אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / מבוא לחכמת הקבלה / יחידת לימוד מס' 3 - עבודת האדם / חלק א'. אין עוד מלבדו
קבלה לעם

חלק א'. אין עוד מלבדו

שיעור מספר 1 - כוח אחד

בשיעור זה נלמד על: ייחוד כל מקרי המציאות למקור אחד / איך מתקנים את הרצון

 

מִסרון מהבורא

את יחידת הלימוד השלישית נפתח בבדיחה.

תארו לעצמכם יום שרבי ולח במיוחד באמצע אוגוסט. חם. מאוד חם. אפשר להשתגע. נהג אחד מסתובב עם רכבו ברחובות תל אביב, כבר חצי שעה שהוא מחפש חנייה ולא מוצא. המזגן ברכב לא עובד. החולצה רטובה מזיעה והוא מאחר לפגישה חשובה. עוד רגע הוא מתפוצץ.

בצר לו, נושא הנהג את עיניו לשמיים ומתפלל: "בורא עולם, אם אתה מסדר לי חנייה, אני מוכן לעשות כל מה שתרצה: צדקה לאביונים, תרומה לבית הכנסת, צום בכיפור. הכל, כל מה שתרצה".

איך שהוא מסיים את המשפט, מתפנה לו חנייה ממש בכניסה למשרד. מיד הוא מרים את עיניו חזרה אל השמים ואומר: "זה בסדר, הסתדרתי".

אחד מעקרונות היסוד בלימוד חכמת הקבלה נקרא "אין עוד מלבדו". לפי עיקרון זה, התנאי הראשוני וההכרחי לכל פעולה בדרכו הרוחנית של האדם הוא לייחד את כל מקרי המציאות למקור אחד, לבורא. עיקרי עבודה חשובה זו מפורטים בהרחבה במאמר שנקרא גם הוא "אין עוד מלבדו", אחד מהחשובים שבמאמרי בעל הסולם. החלק הראשון ביחידת הלימוד השלישית מבוסס כולו על מאמר חשוב זה.

מקובלים הם אנשים שתיקנו את כלי הקבלה שלהם וכתוצאה מכך משיגים את העולם הרוחני. הם משיגים שכוח אחד מנהל את הבריאה כולה, כוח של נתינה ואהבה, ולכוח הזה הם קוראים "בורא". המקובלים כותבים לנו בספריהם, שרצונו של הבורא להיטיב לנבראיו הוא שמחולל את הבריאה כולה והוא שמוביל אותה עקב בצד אגודל, לפי תוכנית כתובה מראש, עד שיתממש רצונו להיטיב.

תהליך התפתחות הנברא עד השגת מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו מתחלק לשלושה שלבים (ראו שרטוט מס' 1):

השתלשלות העולמות הרוחניים ממעלה למטה, מעולם אין סוף עד העולם הזה.

התפתחות הרצון לקבל בעולם הזה במשך ששת אלפים שנה עד התעוררות הנקודה שבלב.

העלייה ממטה למעלה בעולמות הרוחניים, עד תיקון הרצון לקבל כולו ומימוש מחשבת הבריאה.

שרטוט מס' 1

שלושת השלבים המתוארים לעיל וכל אין ספור המקרים המתגלים בסדר של סיבה ומסובב במשך התהוותם - כולם משתלשלים מהמחשבה האחת להיטיב לנבראים, מהבורא האחד שמנהל את הבריאה. אין דבר מקרי במציאות. כל מקרי המציאות, יהיו אשר יהיו, משתלשלים ישירות ממחשבת הבריאה ותכליתם לקרב את הנברא למימוש מטרת הבריאה.

סיכומו של דבר, כל מקרי המציאות מגיעים ממקור אחד ומכוונים למטרה אחת, להיטיב לנבראים. לכאורה אין כאן חידוש גדול, למאות מיליוני מאמינים ברחבי העולם כולו, תפיסה זו היא דרך חיים. אבל אם נתעמק מעט בדברים, נמצא שמאחורי המילים מתחבא מסר לגמרי לא פשוט לעיכול, כמעט בלתי נסבל.

במה דברים אמורים? לפי העיקרון "אין עוד מלבדו", כל מקרי המציאות שורשם בבורא. אלא ש"כל מקרי המציאות", פירושו גם המקרים הרעים, ואפילו האיומים ונוראים - ואת האמת הזאת קשה לנו לקבל. גניבה, שוד, אונס ורצח - מהבורא אחמדינג'אד - מהבורא מלחמה וחורבן - מהבורא סטלין - מהבורא כל מחזה הפלצות שמוצג על במת ההיסטוריה מזה עשרות אלפי שנים - כולו מהבורא.

מובן שתפיסה כזאת של המציאות מעמידה בפנינו קשיים לא פשוטים (בלשון המעטה). איך אפשר להצדיק יחס כזה?! זה פשוט בלתי נתפס. ואם לא די לנו בכך, המקובלים כותבים שכל מופע האימים הזה נעשה מתוך רצונו של הבורא להיטיב. איך אפשר לתפוס דבר כזה?!

כעת אנחנו יכולים להבין, בשיעור מסוים, עד כמה העבודה ב"אין עוד מלבדו" אינה פשוטה כלל. "אין עוד מלבדו", לפי חכמת הקבלה, פירושו להגיע בפועל להרגשה שכוח אחד טוב ומיטיב מנהל את הבריאה כולה. שום הסכמה מהפה אל החוץ לא תעזור כאן. לפי חכמת הקבלה, הרגשה שבלב היא האמת הפנימית שלנו, וכל עוד אנחנו מרגישים רע, אנחנו מרשיעים את הבורא במקום להצדיק אותו.

במילים אחרות, כדי לממש בפועל את המילים "אין עוד מלבדו", עלינו להגיע להרגשה ברורה, שכוח אחד מנהל את הבריאה כולה וכל פעולותיו הן טוב מוחלט. לא צריך לחדור לעומק הלב כדי להבין עד כמה אנחנו רחוקים מהרגשה זו. מספיק לפתוח את חדשות הערב ולהיות מופתע מחדש (אם האדישות טרם ניצחה אותנו) מסרט האימה שאנחנו חיים בו - זה לא "טוב ומיטיב".

אלא שהקושי לשייך את כל הרע שבבריאה לבורא הטוב והמיטיב אינו האתגר היחיד בעבודה ב"אין עוד מלבדו". למעשה, אם נבדוק את עצמנו, נמצא שגם את המקרים הטובים שבבריאה אנחנו מתקשים לשייך לבורא, וכל שכן את כל אותם אין ספור הרגעים שאינם טובים ואינם רעים, כל אותם הרגעים הסתמיים המרכיבים את שגרת חיינו.

ייחוס כל מקרה למקור אחד, לבורא, הוא היסוד הראשון בתפיסת העולם הנקראת "אין עוד מלבדו". ולפי חכמת הקבלה, בכל פעם שאיננו עושים זאת, אנחנו עובדים אלוקים אחרים - עובדי אלילים. מיהם האלילים שאנחנו עובדים? התשובה פשוטה להדהים: כל מי שאנחנו מאשימים ברע שמתגלה לנו. יהיה זה הנהג בצומת, הבוס בעבודה או הצורר ממדינת האויב.

אם הנהג בצומת מצפצף לי, ובתגובה אני צועק עליו במקום לשייך את המקרה לבורא, אני עובד אלילים. מיהו האליל שאני עובד אותו? הנהג שצפצף לי. הוא מחריב את מצב רוחי ונדמה לי שיש לי חשבון לסגור איתו. דוגמה נוספת: אם הבוס בעבודה ממרר את חיי, ובסתר ליבי אני מאחל לו שיפוטר, במקום לייחס גם את המקרה הזה לכוח האחד שמנהל את המציאות, אני עובד אלילים. איזה אליל אני עובד? הבוס שלי. אני שבוי בתוך האשליה שהוא ממרר לי את החיים.

"לא עזוב הוא הטבע במהלכו", כותב הרב קוק, [1] "לא אלמנה ההיסטוריה בהסתבכותה. בתוכה חי גואל חזק, אדון כל המעשים, צדיק בכל הדורות. המהלכים קבועים ומסודרים, והכל הולך ואור". כל מקרה שקורה לנו בחיים, יהיה אשר יהיה, מגיע אלינו מהבורא, על מנת לקרב אותנו אליו. העבודה שלנו ב"אין עוד מלבדו" היא לשייך הכל לכוח האחד שמנהל את הבריאה כולה, גם את המקרים שלכאורה מרחיקים אותנו מהדרך הרוחנית.

כל מחשבה שצצה במוחנו, כל רצון שמתעורר בליבנו, כל מקרה שקורה בחיינו, הם למעשה קריאה מהבורא לחדש איתו את הקשר. ובחידוש הקשר עם הבורא, אנחנו נחלצים באחת מהשגרה המעוורת אל המקום שבו אנחנו באמת חיים. כל עוד אנחנו חיים בלי לשאול לשם מה אנחנו חיים, אנחנו כבובות על חוט; מובלים ללא שאלת פינו בשבילי החיים. המחשבה על הבורא, על תכלית הבריאה ואיפה אני ביחס אליה, היא מתנה יקרה מפז, הזדמנות לצאת אל החיים האמיתיים. הבורא שולח לך SMS בכל רגע, לא תענה?!

בחן את עצמך:

 

אני ראשון ואני אחרון

בשלבים הראשונים ללימוד חכמת הקבלה, עיקר המאמץ של התלמיד מושקע בחיבור החלקים הרבים שמהם מורכבת החכמה לתמונה אחת בעלת משמעות. לפני הכל, אנחנו פשוט רוצים להבין במה מדובר. ואז, לאחר שמתחילה להצטייר בנו תמונה ברורה פחות או יותר (שתשתנה אין ספור פעמים נוספות), אנחנו נמתחים מעט לאחור, משלבים ידיים בסיפוק, ושואלים: "אוקיי, אז מה צריך לעשות? ספרו לי איך אני משיג את הרוחניות הזאת".

התשובה, כפי שבוודאי כבר הספקתם להתרשם במקרים אחרים, מוצאת אותנו גם כאן לא מוכנים: איננו צריכים לעשות דבר! האור עושה את כל העבודה. אנחנו צריכים רק לרצות, לבקש מהאור לשנות אותנו, והאור יעשה את מה שהוא יודע לעשות. האור שברא את הכלי הוא שיתקן את הכלי וימלא אותו באור. ההבנה כי האור הוא שמתקן את הרצון ועלינו רק לרצות להשתנות היא חלק בלתי נפרד מהעבודה ב"אין עוד מלבדו", ועל בחינה זו בעבודה ב"אין עוד מלבדו", נעמוד בחלק זה של השיעור.

אומרים לנו שאנחנו צריכים לשנות את הכוונה, מלמדים אותנו שעלינו לצמצם את הרצון ולרכוש מסך. "מצוין", אנחנו אומרים, "עכשיו אנחנו רוצים לדעת איך עושים את כל זה. לָמדו אותנו, ונעשה". קשה לנו לתפוס שאכן "אין עוד מלבדו", ושכמו שכותב הרמב"ם הוא "עשה, עושה ויעשה לכל המעשים".[2] הרצון לקבל שבנו רוצה לשלוט בתהליך, לעשות מעשה ולראות תוצאה בהתאם, אלא שאנחנו זקוקים לעזרתו של האור, כי כמו שכתוב "אין בנו מעשים". [3]

הבורא הוא הכוח העומד מאחורי כל המקרים והמעשים בבריאה, וגם את התיקונים שעלינו לעשות בדרכנו למימוש מחשבת הבריאה, הבורא עושה. בכל הבריאה ובכל שלבי התפתחות הרצון בעולם שלנו ובעולמות הרוחניים, האור הוא שפועל על הכלי. מה החלק שלנו בכל הסיפור הזה? פשוט לרצות להיתקן.

על מהות הקשר בין האור לכלי אנחנו יכולים ללמוד כבר מהשלבים הראשונים של התפתחות הבריאה. האור, הנקרא גם "רצון להשפיע", מוציא מתוכו יש מאין את הרצון לקבל, הנקרא "כלי". נמצא, שהאור קודם לכלי והאור הוא שבונה את הכלי. זהו סדר השתלשלות הדברים במחשבת הבריאה, וזהו סדר ההתפתחות לאורך כל שלבי התפתחות הבריאה עד גמר התיקון. לאורך התהליך כולו, האור הוא החלק הפעיל והיוצר, והוא שבונה את הכלי.

כשם שהאור, הכוח היוצר שבבריאה, מפתח אותנו במהלך חיינו, מינקות לבגרות, כך הוא מפתח אותנו גם בדרכנו הרוחנית, כשאנחנו לומדים את חכמת הקבלה. יש דמיון רב בין התהליכים. במובן מסוים, לימוד חכמת הקבלה הוא תהליך טבעי, ממש כמו הדרך שבה תינוק לומד ללכת ולדבר. כמו בתינוק, גם בנו נמצאים כל שלבי ההתפתחות הבאים שלנו; וכמו התינוק, גם אנחנו צריכים רק לרצות לגלות אותם. בכל מקרה, האור הוא שעושה את העבודה. "אין עוד מלבדו".

ובכל זאת, הבדל אחד משמעותי מפריד בין התפתחות התינוק בעולם שלנו לבין התפתחותו הרוחנית של האדם. אמנם גם התינוק וגם הנקודה שבלב מתפתחים על ידי האור ובהתאם לרצון, אלא שבתינוק הרצון מתגלה בצורה טבעית ללא שאלת פיו, לפי תוכנית התפתחותו הקבועה מראש, ואילו אנחנו צריכים לבנות את הרצון להתפתחות רוחנית בעצמנו. זו נקודה חשובה מאוד, כי בנקודה זו ממש נמצאת הבחירה החופשית שלנו.

במשך כל שלבי התפתחות הרצון, החל ביציאתו ממחשבת הבריאה, דרך השתלשלות העולמות הרוחניים וכלה בעולם שלנו, ובמהלך מיליארדי שנות התפתחות בעולם שלנו, עד התעוררות הנקודה שבלב, התפתחנו באופן בלתי מודע, לפי תוכנית ידועה מראש. בכל פעם, גילה לנו האור רצון חדש בנו ומילא אותו באור.

מהרגע שהתעוררה בנו הנקודה שבלב, השתנו חוקי המשחק. אמנם גם עתה האור הוא שפועל על הרצון, הוא שיתקן אותנו והוא שימלא אותנו, כדברי הכתוב "אין עוד מלבדו", אלא שמעתה והלאה האור לא יעשה דבר, אם לא נבקש ממנו. המקובלים קוראים לתנאי הזה "מחצית השקל": אנחנו צריכים לתת את חצי השקל שלנו ואז הבורא ישלים את חצי השקל שלו.

בכל הבריאה כולה אין יותר מאשר אור וכלי, תענוג ורצון. אם נפַתח בתוכנו רצון חזק דיו וממוקד דיו, האור יתגלה בהכרח וילמד אותנו מהו צמצום, מהו מסך ומהי הכוונה על מנת להשפיע. כדי להגיע לדרישה חזקה ומכוונת כל כך, עלינו לנסות לחדש את הקשר עם הבורא בכל הזדמנות. מכאן מובן מדוע כל כך חשוב לנו לייחד את כל מקרי המציאות לבורא.

בחן את עצמך:

 

אמת ואמונה

כמו כל האמרות הידועות, גם כוחה של "אין עוד מלבדו" טמון בפשטותה. אין צורך להוסיף מילה, המסר קצר וקולע: אין שום כוח אחר מלבד הבורא, הכל מגיע ממנו. זו משמעות המשפט המקובלת בציבור, ולכאורה זו גם משמעות המשפט לפי חכמת הקבלה. ובכל זאת יש הבדל גדול בין "אין עוד מלבדו" העממי ל"אין עוד מלבדו" במובנו הקבלי. את החלק האחרון של השיעור נקדיש לבירור הבדל זה.

כדי לעמוד על ההבדל בין שתי הגישות, הקבלית והעממית, עלינו לברר תחילה את משמעותו של המושג "אמונה" לפי חכמת הקבלה. זאת משום שהן בחכמת הקבלה והן במובן העממי, המילים "אין עוד מלבדו" מבטאות למעשה את האמונה בכוח אחד, אלא שמשמעותו של המושג "אמונה" בקבלה שונה בתכלית השינוי ממשמעותו הרגילה והמוכרת. ומכאן ההבדל בין שתי הגישות.

במובן העממי של המילה, "להאמין" פירושו לקבל הנחה מסוימת כאמת, על אף שאיננו משיגים בפועל את אמיתותה. מישהו סיפר לנו משהו ואנחנו מאמינים לו. כך למשל, האמנו במשך שנים שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ. וכך, להבדיל, אנחנו מאמינים בקיומו של הבורא.

אמונה לפי חכמת הקבלה היא ההיפך הגמור מאמונה במובנה העממי. אמונה לפי חכמת הקבלה היא השגה של הדבר בפועל. חכמת הקבלה אינה דורשת מאיתנו להאמין בעלמא בקיומו של בורא אחד, אלא להשיג את קיומו בפועל, להרגיש אותו בחוש. כתוב "טעמו וראו כי טוב ה'". [4] לפי חכמת הקבלה, עלינו להגיע לקשר בלתי אמצעי עם הבורא, להרגיש אותו, ממש כמו טעם שמתפשט בפה. לאמונה במובנה העממי אין מקום בחכמת הקבלה.

כעת נוכל להבין גם את ההבדל בין "אין עוד מלבדו" העממי ל"אין עוד מלבדו" במובנו הקבלי. לפי חכמת הקבלה, עלינו להגיע להרגשה שכוח אחד טוב ומיטיב מנהל את הבריאה, שכל מקרי הבריאה נמשכים משורש אחד, שכולו טוב, ומטרתו להיטיב. עלינו להרגיש זאת בחוש. אמונה פשוטה לא תעזור כאן, על אחת כמה וכמה דברים שנאמרים מהפה אל החוץ.

לפי חכמת הקבלה, כל עוד לא נרגיש את הבורא בפועל כטוב ומיטיב, לא נוכל לומר "אין עוד מלבדו". האמונה העממית הפשוטה בבורא אחד טוב ומיטיב, כבודה במקומה מונח. יש לה תכלית משלה. אבל אדם שהתעוררה בו הנקודה שבלב והוא מתחיל את מסעו הרוחני, לא יוכל להסתפק בה. היא לא תביא אותו לממש את הרצון החדש שמתגלה בו, להגיע לקשר עם הבורא.

העבודה ב"אין עוד מלבדו" לפי חכמת הקבלה דוחפת את האדם לתיקון הרצון שלו. כי התנאי לגילוי הבורא הוא תיקון הרצון בכוונה על מנת להשפיע. ומכיוון שרצון גדל והולך ובכל פעם מתגלה נתח נוסף ממנו, שוב ושוב העבודה מתחדשת. המאמץ לייחד את כל מקרי הבריאה למקור אחד טוב ומיטיב מפתחת את האדם ואינה מאפשרת לו להסתפק באמונה הפשוטה ש"אין עוד מלבדו".

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

עובד אלילים - מצב פנימי באדם. שיוך הטוב או הרע שמתגלה לנו למקור אחר מלבד הבורא.

מחצית השקל - הבקשה לתיקון, שהאדם צריך לבנות בתוכו מתוך הבנה שאת התיקון עצמו יעשה הבורא, נקראת "מחצית השקל". חצי מהעבודה (בירור הרצון) מוטל על האדם, ואת החצי השני (תיקון הרצון) יעשה הבורא.

אמונה - השגה בפועל של כוח ההשפעה.

תשובות לשאלות

שאלה: מהי העבודה ב"אין עוד מלבדו", ומהם הקשיים המתגלים בעבודה זו?

תשובה: העבודה ב"אין עוד מלבדו" היא לייחד את כל מקרי המציאות למקור אחד. הקשיים בעבודה זו הם: א) הקושי לשייך לבורא גם את המקרים הקשים; ב) הקושי לשייך אליו כל מקרה, בדגש על "כל".

שאלה: מה הקשר בין העבודה ב"אין עוד מלבדו" לתיקון הרצון?

תשובה: לאורך כל תהליך התפתחות הרצון, מבריאתו עד גמר תיקונו, האור הוא שמפתח את הכלי. כמו שכל מקרי המציאות שורשם בבורא, כך גם תיקון הרצון מגיע מהבורא. עלינו רק לבקש להיתקן. אם נעשה זאת, הבורא יתקן את הרצון.

שאלה: מהי אמונה לפי חכמת הקבלה?

תשובה: לפי חכמת הקבלה, אמונה היא השגה בפועל של תכונת ההשפעה. השגה בפועל של תכונת השפעה תיתכן רק על ידי תיקון הרצון מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע. רק על ידי תיקון הרצון, נוכל להצדיק את הבורא ולשייך את כל מקרי המציאות, רעים כטובים, לכוח האחד הטוב והמיטיב.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 348.

 
 

_________________________________________

שיעור מספר 2 - בעל הבית ואני

בשיעור זה נלמד על: רצון וכוונה / התענוג ונותן התענוג /
"אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו"

 

דבקות ועצמאות

הבורא ברא את הנברא כדי שיגדל ויתפתח עד דרגת הבורא. את המצב הזה, שאליו עלינו להגיע, מכנים המקובלים בשם "דבֵקוּת". במצב של דבקות, הבורא והנברא דבוקים זה בזה כאחד ממש, והאחד אינו מבטל את קיומו של האחר.

נשמע מסובך? בצדק. ההגדרה של מצב הדבקות מכילה בתוכה סתירה פנימית. לא מובן איך אפשר ששתי ישויות נפרדות והפוכות, בורא ונברא, יהיו בדבקות זו עם זו כגוף אחד ממש, ובה בעת כל אחת מהן תשמור על קיומה.

מצד אחד הנברא צריך להידמות לבורא ולהיות דבוק בו ממש. מצד שני כדי להיות גדול כמו הבורא, הנברא חייב לשמור על עצמאותו. לא ברור, אפוא, איך אפשר לקיים את שני המצבים המנוגדים האלה בו זמנית. הרי אם הנברא עצמאי, משהו בהכרח מבדיל בינו לבין הבורא. איך אפשר להידמות לבורא ובה בעת לשמור על עצמאותו של הנברא?

העיסוק בשאלת הדבקות והעצמאות מביא אותנו לבירור אחת מהנקודות המרכזיות בעבודה הרוחנית הפנימית של האדם - בירור היחס של האדם לבורא, כחלק בלתי נפרד מהעבודה ב"אין עוד מלבדו". לבירור נקודה זו נקדיש את השיעור הנוכחי.

נצא לדרך בכיוון מפתיע מעט, עם משל מעולמם של הנוסעים על ארבע. הדקו את חגורות הבטיחות וחִשבו על השאלה הבאה: מה חשוב יותר ברכב, דוושת הגז או ההגה? זה בסדר, אין צורך לענות, התשובה מגיעה בעוד רגע. ההגה חשוב יותר. זה ברור. אם איננו יכולים לשלוט בכיוון שאליו נוסע הרכב, אין טעם בדוושת הגז.

המשל ברור. ומהו הנמשל? חכמת הקבלה מבדילה בין הרצון לקבל, שהוא טבע הבריאה, לבין הכוונה, לקבל או להשפיע, שהיא הצורה שבה אנחנו משתמשים ברצון לקבל. הרצון הוא הכוח המניע, החומר שממנו עשויה הבריאה כולה לפרטיה. והכוונה, כשמה כן היא, מכוונת את הרצון לקבלה או להשפעה (ראו שרטוט מס' 2). יוצא, שלפי המשל שהובא לעיל, הרצון לקבל הוא דוושת הגז והכוונה היא ההגה, והיא החשובה יותר.

שרטוט מס' 2

נניח לרגע לעניין חשיבות הכוונה. העיקר מבחינתנו כעת הוא להבין שהרצון לקבל אינו משתנה, אלא הכוונה. הכוונה יכולה להיות להשפיע או לקבל, אבל הרצון לקבל תמיד יישאר רצון לקבל, כמו שהוא נברא. גם אם נרצה לבטל את הרצון לקבל (על אף שאין שום סיבה לעשות זאת), לא נוכל. נולדנו עם רצון לקבל ועל גבו נרכב כל הדרך עד גמר התיקון. וגם אז הוא לא יתבטל. איננו יכולים לשנות את הטבע שאיתו נבראנו, ואין לנו סיבה לשנותו. הרצון לקבל הוא חומר הבריאה, חומר פשוט ללא צורה. רק הצורה שבה אנחנו עובדים איתו יכולה להיות טובה או רעה, ולכן רק את הכוונה באפשרותנו לשנות.

לאחר שהבנו את היחס בין הרצון לקבל לבין הכוונה שרוכבת עליו, נוכל להבין גם את התשובה לשאלת הדבקות והעצמאות. העבודה עם הרצון לקבל בכוונה הנכונה היא שמאפשרת לנברא להיות דבוק בבורא ועם זאת להישאר עצמאי, נבדל מהבורא. הרצון לקבל, המהות של הנברא, נשאר ללא שינוי. הוא רוצה לקבל ומקבל בפועל את כל הטוב שבבריאה (ראו שרטוט מס' 3). הכוונה על מנת להשפיע שאיתה הנברא עובד, כלומר החשבון שהוא עושה, לקבל את כל הטוב שבבריאה רק כדי להשפיע לבורא, היא שמביאה את הנברא למצב של דבקות. במהותו, הנברא נשאר רצון לקבל, ובפעולה שלו על מנת להשפיע, הוא נעשה דומה לבורא.

שרטוט מס' 3

כמו פָסָל שמעניק צורה לחתיכת חומר, כך הכוונה מעניקה צורה של השפעה לרצון לקבל. החומר נשאר ללא שינוי, רק צורתו השתנתה, מצורה של קבלה לצורה של השפעה. ומתוך השתוות הצורה האדם מגלה בתוכו את תכונת השפעה, את הבורא.

הרצון לקבל הוא הכוח המניע, כמו דוושת הגז ברכב. אם נוסיף ממנו יותר, נתקדם מהר יותר. השאלה היא לאן נתקדם. שאלה חשובה כמובן. אם ברצוננו להגיע לירושלים, חשוב להקפיד לכוון את ההגה לכיוון הנכון. אף אחד מאיתנו אינו רוצה ללחוץ על דוושת הגז בשעה שההגה מופנה אל התהום. ככה לא נגיע לירושלים.

הכוונה היא הכוח המכוון, כמו ההגה ברכב. אם נעבוד איתה בכיוון הנכון, נגיע למקום הנכון. ככל שנתקן יותר חלקים של הרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע, נחזק את הקשר שלנו עם הבורא. הרצון לקבל הוא החומר שעל גביו אנחנו יוצרים קשר עם הבורא, והכוונה להשפיע היא צורת הקשר שלנו עם הבורא.

נמצא, שאם העבודה שלנו ב"אין עוד מלבדו" היא לייחד את כל מקרי המציאות לכוח האחד, הטוב והמיטיב, המנהל את הבריאה כולה, הרי ששינוי הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע היא הדרך היחידה לעשות זאת בפועל.

כשאנחנו נמצאים בקשר עם תכונת ההשפעה, כשאנחנו מכוּוָנים החוצה מאיתנו, לנתינה, אנחנו נמצאים בהשתוות הצורה עם תכונת ההשפעה, וכתוצאה מכך מרגישים את הבורא כטוב ומיטיב. ואם אנחנו לא נמצאים בקשר עם תכונת ההשפעה, אם אנחנו מכוונים פנימה לתוכנו, לקבלה, אנחנו נמצאים בהופכיות הצורה מהבורא, וכתוצאה מכך מרגישים את ההשגחה שלו כסדרה של מכות שאיננו מבינים מה תכליתן.

סיכומו של דבר, הכל תלוי בכוונה, בקשר שלנו עם הבורא. תיקון הכוונה על גבי הרצון לקבל הוא שמביא אותנו להידמות לבורא, להשתוות הצורה עימו, ובסופו של דבר, לדבקות בו. הרצון לקבל שנשאר ללא שינוי מאפשר לנו להיות בדבקות עם הבורא ועדיין לשמור על עצמאותנו.

כיצד נבנית הכוונה להשפיע על גבי הרצון? על כך בחלק הבא של השיעור.

בחן את עצמך:

 

איזה תענוג

כוס תה היא בדרך כלל משהו שאיננו עושים ממנו עניין. שותים וזהו. אבל מה יקרה, אם ירצה המקרה, ויום אחד, ממש במקרה, תגיש לנו מלכת אנגליה כוס תה? את כוס התה הזאת לא נשכח, זה ברור. את התה נגמע בלגימות קטנות, שלא ייגמר, ואת הכוס נשמור, כעדות לנכדינו... אלא אם כן מלכת אנגליה היא לא "כוס התה" שלנו (במקרה כזה אפשר להחליף את מגיש התה. כל אחד וה"מלכת אנגליה" שלו).

הרצון לקבל, שנברא במחשבת הבריאה, הוא רצון לקבל תענוג, כוס תה למשל. אבל מיד בצאתו (כפי שלמדנו ביחידת הלימוד הקודמת) הוא מרגיש שיש מישהו שנותן לו תענוג ומתחיל לפתח יחס גם כלפי נותן התענוג. בירור הקשר בין שתי ההרגשות הללו: התענוג ונותן התענוג, הוא לב ליבה של העבודה הפנימית של האדם בלימוד חכמת הקבלה, ויש לו תפקיד מכריע בבניית הרצון לשינוי הכוונה.

הקשר בין התענוג לנותן התענוג הוא למעשה הקשר בין הרצון לקבל לכוונה שרוכבת עליו. זאת משום שהתענוג מורגש ברצון לקבל, והקשר עם נותן התענוג תלוי בתיקון הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע (ראו שרטוט מס' 4). בנקודה זו חשוב לציין שכשאנחנו מדברים על רוחניות, התענוג אינו כוס תה כמובן, אלא תענוג רוחני, ונותן התענוג אינו אדם בשר ודם, אלא הבורא.

שרטוט מס' 4

בעולם שלנו איננו מרגישים את נותן התענוג; אנחנו פועלים לפי הכוונה על מנת לקבל, והיא מסתירה מאיתנו את נותן התענוג מפאת חוסר השתוות הצורה. לעומת זאת, את התענוג או את היעדרו אנחנו מרגישים, ועוד איך. למעשה, בעולם שלנו אנחנו משועבדים להרגשה שמתגלה לנו ברצון לקבל. היא זו שמנהלת אותנו.

כשהרצון לקבל מלא תענוג, טוב לו וטוב לנו. כשהרצון לקבל ריק מתענוג, רע לו ורע לנו. כולנו, כל בני האדם על פני האדמה - העשירים ביותר והעניים ביותר, המפורסמים ביותר והאלמוניים ביותר, החכמים ביותר והטיפשים ביותר - כולנו, ללא יוצא מן הכלל, מנוהלים על ידי ההרגשה ברצון לקבל. לנו נדמה שאנחנו יצורים מורכבים ומתוחכמים, אבל בסופו של דבר מנגנון מאוד פשוט מנהל אותנו מתוכנו: הרגשת המילוי או הרגשת הריקנות ברצון לקבל.

בעולם הרוחני התמונה שונה לחלוטין. כשאנחנו יוצאים לרוחניות, עם רכישת הכוונה על מנת להשפיע, אנחנו נכנסים לקשר עם הבורא, נותן התענוג, והקשר איתו חשוב לנו לאין שיעור מההרגשה ברצון לקבל. איננו משועבדים עוד לרצון לקבל, אלא משתמשים בו כאמצעי ליצירת קשר עם הבורא. כל הרגשה ברצון משויכת לבורא, כדברי הכתוב "אין עוד מלבדו", והיא משמשת כתזכורת לחידוש הקשר עימו ולהעמקתו.

לאחר מעבר "המחסום" והכניסה לרוחניות, לא הרצון לקבל מתבטל ולא ההרגשות שבו, אלא שההרגשה ברצון לקבל מעוררת את האדם ליצירת קשר עם מי ששולח לו את ההרגשה, עם נותן התענוג. מכאן והלאה, האדם כבר יכול להתחיל לברר את היחס שלו לתענוג ולנותן התענוג. במקום להיות מנוהל על ידי ההרגשה ברצון לקבל, הוא מנהל בעצמו את הרצון לקבל ואת ההרגשה שמתגלה ברצון לקבל.

גם בזמן ההכנה לכניסה לעולם הרוחני, מהרגע שהתעוררה בנו הנקודה שבלב, אנחנו יכולים להתחיל לעבוד בבניית הקשר עם נותן התענוג כדי להתעלות מעל ההרגשה שברצון לקבל. יש באפשרותנו לעשות זאת משום שהנקודה שבלב שהתעוררה בנו היא בסופו של דבר רצון לקשר עם הבורא, עם נותן התענוג.

כשאנחנו מתחילים להגדיל את הנקודה שבלב לרצון שלם, באמצעות לימוד חכמת הקבלה, העבודה שלנו היא להתאמץ לקשור את כל המקרים שקורים לנו, את כל הרגשות, המחשבות והרצונות שמתעוררים בנו, לכוח האחד ששולח לנו אותם. הכל מגיע ממנו. אין עוד מלבדו.

ברגע שנזכרנו בכך, איננו מוּבָלים עוד ללא דעת. אנחנו מתחילים לקחת חלק במימוש מחשבת הבריאה. אמנם עדיין אין לנו קשר גלוי עם הבורא, הכוונה על מנת לקבל מסתירה אותו מפנינו, אבל אנחנו כבר יכולים להתעלות במשהו מעל ההרגשה ברצון לקבל ולהתחיל לברר לשם מה היא מתעוררת בנו, מהי התכלית שלשמה קורים לנו כל המקרים.

הרגע שבו מתעוררת בנו מחשבה על אין עוד מלבדו הוא רגע של קסם, דלת יציאה מהעולם הגשמי הצר אל העולם הרוחני רחב הידיים. זהו פתח המילוט מבית האסורים של הרצון לקבל אל החירות והעצמאות שבהשפעה לזולת. במחשבה אחת על השורש של כל המקרים, אנחנו נעשים מודעים למצבנו ואיננו מובלים עוד ללא דעת בזרמי החיים.

נפתחת לנו הזדמנות לעצור ולחשוב לשם מה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, ולמה קורה לנו מה שקורה לנו. כוח אחד שולח לנו את כל המקרים, ויש לו מטרה. עכשיו אנחנו יכולים להתחיל לבדוק את עצמנו ביחס לאותה המטרה, לבדוק איפה אנחנו נמצאים כלפיה, ולבנות בתוכנו השתוקקות לקראתה.

כיצד נוכל לעורר בתוכנו בתדירות גבוהה ככל היותר את המחשבה על "אין עוד מלבדו"? באמצעות הסביבה. במידה שנבנה סביבה שתעלה את חשיבות הרוחניות ואת חשיבות הקשר עם הבורא, כך ניזכר בתדירות גבוהה יותר בסיבת כל הסיבות ונעשה צעד נוסף לקראת קשר אמיתי עימו.

בחן את עצמך:

 

אם אין אני לי, מי לי

אחד האתגרים המיוחדים בלימוד חכמת הקבלה הוא הקושי ליישב את הסתירות הרבות שאנחנו מוצאים בה. כך למשל קשה לנו להבין איך בורא טוב מוציא מתוכו רע, או איך אפשר להגיע לדבקות ובה בעת לשמור על עצמאות. שורש הסתירות האלה (ואלה שעוד נגלה) הוא ההופכיות בין שני הכוחות הפועלים בבריאה: הרצון לקבל והרצון להשפיע. רק כשנביא אותם לאיחוד בגמר התיקון, יותרו כל הספקות.

עד אז, הרי לכם סתירה נוספת ומאתגרת: המקובלים כותבים ש"אין עוד מלבדו" - שהרצון להשפיע, הכוח שברא את הבריאה, הוא שעשה עושה ויעשה לכל המעשים. אם כן, למה התכוון המקובל הגדול הלל הזקן באומרו [5] "אם אין אני לי, מי לי"? כלומר מה הטעם לפעול כאילו הכל תלוי רק בי ואין בעולם איש מלבדי, בשעה ש"אין עוד מלבדו"? אם כל מקרי המציאות בהכרח משתלשלים עד אלינו ממחשבת הבריאה לפי תוכנית ידועה מראש, מה הטעם לעשות איזשהו מאמץ? נשב ונחכה למה שיקרה.

כדי להבין איך אפשר ליישב את הסתירה, עלינו להבין תחילה מה פירוש "אם אין אני לי, מי לי" לפי חכמת הקבלה. כפי שכבר הדגשנו יותר מפעם אחת, חכמת הקבלה עוסקת רק בהתפתחות הרוחנית של האדם. וההתפתחות הרוחנית של האדם מורכבת משלבים ידועים מראש, המחויבים להתגלות בזה אחר זה. בדומה לתינוק, שבגיל חצי שנה יֵשֵב, בגיל שנה יֵלֵך ובגיל שנה וחצי יתחיל לדבר, כך שלבי ההתפתחות הרוחנית שלנו מתגלים בצורה טבעית בזה אחר זה, לפי סדר יציאת הרשימות. לכאורה נדמה, שעלינו רק לשבת ולהמתין שהשלבים יתגלו. אך למעשה דבר לא יתגלה, אלא אם כן נעשה כל מאמץ שביכולתנו על מנת לגלותו. לזאת התכוון הלל הזקן באומרו "אם אין אני לי, מי לי".

לפני גילוי כל נקודת קשר חדשה עם הבורא, עלינו לעשות כל שבכוחנו כדי לגלותה. איננו יכולים לשבת ולהמתין שהדברים יקרו מעצמם, כי "אין עוד מלבדו". אם נמתין לָדבר שיקרה, דבר לא יקרה. כדי לגלות את השלב הבא בהתפתחותנו הרוחנית, עלינו להשקיע בבניית הסביבה הרוחנית שבמסגרתה אנחנו מתפתחים ולהקפיד על מסגרת קבועה של לימודי קבלה. רק לאחר שהשקענו יגיעה והתגלה מה שהתגלה, עלינו לומר "אין עוד מלבדו" ולשייך את כל מה שקרה, כולל היגיעה שלנו, לכוח האחד שמנהל את המציאות כולה.

במאמץ שלנו לעשות כל שביכולתנו בגישה של "אם אין אני לי, מי לי", ולאחר מעשה, להצדיק את כל מה שהתגלה ב"אין עוד מלבדו", אנחנו למעשה מביעים את הרצון שלנו לגלות שהכל מגיע מהבורא; שכוח אחד טוב ומיטיב מנהל את הבריאה כולה כגוף אחד, שכל מקריו וחלקיו קשורים זה לזה בחוטים בלתי נראים של השפעה ואהבה.

כך, דווקא העבודה ב"אם אין אני לי, מי לי" מדגישה ומבליטה את המאמץ לייחד את כל חלקי המציאות ב"אין עוד מלבדו". למעשה, ללא העבודה הזו, לא היינו יכולים לעבוד ב"אין עוד מלבדו". רק המאמץ לעשות כל מה שביכולתנו לעשות מאפשר לנו, לאחר מעשה, לייחד את כל המעשים לשורש כל הסיבות. כמו כל דבר אחר במציאות שמושג מתוך ההופכי לו, גם הידיעה ש"אין עוד מלבדו" מושגת רק מתוך העבודה ב"אם אין אני לי, מי לי".

בעל הסולם כותב [6] על שילוב נכון בין שתי הגישות הללו גם בגשמיות: "טרם שאדם יוצא לשוק להרוויח דבר יום ביומו, צריך הוא לסלק מחשבותיו מהשגחה פרטית, ולומר אז: 'אם אין אני לי מי', ולעשות כל ההמצאות שעושים הגשמיים, בכדי שירוויח מעותיו כמותם. אולם בערב, כשבא לביתו ושכרו אתו, חס ושלום מלחשוב שבריבוי המצאותיו, עשה את הרווח, אלא אפילו היה מונח במרתף כל היום גם היה מצוי שכרו בידו. כי כן חשב עליו הבורא מכל מראש, וכן מוכרח להיות". כך בגשמיות, ועל אחת כמה וכמה, כפי שהוסבר לעיל, גם ברוחניות.

השילוב בין שתי הגישות השונות הללו ייחודי לחכמת הקבלה ומבדיל אותה מכל שיטה אחרת. השיטות הדתיות למיניהן מבטלות את האדם ומאדירות את הבורא. השיטות המדעיות למיניהן מבטלות את הבורא ומאדירות את האדם. חכמת הקבלה דווקא מחברת בין שני ההפכים ומשלבת אותם יחד. באמצעותה מגלה האדם את התמונה השלמה שבה מתחברים יחד כל חלקי המציאות.

מהשילוב המיוחד בין שתי הגישות ההפוכות האלה, המשלימות זו את זו, אפשר להבין, ולו במקצת, איך בסופו של דבר ישתלבו כל ההפכים במציאות יחד בתמונה אחת שלמה, בלא לבטל זה את זה.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

תשובות לשאלות

שאלה: מהי העבודה הנכונה עם הרצון ועם הכוונה ביצירת הקשר עם הבורא?

תשובה: הרצון לקבל הוא החומר שעל גביו אנחנו יוצרים קשר עם הבורא, והכוונה להשפיע היא צורת הקשר שלנו עם הבורא. ככל שנתקן יותר חלקים מהרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע, נחזק את הקשר שלנו עם הבורא.

שאלה: איך עלינו להשתמש ברצון לקבל כדי לחזק את הקשר עם הבורא?

תשובה: בכל ההרגשות שברצון לקבל, הרגשות המילוי והרגשות הריקנות, עלינו להשתמש כסיבה לחידוש הקשר עם הכוח שמעורר בנו את ההרגשות האלה, עם הבורא. במילים אחרות, הרצון לקבל ומה שמורגש בו משמשים כאמצעי להשיג את חידוש הקשר עם הבורא, את הידיעה שהכל מגיע ממנו.

שאלה: מהו היחס הנכון בין "אם אין אני לי, מי לי" ל"אין עוד מלבדו"?

תשובה: רק מתוך מאמץ לעשות את כל שביכולתנו כדי לגלות את תכונת ההשפעה, במה שנקרא "אם אין אני לי, מי לי", נוכל לגלות לבסוף את הקשר עם הבורא בפועל, במה שנקרא "אין עוד מלבדו". החיוב לעשות כל מה שביכולתנו כדי לגלות את דרגת הקשר הבאה עם הבורא הוא תנאי בל יעבור לייחוד עימו ב"אין עוד מלבדו".

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 358.

 
 

_________________________________________

שיעור מספר 3 - איבר פרטי מהשכינה

בשיעור זה נלמד על: נשמת אדם הראשון / מהי השכינה / ייחודיות האדם וחירותו

 

להרכיב את חלקי הנשמה

"אין עוד מלבדו" הוא היסוד שעליו מושתתת כל העבודה הרוחנית של האדם. הכל מתחיל ונגמר בסידור היחס שלנו לבורא. בתחילת כל פעולה עלינו לשייך כל מקרה למקור של כל המקרים, ובסוף כל פעולה עלינו לייחד את כל המקרים לשורש של הכל, לבורא האחד הטוב והמיטיב.

ונשאלת השאלה, אם העבודה ב"אין עוד מלבדו" מתמקדת כולה בסידור היחס של האדם לבורא, איך משתלבת בעבודה זו העבודה בתיקון היחס של האדם לזולת? הרי למדנו שאת היחס לבורא אנחנו בונים באמצעות תיקון היחס לזולת.

המפתח להבנת הקשר בין תיקון היחס לזולת לבין קביעת היחס לבורא טמון בהבנת המבנה הרוחני שנקרא "נשמת אדם הראשון".

חכמת הקבלה מסבירה שכולנו חלקים של נשמה אחת גדולה, הנקראת "נשמת אדם הראשון". במצב הרוחני שנקרא "נשמת אדם הראשון", כולנו מחוברים יחד ברצונותינו בקשרים של השפעה ואהבה. במובן מסוים דומה נשמת אדם הראשון לגוף האדם: שניהם מורכבים מחלקים רבים הקשורים זה לזה ועובדים יחד לטובת הגוף הכללי ולא לטובת עצמם, ובשניהם כל החלקים מייצרים יחד דרגת קיום גבוהה הרבה יותר מדרגת הקיום של כל חלק בנפרד.

למרבה הפלא, המקובלים כותבים לנו שאנחנו כבר נמצאים במצב הזה, מחוברים כולנו יחד כחלקים המשלימים זה את זה בגוף רוחני אחד. אלא שהחיבור הזה נסתר מאיתנו. לנו נדמה שאנחנו דווקא נפרדים זה מזה, ושכל אחד מאיתנו יכול לבנות את הצלחתו על חורבנו של חברו. אך זוהי אשליה. אמנם אשליה חזקה - כל כך חזקה, עד שדווקא היא נראית לנו אמיתית - ובכל זאת, בסופו של דבר, נגלה שאין בה אמת ושהיא הסיבה לכל הסבל שאנחנו חווים בעולמנו.

דבר אינו מיותר. אנחנו נמצאים באשליה של פירוד, כי רק מתוכה וכנגדה נוכל לגלות את החיבור. כפי שלמדנו ביחידת הלימוד הקודמת, מציאות הפירוד שבה אנחנו נמצאים היא תוצאה של תהליך רוחני שנקרא "שבירת נשמת אדם הראשון". מה נשבר? הקשר הרוחני בינינו. הקשר שחיבר אותנו יחד כנשמה אחת נשבר, כדי לאפשר לנו לחדש אותו ולקיים אותו במודע, מתוך רצוננו להכיר את החיבור בינינו בכל עמקותו.

כולנו חלקים שבורים של נשמת אדם הראשון. בחיבור כל החלקים השבורים, אנחנו מחדשים את קשרי האהבה וההשפעה בינינו ועולים במדרגות הרוחניות עד לחידוש הקשר במלואו (ראו שרטוט מס' 5). כך אנחנו מגלים את הבורא, את תכונת ההשפעה המחברת אותנו יחד. למעשה, כפי שכבר הקדמנו ואמרנו, נכון יותר לתאר את התהליך כחידוש הקשר ולא כגילויו, כי הקשר כבר קיים. הוא רק נסתר מאיתנו. שבירת אדם הראשון ומציאות הפירוד שבה אנחנו חיים הם רק מצב זמני, הכרחי, כדי שנעלה ממנו חזרה אל המדרגה הרוחנית שממנה נפלנו.

שרטוט מס' 5

מה הטעם לאבד את הקשר הרוחני ולחדש אותו שוב, אתם בוודאי שואלים. בניית הקשר על ידינו מאפשרת לנו לא רק להימצא בו, אלא להבין אותו בכל עומקו, להשיג את הסיבות לקיומו ולקיים אותו בכוחות עצמנו. בחידוש הקשר בינינו אנחנו משיגים את המחשבה שעומדת מאחוריו, את מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. ועל ידי כך אנחנו מגיעים לגמר התיקון.

למה הדבר דומה? לילד שהוריו קונים לו פאזל להרכבה. אמנם התמונה שבורה להרבה חלקים נפרדים, אבל לאחר שהילד מרכיב את התמונה מחדש, הוא מרוויח הרבה יותר מעוד תמונה יפה. דווקא מתוך תהליך ההרכבה, הילד מחכים ולומד להתמודד עם אתגרים מורכבים עוד יותר.

עד כאן בנוגע לנשמת אדם הראשון. איך כל זה קשור ל"אין עוד מלבדו"? על כך בחלק הבא של השיעור.

בחן את עצמך:

 

אור אחד, נברא אחד, כלי אחד

אדם שהולך בדרך הרוחנית ונתקל בקשיים שלכאורה מרחיקים אותו מרוחניות, צריך לדעת שדבר אינו קורה לחינם. כל מקרי המציאות, ובפרט אלה שכביכול מרחיקים אותו מרוחניות, נשלחים אליו כדי לחזק את הרצון שלו לרוחניות ולבנות בו השתוקקות גדולה יותר להשגת הרוחניות. עליו להבין שכל ההפרעות מגיעות ממקור אחד, מהבורא הטוב והמיטיב, ומטרתן היא לקדם אותו לרוחניות. כדברי הכתוב "אין עוד מלבדו". [7]

כל אותם המכשולים לכאורה, שמתגלים בדרך הרוחנית, מדודים במדויק לכל אדם, לפי שורש נשמתו ובהתאם לדרכו הייחודית למימוש מחשבת הבריאה. עם זאת, איש מאיתנו אינו יכול להבין מדוע דווקא הוא מקבל הפרעה מסוימת. אין טעם להתעמק בכך, כי אין ביכולתנו להבין זאת. כל העבודה שלנו היא להתעלות מעל ההפרעות ולייחד את הכל - את הטוב וגם את הרע - לבורא האחד, ששולח לנו את כל המקרים. זו העבודה ב"אין עוד מלבדו".

בעבודה ב"אין עוד מלבדו" אנחנו מחליפים בהדרגה את סולם הערכים של "מר - מתוק" בסולם ערכים חדש של "אמת - שקר". מה הכוונה? בסולם הערכים של מר ומתוק, אנחנו מודדים כל דבר ביחס לרצון לקבל: אם הוא נעים לרצון לקבל, כלומר מתוק לו, אנחנו מחשיבים אותו כטוב, ואם הוא מר לרצון לקבל, אנחנו מחשיבים אותו כרע. בסולם הערכים של אמת ושקר, אנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל ומודדים כל דבר ביחס למטרה הרוחנית: האם הוא מקרב אותנו לקשר עם הבורא או לא? אם כן, זוהי אמת, ואם לא, זהו שקר.

בייחוד כל מקרי המציאות לכוח אחד, אנחנו למעשה מתעלים בהדרגה מעל הרצון לקבל (לא מבטלים אותו ואת מה שמורגש בו, אלא מתעלים מעליו), עד שבסופו של דבר אנחנו מתחילים להשיג שליטה עליו. בכל כוחנו אנחנו משתדלים "לנעול" את עצמנו על "אין עוד מלבדו", על פני כל ההרגשות, הטובות והרעות, ומכוונים את עצמנו כל הזמן לקשר עם הבורא, אפילו כשתוקפים אותנו בלבול או חולשה. אנחנו מברכים על הרע כמו על הטוב, ובמחשבה החוזרת ונשנית על "אין עוד מלבדו" אנחנו מנטרלים את עצמנו משליטת הרצון לקבל ובהדרגה מתעלים מעליו עד הכניסה לרוחניות.

אבל ההתעלות מעל הרצון לקבל היא רק תנאי לכניסה לרוחניות. כעת, לאחר שרכשנו שליטה על הרצון לקבל, אנחנו יכולים להתחיל בעבודה הרוחנית עצמה: לחבר לעצמנו רצונות שמחוץ לנו ולעבוד איתם כאילו היו שלנו ממש. במילים אחרות, לאחר שהתגברנו על הרצון לקבל, עלינו להתחיל לפתח את הרצון להשפיע, לבדוק כמה אנחנו משפיעים לזולת, לעבוד עם הכלים שלו, לבנות את דמותו בתוכנו, להרגיש עד כמה הוא נהנה מאיתנו. רק בעבודה הזאת נשיג את המצב שנקרא "אין עוד מלבדו" בכל עמקותו.

הכלים של הבורא, שעלינו להתחיל לחבר לעצמנו לאחר שהתעלינו מעל הרצון לקבל, הם סך כל חלקי נשמת אדם הראשון, שעליה למדנו בחלק הקודם של השיעור. הרי הבורא, שעליו מדובר בחכמת הקבלה, הוא תכונת ההשפעה והאהבה שאנחנו משיגים בתוכנו ברצונות המתוקנים שלנו. והרצונות המתוקנים שלנו הם הרצונות המתחברים יחד למבנה הרוחני הנקרא "נשמת אדם הראשון".

על הבורא עצמו איננו יכולים לומר מילה. הלימוד שלנו בחכמת הקבלה הוא כולו על הצורה שבה אנחנו משיגים את הבורא. והצורה שבה אנחנו משיגים אותו היא דרך סך כל הרצונות המחוברים יחד בקשרים של השפעה ואהבה, שבהם מאיר אור הבורא. הקשר שלנו עם הבורא נבנה דרך תיקון היחס שלנו לחלקי נשמת אדם הראשון. רק בכלי האחד, שמאחד בתוכו את כל חלקי הנשמה השבורים בקשרים של אהבה והשפעה, נוכל להרגיש את הבורא, את תכונת השפעה. איננו יכולים לבנות את הקשר שלנו עם הבורא ישירות, אלא אך ורק דרך תיקון היחס לזולת. במידת תיקון היחס שלנו לזולת, אנחנו מגלים את הבורא.

במאמר "אין עוד מלבדו", המשמש כיסוד לעבודה הרוחנית של האדם, כותב בעל הסולם, שהאדם צריך להיזהר שלא לשייך לעצמו את ההצלחות ואת הכישלונות שלו בעבודה ב"אין עוד מלבדו", אלא לקשור אותם לגוף הרוחני של נשמת אדם הראשון. אם הוא מתרחק מקשר עם הבורא עליו להצטער שהוא גורם לצער בנשמת אדם הראשון, ואם הוא מתקרב לקשר עם הבורא עליו לשמוח שהוא מחייה מחדש את הגוף הרוחני של נשמת אדם הראשון.

נשמת אדם הראשון נקראת גם "השכינה". היא נקראת כך משום שבתוכה, בחיבור בין כל חלקיה, שוכן הבורא. כאמור, את העבודה שלנו ב"אין עוד מלבדו" כחלק בלתי נפרד מהשכינה, מתאר בעל הסולם במאמר "אין עוד מלבדו", וכך הוא כותב: "בזמן שמצטער (האדם) על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להיזהר שלא יהיה על חשבון עצמו, כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. אלא שיצטער על גלות השכינה. כלומר שהוא גורם לצער השכינה".

סיכומו של דבר, בעבודה ב"אין עוד מלבדו" עלינו לייחד את כל מקרי המציאות לכוח האחד שמנהל את הבריאה כולה. בעשותנו כן, אנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל ומתחילים לעבוד עם הרצונות שמחוץ לנו, עם סך כל חלקי נשמת אדם הראשון, הנקראים גם "השכינה הקדושה". את כל ההצלחות והכישלונות שלנו בחידוש הקשר עם הבורא עלינו להיזהר שלא לייחס לעצמנו, אלא לאותו גוף רוחני, ששובק חיים או מתעורר לחיים, בהתאם למאמצינו.

במצבנו הנוכחי, כשאנחנו נמצאים רק בתחילת דרכנו הרוחנית, העבודה שלנו ב"אין עוד מלבדו" היא להתאמץ ככל האפשר לייחד את כל מקרי המציאות לכוח האחד, ולקשור ככל יכולתנו את העבודה הזאת למצב המתוקן שלנו, שלעת עתה נסתר מאיתנו ושבו אנחנו מחוברים בינינו בקשרים של השפעה ואהבה.

ייחוד כל מקרי המציאות למקור אחד הוא למעשה חיבור כל החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון לרצון משותף אחד. את הבורא האחד, שמקיים נברא אחד שכל חלקיו פועלים כגוף אחד, אפשר לגלות רק בכלי אחד, בחיבור של כל הנשמות יחד. את שלושת החלקים האלה - אני שמשתוקק לבורא, הכלי האחד שבו מתגלה הבורא, והבורא עצמו - עלינו להתאמץ להחזיק יחד בכל רגע ובכל שלב בדרכנו הרוחנית (ראו שרטוט מס' 6).

שרטוט מס' 6

בחן את עצמך:

 

יחיד ומיוחד

תארו לעצמכם חמישה קופים בכלוב. על תקרת הכלוב תלוי אשכול בננות ומתחתיו מוצב סולם. לאחר זמן מה, אחד מהקופים מטפס על הסולם ושולח את ידו לעבר אשכול הבננות. באותו הרגע ממש, סילון מים קרים מותז על שאר הקופים בכלוב. הקופים שנרטבו נסערים, ולאחר זמן מה הם נרגעים.

חולפים עוד כמה רגעים וקוף אחר מטפס על הסולם כדי לקחת בננה. שוב מותז על שאר הקופים סילון מים קרים; שוב הם נסערים ושוב הם נרגעים. כך, פעם אחר פעם, אחד מהקופים עולה על הסולם, מקלחת מים קרים מפתיעה את שאר הקופים, וחוזר חלילה. לאחר זמן מה, הקופים בכלוב לומדים לעצור כל קוף שרוצה לטפס על הסולם. הם אינם מעוניינים בתענוג המפוקפק של מקלחת מים קרים.

כעת, לאחר שכל הקופים "חונכו" שלא לטפס על הסולם, נכנס לכלוב קוף חדש שמעולם לא היה בו, במקום אחד מהקופים שהיה בו עד עתה. לאחר זמן מה, גם הקוף החדש מנסה לטפס על הסולם בדרכו אל הבננות, אבל למרבה הפתעתו, שאר הקופים בכלוב מונעים זאת ממנו. לאחר כמה ניסיונות, לומד גם הוא, שבכלוב הזה לא מטפסים על הסולם.

קוף נוסף שמעולם לא היה בכלוב מחליף את אחד מהקופים ה"וותיקים". גם הוא מנסה לטפס על הסולם, וגם הפעם חבריו הקופים מונעים זאת ממנו. גם הקוף החדש שנכנס לפניו מצטרף אליהם בשמחה, אבל בשונה מידידיו הקופים, הוא עושה זאת משום שכולם עושים זאת, בלא לדעת למה, בלא שנרטב מהמים הקרים.

כך, בזה אחר זה, מוחלפים כל הקופים שבכלוב בקופים שמעולם לא היו בכלוב, עד שבסופו של דבר נמצאים בכלוב חמישה קופים, שלעולם לא יטפסו על הסולם. למה לא? כי למיטב ידיעתם, כך מתנהלים העניינים בכלוב הזה מאז ומתמיד.

התסריט ה"לכאורה מדעי" הזה (המבוסס בחלקו על ניסוי מדעי [8]), שבו בחרנו לפתוח את החלק האחרון של השיעור, ממחיש היטב את התופעה הפסיכולוגית שנקראת "תופעת העֵדֶר". איש מאיתנו אינו רוצה להיות חלק מעדר, לאבד את עצמיותו, ולפעול בלא דעת רק משום שכל הסובבים אותו פועלים באותה הצורה. כל אחד מאיתנו רוצה להיות מיוחד, וחשוב לו מאוד לשמור על ייחודיותו.

הצורך לשמור על ייחודיותנו מקבל משנה תוקף כשאנחנו נפגשים עם חכמת הקבלה. אנחנו באים ללימוד עם הרצון לקבל המפותח ביותר, ובהתאם לכך גם הצורך לשמור על עצמיותנו חזק יותר. בסופו של דבר, אדם מגיע לחכמת הקבלה עם השאלה "מי אני", ומשום שהתשובה נמצאת בחכמת הקבלה, השאלה מהדהדת בו ביתר תוקף. לבירור שאלה זו ולפתרונה נקדיש את החלק האחרון של השיעור.

בחלק הקודם של השיעור ולאורך הקורס כולו, למדנו שאת הבורא אנחנו מגלים בהתעלות מעל הרצון לקבל ובחיבור לרצונות הזולת, כאילו היו הרצונות שלנו ממש. הבורא הוא תכונת ההשפעה והוא מתגלה לנו לפי השתוות הצורה, כלומר כשאנחנו קשורים זה לזה בקשרים של אהבה ונתינה ומשפיעים ליתר חלקי נשמת אדם הראשון.

העניין הוא, שהחיבור לאחרים כתנאי להשגת הרוחניות מציב בפני האדם אתגר לא פשוט: מצד אחד החיבור הוא תנאי בל יעבור, מהצד השני מתעורר בו החשש שמא בחיבור לאחרים ייאלץ לבטל את עצמיותו ולהתבטל כחלק אחד קטן מסך כל החלקים המרכיבים את הכלי הרוחני המשותף. הרצון החזק שלו לברר את ייחודיותו מחדד עוד יותר את הפער הבלתי ניתן לגישור לכאורה, שבין ההכרח להיטמע בַכלל לבין הצורך בהגדרה עצמית.

אלא שחששות אלה, אין בהן ממש. למעשה, ההיפך הוא הנכון. כפי שכבר הקדמנו ואמרנו, דווקא בחכמת הקבלה נמצאת התשובה לשאלה "מי אני", ודווקא בחיבור לאחרים רוכש האדם את עצמיותו ומביא לידי ביטוי את ייחודיותו.

כדי להבין במה דברים אמורים, עלינו לחזור בקצרה על עיקרי הדברים מהשיעור על חופש הבחירה. לאדם בעולם שלנו אין חופש בחירה. הוא מנוהל עד רמת האטום על ידי הרצון לקבל, לפי החשבון "מקסימום תענוג במינימום מאמץ", ומתפתח בהתאם למטען גנטי שקיבל מהוריו, לפי השפעת הסביבה, שגם בה לא בחר. יוצא שבעולם שלנו אין אפילו פעולה אחת שאנחנו עושים, שנוכל לזקוף אותה לזכותנו, אין אף פעולה שבה נוכל להביע את ייחודיותנו.

איפה כן נמצאת נקודת הבחירה של האדם? בהתעלותו מעל החשבון הצר של הרצון לקבל ובהתחברותו לנשמת אדם הראשון. בחיבור לאחרים, בנקודת החיבור ממש - שם כל אחד מאיתנו יכול להביע את עצמיותו. כל אחד מאיתנו הוא חלק ייחודי מנשמת אדם הראשון. אין שני לו ביקום. לא היה כמותו מעולם, ולא יהיה כמותו לעולם. בהתחברותו חזרה לנשמת אדם הראשון הוא מוסיף לתמונה השלמה, הכללית, גוון מיוחד, ייחודי לו, שרק הוא יכול להוסיפו. נקודת החיבור שלו ליתר חלקי נשמת אדם הראשון היא נקודת הבחירה החופשית שלו, והיא שמייחדת אותו מכל שאר חלקי נשמת אדם הראשון.

על הרגשת החיים האמיתיים, שמתגלה מתוך הקשר עם יתר חלקי נשמת אדם הראשון, כתב הרב קוק ביומנו האישי: [9] "שמעו אליי עמי מתוך נשמתי אני מדבר עמכם... מתוך קשר החיים שאני קשור בכולכם... רק אתם, רק כולכם, כללכם, כל נשמותיכם, כל דורותיכם, רק אתם הנכם תוכן חיי. בכם אני חי, בכם, בחטיבה הכוללת של כולכם יש לחיי אותו התוכן שהוא קרוי חיים. מבלעדיכם אין לי כלום. כל התקוות, כל השאיפות, כל הערך של שווי החיים, הכל אני מוצא בקרבי רק עמכם, ואני זקוק להתקשר עם נשמותיכם כולכם, אני מוכרח לאהבה אתכם אהבה אין קץ".

ובחיבור כל החלקים, באהבה נצחית שאינה תלויה בדבר, כשכל אחד מוסיף את הגוון הייחודי לו לרצון האחד השלם לרוחניות, מתגלה הבורא בשיא תפארתו ובכל עמקותו. ואין עוד מלבדו.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

השוכן - הבורא. כוח ההשפעה המתגלה בחיבור החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון.

השכינה - הכלי הרוחני שבתוכו מתגלה השוכן, המורכב מחלקי הנשמה השבורים של נשמת אדם הראשון.

תשובות לשאלות

שאלה: מהו הערך המוסף בחיבור כל החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון?

תשובה: בחיבור כל החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון יחד, אנחנו לא רק נמצאים בהשפעה ובחיבור, אלא גם רוכשים את הידיעה כיצד לעשות את החיבור הזה בכוחות עצמנו. מטרת הבריאה היא להעלות את הנברא לדרגת הבורא. רק חיבור כל החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון, מקנה לנו את השכל של הבורא ומעלה אותנו לדרגה של מחשבת הבריאה.

שאלה: על מה צריך להצטער או לשמוח בעבודה ב"אין עוד מלבדו"?

תשובה: ייחוד כל מקרי המציאות למקור אחד ייתכן רק על ידי חיבור כל חלקי נשמת אדם הראשון לכלי רוחני אחד. לכן צריך להצטער שהכישלונות בעבודה ב"אין עוד מלבדו" מעכבים את החיבור של הכלי הרוחני האחד, שנקרא "השכינה הקדושה" או "נשמת אדם הראשון", ולשמוח שההצלחות בעבודה מקרבות את חיבורו.

שאלה: מהו הקשר בין בירור נקודת הייחודיות של האדם לבין חיבור החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון?

תשובה: הייחודיות של כל אדם מתגלה בחיבור שלו ליתר החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון. בהתחברותו חזרה לנשמת אדם הראשון הוא מוסיף לתמונה השלמה, הכללית, גוון מיוחד, ייחודי לו, שרק הוא יכול להוסיפו.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 366.

 

רצף לוגי

(סדר התפתחות הקורס)

למדנו שחכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה.

למדנו שכדי לגלות את הבורא עלינו לשנות את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

למדנו שבספרי הקבלה טמון כוח רוחני מיוחד הנקרא המאור המחזיר למוטב, שבכוחו לשנות את הכוונה שלנו, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

למדנו שרק בבירור היחס שלנו לזולת אנחנו יכולים לייצר בתוכנו פנייה אמיתית למאור המחזיר למוטב.

למדנו שרק על ידי בחירה בסביבה הנכונה להתפתחות הרוחנית, אנחנו יכולים לברר במדויק את היחס שלנו לזולת.

למדנו שהנקודות שבלב הם החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון, ושבבניית סביבה רוחנית עם הנקודות שבלב האחרות אנחנו יוצרים את הבקשה לתיקון, לחיבור החלקים השבורים, ומזמינים את המאור המחזיר למוטב.

למדנו שהבסיס לפנייה אמיתית למאור המחזיר למוטב הוא "אין עוד מלבדו", כלומר לשייך את כל המצבים שמתגלים לבורא האחד - מקור כל הסיבות.

בחלק הבא של הקורס נלמד איך נבנה בתוכנו את הבקשה.

[1] אורות, כ"ח.

[2] הרמב"ם, שלושה עשר עיקרים.

[3] תפילת תחנון.

[4] תהלים ל"ד, ט'.

[5] פרקי אבות א', י"ג.

[6] כתבי בעל הסולם, אגרות, אגרת ט"ז.

[7] דברים ד', ל"ה.

[8] Stephenson, G. R. (1967). Cultural acquisition of a specific learned response among rhesus monkeys.

[9] "שמונה קבצים", מחברת א', פסקה קס"ג.

חזרה לראש הדף
Site location tree