תלמוד עשר הספירות
לב) וזה נמשך עד שבא אברהם והורידה רקיע א', והוא בחינת החסד אשר בה שנתפשט למטה כנודע, כי אברהם איש חסד, וככן עשו השאר עד משה, ואז נתפשטה גם המלכות שבה, ונתפשטו ט"ס שבה
אור פנימי
האורות דפרצוף ההוא, ולא נשאר ממנו אלא אור הנפש בלבד בכלים דכח"ב, כנודע, בערך ההפוך מכלים לאורות. והסתלקות הזו היתה בסדר המדרגה, כמ"ש בסדר ההסתלקות דפרצופי א"ק בחלק ה'. שמתחילה עלה אור המלכות בכלי דיסוד, ומיסוד להוד וכו', עד שנסתלק לגמרי. ע"ש. וכאן נשאר אור הנפש בכלים דג"ר. כמ"ש הרב, שנכללו ז"ת שלה בג"ר שבה.
ואין להקשות כיון שהסתלקות הזו של השכינה בז' רקיעים היתה מחמת חטאםשל הדורות ההם, א"כ היו צריכים הט"ת של הנוקבא לרדת לבי"ע לקליפות, כמ"ש
הרב לעיל באות כ"ב אחר החטא שלאדה"ר. ויש לחלק, כי כאן לא היה הסתלקות של מדרגה שלמה, כי עדיין נשאר מהפרצוף בחינת אור הנפש בכלים דג"ר שלו, כנ"ל, וע"כ לא היה כאן ירידה לקליפות.
לב) נתפשטה גם המלכות שבה ונתפשטו ט"ס שבה בבחינת אב"א למטה מהחזה. ויש לדייק, שהרי לעיל, (בחלק זה אות י"ג), כתב שכל עוד שאינם משתמשים בכתר אחד, והנוקבא צריכה לקבל מז"א, נמצאת המלכות שלה כלולה ביסוד שלה, בבחינת אב"א למטה מהחזה, ועדיין אין האור ה"ר שבו מאירין בה, וכ"ז בימי החול כנ"ל.
לג) וטעם הדבר הוא, לפי שכל הנשמות שבאותן הדורות שהיו מבחי' ישראל, היו מעורבים בדור הפלגה ובדור סדום ובדור מצרים, והיה הטוב מעורב ברע, וכמ"ש בדרוש בפ"ע בע"ה, וע"כ לא יכלו הצדיקים ההם להמשיך אור הה"ר למטה שיאירו בה, וכמ"ש בע"ה בענין גלות מצרים.
לד) וזהו טעם ד' מאות שנה של גלות מצרים, שהיה גלות ההוא בחינת הסתלקות הה"ר דז"א מד' תחתונים שבו, אשר שם קומת המלכות, וכנגד ד' אלו שחסר מהם אור הנ"ל, נמשך הגלות ת' שנה.
לה) אח''כ בהגיע תור גאולת מצרים בעשרה לחודש, לקחו הפסח,להורות כי אז היתה פרצוף שלם בסוד אב"א בי"ס, ולכן לקחו מבעשור.ואח"כ המתינו עד ה' ימים, והאירו בה עוד ה"ר שבו, ואז היה ליל פסח בט"ו לחודש.
לו) וז''ס מ"ש בזוהר אמור דקי"ב על בט"ו לחודש, כי כדין, קיימאסיהרא באשלמותא: ה' על י'. פי': בהיותה בסוד אחור הוא בחי' י"ס, ושיעור קומתה אינה רק ד"ס תחתונות דז"א, וה"ר דז"א גבוהין עליהן.וכאשר היא נגדלת עמו למעלה, לוקחת מקומם, ונמצא שהיא עתה בחי'
אור פנימי
ואין בה אלא ט"ס בחסר מלכות. אמנם אין כאן הכונה על התפשטות של מלכות שלה ממש, אלא על בחינת התפשטות של עטרת יסוד שלה, בסוד שיפולי מעיים, שזה היה ע"י משה.
לד) טעם ד' מאות שנה של גלות מצרים שהיה גלות ההוא בחי' הסתלקות ה"ר דז"א מד' תחתונים שבו, ששם קומת המלכות. כבר נתבאר לעיל, שענין המוחין דישסו"ת, שהם המוחין דחול, נבחנים להארת ה"ר המאירים ממעלה למטה למקום המחזה ולמטה של הז"א, ששם עומדת הנוקבא. כי כשז"א מקבל המוחין דישסו"ת
בראש שלו, הוא כופף ראשו למקום נה"י הישנים שלו ששם עומד יעקב, המקבל שמה מז"א ומשפיע אותם אל הנוקבא. עי' לעיל דף א' תרצ"ו אות י"א ובאו"פ שם.
ונמצא שה"ר דז"א שהם המוחיןדגדלות דישסו"ת, מושפעים אל ד' התחתונות דז"א שהם תנה"י שמחזה ולמטה שלו. ומעת חטאו של אדה"ר עד גאולת מצרים, היו חסרים דמוחין האלו בז"א, ולא היו זו"ן רק אב"א מחזה ולמטה בלי הארת ה"ר הנ"ל בד' תחתונות דז"א. ודבר זה נתקן בגאולת מצרים, כי מגאולת מצרים ואילך עד בנין בית ראשון נתקנו הזו"ן אב"א בהארת ה"ר הנ"ל, ומוחין אלו לא
ה' על י'. וזהו בליל פסח, שהוא בט"ו לחודש, כי אז חזרה פב"פ עמו בבחי' ו' הנ"ל, ולכן אנו אומרים בלילה ההוא הלל גמור. ותכף ירדה כבתחילה, לכן אין הלל גמור בז' ימי הפסח.
לז) אח"כ מאז ואילך עד שבנה שלמה בית ראשון היתה בכל ימי שבתות פב"פ בבחינה ו' כנ"ל, ובכל ו' ימי החול היתה אב"א בבחינההג' הנ"ל, שהיתה בפרצוף שלם י"ס מהחזה ולמטה, וגם אור ה"ר דז"אהאירו בה תמיד. וזהו טעם זכירת יציאת מצרים, כי היתה גאולה גדולה מבחינת היותה בתחילה בימי הגלות בבחי' ב' לבד, והוא פרצוף י"ס באחור מהחזה ולמטה בלי הארות ה"ר שלו בה, משא"כ בחורבן בית ראשון, כמ"ש בע"ה.
לח) ואח''כ, כאשר נבנה בית ראשון ע"י שלמה, נתוסף עוד בה בחי' אחרת, והוא: כי בין בשבת בין בחול, לעולם היתה עמו פב"פ בחי'ו', אמנם הבחינה ז', שהיא היות ב' מלכים משתמשין בכתר אחד כנ"ל, לא היתה כך לעולם עד לע"ל, ואלו היה כן בבית ראשון, לא היתה אומה ולשון שולטת בנו כלל עוד.
לט) ואמנם עוד נתוסף עתה בבית א' הארה גדולה, והוא זה העניןכמ"ש במ"א, כי הז"א היה ו"ק חג"ת נה"י, ואח"כ עלו חג"ת ונעשו
אור פנימי
היו חסרים מהם יותר. הרי שעיקר התיקון הנעשה ע"י גלות מצרים היה לתקן הארת ה"ר דז"א ממוחין דישסו"ת אל ד' התחתונות שלו. וז"ס ד' מאות שנה שנמשך הגלות ההוא, דהיינו כדי לתקן ד' התחתונות דז"א, עד שיקבלו המוחין דישסו"ת בקביעות, בבחי' אב"א מחזה ולמטה, כנ"ל.
לז) גאולה גדולה מבחינת היותה בתחילה בימי הגלות בבחינה ב' בלי הארת ה"ר, משא"כ בחורבן בית ראשון. כלומר, כי בחורבן בית ראשון נשארה ג"כ בנוקבא בחינה הג' שהיא פרצוף י"ס אב"א מחזה ולמטה עם הארת ה"ר ממעלה למטה, דהיינו כמו שנתקנה ע"י גאולת מצרים, ומ"מ
נקרא שם חורבן, וכאן נקרא גאולה גדולה. וזה שמתרץ כאן, כי ע"כ נקרא כאן גאולה גדולה, משום שמתחילה בימי הגלות מצרים היתה בבחינה ב' שהיא אב"א מחזה ולמטה בלי הארת ה"ר, לכן אחר שהשיגה בגאולת מצרים את הארת ה"ר ממעלה למטה נחשב זה באותו הזמן לגאולה גדולה. משא"כ בחורבן בית ראשון, כיון שמקודם החורבן היתה בבחינת ו' דהיינו במקום או"א עלאין, ובסבת החורבן בהמ"ק ירדה לבחינה ג', שהיא אב"א בהארת ה"ר ממעלה למטה, נחשב זה לחורבן גמור. ומובן היטב, הטעם, שאותה בחינה ג' הנחשבת לגאולה גדולה במצרים, נחשבת לחורבן גדול בחורבן בהמ"ק, כי הכל לפי הזמן, כמבואר.
חב"ד, ונה''י נעשו חג"ת, והוצרכו הבינה להתפשט בו ולעשות נה"י חדשים.
מ) נמצא. כי יש בז"א הוד ראשון והוד אחרון, והוד הראשון נעשהאח"כ בו גבורות. ונודע, כי הבינה בז"א אתפשט עד הוד שבו. ואמנם קודם בית א' היתה הבינה בו עד הוד ראשון, שהיה אח"כ בחי' גבורה. נמצא כי התפשטות בינה תוך ז"א לא היתה כי אם בה"ר, שהם חב"ד ח"ג. וכתר אינו נמנה, מפני שהכתר ודעת הכל א', כנודע.
מא) גם ת''ת דז"א, לא נתפשט בו הבינה, כי נ"ה דאמא ארוכים ומתפשטין הרבה בב' קוין ימין ושמאל, אך היסוד שלה שהוא בקו
אור פנימי
מ) הוד ראשון והוד אחרון, והוד הראשון נעשה בו אח"כ גבורות וכו' קודם בית ראשון היתה הבינה בו עד הוד ראשון. ואע"פ שבמוחין דישסו"ת הנקראים הארת ה"ר למחזה ולמטה, היה שם בהכרח ענין עלית חג"ת לחב"ד, ונה"י לחג"ת, ובינה נתפשטה בו והוציאה לו נה"י חדשים, כי בלאו הכי אין שם אפילו ענין כפיפת ראש דז"א למקום נה"י, כי חג"ת אינם נחשבים לראש זולת אם נעשין לחב"ד, כנודע. וא"כ איך אומר הרב, שקודם בית ראשון היתה הבינה בו עד הוד ראשון בלבד, והלא גםשם הוציאה לו נה"י חדשים, והענין הוא,כי אלו המוחין דישסו"ת, אינם נחשבים כלל למוחין בשביל ז"א עצמו, אלא רק בשביל יעקב ורחל בלבד, כנ"ל באורך, וכלפי הז"א הם נחשבים רק לבחינת ו"ק דגדלות. ונתבאר לעיל (דף א' ר"ב אות קצ"ז) אשר המוחין אלו אינם מתלבשים רק בחב"ד חג"ת דז"א, כלומר בחג"ת שנעשו לחב"ד, ובנה"י שנעשו לחג"ת, אבל הנה"י החדשים שבאו על ידי אלו המוחין, נשארו פנוים מאור לגמרי. וכן כתב בשער הכונות בערבית של שבת, ע"ש. הרי שאלו המוחין של ישסו"ת שהאירו קודם בית ראשון, לא הגיעו להוד אחרון, דהיינו להוד של נה"י החדשים, אלא נסתיימו בהוד ראשון,
שנעשה עתה לגבורה בשביל יעקב, שהוא המקבל לאלו המוחין. ונמצא ע"כ שאיןהבינה מתפשטת בז"א אלא ה"ס בלבד, שהם חב"ד ח"ג, בערך יעקב, ונה"י נשארו ריקנים מאור. והם נחשבים אמנם רק חג"ת נו"ה בערך ז"א עצמו, כי בערך ז"א הם רק בחינת ו"ק דגדלות שהם חג"ת נה"י דגדלות. והבן היטב. ומה שאינו חושב שש ספירות, שהרי גם נתפשטו לשליש ת"ת העליון, וא"כ יש ו"ס חב"ד חג"ת עד החזה. זה יתבאר להלן בסמוך. וזכור ואל תתבלבל בזה כי פעם קורא אותם חב"ד חג"ת, ופעם קורא אותם חג"ת נה"י, כי זה בערך יעקב, וזה בערך ז"א. כנ"ל.
מא) ת"ת דז"א לא נתפשטה בו הבינה כי הנ"ה דאמא ארוכים ומתפשטין הרבה בב' קוין ימין ושמאל אך יסוד שלה שהוא בקו האמצעי מסתיים בדעת שלו. ולכאורה הוא נגד כל המקומות שבדברי הרב, אשר היסוד דאמא מתפשט עד החזה דז"א, וכאן אומר שנסתיים בדעת דז"א. אכן כבר חילק הרב בזה, אשר בעת ביאת המוחין, שעולים החג"ת ונעשו חב"ד, ומנה"י נעשו חג"ת, אז אין התפשטות ליסוד דאמא באלו הנה"י שנעשו לחג"ת, והוא עולה עם הכלים דחג"ת שנעשו לחב"ד. ומסתיים שם בדעת דז"א.
האמצעי, מסתיים בדעת שלו. ואז ה"ר לבד היתה הבינה מתפשטת, אךאחר בנין בית א' נתפשט בינה עד הוד ב' דז"א, והם עתה ז"ס שמתפשטות בהם הבינה תוך ז"א.
מב) ואח"כ כשגרמו העונות נחרב בית ראשון, ובעת חורבן עצמהירדה המלכות אחורי היסוד דז"א. אמנם ט"ס העליונים שבה לא ירדו לקליפות כמו שהיה בחטאו של אדה"ר, אמנם עלו למעלה בתוך ז"א בשרשיהן, כנ"ל בענין מיעוט הירח. ואלולי שנתמעט מיעוט הזה הגדול, לא היה יכולת אל הקליפות ולאה"ע להחריב בהמ"ק. אך אמנם, חזרו ט"ס עליונים להתעלם למעלה בז"א, ולא שלטו בהם הקליפות.
מג) אמנם תכף אחר החרבן, חזרה הנוקבא להתקן בבחי' ג', ונעשהפרצוף של י"ס אב"א מהחזה ולמטה, ואף כי גם אז היו מאירין בה ה"ר
אור פנימי
באופן שאלו הנה"י שנעשו לחג"ת, יש בהם מעלת חג"ת ומעלת נה"י. יש בהם מעלת חג"ת, שיש בהם חסדים בשפע כמו בכלים דחג"ת. ויש בהם מעלת נה"י, שהמה בחינת חסדים מגולים הנוהגים לאחר סיום יסוד דאמא, כמו בכלים דנה"י שמחזה ולמטה, כי כבר נסתיים עתה המסך בדעת שבראש הז"א, ויכולים עתה החג"ת להיות חסדים מגולים. ולפיכך אין כאן התפשטות בינה לת"ת, כי היסוד דאמא שהוא בקו אמצעי נסתיים בדעת שבראש, ואינו מגיע לת"ת דז"א כנ"ל. וזהו מקודם בית ראשון, מאחר שלא היו שם אלא המוחין דישסו"ת.
אחר בנין בית ראשון נתפשט בינה עד הוד ב' דז"א, והם עתה ז' ספירות שנתפשט בהם הבינה תוך ז"א. כי ע"י בנין הבית ראשון, נתקנה הנוקבא בקביעות בבחינה ו', שהיא גדולה בקומה שוה עם ז"א ומקבלת האורות של ה"ר בהיותה עמהם למעלה, שפירושו שז"א ונוקבא עולים למעלה ומשיגים מוחין דאו"א, ומלבישים אותם למעלה במקומם, כמ"ש בשבת במוסף. כי אז יש לז"א עצמו מוחין דחיה, שהמה מוחין אמיתים אליו, וע"כ מתפשטים האורות גם
לנה"י החדשים, כי האורות דחג"ת יורדין עתה לנה"י החדשים, ואורות שהיו בחב"ד יורדים לחג"ת, ובאים לחב"ד המוחין דחיה, כמ"ש הרב בדף א' ר"ב אות קצ"ז ע"ש. ונמצא שאמא מתפשטת בו עד הוד הב', דהיינו עד ההוד דנה"י החדשים כמבואר. וע"כ נבחן, שיש כאן התפשטות הבינה בז' ספירות דז"א, שהם: חב"ד ח"ג נו"ה. שהרי עתה נתפשטה הבינה גם לנה"י החדשים כמבואר. אמנם אל הת"ת אין התפשטות של יסוד הבינה, כנ"ל, כי בנה"י שנעשו לחג"ת, אין יסוד הבינה מתפשט בהם, אלא שמתעלה עם החג"ת שנעשו לחב"ד, ומסתיים בדעת שבראש הז"א, כנ"ל ע"ש. וע"כ קודם בית ראשון נבחן התפשטות בינה בה' ספירות דז"א: חב"ד ח"ג. ואחר בנין בית ראשון, נבחן התפשטות הבינה: בז' ספירות דז"א: חב"ד ח"ג נו"ה.
מב) אמנם ט"ס העליונים שבה לא ירדולקליפות כמו שהיו בחטאו של אדה"ר אמנם עלו למעלה תוך ז"א בשרשיהן כנ"ל במיעוט הירח. ולכאורה תמוה מאד, כי כל ההפרש בין מיעוט הירח לחטאו של אדה"ר
של ז''א. וכל זה בחול, כי בשבת היתה פב"פ בבחי' ו', נמצא כי בעת חרבן בית ראשון באותו גלות של ע' שנה דבבל, היתה הנוקבא ממש כמו שהיתה ביציאת מצרים ודור המדבר. וזש"ה המדבר הייתי לישראל וגו'.
מד) ומה שהיה אז בחינת גאולת מצרים נחשב עתה לגלות, לפי שבתחילה בגלות מצרים היתה גלות גמור, שאפילו בהיותה אב"א בימיהחול, לא היו אור ה"ר שלו מאירין בה, ולכן כאשר נתוסף הארת ה''ר, נחשב לגאולה. אבל עתה שבזמן בית ראשון אפילו בימי החול היו פב"פ וקומתן שוה, ואח"כ כשחזר לבחי' ג' דאב"א, אע"פ שאור הה"ר מאירין בה, נחשב לגלות גמור.
אור פנימי
מחלק הרב לעיל ( באות כ"א) שהוא משום שבמיעוט הירח לא היה ההסתלקות מחמת חטא, וע"כ עלו למעלה בז"א ולא נפלו בקליפות. משא"כ בחטאו של אדה"ר שהיתה ההסתלקות מחמת חטא ע"כ נפלו לקליפות. וא"כ כאן בחורבן בית המקדש, שהיה ההסתלקות מחמת חטא, כמו באדם הראשון, א"כ היו צריכים לירד לקליפות, ולמה עלו למעלה לז"א כמו במיעוט הירח.
והענין הוא, כי הירידה לקליפות פירושו, שהמה מתאחזים בהקלקול שנעשה ע"י החטא, ואינם נותנים אל הקדושה לחזור ולהבנות כמו שהיתה מטרם החטא, בסוד אמלאה החרבה, שלא נבנה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ולפיכך, הגם שבעת החורבן חזרה הנוקבא לנקודה תחת היסוד, אבל לא היה זה רק ברגע החורבן, כמ"ש הרב שלולא כן לא היה אפשר שיחרב הבית. ותכף אחר החורבן חזרה הנוקבא להתקן בבחינה ג', ונעשה פרצוף של י"ס אב"א עם הארת ה"ר, כמ"ש באות כ"ב. ונמצא,
שבחינת הו"ק דנוקבא לא נחרב, אלא רק בחינת הג"ר ופנים בפנים שלה, דהיינובחינת התפשטות הבינה בז' ספירות ראשונות דז"א, שהשיגה הנוקבא ע"י בנין הבית, שרק זה הוא שנאבד ממנה, ונפל לקליפות בסוד אמלאה החרבה. כנ"ל. כי זה לא חזר אליה אחר החורבן, והקליפות נתאחזו בהם.
הרי שהחטא לא פגם כלל בבחינת הו"ק של הנוקבא כי אלו היה החטא מגיע להם, לא היתה חוזרת ונבנית מהם אחר החורבן, וכיון שתכף אחר החורבן חזרה ונבנה בפרצוף י"ס אב"א מחזה ולמטה עם הארת ה"ר, הנה בהכרח לא פגם אותם כלום החטא. אלא רק, ברגע החורבן בלבד היה הכרח להם שיסתלקו, כנ"ל בדברי הרב. וזה אמרו ''ט"ס עליונים שבה לא ירדו לקליפות וכו', אלא עלו למעלה תוך ז"א בשרשיהן כמו במיעוט הירח" כי כונתו לאותם הי"ס דפרצוף הו"ק שחזרה ונבנה מהם אחר החורבן, וברגע החורבן שנסתלקו,
אור פנימי
מדגיש הרב, שלא תחשוב שנפלו לקליפות ברגע הזה, כי אם היה כן, לא היתה יכולה תכף לחזור ולהבנות מהם, אלא שהם עלו ברגע הזה אל הז"א בשרשיהם, משום שבהם לא נגע ולא פגע החטא, כנ"ל, וע"כ מדמה אותם למיעוט הירח, להורות, שהחטא לא הגיע אליהם, וע"כ היו ראוים לחזור לז"א ולא ליפול לקליפות, והיו יכולים לחזוראל הנוקבא תכף אחר החורבן. אמנם אםהיה החטא פוגם אותם, הנה ודאי שלאיכלו לחזור להנוקבא תכף אחר החורבן, כי היו נופלים בקליפות. ועי' לקמן בדברי הרב באות מ"ה, ובדיבור הסמוך.