בכל דבר יש להבחין בין אור לכלי
תשמ"ה - מאמר כ"ה,
1984/85 - מאמר 25
בכל דבר, בין המשפיע, הבורא, ובין המקבל, הנברא, יש להבחין בין אור לכלי.
היות שאין אור בלי כלי, כי אין מי שישיג אותו, שיכול לדבר ממנו, לכן יכולים לדבר רק מאור המלובש בכלי - משיעור ההתפעלות שלו מהשפע הנשפע אליו. וצריכים להאמין, שכל מה שהאדם מקבל לגופו, בא מה', הן גשמיות והן רוחניות, כי כוח אחר שמשפיע לו, אין בעולם.
ולכן כשהאדם מתחיל להיכנס בעבודת ה', סדר העבודה בלהודות לה' הוא, לתת שבחו ואח"כ יתפלל.
להודות לה', שברא את העולם - לפי שיעור ההנאה.
ואז מתחיל הבירור של אמת ושקר, שבו ההבדל בין עבודת הפרט לעבודת הכלל, אם תורתו אומנתו או לא. תורתו אומנתו, שע"י התורה רוצה לזכות לאמונה. אנשים השייכים לכלל לומדים תורה לזכות לעוה"ב, על מנת לקבל. אנשים השייכים לפרט עוסקים בעל מנת להשפיע.
בשבחים של ה' ישנו הבירור של אמת ושקר. אם צריך לתת תודה לשני שעזר לו, אז שיעור התודה הוא לפי הרגשת העזרה שקיבל. שמתחיל תודה לה' על מה שנתן לו, מתחיל לחשוב טובות שקיבל, ובשיעור זה מתפעל מהטובות שעשה עמו, כך שיעור גדלותה של התודה.
מברך - בשיעור שנהנה מהעולם. אז רואה שחסר לו גשמי ורוחני, ולא נותן לשבח ה' - ואז יש לו עבודה ללכת למעלה מהדעת, ולהאמין שה' עושה עימו רק טובות - וכאן יש בירור אמת ושקר.
היות שה' טוב ומטיב, לכן יש יגיעה להאמין למעלה מהדעת שכך הוא. נמצא, כשמתחיל לסדר שבחו של ה', כבר יש לו על מה להתפלל, כדי שיוכל ללכת למעלה מהדעת. ולפני זה לא היה לו חסרון באמונת ה' למעלה מהדעת. ועכשיו מרגיש חסרון באמונה, ואז הוא נצרך ללמוד תורה, בכדי שהמאור שבה יחזירו למוטב.
נמצא, זה שרוצה לשבח ה', זה גורם חסרון, שהוא רחוק מהשלימות, ואז יש מקום עבודה וצורך לתפילה ולתורה.
אבל לפעמים אם רואה שפלותו, מתייאש ובורח מהמערכה, ומקבל תענוג אם שוכח ממצבו, מרוחניות, או משינה , שאז הגוף לא מביא לו שפלות ויאוש.
לכן צריך להזהר תמיד שלא ליפול ליאוש, ליסורים שלא יכול להמשיך בעבודה. ולכן צריך להיות זהיר לעשות ביקורת על עצמו רק כשקובע, ולא מתי שהגוף שלו עושה חשבון נפש.
כתוב [1], מי שעושה מצוות התורה והולך בדרך ה', כאילו עושה אותו. הלא מלוא כל הארץ כבודו גם לפני עשיית תורה ומצוות ע"י הנבראים?
מדברים מתוך הכלים, שיש אור כשיש כלי, אז הכלי משגת האור. מטרת הבריאה להטיב - לנבראיו שיש להם כלי. כי כשאין הנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג, אין מתגלה שם ה' "טוב ומטיב".
כשהתגלה שמו של ה' "טוב ומטיב" בשלימות, היינו בלי בושה, יש צמצום והסתר, שיכולים להשיג טוב ומטיב בכלים דהשפעה, בהשתוות הצורה - וזה יכולים להשיג רק ע"י עשיית תו"מ בכוונה להשפיע לה' ולא לתועלת עצמו, שזה נקרא השתוות הצורה.
ועושה עי"ז שיתגלה השם של ה' בטוב ומטיב, שכולם ירגישו טוב לפי השתוות הצורה, כמו שעושה אותו.
[1] זהר, בחקותי, יח