על משכבי בלילות
תשמ"ה - מאמר כ"ג,
1984/85 - מאמר 23
כנסת ישראל, מלכות, כוללת כל הנשמות. כל אדם עולם קטן, נכלל מע' אוה"ע, כנגד ז"ס - לעומת ז"ס דקדושה.
ישראל שבאדם - הנקודה שבלב, חושך, ישראל שבו אינה מאירה, נבחנת לאחוריים, משום שנמצאת בגלות תחת שליטת ע' אומות שבאדם.
שליטה על ישראל ע"י שאלות, מתי שרוצה לעשות לה', נותנים להבין שלא כדאי, רק לאהבה עצמית. ולש"ש - "מה העבודה הזאת לכם?", "שאלת רשע". ואם מתגבר, אז באה "שאלת פרעה" - "מי ה' אשר אשמע בקולו".
ושאלות אלו חוזרות עד שלא מסוגל לצאת משליטתן. ומשפילות את ישראל שבאדם עד לעפר, לאהבה עצמית.
אם היתה המלכות שמים בכבוד, אז לכבוד היה לנו ההזדמנות לשמש לה' אפילו שירות קטן לרב יחשב. ואנו מבקשים מה', שמלכות שמים בשיפלות, "שכינתא בעפרא", רוצים שה' יגלה חשיבות דמלכות שמים, שאז לזכיה גדולה יהיה לנו, שנזכה עי"ז לצאת מאהבה עצמית ולזכות לאהבת ה'.
באדם ג' נפשות: נפש דקדושה, נפש דקליפת נוגה, נפש דג' קליפות הטמאות.
והנפש דקדושה - מאירה רק בנקודה. הנפש דקליפת נוגה, שצריכה להתחבר לנפש דקדושה. עיקר הפועל היא הנפש דקליפת נוגה. נפש דג' קליפות הטמאות אי-אפשר לתקן. נפש דקדושה לא צריך לתקן. כל העבודה בנפש דקליפת נוגה.
כשעושה מצוות - נוגה מצטרפת לקדושה. כשעושה עבירה - נוגה מצטרפת לנפש דג' קליפות הטמאות. הנפש דקדושה באחוריים, לא מאירה, בשיפלות. לכן לא רוצים להשתדל ולעשות מעשים טובים, בכדי שקליפת נוגה תצטרף לקדושה.
לכן "על משכבי בלילות, בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאנו ממנה", שנפש דקדושה היא שייכת לכנסת ישראל, והיא נמצאת בארץ אחרת הטמאה, ומבקשת מאת האהבה נפשי, שיוציאני ממנה, מארץ הטמאה. פירוש,
היות שהנפש דקדושה בשיפלות, לכן הנפש דנוגה עושה מה שרוצות ג' הקליפות הטמאות. נמצא, שהנפש דקדושה מוכרחת לסבול את שליטת ג' קליפות הטמאות. לכן מבקשת לצאת מהגלות.
אשה מזרעת תחילה, עוד לא היתה הטיפה בסופה לזכר, אם ה' לא שלח בה נשמה של זכר. שה' מבחין בטיפה, ראויה לנשמה של זכר או של נקבה, נחשבת לגזירה של הקב"ה. שאם לא הבחין, ולא שלח נשמה של זכר, לא היתה נגמרת הטיפה להיות זכר. ונמצא שאין סתירה.
ג' שותפים באדם אחד. אביו, זכר, איש, שלימות, כי זכר - שלימות, לכן נותן לובן. אמו, נקבה, אשה, חסרון, נקב. יש אור אדום, שאי אפשר לעבור, מחסום, שלא יכולים ללכת קדימה, וה' נותן את הנשמה, כי הכל יכול האדם לעשות, אבל רוח חיים שייך לה'.
וסדר העבודה: לחלק העבודה ליום ולילה. יום שלימות, לילה חסרון. להיולד ע"י אביו ואמו. אביו נותן הלובן, השלימות, איש, זכר. אמו נותנת לו חסרון, אשה, נקבה. שלימות וחסרון - כי חייב לקבל מזון לחיות, ואז יכול לעבוד. גם בעבודת ה', מוכרח לקבל מזון רוחני, ואז יכול לעבוד, לתקן. ומזונות מקבל רק משלימות.
ניתן להוציא שלימות כשעוסק בתו"מ, לא להסתכל על עצמו, בסדר או לא, אלא של מי תו"מ מקיים. חשיבות הנותן, לקבל מזה חיים ושמחה. זה נקרא "אביו נותן לובן" - שלימות בשתיים: א. התרוממות שדבוק בהשלם, להאמין שבשלימות מזונות לעבוד. ב. לפי חשיבות משלימות, מרגיש חסרון מעבודה שאינה השפעה אמיתית.
אבל הצריך לתקן את עצמו, נוקבא, החסרון שלו. שזה נקרא "אמו נותנת האודם" - המחסומים בדרך למטרה. אז תפילה, שלא מתקדם בעבודה דלהשפיע, רואה שאין לו כוח להתגבר על הטבע.
משלמות ומחסרון, מאו"א, יוצא שהקב"ה עוזר לו, נותן לו נשמה, רוח חיים. ואז נולד. אם ה' לא נותן לו נשמה, נקרא "נפל". היות באדם ב' כוחות דקבלה והשפעה לתקן בעמ"נ להשפיע. כוח השפעה - "איש", כוח הקבלה - "אשה", "זריעה" - עבודה. כמו כן בעבודת ה', אם הוא רוצה לתקן את הכלים דהשפעה, המכונים "זכר", "איש", שזה נקרא "אם האיש מזריע תחילה", היינו, תחילת מחשבתו הוא לתקן כלים דהשפעה, אז "וילדה נקבה", כידוע שיש ערך ההופכי בין כלים לאורות, ש"אור הנקבה" נקרא בחינת קטנות.