחרון". ש בורא נתן קודם כלי, שזה נקרא "אני ראשון", ואח"כ נתן השפע, שזה נקרא "אני אחרון".
בגשמיות, מי שלא עובד, לא מקבל שכר, אבל לא מקבל עונש. אבל בעבודה רוחנית מי שלא עובד, מקבל עונש.
אבל העונש שמקבל, הוא שלא הולך נכון, זה ה סיוע, שדוחפים אותו לטוב. לכן "אשרי הגבר, אשר תיסרהו ה'", שזהו "אני ראשון". אבל לא לכולם נותן ה' להרגיש יסורים בדרך דשלא לשמה, אלא רק "את אשר יאהב ה', יוכיח", שמעלים אותו ללכת בדרך הנכונה. וזה נבחן לא לעונש, אלא לתיקון, לדרך התורה. ודרך יסורים היא עונש.
כשכבר יש לו כלי דהשפעה, במקום שהיה לו רצון לקבלה עצמית, מקבל עכשיו רצון, שמצפה לה', שיתן לו רצון להשפיע, ואז זוכה להטוב, שבמחשבת הבריאה. וזה "אני אחרון" - המילוי.
מהשגחה פרטית, שהאדם צריך לומר, שלפי התגברותו בעבודה זוכה להמטרה, שצריך להאמין בשכר ועונש. אבל לאחר גמר עבודתו, צריך לומר, שהכל הוא בהשגחה פרטית, "אני ראשון ואני אחרון".
להגיע למטרה - לכוון כל מעשיו ומחשבותיו לשמה, מתייחס אל ה'. שצריך בהשתוות הצורה לה', רק להשפיע לה', ואינו דואג לתועלת עצמו.
היוצא, שהאדם צריך להרגיש זקוק, שה' יעזור להגיע "שכל מעשיו יהיו לשם שמים". ואז מתחיל סדר העבודה דלשמה. ואז זוכה לטוב.