מהו שע"י תורה זוכה האדם לצדקה ולשלום

תשמ"ו - מאמר ג',

1985/86 - מאמר 3

צדקה = אמונה. אמונה נחשבת לצדקה. הנותן צדקה אינו מצפה שיחזירו לו. ובפרט צדקה של מתן בסתר. צדקה נקרא בלי שום תמורה. האמונה צריכה להיות בלי שום תמורה. להאמין בגדלות ה', שיקבל ממנו איזה שכר, כולו בעמ"נ להשפיע.

הטבע שלנו הוא רק לקבל וממנו מגיעים לאמונה, שהיא בעמ"נ להשפיע ע"י תורה, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב.

אי אפשר להגיע לאמונה, לפני השתוות הצורה עם הבורא, שכל מעשיו בעל מנת להשפיע נ"ר לה'.

מה' לא בא רע, ובעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה בה' וה' נעלם ממנו.

כי מטרם שהאדם זכה לכלים דהשפעה, אין הוא מוכשר לקבל את הטוב והעונג מה'. מרגיש רע, ולא יכול לזכות לאמונה אמיתית, עד שיתקן הרע שבו, שמקבל עמ"נ לקבל.

ע"י התורה, שמחזירו למוטב, יקבל כלים דהשפעה, יזכה לאמונה, צדקה, אמונה שה' רב ושולט. וזה בסיס האמונה ללא תמורה.

שלום זה גמר העבודה. לאחר שיש כלים דהשפעה, זוכה לאמונה, משיג מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, מרגיש טוב, שברא ה' להטיב לנבראיו, אז זוכה לשלום.

ומטרם שזכה לצדקה, שהיא אמונה, כלים דהשפעה, אין בו כלים להשיג טוב ועונג, מחוסר תיקון לטוב, שלא יהיה בושה. שבשביל זה היה התיקון צ"א. ורק לאחר שיהיה לאדם תיקון כלים דהשפעה, יש מקום לשרות בו אור ה', שהוא להטיב לנבראיו.

ולפני זה הוא בקטטה עם ה', עם עירוב של הנאת עצמו, כי נדמה לו שהוא צדיק, ולא מרגיש שהוא עוסק בתו"מ לא לשמה. וגמר העבודה הוא להגיע לשלום.