בענין כבוד אב

תשמ"ו - מאמר ה',

1985/86 - מאמר 5

בן יכבד אב ועבד אדוניו. לא מתביישים לומר שה' אבינו, אם לא נוהגים בו כבוד. כבודו בארץ שכינתא בעפרא.

אם עבדי ה', אין יראה. עבד מתבטל לפני האדון, ומקבל מאדונו רק בכדי לשמש לאדון ולא לצורך עצמו.

רוצים שה' ימלא את האהבה העצמית שלנו.

לכן הבורא ברא הסתרה: אם הנבראים לא מוכנים להיות עבדים, לקבל ע"מ להשפיע נ"ר לו, הם רואים רק תענוגים שניתן לראות, תענוגי פירוד, שניתן לקליפות הארה דקיקה, לכל התענוגים הגשמיים, בכדי שיהיה להם קיום. רק באור הזה שנמצא בגשמיות ניתן לראות, ששם נמצא תענוג. משא"כ על רוחניות ישנה הסתרה, על כל התענוגים הרוחניים. לכן מי שחושק לאהבה עצמית, בורח מהאמת, מהטוב והעונג שיש שם, מחמת שהחושך מכסה אותו.

לכן האדם, שנברא בכלי קבלה ע"מ לקבל, מוכרח להתחיל בשלא לשמה, לעצמו, שלא יברח מהעבודה דלהשפיע. שמקיים תו"מ, מה שה' ציווה וישלם לו שכר יותר מכסף, כבוד ושאר התאוות.

כשהוא דורש מהגוף לוותר על תענוגים, הגוף שואל, "מה תרויח מזה?", האם יהיו לו מזה תענוגים יותר גדולים? - וצריך לומר לו, שבמקום התענוג המדומה תזכה להנאה אמיתית, לשכר רוחני. אלא בלי עבודה תהיה לו בושה. לכן ניתנו תו"מ, להאמין שה' ישלם על ויתורים, תמורת שכר אמיתי, שכר רוחני.

הגם שעוד לא יודע מהו רוחניות, מ"מ מאמין שזה יותר מכל התענוגים הגשמיים. שע"י שבירת הכלים וחטא עץ הדעת, נפלו לקליפות רק ניצוצים, אבל התענוג האמיתי בעולם הבא, הוא תמורת עבודה בתו"מ.

אבל לאחר שהאדם כבר נכנס לעבודת ה', ורוצה לידע דרך העבודה האמיתית, אז שומע, שהעבודה צריכה להיות לצורך בעל הבית ולא לעצמו. תו"מ ניתנו, מפני שאנחנו צריכים עי"ז לקבל מאור התורה המחזירו למוטב, להשתוות.

שכל הלבושים, שרוצה לקבל הנאה, יהיו מכלים דהשפעה. כי בלי תענוג אי אפשר לעבוד. אלא התענוג יהיה כמה שיכול להשפיע למלך. ואם רוצה לדעת, כמה הוא מקבל הנאה מעבודתו, אל ימדוד נהנה מעבודתו, כמה יש לו הנאה משימוש המלך, אלא כמה הוא רוצה שהמלך יהנה מעבודתו. נמצא, שכל חשיבתו הוא ממה שהוא משמש את המלך.

היוצא מזה, שאם האדם רוצה לעשות ביקורת על עצמו, אם הוא מתקדם בעבודה, אז יש לעשות זאת בשני אופנים:

א. מסתכל על השכר שמקוה לקבל מהבורא, אם מקבל כל יום שכר יותר גדול - מודד בכלי קבלה.

ב. כמה נהנה לשמש להבורא, וכל שכרו שמשפיע לה' – מודד חשיבות ה'. וזו המדידה האמיתית.