יש תמיד להבחין בין תורה לעבודה

תשמ"ה - מאמר כ"א,

1984/85 - מאמר 21

תורה - בפני עצמה, לא מדברים מהאדם, כאילו אין אדם, אלא מדברים מהתורה לעצמה, שמותיו של הקב"ה. כל חשיבותה שמדברים מה', שנתן הנהגה, ששמותיו הקדושים ישפיעו לנשמות. שיקבלו אותם ויוכלו להתקיים עם הגילוי.

שהאדם נותן תשומת לב להרגיש שהוא מדבר מה', שאין לנו הבנה, שיהיה איזה קשר, שנבין, שמדברים מה', רק צריכים להאמין, שכל התורה היא שמותיו של ה'.

שמלובשים בדינים ובהלכות, שהאדם צריך לקיים מצות בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, או בסיפורי מעשיות, או שמלובשים בשפת הקבלה והשמות הקדושים. לזכור, שהפנימיות המלובשת בלבושים, היא האלוקות, שכל התורה היא שמותיו של ה'.

לכן כשלומדים תורה בדרך ארץ, לזכור ממי מדברים, שבאופן כזה יכולים להמשיך מאור התורה, ושנרגיש "כי הם חיינו ואורך ימינו" - שאז האדם בשמחה, שדבוק בחיי החיים. כי מתחיל להרגיש להטיב לנבראיו, שזוהי סיבת בריאת העולמות.

הטוב הזה צריכים להוציא מהתורה. וזה נקרא, שמדברים רק בשבח התורה ולא חושבים על האדם. לכן בזמן לימוד התורה האדם נמצא בשלימות, כי "במקום שאדם מחשב, שם הוא". ומזה צריך לקבל חיות לכל היום, כי "זמן תורה לחוד, וזמן תפילה לחוד", משום שהם בסתירה. בתורה מדברים דווקא מה', מתורת ה'.

ובזמן העבודה מדברים דווקא מהאדם, כי היא שייכת לאדם, שצריך לעבוד. האדם הוא בריאה, חסרון, יש מאין. יש - רצון לקבל, שצריכים למלאות, כי זה תכלית הבריאה. מטעם השתוות הצורה נעשה צמצום על הרצון, שצריכים להעביר את הצמצום מהרצון , שיוכל לבוא למטרה המכונה "רצונו להטיב".

ולהעביר את הצמצום ניתנה סגולה שהיא תו"מ, שנקראת "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". בעבודה יש להבחין, אם מתקדם למטרה של העברת הצמצום. היינו, אם יש כבר ניצוצי השפעה, שכבר קיבל משהו מסגולת תו"מ בזיכוך המחשבה והרצון. נמצא שבעבודה שייך ביקורת על עצמו.

אבל בתורה אין ביקורת, אלא שילמד תורה כמו שהיא, ורק צריך עצות להחשיב את התורה.

פנימיות התורה - שמותיו של ה', התגלות האלקות.

חיצוניות התורה - מה שמגולה (הלכות, מוסר, עבודה, מעשיות) שנקרא לבושים על התורה.

אם התורה לעצמה מתייחסת לבורא, לאלוקות, אז מה האדם יכול להוציא מהתורה, אם אין קשר אליו? - על זה כתוב "גדול המדרש שמביא לידי מעשה". שהאדם צריך מעשה, "אשר ברא אלקים לעשות". לכן "לא המדרש עיקר, אלא המעשה". תשובה: "גדול המדרש, שמביא לידי מעשה", שמאור התורה, הפנימיות, מאיר לאדם ומביא לו כוח לעשות מעשים טובים. כמ"ש "אשר ברא אלקים לעשות".

"זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד" - בלימוד התורה לחשוב רק על חשיבות התורה ולא על עצמו. בתפילה לגלות חסרונות, שיכול לבקש שיתמלאו.

כי רק בגשמיות החסרונות מגולים, כי באים מהרצון לקבל, שמגולה. אבל ברוחניות, שבנויה על הרצון להשפיע, החסרון שהאדם ירגיש שחסר לו, נקרא רצון להשפיע.

אלא האדם צריך לתת יגיעה, עד שירגיש חסרון של רצון להשפיע. ובשיעור זה יכול להתפלל לה', שיעזור לו, שכל דאגותיו יהיו "רצון להשפיע". ובשיעור שרחוק מזה, צריך להצטער ולבקש רחמים מה'.

האדם צריך לבקש מה', שירגיש, שחסר לו רצון להשפיע, ושזה כל המעכב להגיע לרוחניות.

נמצא, שהבורא צריך לתת לאדם הן הכלי והן האור. "אחור וקדם צרתני" - הכלי והאור.

בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. המאור שבתורה, פנימיות התורה, מחזירו למוטב. אבל צריכים לכוון לקבל את מאור התורה בזמן הלימוד.