תפילה אמיתית היא על חסרון אמיתי
תשמ"ו - מאמר י"א,
1985/86 - מאמר 11
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".
כל שועתם (היסורים) היו רק מן העבודה. וישמע אלקים את נאקתם - רק על העבודה.
שתי סיבות, גורמות לעסוק בתו"מ: תענוגי עולם הזה ופחד שה' יעניש אותו. שלא יקבל תענוגי עולם הבא.
אם הסיבה לקיים תו"מ היא תועלת עצמו, אין התנגדות מהגוף, כי בשיעור שמאמין בשו"ע, יכול לעבוד, וכל יום מרגיש שמוסיף. כי כוונתו לשכר. מאמין בשו"ע על מה שעושה. לכן כל כוונתו רק שהמעשים יהיו בסדר. כל דאגותיו רק על הכמות.
ומי שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, בלי תמורה, מטעם גדלות ה', לכבוד יהיה לו, אם יתנו לו לשמש את המלך.
ג' אופנים ביראת ה': מתועלת עצמו: מעונש בעוה"ז, מעונש גיהנום. מתועלת ה': משום שה' גדול ומושל בכל.
שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבת לקיים תו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו להשפיע לה', להשפיע נ"ר ליוצרו.
וכאן מתחילה הגלות – היינו, שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא עמ"נ לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. מעשים שלא לרצון הגוף יכול לעשות למעלה מהדעת, נגד רצון הגוף. אבל לא בהרגשה והשכל שמרגיש רע ושקר. מטבע הגוף לא לעשות שום תנועה ללא תמורה. אם כן אין אפשרות לעבוד לש"ש.
וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שלא יכול לעבוד עבור ה', ולא רואה, שיוכל לצאת מהקליפות. שאז תפילתו אמיתית, שאין בידו לצאת מהגלות הזו, להיות נגד הטבע, רק ה' יכול להוציאו. דווקא שמרגיש את הגלות, מתפלל מעומק הלב.
שיתפלל מעומק הלב, יש ב' תנאים:
- שרוצה לעשות המעשים רק להשפיע, לצאת מאהבה עצמית, אז הוא בעל חסרון.
- משקיע יגיעה לצאת מאהבה עצמית, ואינו יכול, אז נצרך לה', שיעזור לו, אז תפילתו אמיתית, שמצידו אינו יכול לפעול מאומה.
נמצא, שבגלות מצרים השיג כלים, רצון שה' יעזור לו לצאת מהגלות, שאין אפשרות להיוושע, אלא ה' יכול לעזור לו. זה נקרא תפילה אמיתית.