וכאשר יענו אותו

תשמ"ה - מאמר ט"ז,

1984/85 - מאמר 16

מילוי - לא נקרא עבודה. עבודה - שמקבל עבורה שכר.

עבודה - פעולות שעושה מאין ברירה, היות שמשתוקק לקבל שכר. שכר - דבר שמשתוקק. השתוקקות אמיתית - "טוב לי מותי מחיי" אם לא משיג. בשיעור היסורים שחסר נמדדת ההשתוקקות.

לכן אם האדם רוצה לקבל מילוי, מוכרח להיות מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי.

אם סובל ממצרים - אהבה עצמית, מקליפת מצרים - הקליפה הכללית, מאומות העולם שבו, לאומת ניצוצי הקדושה, "עם ישראל", שהכאב שלא יכול לצאת משליטתם, שלא חסר שכר, אלא רק לעבוד לש"ש, מסיבת קליפת מצרים, שמבקש רק עבודה, אבל שליטת הרצון לקבל לא נותנת להשפיע.

אבל אם עוד לא הגיע הזמן לצאת ממצרים, אין בחירה לצאת מהגלות? –האם חייבים לחכות לקץ הגלות? – "עד שמת מלך מצרים", שנפל מחשיבות, אז זכר ה' ישראל ושמע תפילתם – לא תלוי בזמן ובכמות היסורים, אלא לפי הרגשת היסורים.

למשל: אם צריך לתת יגיעה 1000 גרם יסורים כדי לקבל שכר, "לפי יגיעה שכר", כי "אין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון". והיגיעה היא ההכנה להרגיש מילוי. 1000 גרם חסרון יכול לתת בכמות ובאיכות.

בכמות היסורים: כל יום עשר דקות יגיעה, או עשר דקות בחודש זוכר שמרוחק מה', שאז מצטער.

באיכות היסורים: שזוכר שמרוחק מה', זה כואב אבל לא נורא, יש דברים שכואב או משתוקק להם. צריך לעבור תהליך של יגיעה ויסורים עד "ושבת עד ה'".

בחירה: בכמות - לקצר תהליך של היסורים ע"י הוספת הזמן, באיכות - הוספת הרגשת היסורים שמרוחק מה'.

יש הפרש בין כמות לאיכות בביצוע. בזמן, האדם יכול לעשות סדר זמנים, להקציב אפילו בכפיה, שהגוף לא רוצה, היות שזה מעשה. אבל באיכות לא מסוגל לכוף את עצמו, להרגיש כאב שנתרחק מה', שלא איכפת לו - מזה נמשך הגלות.

ובזה רק חברה יכולה לעזור לו - שנכנס בין החברים, ולא עושה עליהם שום ביקורת, כמה הם מתגברים. כי לא יכול לקבל סיוע מחברה, אם אין לו דביקות עמהם, אם הם קטנים ממנו. ואם 'זורק' את הגאוה שלו, לומד מהם, ויכול לקצר את הזמן, שכל הכמות והאיכות, שבזה יתגלו היסורים, יכול לקצר אותם, שכל היסורים יתגלו אבל בזמן קצר.