אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / בראשית א', חלק ד' / ויְצַו ה' אלקים על האדם

ויְצַו ה' אלקים על האדם

432. ויְצַו ה' אלקים על האדם לאמור, מכל עץ הגן אָכול תֹאכֵל. אין צו אלא עבודה זרה. ה', זו ברכת השם. אלקים, אלו הדיינים. על האדם, זו שפיכת דמים. לאמור, זה גילוי עריות. אין צו אלא עבודה זרה, כלומר, כל מקום שנאמר צו, רומז על איסור עבודה זרה. אף כאן מורה המילה, ויצו, שאסר לו עבודה זרה.

על שבע מצוות אדה"ר הצטווה כאן. ויצו, הוא עבודה זרה. ה', זה איסור ברכת השם. אלקים, אלו הדיינים, שישפטו צדק. על האדם, זה איסור שפיכת דמים. לאמור, זה איסור גילוי עריות. מכל עץ הגן, ולא גזל. אכול תאכל, ולא איבר מן החי.

מכל עץ הגן אכול תאכל, מורה שהתיר לו הכול, אפילו עצה"ד, אלא שיאכל אותם בייחוד. שעצה"ד יהיה בייחוד עם שאר עצי הגן.

433. כי אנו רואים, אשר אברהם אכל מעצה"ד, ויצחק, ויעקב, וכל הנביאים אכלו מעצה"ד. ועכ"ז, וחיו. אבל התירוץ הוא, כי אילן זה, עצה"ד, אילן המוות הוא. שכל מי שנוטל אותו עצמו לבדו, הוא מת, כי סם המוות לקח. פירוש עצה"ד, היא הנוקבא דז"א. וצריכים תמיד לייחד אותה עם שאר עצי הגן, הספירות דז"א. ואז אפשר לאכול ולקבל השפע ממנה, שהיא עצה"ד.

ובאופן זה אכלו ממנה אברהם יצחק ויעקב וכל הנביאים. אבל מי שאינו מייחד הנוקבא עם ז"א בעלה, אלא שממשיך שפע ממנה עצמה לבדה, אז היא סם המוות, כמ"ש, ביום אכולך ממנו מוֹת תמות. כלומר, ממנה לבדה, משום שמפריד ומקצץ בנטיעות. שמפריד בין הקב"ה ושכינתו. וע"כ דינו מיתה.

434. אדה"ר היה מושך בעורלתו, שהפריד ברית קודש, יסוד דז"א, ממקומו וחלקו, מהשכינה. וע"כ ודאי היה מושך בעורלה, שעזב את ברית קודש, הייחוד של הקב"ה ושכינתו. והתדבק בעורלה, הקליפה, המפרידה בין הקב"ה לשכינתו. והתפתה בדברי הנחש.

435. ומפרי העץ, לא תאכלו ממנו, פן תמותון. מפרי העץ, זו האישה, הנוקבא דז"א. לא תאכל ממנו, משום שכתוב, ורגליה יורדות מוות, שרגלי הנוקבא יורדות לקליפות, ששם המוות. כלומר, אם ממשיך שפע ממנה לבדה, כשאינה בזיווג עם בעלה.

ואין לומר, שעצה"ד הוא ס"א, ואינו הנוקבא דקדושה, כי בנוקבא דז"א יש פירות, וייתכן לומר עליה, ומפרי העץ. אבל בס"א אין פירות, כי אל אחר הסתרס ולא עושה פרי. ואיך אומר הכתוב עליו, ומפרי העץ? אלא כמ"ש, כי ביום אכולך ממנו מות תמות, ע"כ נקרא האילן אילן המוות, אע"פ שהיא הנוקבא דקדושה, כמ"ש, ורגליה יורדות מוות, אע"פ שהיא עצמה היא חיים וקדושה.

436. האילן הזה, עצה"ד, הושקה מלמעלה, וגדל, והיה שמח, כמ"ש, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. הגן, פירושו הנוקבא דז"א. ונהר זה, בינה, נכנס בנוקבא, ומשקה אותה. שמשפיע לה מוחין דגדלות, ונעשה הכול אחד. שע"י מוחין אלו, נעשו ז"א ונוקבא אחד. כי משם ולמטה, כלומר, למטה מהנוקבא דז"א, כבר יש פירוד, ואינם יכולים לקבל המוחין הללו, כמ"ש, ומשם ייפרד. כי למטה מהגן כבר נפרד ואינו כולו אלקיות, כי נ"ר דבי"ע, שמתחת הנוקבא, אינם אלקיות.



חזרה לראש הדף
Site location tree