אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / מבוא לחכמת הקבלה / יחידת לימוד מס' 3 - עבודת האדם / חלק ב'. דרך תורה ודרך ייסורים
קבלה לעם

חלק ב'. דרך תורה ודרך ייסורים

שיעור מספר 1 - שתי דרכים

בשיעור זה נלמד על: סוף מעשה במחשבה תחילה / מנגנון ההתפתחות של הבריאה / דרך תורה ודרך ייסורים

 

אין חכם כבעל ניסיון

החל ביתוש שלא נותן לך לישון, דרך השכן שזורק את הזבל מהחלון, וכלה בצונאמי שקובר חצי מדינה תחת השיטפון - משהו לא מסתדר עם הקביעה של המקובלים, שטוב מוחלט מנהל את הבריאה. "אם זה טוב", אתה שואל את עצמך, בשעה שאתה מזדעזע פעם נוספת ממהדורת החדשות היומית, "אז מה זה רע?!".

הבורא הוא הטוב המוחלט. כך השיגו אותו המקובלים מתוך תיקון כלי הקבלה שלהם, וכך הם כותבים לנו בספריהם. ובכל זאת, לנגד עינינו מצטיירת תמונה אחרת לגמרי. החיים עצמם מביאים אותנו למסקנה, שאם יש כוח טוב שמנהל את הבריאה, אז במקרה הטוב הוא פשוט מפנה לנו את הגב.

מהי הסיבה לסתירה בין דברי המקובלים לבין המציאות שבה אנחנו חיים? האם נגזר עלינו לחיות במציאות שבה הרע מאפיל על הטוב? כיצד נוכל לגרום לבורא להפנות את פניו אלינו? ואולי אנחנו אלה שצריכים להפנות את פנינו אליו? בשאלות אלה ואחרות נעסוק בחלק זה של יחידת הלימוד, ומתוך העיסוק בהן נברר את הנושא המרכזי של השיעור: התועלת העיקרית מלימוד חכמת הקבלה.

מאז בריאת העולם, נמצא היקום בהתפתחות מתמדת. הכל משתנה. דבר אינו נשאר קבוע. כדור הארץ משתנה, החיים בו משתנים וגם בני האדם נמצאים בשינוי מתמיד. כוח ההתפתחות, או "ההשגחה", כפי שמכנים אותו המקובלים, מנהל את העולם ודוחף את החיים להתפתחות, למעַבר ממצב למצב, בהתאם לתוכנית מוגדרת וסדורה היטב. החומר הדומם ביקום מתפתח לגלקסיות, שמשות וכוכבי לכת, והחומר הצומח והחי שבכדור הארץ מתפתח למגוון עצום של צמחים ובעלי חיים.

המקובלים גילו שהתפתחות הבריאה אינה אקראית או סתמית אלא תכליתית, "מטרתית". יש מטרה סופית שאליה חותר כוח ההתפתחות. כל פרט בבריאה וכן הבריאה כולה עוברים תהליך התפתחות הדרגתי, בדרך של סיבה ומסובב, עד שיגיעו למימוש תכליתם. כך למשל, כדור הארץ עבר תהליך התפתחות עד שהפך להיות מקום ראוי ליצירת חיים, הפרי שעל העץ עובר תהליך התפתחות עד שיבשיל ויהיה ראוי למאכל, והזחל עובר תהליך התפתחות עד שיהפוך לפרפר.

יוצא, שהתכלית הטובה מתגלה רק בסוף ההתפתחות ולא לפני כן, ואילו מצבי ההתפתחות השונים, לא זו בלבד שאינם מורים לנו על המצב הסופי, המטרתי, הטוב, אלא כאילו כדי להכעיס, מתגלים דווקא בצורה שנראית לנו הפוכה לגמרי למטרה הסופית. לדוגמה: כל עוד התפוח שעל העץ לא הבשיל, הוא מר, ירוק וכחוש, והזחל שבוקע מהביצה הוא מגושם וחסר חן טרם הפיכתו לפרפר. הפער הזה, בין מצבי ההתפתחות הלוקים בחסר למצב הסופי המושלם, מתגלה בשלבי התפתחותה של כל בריה, וככל שהבריה מפותחת יותר, הפער גדול יותר.

הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא ההבדל בין מצבי ההתפתחות של האדם למצבי ההתפתחות של הבהמה. עגל שזה עתה נולד יעמוד על רגליו לאחר דקות ספורות וידע לשמור על עצמו מכל רע. לעומת זאת, אדם בן יומו הוא יצור חסר ישע, שנתון כולו לחסדי הוריו. יידרשו שנים רבות עד שידע להפעיל את גופו כראוי ולהתמצא בסביבה שבה הוא נמצא. אילו היה נוחת בעולמנו חבר מכוכב אחר, הוא בוודאי היה אומר שהעגל נועד לגדולות ואילו לתינוק אין עתיד.

סיכומו של דבר: ההשגחה של הבורא על הבריאה היא השגחה מטרתית, והתכלית הטובה של ההתפתחות מתגלה רק בסוף התהליך, במימוש מטרת התפתחות. ההשגחה המטרתית כלל לא מביאה בחשבון את מצבי ההתפתחות, שמגמתם דווקא להטעות אותנו ולהסתיר מאיתנו את התכלית הטובה.

בעל הסולם כותב על כך במאמר "מהות הדת ומטרתה": "ועל דברים כאלה אנו אומרים 'אין חכם כבעל הניסיון', כי רק בעל הניסיון שיש לו הזדמנות לראות את הבריה בכל מצבי התפתחותה עד ביאתה לשלימותה הוא יכול להרגיע את הרוחות, שלא לפחד כלל מכל אותן התמונות המקולקלות שהבריה אוחזת בהן במצבי ההתפתחות, רק להאמין בגמר בישולה היפה והברה".

מכל הנאמר עד כה, אנחנו יכולים לענות (לפחות תשובה חלקית) על השאלה שבה פתחנו את השיעור: אם הבורא הוא הטוב המוחלט, מדוע אנחנו מרגישים את השגחתו כרעה? אמנם הבורא הוא הטוב המוחלט, אבל משום שהשגחתו על הבריאה היא מטרתית, טובו מתגלה רק בסוף תהליך ההתפתחות, עם מימוש מטרתה.

בחן את עצמך:

 

הטוב שברע

להשגחה הכללית שמפתחת את האנושות יש תבנית קבועה, שלפיה היא דוחפת את האנושות לעבור ממצב אחד למשנהו. כל מצב ומצב מתפתח על ידי שני כוחות. הראשון הוא כוח בונה - כוח שמשנה מצב גרוע והופך אותו למצב טוב יותר. השני הוא כוח הורס - כוח שהופך כל מצב למצב גרוע יותר, עד שהוא מחייב את האנושות לצאת מהמצב הגרוע ולבנות מצב חדש טוב יותר.
אנושות נמצאת תחת השפעת שני הכוחות הללו, ותחת השפעתם, היא הולכת ומשתנה, הולכת ומתפתחת, עוברת ממצב אחד למשנהו, בונה מצב טוב על חורבות מצב רע, וחוזר חלילה.

דוגמה לכך היא התפתחות הפיאודליזם באירופה. האימפריה הרומית, שהביאה שגשוג כלכלי עצום לעולם, החלה להתפורר במאות השישית והשביעית. כתוצאה מכך התרבו המלחמות, המצב הכלכלי התדרדר, ולאזרחים הפשוטים לא היה ביטחון אישי. בתגובה התפתחה שיטה חברתית שעל פיה האיכרים מקבלים הגנה ושטח חקלאי, ובתמורה משלמים מיסים ומתחייבים להיות נאמנים לפטרונם.

בתחילה הייתה השיטה טובה לכולם, אבל אט אט החלו האצילים לשעבד את האיכרים יותר ויותר, מצב האיכרים הורע, והם נאנקו תחת שלטון האצולה. החלה מלחמת מעמדות, שהגיעה לסיום אלים מאוד במה שנודע כמהפכה הצרפתית. עידן הפיאודליזם תם, ועל חורבותיו החל להיבנות העידן הדמוקרטי.

התבנית הזאת של התפתחות מתוך ניגודיות ("התפתחות דיאלקטית") היא קבועה, שכן בסופו של דבר הרצון האנושי מגיב לשני סוגי גירויים בסיסים: הוא מוכן להשקיע מאמצים עבור רווח עתידי או לברוח מצרות. לכוח שגורם לרצון לקבל לרדוף אחר רווח עתידי קוראים בחכמת הקבלה "הכוח המושך", כי הוא כאילו מושך את הרצון להשקיע מאמצים כדי לצאת ממצבו הנוכחי ולעבור למצב חדש, טוב יותר. לכוח שגורם לאדם לברוח מצרות קוראים "הכוח הדוחף", כי הוא דוחף את הרצון לקבל בניגוד לרצונו לצאת מהמצב הנוכחי, גם כן למצב טוב יותר.

שני הכוחות מחייבים את האדם לצאת ממצב אחד, לעבור למצב אחר, וכך להתפתח. הכוח המושך עושה זאת בצורה שמורגשת באדם כטובה ונעימה, ואילו הכוח הדוחף עושה זאת בצורה שמורגשת באדם כרעה ובלתי נעימה. אך אם נתבונן בתהליך מנקודת המבט של המטרה הסופית, נראה ששני הכוחות הכרחיים ופועלים למען מטרה טובה; שניהם פועלים לגילוי המצב המושלם, הסופי, התכליתי של ההתפתחות, משום ששניהם מקרבים את האדם לקראתו.

לצורך העניין, נתאר את התפתחות הבריאה כולה כציר אופקי, שקצהו הימני מייצג את תחילת ההתפתחות וקצהו השמאלי - את סיום ההתפתחות ואת גילוי המצב הטוב (ראו שרטוט מס' 7). את הציר כולו נחלק ל-X שלבי התפתחות שהבריאה צריכה לעבור עד שהיא מגיעה לשלמותה במצבה הסופי. המעבר בין שלב התפתחותי אחד למשנהו (וכתוצאה מכך ההתקרבות למצב הטוב, השלם, הסופי) מתאפשר רק על ידי גילוי הרע במצב הנוכחי. אם לא נגלה את הרע במצבנו הנוכחי, או במילים אחרות כל עוד יהיה לנו טוב במצבנו הנוכחי, לא נמצא סיבה לעזוב אותו ולעבור למצב התפתחותי אחר, מתקדם יותר. נמצא שדווקא גילוי הרע הוא שדוחף את ההתפתחות קדימה לקראת הטוב.

שרטוט מס' 7

במאמר "ביקורת למרקסיזם", [1] מתאר בעל הסולם את אותו התהליך בהקשר של התפתחות תיאוריות מדיניות. וכך הוא כותב:

"כל תנועה וכל מצב, שקבלה האנושיות בהנהגת המדיניות, אינו אלא שלילת המצב שמקודם לה. וזמן קיומו של כל מצב מדיני הוא, עד שיתגלה מתוכו החסרונות והרשע שבו. ותוך כדי גילוי הליקויים שבו, נמצא מפנה מקומו למצב חדש, המשוחרר מליקויים אלו. ונמצא, שאלו הליקויים, המתגלים במצב ומחריבים אותו, הוא כל כוח הפיתוח של האנושיות. שהרי הם מעלים את האנושיות על מצב המתוקן יותר ממנו.

וכן גילוי הליקויים שבמצב השני, מביאים האנושיות על מצב שלישי, הטוב ממנו. וכן תמיד בזה אחר זה. הרי שכוחות השליליים הללו, המתגלים במצבים, הם סיבות התקדמות שבאנושיות, שעל ידיהם היא מטפסת ועולה כעל שלבות הסולם. והמה בטוחים לתפקידם, להביא האנושיות עד לשלב האחרון של התפתחות - הוא אותו המצב המקווה, הנקי מכל שמץ וכל דופי".

ההבנה כי גילוי הרע מקדם אותנו לקראת הטוב מקרבת אותנו צעד נוסף ליישוב הסתירה בין הרע שמתגלה בבריאה לטוב המוחלט שמנהל אותה. אם בחלק הראשון של השיעור למדנו שהבורא הטוב והמיטיב משגיח על הבריאה בהשגחה מטרתית, ולכן הטבתו מתגלה רק עם מימוש המטרה, בסיום ההתפתחות, הרי שבחלק זה של השיעור הבנו שגם מצבי ההתפתחות השונים אינם רעים במהותם, אלא כולם מקרבים אותנו אל התכלית הסופית הטובה. ומכיוון שכך, גם הם טובים במהותם.

בחן את עצמך:

 

דרך תורה ודרך ייסורים

לאחר שהכרנו את המנגנון שמניע את ההתפתחות של הבריאה ושל כל אחד מאיתנו כחלק בתוכה, נוכל להבין גם איך להשתתף בהתפתחות כך שהיא תסב לנו נחת ונחווה אותה כתענוג. לנושא זה נקדיש את החלק הבא של השיעור.

כשאדם מתחיל ללמוד באוניברסיטה, הוא מקבל את תוכנית הלימודים, שאותה הוא חייב להשלים; הוא יודע בדיוק אילו קורסים יצטרך ללמוד וכמה שנים יצטרך ללמוד, והוא יכול גם לחשב כמה יעלו לו הלימודים; ידוע לו שהוא הולך להשקיע מאמצים וכסף תמורת תעודה שתאפשר לו הכנסה גבוהה יותר בעתיד ותעניק לו מעמד מכובד יותר.

את ההתפתחות במסלול האוניברסיטאי עושה האדם בצורה מודעת, הוא יודע מה הוא ירוויח וכמה יצטרך להשקיע, וכך הוא מחליט אם הוא מוכן להשקעה או לא. מסלול הלימודים עשוי להיות קשה ומאתגר, אך האדם יכול להתגבר, מפני שהוא רואה את המטרה לנגד עיניו ויודע שמאמציו הם לזמן מוגבל. התפתחות כזאת נקראת התפתחות מדעת.

כשתינוק לומד לזחול, הוריו מניחים אותו על הרצפה, מפזרים מסביבו צעצועים ומחכים שיתחיל להניע את ידיו ורגליו. התינוק כלל לא מודע לכך שהוא נמצא בהתפתחות. הוא עשוי לבכות, הוא עלול לסרב לזחול, אבל הוריו ימשיכו להניח אותו על הרצפה, עד שילמד לזחול.

לעיתים התהליך הזה עשוי להיות מתסכל מאוד עבור התינוק, אבל לבסוף לא תהיה לו ברירה והוא יתפתח, בלי לדעת כלל שהוא עבר שלב כלשהו בחייו. התפתחות כזאת נקראת התפתחות שלא מדעת.

ההבדל בין שתי שיטות ההתפתחות ניכר. בהתפתחות מדעת, מי שמתפתח יודע לאן הוא הולך, עושה זאת מרצונו, וחווה את הקשיים שבדרך כאתגרים שיש לעבור. בהתפתחות שלא מדעת, מי שמתפתח אינו מבין מה עליו לעשות, שונא את הקשיים שבדרך, ועשוי גם לחוות כאב ותסכול. התפתחות שלא מדעת עשויה לעיתים להיות ארוכה מאוד, אם המתפתח מסרב לבצע את המוטל עליו.

עד היום התפתחה האנושות שלא מדעת. במשך עשרות אלפי שנים עברנו משלב התפתחותי אחד למשנהו, בלי לדעת לאן מובילה ההתפתחות ומהי מטרתה. הקשיים שהתגלו בדרך הסבו לנו צער, סבל ותסכול רב.

מהיום והלאה, כשהנקודה שבלב מתעוררת ביותר ויותר אנשים, נפתחת בפנינו האפשרות להתפתח מדעת, לחסוך מעצמנו זמן יקר וצרות. ההתפתחות מדעת הופכת את הייסורים שאנחנו מרגישים תחת מכבש ההתפתחות לייסורי אהבה מתוקים - וזו כל החכמה כולה, להכיר בעצמנו את המנגנון שמניע את תהליך ההתפתחות ולהתפתח בצורה מודעת, ללא סבל מיותר.

על המנגנון שמניע את תהליך ההתפתחות למדנו בהרחבה בחלק הקודם של השיעור. למדנו שהרע שמתגלה במדרגת התפתחות מסוימת הוא שמניע אותנו בהכרח לעבור לדרגת ההתפתחות הבאה. זוהי נקודה חשובה ביותר, כי כל ההבדל בין התפתחות מדעת להתפתחות שלא מדעת מסתכם באופן הכרת הרע.

בהתפתחות שלא מדעת, איננו מודעים לתהליך ההתפתחות; הרע מתגלה בפועל, "על בשרנו", וכופה עלינו לא במודע לעבור לשלב ההתפתחותי הבא. לעומת זאת, בהתפתחות מדעת, אנחנו מכירים ברע מראש, במחשבה, לפני שהוא מתגלה בפועל, ודי לנו בהכרה של הרע, כדי לעבור לשלב ההתפתחותי הבא. בהתפתחות מדעת איננו צריכים להרגיש את הרע בפועל.

שתי אפשרויות עומדות בפנינו: א) להמתין לרע שיגיע (והוא בהכרח יגיע) וידחף אותנו לא במודע לדרגת ההתפתחות הבאה. ב) להכיר ברע מראש, להיות מודעים לו לפני שהוא מתגלה בפועל, ולהתפתח מדעת.

נמצא כי להתפתחות מדעת שני יתרונות משמעותיים: היא מהירה יותר ואינה כרוכה בצער ובייסורים. אם ברצוננו להאיץ את תהליך ההתפתחות שלנו, עלינו לזרז את הכרת הרע בכל מצבי ההתפתחות. במקום לחכות לרע שיתגלה, נאתר אותו אנחנו מראש ונאיץ את התפתחותנו. יתרה מכך, אם נברר את הרע במחשבה, לפני שהוא מתגלה בפועל, לא זו בלבד שנזרז את התהליך, אלא שנחסוך מעצמנו את הרגשת הכאב בפועל כייסורים בעולם הזה.

למה הדבר דומה, לאדם חולה שמחלתו טרם התגלתה, אבל היא כבר מקננת בתוכו וממתינה להתפרץ. רופא טוב יכול לאתר את המחלה מראש, לתת לחולה את התרופה המתאימה ולמנוע ממנו את כל הסבל שנגזר עליו לסבול אם לא יטפל במחלה מראש.

על ההבדל בין דרך תורה לדרך ייסורים כותב בעל הסולם במאמר "השלום בעולם": "יש ב' ממשלות הפועלות בדרכי ההתפתחות האמורה: אחת היא 'ממשלת השמים', המבטיחה לעצמה להחזיר כל רע ומזיק - לטוב ומועיל. אלא שבא בעתו. כדרכו בכבדות ובאריכות הזמן. וכאשר 'הדבר המתפתח' הוא בעל חי ומרגיש, נמצא שסובל כאבים וייסורים נוראים, בזמן שנמצא תחת מכבש ההתפתחות, מכבש, הכובש דרכו באכזריות רבה. ולעומת זה, "ממשלת הארץ", שהם בני אדם שלקחו את חוקי ההתפתחות האמורה תחת ממשלתם עצמם, שכוחם יפה להשתחרר לגמרי מכבלי הזמן, ונמצאים ממהרים מאד את הקץ, כלומר, את גמר בישולו ותיקונו של הדבר, שהוא קץ ההתפתחות שלו".

כשמתעוררת באדם הנקודה שבלב, הוא נמשך בעקבותיה למקום שבו יוכל ללמוד את חכמת הקבלה. השאלות שמתעוררות בו על תכלית קיומו אינן מאפשרות לו עוד להיות מובל שלא במודע בשבילי החיים. הקריאה בספרי המקובלים ומשיכת המאור המחזיר למוטב עוזרות לו לברר מהי תכלית חייו ומהו "הרע" שמונע ממנו להשיג אותה (על הכרת הרע נרחיב בשיעור הבא). וכך, מתוך הכרת הרע שמתגלה בכל שלב הכרחי של ההתפתחות, הוא עובר בזריזות ובשמחה לשלב ההתפתחותי הבא, בדרך לגילוי התכלית הטובה בסוף ההתפתחות.

ההתפתחות מדעת נקראת בחכמת הקבלה "דרך תורה". ההתפתחות שלא מדעת נקראת בחכמת הקבלה "דרך ייסורים". דרך הייסורים, כשמה כן היא, עוברת עלינו בייסורים גדולים ובאריכות הזמן. "דרך תורה", הדרך של התפתחות מודעת מתוך לימוד חכמת הקבלה, מזרזת את תהליך ההתפתחות והופכת את הייסורים לייסורי אהבה מתוקים, שמגבירים את ההשתוקקות לטוב המובטח בסוף הדרך. זוהי התועלת העיקרית מלימוד חכמת הקבלה - המעבר מדרך ייסורים לדרך תורה.

כך או כך, תוכנית ההתפתחות שלנו ידועה מראש וכמוה גם כל שלבי ההתפתחות. איננו יכולים לפסוח על אחד מהם, כולם נחוצים כדי להביא אותנו לגמר התיקון, להרגשת הטוב והמיטיב. כל שביכולתנו לעשות הוא לקבל את התהליך ולזרז אותו.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

השגחה - כוח ההתפתחות. התוכנית שלפיה הבורא מנהל את הבריאה.

כוח מושך - כוח שגורם לרצון לקבל לרדוף אחר רווח עתידי.

כוח דוחף - כוח שגורם לרצון לקבל לברוח מצרות.

דרך ייסורים - התקדמות שלא מדעת בשלבי ההתפתחות. דרך ארוכה וקשה.

דרך תורה - התקדמות מדעת בשלבי ההתפתחות עד מטרת הבריאה. דרך קצרה וקלה.

תשובות לשאלות

שאלה: במה מתאפיינת השגחת הבורא על הבריאה?

תשובה: השגחת הבורא על הבריאה היא מטרתית. כלומר כל פרט בבריאה וכן הבריאה כולה עוברים תהליך התפתחות הדרגתי, בדרך של סיבה ומסובב, עד שיגיעו למימוש תכליתם. התכלית הטובה של ההתפתחות מתגלה רק בסוף התהליך עם מימוש מטרת ההתפתחות ולא לפני כן.

שאלה: איך מתרחש המעבר בין מצב התפתחותי מסוים למצב הבא אחריו?

תשובה: המעבר משלב התפתחותי אחד למשנהו מתרחש כתוצאה מהרגשה שהמצב הנוכחי רע או לפחות אינו טוב דיו. כל עוד הרצון לקבל ירגיש טוב במצבו, הוא לא יעשה דבר כדי לשנותו.

שאלה: מהו ההבדל בין דרך ייסורים לדרך תורה?

תשובה: בדרך ייסורים אנחנו מתקדמים שלא מדעת, הרע שמתגלה בפועל כופה עלינו שלא במודע לעבור לשלב ההתפתחותי הבא. בדרך תורה אנחנו מתקדמים מדעת, במודע, בהכרת הרע מראש לפני שהוא מתגלה בפועל, ומתוך הכרת הרע אנחנו עוברים לשלב ההתפתחותי הבא. דרך ייסורים היא דרך ארוכה וקשה, ואילו דרך תורה היא דרך קצרה וקלה.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 374.

 
 

_________________________________________

שיעור מספר 2 - להכיר את הרע

בשיעור זה נלמד על: הכרת הרע / האמצעים לגילוי הרע /
קבלה ומוסר

 

מה זה טוב?

בשיעור הקודם למדנו כי הכוח שמניע אותנו להתקדם הלאה, למצב ההתפתחות הבא שלנו, הוא ההרגשה שלא טוב לנו מספיק במצבנו הנוכחי, או בגרסה האופטימית יותר, ההרגשה שהעתיד יכול להיות טוב הרבה יותר (או בגרסה המפוכחת יותר, ההרגשה שרע לנו במצבנו הנוכחי).

כך או כך, החיסרון - הרגשת הריקנות או חוסר הסיפוק - הוא הכוח שמפתח אותנו ואת הבריאה כולה להתקדם שלב אחר שלב בתוכנית התיקון של מחשבת הבריאה. בעל הסולם כותב [2] שללא הרגשת חיסרון, לא היינו עושים תנועה אחת; שבעים שנה היינו נשארים עם ידינו המונחות על השולחן בלא להזיזן אף לא סנטימטר אחד - מסופקים במצבנו. הרגשת החיסרון או הרע, שמתגלה במצבנו הנוכחי, היא שדוחפת אותנו אל המצב הבא.

המסקנה המתבקשת מכל הנאמר לעיל היא, שאם ברצוננו להאיץ את תהליך ההתפתחות שלנו, עלינו לזרז את הכרת הרע בכל מצב. במקום להמתין לרע שיתגלה, לגלות אותו מראש בעצמנו. אלא שהדבר אינו פשוט כל כך. תחילה עלינו לברר מהו הרע שעלינו לזהות (עניין מורכב בפני עצמו), ולאחר מכן עלינו לברר איך בדיוק אפשר לזהות אותו. אם נדע את התשובות לשתי השאלות האלה, נוכל לעבור מהתפתחות בדרך ייסורים להתפתחות בדרך תורה. בבירור שאלות אלה נעסוק בשיעור הקרוב.

כדי לברר מהו רע, עלינו להבין תחילה מהו טוב. טוב, לפי חכמת הקבלה, הוא המצב הסופי של ההתפתחות שלנו, כלומר השתוות צורה מלאה לתכונת ההשפעה, מה שנקרא בחכמת הקבלה "דבֵקוּת". במילים פשוטות יותר, טוב לפי חכמת הקבלה הוא ההרגשה של חיבור הרמוני עם כל חלקי הבריאה כגוף אחד. טוב זה חיבור באהבה מתוך תיקון הכוונה מקבלה להשפעה.

אם הטוב הוא הרגשת החיבור, הרי שהרע הוא הרגשת הפירוד, או ליתר דיוק, הכוח שגורם לנו להרגשת הפירוד. על הכוח הזה למדנו בהרחבה במהלך הקורס כולו - זוהי הכוונה על מנת לקבל, האגו, התוכנה שמנהלת את הרצון לקבל בצורה כזאת שכל העבודה איתו מכוונת פנימה, לתועלת עצמנו בלבד.

לאורך כל כתביו, חוזר בעל הסולם ומסביר, שסיבת כל הרע בעולם היא שיטת העבודה שלנו עם הרצון לקבל, דהיינו לטובת עצמו בלבד ללא התחשבות בזולת ובניגוד גמור לחוקי הטבע. חוסר השתוות הצורה בינינו לבין תכונת ההשפעה, כתוצאה מהעבודה עם הרצון בכוונה על מנת לקבל, הוא שמונע מאיתנו לחוות את המציאות האמיתית הטובה, שמונהגת על ידי הבורא האחד, הטוב והמיטיב.

כך הוא כותב למשל ב"הקדמה לספר הזוהר": [3] "בוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאיתנו, היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו. אמנם, בזמן שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות, הייסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני מחלות ומכאובים".

את הכוונה על מנת לקבל אנחנו יכולים לזהות ביחס שלנו לזולת, לכל מה שנראה לנו כמחוץ לנו. הכוונה על מנת לקבל מכוֵונת את הרצון לקבל שלנו כך שהחשבון היחיד שלו כלפי כל מה שנראה לו כמחוץ לו הוא: באיזו מידה הוא יכול לנצל אותו לטובת עצמו. וכמו שלמדנו בחלקים קודמים של הקורס, אפילו אם נראה לנו שיש פעולות שאנחנו עושים ללא שום נגיעה עצמית, אם נבדוק את המניע שלנו לעומקו, נמצא גם בפעולות אלה את אותה הכוונה על מנת לקבל, עם אותו החשבון לטובת עצמנו בלבד.

הרע שעלינו לזהות הוא אפוא הכוונה על מנת לקבל, או במילים אחרות, היחס המקולקל שלנו לזולת. תחילה עלינו לזהות שאנחנו אכן מנוהלים על ידי הכוונה על מנת לקבל, ולאחר מכן להרגיש אותה כ"רע", כלומר להחשיב את הערך של חיבור, ההופכי לה, כטוב. וכך, בכל פעם שנזהה חלק מהכוונה על מנת לקבל, בהכרח נזהה אותו כרע, ובהכרח נעבור לשלב ההתפתחות הבא, עד השגת הטוב המוחלט בגמר התיקון.

העבודה הפנימית הזאת, בבירור הכוונה על מנת לקבל כרע שמונע מאיתנו את הרוחניות, נקראת בחכמת הקבלה "הכרת הרע".

הכרת הרע היא למעשה תיקון הרע. כל שעלינו לעשות כדי לבטל את הכוונה על מנת לקבל הוא להכיר בה כרע. זה דומה לאותן המפלצות באגדות הילדים, שבמבט חודר אחד לתוך עיניהם, הן מתפוגגות ונעלמות. תיקון הכוונה על מנת לקבל מתחיל ומסתיים בהיותנו מודעים לה. אם נחשוב על כך, נמצא שאכן אין צורך ביותר מכך. אם אנחנו מזהים את הכוונה על מנת לקבל ככוח שמונע מאיתנו את הטוב, את הרוחניות, מיד מתרקם בתוכנו רצון לתקן אותה. וכפי שלמדנו לאורך הקורס כולו, כל שנדרש מאיתנו הוא רצון לתיקון.

העבודה בהכרת הרע דומה במובן מסוים לבדיקות איכות המים. במקום לשתות את המים המזוהמים, לחלות ולסבול, אנחנו בודקים את כמות החיידקים במים מראש באמצעות מיקרוסקופ, ומונעים מעצמנו את הסבל המיותר. בדומה לכך, גם בעבודה בהכרת הרע, אנחנו מונעים מעצמנו את הרגשת הסבל בפועל, "על הבשר". במקום ללכת בדרך ייסורים, אנחנו יכולים להשתמש בחכמת הקבלה, לזהות את הרע מראש, לפני שהוא מתממש בפועל, ולעבור מדרך ייסורים לדרך תורה.

כך או כך, כל עוד הכוונה על מנת לקבל חבויה בתוכנו ומנהלת אותנו באופן בלתי מודע, אין באפשרותנו לתקן אותה ולהתקרב צעד נוסף לקראת מצבנו המתוקן. בעל הסולם כותב על כך באחד ממכתביו לתלמידיו: [4] "אמנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקווה, ותשועה גדולה מהשמים - היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מתחילה, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות".

עד כאן בנוגע לשאלה מהו הרע שעלינו לזהות. בחלק הבא של השיעור נלמד איך באפשרותנו לזהות אותו.

בחן את עצמך:

 

מתחברים לטוב

אז מה היה לנו?! למדנו שהבורא ברא אותנו כדי להיטיב לנו, ושבדרך אל הטוב יתגלו מצבים רעים לכאורה. הבנו שאם נתייחס למצבים ה"רעים" שמתגלים כמקדמים למטרה, נמצא שגם הם טובים. אמרנו שדווקא הרע שמתגלה בכל מצב הוא שמקדם אותנו למצב הבא, ואם נקדים לגלות אותו נוכל לזרז את שלבי ההתפתחות הרוחנית שלנו. אחרי כל זאת, לא נותר לנו אלא לברר מהו הרע, כדי שנדע לזהותו ולזרז את ההתפתחות. וכך מצאנו שהכוונה על מנת לקבל היא הרע שמונע מאיתנו לגלות את הטוב.

בחלק הזה של השיעור נברר איך מגיעים ל"הכרת הרע", כלומר אילו מעשים עלינו לעשות בפועל כדי לזהות את הרע שמונע מאיתנו להגיע למצב הטוב. טרם נפשיל שרוולים וניגש לעבודה, חשוב שנכיר את אחד מעקרונות היסוד בעבודה הפנימית של האדם בלימוד חכמת הקבלה. ביחס אליו נוכל להבין ביתר בירור מה עלינו לעשות.

באחד ממאמריו, [5] מביא הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), בנו בכורו וממשיך דרכו של בעל הסולם, משל קצר ויפה שממחיש היטב את העיקרון שברצוננו לברר. הרב"ש כותב שכשהבית חשוך לא רואים בו שום לכלוך. רק כשמדליקים מנורה, אפשר לראות את הלכלוך. משל פשוט לעיקרון פשוט: כדי לזהות את הרע עלינו לכוון את עצמנו לטוב. איננו יכולים לראות את הרע (הלכלוך) ללא קצת טוב (אור).

בדומה למשל של הרב"ש, גם אנחנו נמצאים בחדר חשוך וגם אנחנו צריכים להדליק מנורה כדי לגלות את הלכלוך שבחדר. כמו חור שחור, ששואב את כל המציאות שסביבו אל האפלה המוחלטת שבתוכו, כך הכוונה על מנת לקבל מושכת את כל המציאות שמחוץ לנו אל החלל השחור שבתוכנו. וכדי לזהות את הכוונה על מנת לקבל שמנהלת אותנו מתוכנו ומונעת מאיתנו את הטוב, עלינו למשוך לתוכנו קרן אור. רק ביחס לאור נוכל להבחין בכוונה המנוגדת לו.

שני כלים רבי עוצמה ניתנו לנו כדי להאיר את החשיכה שבתוכנו: המאור המחזיר למוטב והשפעת הסביבה. המאור המחזיר למוטב הוא למעשה הטוב שמאיר לנו במצבנו המתוקן ברוחניות. אולם כל עוד איננו מתוקנים, הוא מאיר מחוץ לנו ופועל עלינו בדרכים שונות כדי לקרב אותנו אל התיקון. למאור הזה מתכוון הרב"ש בכותבו שעלינו להדליק אור כדי לראות את הלכלוך.

כשאנחנו קוראים בספרי המקובלים על מצבינו המתוקנים ומשתוקקים לגלות אותם, להרגיש אותם בפועל, ההשתוקקות שלנו לגלות את הרוחניות מושכת אלינו הארה מיוחדת מהרוחניות, שמראה לנו עד כמה אנחנו רחוקים מהרוחניות. לכאורה נדמה שיצאנו נפסדים, רצינו אור וקיבלנו חושך, אבל כמו שהוסבר בהרחבה בחלק הקודם של השיעור, דווקא גילוי החושך, כנגד האור, הוא שמקדם אותנו אל המצב הבא בתהליך "הכרת הרע", בדרך לגילוי הטוב.

אל לנו לפחד אפוא אם הלימוד מביא אותנו לגילוי הרע, לתחושת ריחוק מהאחרים, לספקות ולאי הסכמה, שכן דווקא על פני כל המכשולים הללו אנחנו בונים השתוקקות גדולה וחזקה יותר לרוחניות. המקובלים כותבים שאם אדם לומד קבלה והלימוד מביא אותו למצב של סיפוק, הוא אינו לומד קבלה באמת. האור שמאיר לנו בזמן הלימוד אמור לפתח אותנו, לעורר בנו חסרונות חדשים ליתר חיבור עם תכונת ההשפעה. זִכרו: חיסרון חדש הוא הזדמנות להתחדשות, להתפתחות ולגילויים. כל מה שנדרש מאיתנו הוא חיסרון נכון, בקשה לחיבור.

"תחילת עבודתו (של האדם)", כותב הרב"ש, [6] "היא הכרת הרע, היינו שהאדם מבקש מה', שהוא ירגיש עד כמה הוא רע הרצון לקבל. וידיעה זו, שהרצון לקבל נקרא 'רע', רק הבורא יכול לתת לו להרגיש... ואז הוא יכול לבקש אח"כ, שיחליף את הרצון לקבל ולתת לו תמורתו את הרצון להשפיע".

כלי חשוב נוסף לעבודה ב"הכרת הרע" הוא הסביבה הרוחנית שבה אנחנו פועלים, או ליתר דיוק, השפעת הסביבה עלינו. הטוב שעלינו למשוך למצבנו, כדי לברר ביחס אליו את הרע, אינו רק המאור המחזיר למוטב, אלא גם החשיבות שאנחנו מייחסים לתכונת ההשפעה. רק אם נעלה את תכונת ההשפעה לראש סולם הערכים שלנו, נוכל להעריך את הפירוד כרע. באותה המידה שנעריך את תכונת ההשפעה, נכיר בפירוד כרע.

הכלי היעיל ביותר להעלאת חשיבות תכונת ההשפעה היא הסביבה. כולנו "חיות חברתיות", וכולנו מושפעים מדעת החברה. אם נסדר סביבנו סביבה שמעלה את ערך תכונת ההשפעה, לא תהיה לנו ברירה אלא להעריך את תכונת ההשפעה. יש לנו הכנה פנימית לזה. אם הסביבה מעריכה דבר מה, גם אנחנו, לפי הטבע שלנו, נעריך אותו בהכרח. בדיוק כך משפיעים עלינו משרדי הפרסום: מוצר חדש מגיע לשוק, לאיש אין צורך בו, אבל כולם מתחילים לדבר עליו. בהתחלה אתה שומע וצוחק, אחר כך אתה שומע ושותק, אחר כך אתה מתחיל להתעניין, ובסוף אתה קונה אותו.

וכמו בגשמיות, כך גם ברוחניות. רק הסביבה הרוחנית שבה אנחנו מתפתחים יכולה להעלות את חשיבות הרוחניות כערך מעל הגשמיות. איש מאיתנו אינו יכול לעשות זאת בכוחות עצמו, על אחת כמה וכמה כשהרוחניות (תכונת השפעה) מנוגדת לטבע שלנו ופעמים רבות מורגשת כחושך.

לסיום חלק זה נברר את הקשר בין "אין עוד מלבדו" להכרת הרע. אם שאלתם את עצמכם היכן נפגשת העבודה בהכרת הרע עם העבודה ב"אין עוד מלבדו", הנה התשובה. בכל פעם שהרוחניות מתגלה כחושך, כחוסר רצון ללמוד את חכמת הקבלה, כאדישות לרעיון הרוחני או כהפרעה גשמית שמונעת מאיתנו להתעסק בחכמת הקבלה, לפני הכל עלינו לשייך את ההפרעה לכוח האחד ששולח לנו את כל המקרים בחיינו, כי "אין עוד מלבדו". ואם נזכרנו מאַין הכל מגיע וייצבנו את עצמנו נכון כלפי המטרה שלשמה נשלחה לנו ההפרעה, אנחנו יכולים לברר יותר לעומק מה בדיוק מפריע לנו (הכרת הרע) ולבנות בתוכנו את הבקשה הנכונה לתיקון.

וכך אנחנו הולכים ומבררים את הרצון לרוחניות. כל העבודה נעשית בתוכנו, מתוך הכרת הרע. וכפי שלמדנו בחלק הקודם של השיעור, בעבודה הזאת איננו נזקקים לגילוי הרע בפועל כדי לעבור משלב לשלב.

סיכומו של דבר, כדי לגלות את הרע עלינו לכוון את עצמנו ככל האפשר אל הטוב באמצעות המאור המחזיר למוטב ובאמצעות הסביבה. אלא שמה שעשוי להישמע פשוט וטריוויאלי, עלול להתגלות כקשה לביצוע. יש משהו בטבע שלנו שמושך אותנו דווקא להתעסק ברע, בפרט כשאנחנו עושים את צעדינו הראשונים בלימוד חכמת הקבלה. יש משהו בהרגשת הסבל שמעורר בנו גאווה, וכל עוד איננו מתוקנים, איננו יכולים לסרב לטעימה ממנה. לא תמיד פשוט להיצמד אל הטוב, להעלות את ערך הרוחניות מעל פני כל ההפרעות, אבל אם ברצוננו להתקדם בדרך הרוחנית, זו הפעולה שעלינו לעשות.

בחן את עצמך:

 

מחלק מוסר

ג'יימס "סוני" קרוקט ושותפו לניידת ריקרדו "ריקו" טאבס, צמד בלשים ממחלק המוסר של משטרת מיאמי, היו בסופו של דבר מה שאנחנו נוהגים לכנות, "בחורים טובים". על גבי מסך הטלוויזיה, בתוך העולם הפיקטיבי שבדו עבורם תסריטאי הסדרה "מיאמי מֶחְלַק מוסר", התאמצו השניים בכל כוחם לשמור על הבלורית ועל הפסון בשעה שהם מנסים להשליט קצת סדר ברחובות העיר מיאמי ולהרביץ מוסר בפושעיה.

לשמור על הבלורית ועל הפסון הם הצליחו, על המוסר - הרבה פחות... וזה בסדר גמור, לתוצאות פחות או יותר זהות אנחנו מגיעים גם בעולם האמיתי. קל הרבה יותר לשמור על הבלורית מאשר על המוסר. למעשה קל יותר לשמור על כל דבר מאשר על המוסר.

רבים משווים את חכמת הקבלה לתורת המוסר. הבנה שגויה של חכמת הקבלה מביאה אותם לחשוב שתכלית חכמת הקבלה היא להפוך אותנו למוסריים יותר, לעשות מאיתנו בני אדם טובים יותר בעולם הזה. טעות בידם. חכמת הקבלה רחוקה מתורות המוסר כרחוק מזרח ממערב.

על ההבדל בין חכמת הקבלה לשיטות המוסר התייחסנו ביחידת הלימוד השנייה, [7] כשביררנו את היחס של חכמת הקבלה לעבודה עם הרצון לקבל. שאלות על ההבדל בין מוסר לקבלה עולות גם מתוך ההסבר על העבודה ב"הכרת הרע", והן מהוות הזדמנות טובה לחדד עוד יותר את ההבדל בין שתי הגישות.

חכמת הקבלה ושיטות המוסר חולקות לכאורה מטרה זהה: לבער מתוכנו את הרע ולייצב בתוכנו יחס אחר, מתוקן, לסביבה שאנחנו חיים בה. מתוך הדמיון הזה, יש המסיקים כי גם חכמת הקבלה היא שיטת מוסר. הבנה עמוקה יותר של מהות חכמת הקבלה מובילה אותנו למסקנה, שמה שנראה לנו כמכנה משותף הוא דמיון ולא יותר. למעשה שתי הגישות שונות זו מזו לגמרי, בכל המובנים.

אנחנו מבחינים בשלושה הבדלים מרכזיים בין חכמת הקבלה לתורת מוסר. נפרטם ונסבירם אחד לאחד:

היסוד שעליו מושתתות שתי השיטות - שונה.

השכר שמבטיחות שתי השיטות - שונה.

התכלית של שתי השיטות - שונה.

ההבדל הראשון בין השיטות הוא כאמור היסוד שעומד בבסיסן. מנקודת מבט זו, הפער בין הקבלה למוסר תהומי לא פחות מהפער בין הבורא לנברא. זאת משום שחכמת הקבלה יונקת את כוחה ואת ידיעותיה ממחשבת הבריאה, ואילו תורת המוסר מבוססת כולה על מחשבות בני אדם בשר ודם.

המוסר היא שיטה המבוססת על ניסיון החיים שלנו כבני אדם. כשהחיים מורים לנו שהתנהגות מסוימת של הפרט פוגעת בטובת הכלל, אנחנו מפעילים על הפרט לחץ שלא להתנהג באותה הצורה. באופן כללי, זו שיטת המוסר. כך למשל, אנחנו מגנים מעשים כמו שקר וגניבה, ובמקרה הצורך מחוקקים חוקים שמונעים מאיתנו לשקר ולגנוב.

חכמת הקבלה אינה מבוססת על ניסיון החיים שלנו כבני אדם. חכמת הקבלה משתלשלת אלינו מרום הבריאה, ממחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, ובניגוד לשיטת המוסר, המוגבלת במסגרת המחשבה האנושית, חכמת הקבלה פותחת בפנינו תמונה שלמה של המציאות, שאינה תלויה במגבלות התפיסה שלנו כבני אדם.

ההבדל המשמעותי הזה מגדיר בהכרח תפיסה שונה לחלוטין של "טוב" ו"רע" (שאותה תיארנו בהרחבה בחלקים הקודמים של השיעור). לפי שיטת המוסר הערכים של "טוב" ו"רע" נמדדים ביחס לטובת החברה, ואילו לפי חכמת הקבלה הערכים של "טוב" ו"רע" נמדדים לפי קנה מידה אחר לגמרי, ביחס למימוש מחשבת הבריאה. וכפי שהוסבר בשיעורים הקודמים, מנקודת מבט זו, גם מה שנראה לנו "רע" הופך ל"טוב".

ההבדל המרכזי השני בין השיטות הוא השכר המובטח לעוסקים בהן: חכמת הקבלה מבטיחה לאדם שכר שהוא מעל הטבע של העולם הזה, ואילו תורת המוסר מבטיחה לאדם שכר במסגרת העולם הזה.

העיסוק בחכמת הקבלה משנה את טבע האדם מקבלה להשפעה ומעלה אותו מעל מגבלות העולם הזה, להשגת רוחניות ונצחיות. לעומת זאת, השכר הגבוה ביותר שתורת המוסר יכולה להציע לאדם הוא חברה מתוקנת, במסגרת העולם שלנו - שכר ראוי לכל הדעות, אלא שכל עוד אנחנו נמצאים במסגרת העולם שלנו, אין באפשרותנו להשיגו, כי אין בכוחנו לוותר על טובת עצמנו לטובת החברה.

לא משנה כמה נגביל את האדם או נרתיע אותו מלפעול נגד החברה, בסופו של דבר היחס ה"מתוקן" שלו כלפי החברה יהיה רק מהפה אל החוץ ולא יותר. בתוך תוכו הוא בכל זאת יחשוב על טובת עצמו, ובהזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכו, ידאג בפועל לטובת עצמו על חשבון החברה. דאגה לטובת הכלל על חשבון טובת עצמי היא פעולה שמעל טבע האדם, וכדי לממש אותה גם השכר שמובטח לאדם צריך להיות מעל טבע האדם.

על ההבדל המרכזי השלישי בין הקבלה למוסר, שהוא התכלית של שתי השיטות, הצבענו למעשה יותר מפעם אחת כשפירטנו על ההבדלים האחרים, ובכל זאת חשוב להדגיש אותו בפני עצמו. התכלית של שיטת המוסר היא לייסד חברה מתוקנת בעולם שלנו. התכלית של חכמת הקבלה היא להעלות את האדם לדרגת הבורא.

חכמת הקבלה לא ניתנה לנו כדי להפוך אותנו לאנשים טובים יותר במסגרת העולם הזה, אלא כדי להגביה אותנו מעל מגבלות העולם הזה.

בחן את עצמך:

על איזה יסוד מושתתת תורת המוסר, ועל איזה יסוד מושתתת חכמת הקבלה?

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

הכרת הרע - בירור הכוונה על מנת לקבל כרע שמונע מאיתנו את הרוחניות.

המאור המחזיר למוטב - האור שמאיר לנו מחוץ לנו כל עוד איננו מתוקנים. בלימוד נכון של חכמת הקבלה, המאור המחזיר למוטב פועל עלינו ומקרב אותנו לתיקון.

תשובות לשאלות

שאלה: מהו הרע שעלינו לזהות?

תשובה: הרע שעלינו לזהות הוא הכוונה על מנת לקבל, או ליתר דיוק העובדה שאנחנו מנוהלים על ידי הכוונה על מנת לקבל, המכוונת אותנו לנצל את הזולת במקום להתחבר איתו ולהשפיע לו.

שאלה: מהם שני האמצעים לגילוי הרע?

תשובה: שני האמצעים לגילוי הרע הם המאור המחזיר למוטב והשפעת הסביבה. המאור המחזיר למוטב, שמאיר לנו בזמן שאנחנו קוראים בספרי הקבלה עם הכוונה הנכונה לתקן את הרצון, מראה לנו עד כמה אנחנו רחוקים מרוחניות, כלומר שקועים בטבע של הרצון לקבל. והרגשת המרחק (הכרת הרע) מעוררת בנו רצון לתיקון. מהסביבה הרוחנית שבה אנחנו פועלים אנחנו מקבלים חשיבות לתכונת ההשפעה, שביחס אליה אנחנו מעריכים את שליטת הרצון לקבל ואת הפירוד מהרוחניות כרע.

שאלה: על איזה יסוד מושתתת תורת המוסר, ועל איזה יסוד מושתתת חכמת הקבלה?

תשובה: תורת המוסר מושתתת על ניסיון חיינו כבני אדם בעולם הזה. כשהחיים מורים לנו שהתנהגות מסוימת של הפרט פוגעת בטובת הכלל, אנחנו מפעילים על הפרט לחץ שלא להתנהג באותה הצורה. חכמת הקבלה יונקת את ידיעותיה ממחשבת הבריאה ואינה כבולה למגבלות התפיסה שלנו כבני אדם בעולם הזה.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 382.

 

רצף לוגי

(סדר התפתחות הקורס)

למדנו שחכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה.

למדנו שכדי לגלות את הבורא עלינו לשנות את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

למדנו שבספרי הקבלה טמון כוח רוחני מיוחד הנקרא "המאור המחזיר למוטב", שבכוחו לשנות את הכוונה שלנו, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

למדנו שרק בבירור היחס שלנו לזולת אנחנו יכולים לייצר בתוכנו פנייה אמיתית למאור המחזיר למוטב.

למדנו שרק על ידי בחירה בסביבה הנכונה להתפתחות הרוחנית, אנחנו יכולים לברר במדויק את היחס שלנו לזולת.

למדנו שהנקודות שבלב הם החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון, ושבבניית סביבה רוחנית עם הנקודות שבלב האחרות, אנחנו יוצרים את הבקשה לתיקון, לחיבור החלקים השבורים, ומזמינים את המאור המחזיר למוטב.

למדנו שהבסיס לפנייה אמיתית למאור המחזיר למוטב הוא "אין עוד מלבדו", כלומר לשייך את כל המצבים שמתגלים לבורא האחד, מקור כל הסיבות.

למדנו שבשיוך כל המצבים שמתגלים לבורא אנחנו מקצרים את תהליך התיקון וחוסכים מאיתנו צער וייסורים.

בחלק הבא נלמד על סדר תיקון הרצון.

[1] פורסם במסגרת עיתון "האומה", (1940).

[2] כתבי בעל הסולם, מאמר "השלום", הוכחות עבודתו ית' מפי הנסיון.

[3] אות ס"ט.

[4] כתבי בעל הסולם, אגרות, אגרת ה' (1921).

[5] כתבי רב"ש, חלק א', מאמר "עניין למעלה מהדעת", תשמ"ו.

[6] כתבי רב"ש, חלק ב', מאמר "מהו קדושה וטהרה בעבודה", תשנ"א.

[7] ספר זה, חלק א', שיעור מס' 2, פרק ג'.

חזרה לראש הדף
Site location tree