דרוש ד' - החמץ והשאור
ב' מוחין בז"א: צלם דאמא, צלם דאבא. זה בתוך זה.
חמץ במוחין דאבא. שאור במוחין דאמא. דינים דאמא יותר תקיפים, כדמיון השאור חזק מחמץ, כי שאור מחמיץ לאחרים. לסיבה יתר אחיזת החיצונים בשאור, שהם מוחין דאמא מדאבא, שהוא חמץ.
שאור חסר ו'. ש' כנגד דחכמה דאמא, אלהים דידוין, בגי' ש'. ר' כנגד בינה דאמא, אלהים בריבוע, בגי' ר'. מוח בינה יותר דין ממוח חכמה, לכן הוא אחורים דאלהים. א' כנגד מוח הדעת דאמא, אלהים במילוי אלפין, לכן א' רומזת על היות מילויו באלפין, אבל מוח הזה גרוע מב' המוחין האחרים, לכן לא ניכר בו חשבון מילויו, רק הוראת מילויו, שהוא באלפין. נמצא, מלת שאר כללות ג' מוחין דז"א מאמא, ומוחין אלו מקטנות. וחמץ במוחין מאבא.
עץ הדעת טו"ר, יסוד דאמא שבדעת דז"א, נפסק בחזה, ושם מתגלה, ומקום אחיזה לחיצונים. חמץ ושאור זכרים, כי הם מוחין דז"א מאבא ואמא. ובהיותם עדיין בתוכו, יש קצת אחיזה אל הדינין. אמנם מחמצת ומשארת הם הנקבה. לאה עומדת באחורי המוחין דז"א, ויונקת משם מוחין שבה. הארה ממוחין דאבא ללאה נקראת מחמצת נוקבא. הארה ממוחין דאמא ללאה נקראת משארת נוקבא. מלת מחמצת ממילה חמץ. מלת משארת ממילה שאור. מחמצת אותיות חמץ תם. משארת אותיות שאר תם.
ויעקב איש תם, בעלה דלאה. מדת ימי, מדת: ת"ם ד'. מוחין של חמץ המאירין בלאה, הנקראת ת"ם, נקראים מחמצת. והמוחין של שא"ר, המאירין בלאה, הנקראת ת"ם, נקראים משארת. מכאן בזכר: לא יאכל חמץ, שאור לא ימצא בבתיכם. ובנוקבא: כל מחמצת לא תאכלו.
המהלך ד' אמות בא"י. ד' בחינות כולם נקראים לאה. ב' ממוחין דאבא, ב' ממוחין דאמא. ב' ממוחין אבא: א' נדבקת ביסוד דאבא, שבדעת ז"א. ב' נדבקת ביסוד דאמא שבדעת דז"א. ב' ממוחין אמא: א' נדבקת ביסוד דאמא. ב' עומדת בחוץ באחורי ז"א, מן החזה ולמעלה, עד כנגד מות הדעת דז"א. נמצא, כי ג' בחינות דלאה בפנים תוך ז"א. ובחינה ד' בחוץ לז"א, ואפשר שיתאחזו בה החיצונים, לכן נקראת זאת החיצונית משארת, שאר תם. כי היא לאה, הנמשכת ממוחין דאמא, הנקראים שאר כנזכר. ויש בה דינים רבים: אם להיותה ממוחין דאמא, ואם להיותה בחוץ. לכן יש פחד שלא יתאחזו בה חיצונים, וצריכה שימור גדול מחיצונים.
לכן ב' בחינות: מצה שמורה, מצה שאינה שמורה. כי לאה ב' של אבא, העומדת בפנים, תמיד שמורה מן החיצונים, ואינה מחמצת, כי אין החיצונים יכולים ליגע בה. אבל לאה הב' של אמא, העומדת חוץ לז"א, נקראת מצה שאינה שמורה מעצמה, להיותה בחוץ, ולכן צריך ליזהר בה, שלא תחמיץ, ויתאחזו בה החיצונים, ומה שהיתה נקראת תם, תחזור להתהפך לאותיות מ"ת, המורות על אחיזת החיצונים, הנקראים מות. השימור, שתחזור הארותיה ליכנס בפנים תוך ז"א, ולא תשאר בחוץ כל ז' ימי הפסח.
כל כוונת ליל פסח בבחינת רחל ולא בלאה. לפי שלאה מתבטלת בפסח ונכנסת בפנים, כדי שלא יינקו החיצוניות ממנה. וכיון שנעשה השימור בז' ימי הפסח, ונתבטלה אחיזת החיצוניות בלאה, היא נשמרת מאליה מכאן ואילך כל ימות השנה, ואין חשש בעמדה בחוץ, ולכן לא נצטוינו על אכילת חמץ או שאור, אלא בז' ימי הפסח.
לאה מתבטלת בז' ימי הפסח, ונכנסים מוחין שלה בפנים בז"א. בהכנסה בפנים, אין להם מקום לעמוד שם למעלה, והם יורדים דרך פנימיות, תוך הגרון דז"א, עד למטה בז"א בחזה שלו, ושם יוצאות באחורי החזה, ונכנסין בראש רחל, העומדות שם אב"א עם ז"א.
ובתחלה צריך לתת טעם, למה נזהרנו, שלא יצאו אלו ההארות אל לאה, מפחד אחיזת החיצונים, ואין אנו חוששים עתה בצאתם אל רחל. והטועם הוא, לסבות רבות, כי אין החיצונים נאחזים ברחל כמו בלאה. לפי שלאה אינה פרצוף בפ"ע, כשאר הפרצופים שבאצילות, אבל היא אחוריים דאמא, שנפלו למטה בעת ביטול מלכי אדום.
גם לאה עומדת במקום האורות המכוסים, ועי"כ יש יכולת לחיצונים להתאחז בה. אבל רחל יושבת תחת החזה, אשר שם האורות הם מגולים, ודומים לאור השמש היוצא מנרתקו, שאין העין רעה של החיצונים יכולה להסתכל שם.
הטעם ג', למה רחל עם ז"א עומדים אב"א, ולאה פנים לאחור דז"א. כי לאה עומדת במקום עליון, למעלה מן רחל, אין החיצונים נאחזים בה הרבה, ואנו רוצים לתת להם קצת אחיזה, דאם לא כן בלע המות לנצח, והקליפות צורך גבוה הם בעולמות, כמ"ש, והנה טוב מאד, שטוב מלאך החיים ומאוד זה מלאך המות. ולכן פני לאה עומד כנגד אחורי ז"א, ואחורי לאה נשארים בגילוי, כדי לתת אחיזה לחיצונים שיקחו חלקם. ואין אנו יריאים שיתאחזו בהם מאד, להיותה במקום עליון.
ואמנם רחל, עקרת הבית, עיקרו של בית, פרצוף בפ"ע, ככל שאר הפרצופים, והיא נוקבא אמיתית דז"א, אין רוצים שיתאחזו בה החיצונים. ועומדת למטה מלאה, ואם יתאחזו בם, תהיה אחיזתם יותר גדולה מאד, ותתגבר הרשעה, ותשחית העולם כולו. ולסיבה זו עשה המאציל, שיעמדו זו"ן אב"א, ורוח רעה לא תעבור ביניהם, כי אין להם מקום להדבק בבחי' הפנים, אלא באחוריים.
והנה אחוריה דבוקים באחורי ז"א, ואין להם מקום לכנס ולהתאחז שם. וכל זה הוא בתחילת בנינה, שעדיין הלבנה פגומה. אבל אחר שתתמלא הלבנה, ויתמתקו הדינין שבה, ותנסר בסוד הנסירה, ויושם בשר תחתינה, שהם בחי' החסד והרחמים, אז חוזרים היא וז"א פב"פ, ומזדווגים, ואין פחד מן החיצונים, כי אין להם יכולת להתאחז באחורים שלו ושלה, אף אם הם בגילוי, כיון שכבר נתקנו ונתמתקו הדינין שבהם.
ובזה יתבאר הטעם הג', כי כיון שלאה אחוריה מגולים תמיד, כי פניה פונים באחורי ז"א, לכן אנו יריאים שמא יתאחזו באחוריה הקליפות, בז' ימי הפסח, ותחמיץ דיניה, בחמץ, ולכן היא מתבטלת באלו הימים, וההארות שלה יורדות בראש רחל, העומדת אב"א עם ז"א, שאין החיצונים יכולים להתאחז באחוריה, ומכ"ש בפניה. ואעפ"י שמקום החיצונים כנגד פניה של רחל, אינם יכולים להתאחז שם.
הארות של לאה הנכנסות בראש רחל. יורדים בפנימיות גרון דז"א, נחלק לב'. כי תחלת הגרון צר, מתבקע ונעשה הפה דז"א, ויוצא משם הבל, היוצא מהפה, ונעשה או"מ לרחל. ושאר האורות נכנסים שם, ויורדים בפנים עד החזה, ומשם יוצאים ונותנים לרחל, ונכנסין בראשה.
פסח: פ"ה ס"ח, או"מ היוצא בשיחה מן הפה. אמנם הבחי' הב', היורדת עד החזה, ומשם נתנים בראש רחל, הנה אז בלי ספק שנכפלין המוחין דרחל, וזהו סוד ג"כ ד' כוסות, בליל א' של פסח, שהכונה הוא לשתות אלו הארות של המוחין דלאה, שירדו בפנים דרך הגרון, עד מקום ראש רחל, ושם יכנסו בראשה.
כנגד ד' בנים דברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול. ב"ן בגי' ב' הויות פשוטות. עתה יש לה ד' בנים, ד' מוחין כפולים, ד' שלה, וד' של לאה. ח' הויות, שהם ד' בנים, כל מוח כלול מב' הויות, שהוא ב"ן א'. ואלו ד"פ ב"ן הקדקד של רחל, כי קדקד בגי' ד"פ ב"ן.
האופן הא'. התחברות:
חכמה וחכמה - נקרא בן חכם,
חסדים וחסדים - נקרא תם,
גבורה וגבורה, דינים בדינים - נקרא בן רשע,
בינה ובינה, דינים אלא לא תקיפים - נקרא בן שאינו יודע לשאול.
האופן הב'. הכל הה"ג. התחברות גבורת החסד דלאה עם גבורת החסד דרחל, נקרא בן חכם, שהם ב' הויות מב' גבורות, ששתיהן בחי' חסדים שבגבות, והם בגי' ב"ן.
התחברות גבורת הגבורות דלאה בגבורת הגבורות דרחל, נקרא בן רשע.
התחברות גבורה הת"ת דרחל בגבורת הת"ת דלאה, נקרא בן תם.
התחברות ב' גבורות האחרות דנו"ה דרחל, שהם כמו אחד בגבורת נו"ה דלאה, שגם הם כמו אחד, נעשות בן שאינו יודע לשאל.
ב' בחי' אלו הנוספות ברחל עתה, א"מ היוצא מפה דז"א, ושארית האור היורד דרך פנימיות עד ראש רחל, תוספת לרחל בליל פסח, שאין לה בשום זמן אחר, כי עתה לוקחת חלקה וחלק לאה בבת א'.