מהו ההבדל בעבודת ה' בין כללי לפרטי
תשמ"ח - מאמר ל"ג,
1987/88 - מאמר 33
"בא חבקוק והעמידן על אחת, צדיק באמונתו יחיה". שצריכים לקיים את כל התו"מ בכדי להגיע לאמונה, וזה שלימותו.
האדם נברא ברצון לקבל לעצמו, בהפכיות הצורה להבורא, המשפיע, וע"י שינוי צורה, האדם נעשה נפרד מהבורא.
ולפני שהאדם מסוגל לקבל מהבורא את הטוב, הוא אינו יכול להגיע לאמונה. בכדי שיתנו לו טוב, התנאי שיהיו לו כלים דהשפעה.
ואיך אמונה היא שלימות, הלא צריכים ג"כ תיקון הבריאה, "כלים דהשפעה"?
1. סדר העבודה הוא שהרע, ה"רצון לקבל לעצמו", יחזור למוטב, שיהיה לו כוח להשתמש בע"מ להשפיע.
וצריכים תו"מ להגיע לידע שהרצון לקבל "רע".
תורה - סם החיים או סם המוות. סם רפואה למי שחולה. קודם צריך ללמוד תורה, בכדי לדעת שהוא חולה.
לכן תורה מתשת כוחו של אדם, שע"י התורה הוא רואה את הרע שבו, ושאין לו כוח התגברות.
לכן הסדר:
1. לקיים תו"מ בכדי להגיע להכרת הרע.
2. לקיים תו"מ, משום ש"המאור שבה מחזירו למוטב", שמקבל מלמעלה כוח להשפיע, השתוות הצורה.
3. לקיים תו"מ באופן כללי, כדי להגיע לפרט, שהוא האמונה. וזו מטרת עבודתו.
0. אבל קודם – להיות עַם, כלל, לקיים תו"מ בכדי שיקבלו שכר, ואם לא יקיים תו"מ, יקבל עונש.
יוצא הסדר:
1. כלל ישראל, שמלמדים אותם לשמור תו"מ על הכוונה של אהבה עצמית. ואסור לגלות להם, שצריכים לעבוד לשמה, בע"מ להשפיע, אלא שיתנו יגיעה לתועלת עצמו. ועל זה יש כוח לעבוד ללא הגבלה, כי זה האדם מבין בטבע, ומוכן למען הרצון לקבל לעצמו לעשות הכל.
אבל לעבוד בדרך הפרט, לדביקות ה', לצאת מאהבה עצמית, לא מסוגל לעשות אפילו עבודה קטנה.
כלומר אותה יגיעה בע"מ לקבל יש לו כוח ובע"מ להשפיע אין, כאילו הר גבוה עומד לעיניו, כי זה נגד טבעו - וזה הכרת הרע - מצב א' בעבודת הפרט.
מצב ב' - לקיים תו"מ, בכדי ש"המאור שבה מחזירו למוטב", שעל ידי המאור יקבל כלים דהשפעה, שתהיה לו תשוקה להשפיע לה', ומזה הוא יהנה.
מצב ג' - אמונה שלימה, אז זוכה לטוב שבהשגחה.
כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מה' בגלוי.
שמו של ה' "טוב" ואם האדם מרגיש רע, הוא לא יכול להצדיק את ההשגחה העליונה, שה' טוב. לכן התיקון, שהאדם לא מאמין, שה' סיבב לו כל הרע, ולא מדבר רע על ה'.
לכן ה' שולח לאדם ירידה, שזרקו אותו מהעבודה. והוא ברוגז, שה' עשה לו רע.
ומי שמתאמץ לא להיפרד מהאמונה, אעפ"י שטועם רע בהשגחה - יש לו שכר. מי שלא מתאמץ, יש לו עונש, שלא מרגיש את ה'.
מי שיכול להתאמץ ולומר, שה' שולח לו את הרע, וזהו לטובתו - נשאר באמונה, בשיעור שיכול לומר, שהמצב שבו הוא נמצא, הקב"ה שלח לו לטובתו, ונשאר באמונה. ואם לא יכול לומר, שהקב"ה שלח זאת לטובתו, אלא שזהו לרעתו, אז נקרא, שה' פועל רעות - לכן ה' נסתר, וזה העונש.
יוצא, שלולי העליות והירידות, לא היה בידי האדם להרגיש, שהוא בעל חסרון, שזקוק לרחמים, שאין לו כוח לצאת מאהבה עצמית ולעשות נחת לה'.
לשם שמים, ללא שום תמורה עבור עבודתו, אין האדם מסוגל לעשות. אם האדם רוצה לאכול לשם שמים ולא לתועלת עצמו, הגם המעשה הוא קבלת הנאה, אבל זה שצריך לכוון, זה אינו בידו, ורק הקב"ה יכול לעזור על זה. וזהו ההבדל בין עבודה כללית, השייכת לכלל, ולעבודה פרטית.