יחידת לימוד מס' 1. חלק ב'
שיעור מס' 1 - מהי המציאות
משימה מס' 1:
קרא את הקטע הבא מתוך הספר "פותחים את הזוהר" ותאר בקצרה את הגישה של חכמת הקבלה לתפיסת המציאות?
הנושא המורכב והמרתק ביותר שקשור ל"ספר הזוהר" ולחיים בכלל, הוא תפיסת המציאות.
סביבנו קיימים הרבה גלים שאנחנו לא מרגישים עכשיו, אבל קיים גם שדה כולל של מידע. מדובר בשדה של מידע עליון שנקרא "הטבע העליון" או "הבורא". אנחנו יכולים להתקשר לאותו שדה ולקבל ממנו הכל - הרגשה והבנה, ידיעה, אהבה, הרגשת חיים נצחיים, הרגשת השלמות שישנה בשדה הזה, שממלא הכל סביבנו.
כל מטרתה של חכמת הקבלה היא ללמד אותנו איך לפתח בנו כלי קליטה לאותו שדה מידע עליון. אפשר לעשות זאת רק דרך שינוי פנימי שלנו, ולכן כשאנחנו מגיעים לזה, אנחנו נעשים בעצמנו כמו אותו שדה - כמו הבורא. אין דבר פשוט יותר מזה. השדה נמצא כאן, סביבנו, אלא שאנחנו אטומים. לא קולטים אותו.
אנחנו נמצאים בחוסר הכרה כלפי הבורא, כלפי המציאות האמיתית. ממש כמו אדם שנמצא בחלום, חווה כל מיני מאורעות ונדמה לו שהוא ער, כך אנחנו בתוך העולם הזה.
ב"הקדמה לספר הזוהר" מדמה בעל הסולם את המצב הזה לתולעת שנולדה בתוך צנון וחושבת שכל העולם הוא הצנון שבו נולדה. כך אנחנו, חיים בתוך העולם שלנו ולא מרגישים שיש סביבנו עולם גדול, נאור, אדיר ויפה. שם נמצאים המקובלים, האנשים שכבר התעוררו מהחלום למציאות האמיתית. לדבריהם, מה שאנחנו מרגישים עכשיו נקרא "העולם המדומה", ורק כשנתעלה ממנו נוכל באמת להבין שקודם "ספר הזוהר" מתגלה כדי להסביר לנו איך לתפוס נכון את המציאות, וזה בכלל לא מקרי שגם המדע מאותת לנו שהמציאות היא הרבה יותר גדולה ועשירה ממה שאנחנו מסוגלים לקלוט עכשיו. מדענים אומרים שיש איזו אנרגיה שחורה, שיש כל מיני כתמים לבנים או שחורים ביקום, שיש ממדים אחרים שאנחנו לא יכולים להרגיש בחושינו או לפתח מכשירים שיקלטו אותם.
אנחנו גם חוקרים יצורים אחרים ורואים עד כמה תפיסת המציאות שלהם שונה משלנו. דבורים, זבובים, דובים, צפרדעים, נחשים ואפילו כלבים וחתולים שנמצאים לידנו, תופסים את המציאות אחרת. כלב למשל, תופס את העולם בעיקר ככתמי ריח, תמונת העולם של הדבורה היא סכום המראות שמתקבלים בכל אחת מהיחידות הרבות שמרכיבות את עיניה.
יצורים שונים תופסים את המציאות אחרת, אבל כולם תופסים את המציאות בסופו של דבר. איזו מציאות? שאלה טובה... ועוד שאלה: אם יחסר לאדם אחד החושים, הוא יקלוט מציאות פחותה - ומה אם לא יחסר לו חוש, אלא יהיה לו חוש נוסף - האם הוא יראה מציאות גדולה ורחבה יותר? יכול להיות שכן, השאלה היא רק איזה חוש?
עכשיו אנחנו מרגישים את העולם, ואנחנו יכולים להגיד שחסרים לנו משקפיים או מכשיר שמיעה, כי אנחנו יודעים מה זה לראות או לשמוע טוב, פחות או יותר. אבל אם אנחנו לא יודעים איזה חוש נוסף חסר לנו, איך נוכל לרכוש אותו? כמו שאנחנו לא מרגישים שחסרה לנו אצבע שישית בכף היד, כך אנחנו לא יכולים להרגיש שחסר לנו חוש שישי, ולכן אנחנו חיים בעולם שלנו ללא צורך בהרגשת המציאות האמיתית.
אבל בואו נעצור לרגע ונתבונן על עצמנו מהצד: אנחנו חיים בעולם כמה עשרות שנים, מה היה לפני כן - אנחנו לא יודעים, מה יהיה אחרי כן - אנחנו גם לא יודעים. ואנחנו גם לא יודעים מה קורה באמצע - במהלך חיינו. אין לנו מושג מה יקרה בעוד רגע, ומאין באים הרצונות והמחשבות שלנו. אפשר לומר שאנחנו נמצאים באיזושהי עלטה, אלא שבתוכה יש לנו מעין תחושה שקרית כזו שאנחנו מבינים ושולטים במתרחש.
בדורות הקודמים היו חיי האדם פשוטים. אנשים דאגו לאוכל, השתדלו להעביר את חייהם בנוחות מקסימלית, הולידו ילדים והורישו להם את עמלם. הילדים המשיכו באותו מסלול, וכך דור אחר דור. כשחיינו בצורה כזו, באמת לא היה צורך לדעת מה קורה סביבנו.
אבל כיום מתעוררות בנו שאלות על החיים. השאלות האלה מנענעות אותנו מבפנים עד שאנחנו כבר לא יכולים להירגע ולהמשיך לזרום עם החיים כתמול שלשום. אנחנו מתחילים להרגיש שבלי לדעת בשביל מה אנחנו חיים, אין לדברים טעם, וזה מה שדורש מאיתנו לגלות את המציאות האמיתית.
כדי שנוכל להבין ביתר קלות את החידוש של חכמת הקבלה בנושא תפיסת המציאות, נסקור בקצרה את הדרך שבה התפתחה עם השנים גישת המדע לנושא.
הגישה הקלאסית שמייצג ניוטון אמרה שהעולם קיים בפני עצמו בלי כל קשר לאדם, וכי צורתו של העולם קבועה. אחר כך בא איינשטיין וגילה שהעולם הוא הרבה יותר רחב ממה שאנחנו תופסים. התפיסה שלנו היא יחסית ותלויה בחושים שלנו, ולכן אנחנו לא יכולים לומר מהו בדיוק העולם שמחוץ לנו. הכל תלוי בצופה החוקר את המציאות.
הגישה המדעית המודרנית לתפיסת המציאות, המבוססת על הפיזיקה הקוונטית, גורסת כי האדם משפיע על העולם וכתוצאה מכך הוא משפיע על התמונה שהוא תופס. תמונת המציאות היא מעין ממוצע בין תכונות הצופה לבין תכונות העצם או התופעה שהוא קולט.
כדי להבין את הדברים טוב יותר נתבונן בדוגמה מוכרת. באולם רחב ידיים עומד נואם על הבמה ומרצה בפני קהל מאזינים. הם שומעים את דבריו על ידי כך שגלים מגיעים מתוך הרמקולים אל האוזניים שלהם ודרכן אל עור התוף. אחר כך, הגלים עוברים דרך מנגנון חשמלי ומנגנון כימי. לאחר מכן מתבצעת בדיקה במוח האם משהו דומה נמצא בתוך הזיכרון, ובהתאם לזה הוא מפענח את התופעה האלקטרו-כימית הזאת.
אם כן, לפי הגישה המדעית המודרנית תמונת המציאות מצטיירת בתוכנו. אין לנו אפשרות לומר דבר על מה שקיים מחוץ לנו, כי לעולם איננו תופסים את מה שמחוץ לנו. חכמת הקבלה מקדמת אותנו צעד נוסף. כבר לפני אלפי שנים גילו המקובלים כי לָעולם אין למעשה שום תמונה.
כדי להמחיש את הדברים, נדמה את האדם לקופסה סגורה ובה חמישה ערוצי כניסה: עיניים, אוזניים, אף, פה וידיים. איברים אלה מייצגים את חמשת החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, שדרכם האדם תופס משהו שיש כביכול מחוץ לו.
דרך חמשת הפתחים הללו שבקופסה נכנסים פנימה כל מיני גירויים. כולם מתרכזים ועוברים עיבודים שונים ביחס למידע המצוי בזיכרון של אותו אדם וביחס לרצון שלו. התוצאה שמתקבלת היא תמונה כלשהי של המציאות, והיא מוקרנת על מעין "מסך קולנוע" שנמצא בירכתי המוח.
בכוונה תחילה נוצרנו באופן שהחושים שלנו יוצרים לנו תמונה אשלייתית של עולם הנמצא כביכול מחוץ לנו. מדוע? כדי לאפשר לנו ללמוד לאט לאט מהי באמת תמונה חיצונית.
משימה מס' 2:
קרא את הקטע הבא מתוך הספר "פותחים את הזוהר" וענה על השאלה הבאה:
-
איך הרצון לקבל משפיע על תפיסת המציאות שלנו?
אם אנחנו רוצים להתחיל להתקדם ממצבנו הנוכחי, להרחיב את המציאות שלנו, לדעת איפה אנחנו נמצאים ובשביל מה, עלינו לטפל אך ורק במה שנמצא בתוכנו - ברצון. עמוק בפנים יושב הרצון והוא שמפעיל את כל כלי הקליטה שלנו, כמו גם את השכל ואת המחשבה.
לפעמים אנחנו נמצאים במצב שאנחנו כאילו לא רואים את העולם, הולכים בתוך עצמנו, סגורים, לא שמים לב למה שקורה סביבנו. מה קורה לנו? הרצון שלנו מנותק, כמו בחוסר הכרה. לפעמים הרצון שלנו הוא כל כך גדול, שהוא גורם לנו ממש לבלוע בעיניים את כל העולם, ולפעמים הרצון שלנו כבֶה. למה אנשים מזדקנים? כי הם כבר לא רוצים לקלוט את העולם. קשה להם, וכתוצאה מכך, הגוף מפסיק לעבוד. האמת היא שכבר מאמצע חיינו אנחנו מתחילים לדעוך, למות בהדרגה. זה הרצון שלנו שדועך ומאבד את הכוח לנוע קדימה, לא הגוף. אנשים שמתחילים להתפתח רוחנית, מקבלים אנרגיה ורצון להתקדמות, ומרגישים כמו ילדים - תמיד מלאים רצונות, קמים בכל יום בכוחות מחודשים.
הרצון הוא זה שמעורר בנו צרכים וקובע את מה שנראה או לא נראה סביבנו. למשל, אדם שהפך להורה, מתחיל לשים לב לנוכחותן של חנויות עם מוצרים לתינוקות בכל פינת רחוב. החנויות היו שם גם קודם, כמובן, אך מפני שלא היה לו צורך בהן, הוא לא ממש הבחין בקיומן.
באופן טבעי, הרצון שלנו אגואיסטי והוא מכוון אותנו לקלוט רק את מה שטוב לנו (או את מה שעלול לגרום לנו נזק). ככל שהאגו מתפתח ואיתו גם השכל, אנחנו מבינים יותר, תופסים יותר, שולטים יותר, ובהתאם לזה מתרחבת תפיסת המציאות שלנו.
אבל לא משנה עד כמה היא תתרחב, בסופו של דבר התפיסה הזו מוגבלת מאוד, כיוון שהיא תלויה בסך הכל בחמשת החושים שנותנים לנו את הרגשת החיים הגופניים. הגוף שלנו אינו שונה מגופם של כל בעלי החיים, ולכן התפיסה הזו מוגדרת כתפיסת המציאות בדרגת החי. איך נוכל לתפוס את המציאות הרחבה יותר, שלא מוגבלת על ידי האגו שלנו? בזה בדיוק עוסק "ספר הזוהר" - בתפיסת המציאות בדרגת האדם.
מה שאנחנו תופסים כעת על ידי הרצון שלנו, הזיכרון שלנו וחמשת החושים שלנו נקרא "העולם הזה". מכיוון שהרצון והזיכרון הם שלנו בלבד, אנחנו מוגבלים כתאים בודדים. כדי שנוכל להרגיש את כל המציאות, את שדה המידע העליון, עלינו להתחבר אל הרצונות של האחרים, שכביכול נמצאים "מחוץ לנו", אבל למעשה הם חלקים שלנו. במילים אחרות, כדי לתפוס את המציאות האמיתית עלינו להחליף את הרצון - לעבור מהרצון הפנימי-האגואיסטי שלנו אל הרצון החיצון.
משימה מס' 3:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "קבלה, מדע ומשמעות החיים" ו"טעם של אור" וענה על השאלה הבאה:
-
במה תלוי גילוי האור?
ההבדל היחיד בין כלים לתפיסת המציאות הגשמית לבין כלים לתפיסת המציאות הרוחנית הוא בכוונה. בכלים גשמיים הכוונה אגואיסטית ובכלים רוחניים היא אלטרואיסטית. כוונה זו היא היחס של האדם לשימוש ברצונותיו.
לאמיתו של דבר, המצב היחיד הקיים הוא מצב ה"אין-סוף". במצב זה מצוי האור בתוך הכלי. על מצב זה קיימת הסתרה. ההסתרה אינה מאפשרת לנו לחוש את מצב האין-סוף. עוצמת הכוונה האלטרואיסטית מסירה בהדרגה את ההסתרה וחושפת את האור הממלא את הכלי בקביעות. מטרתו של ציור זה היא להדגיש כי לעולם איננו מגלים אורות מחוץ לכלים. כאשר מקובלים אומרים כי אורות נכנסים לכלים או יוצאים מהם, הם רוצים להדגיש את האופן שבו האדם מתקרב אל השגת המצב הקבוע.
מצב האין-סוף קיים בקביעות, או במילותיהם של המקובלים, "במנוחה מוחלטת", דהיינו ללא שינוי. על האדם להכין את כלי התפיסה שלו אט אט לקליטת מצב זה. אם כן, השינוי היחיד המתרחש הוא ביכולת הקליטה.
כשאור בא ו"מתלבש" באדם והלה מרגיש כיצד הוא נכנס בהדרגה, הרי זו הדרך שבה מתברר בו המצב הקבוע, מתוך התעוררות האדם להרגיש אותו, אך למעשה האור איננו נכנס כלל ואינו יוצא. הוא רק מתברר בתוך האדם, דהיינו מתגלה מההסתר.
מתגלה לאדם שהוא נמצא בעולם אין-סוף במצב הקבוע ושעליו רק לגלות את מצבו היחיד. האור שברא את הכלי מילא אותו מיד, כך שלא היה הבדל בין בריאת הכלי לבין מילוי האור שבו. באומרם כי אור יוצא מהבורא מתכוונים המקובלים לכך שכבר יש כלי המתמלא בו.
עלינו להבין כי רוחניות היא למעלה מהזמן. השפה שלנו קשורה לזמן, ולכן אנו אומרים כי "קודם" נעשה כלי "ולאחר מכן" הוא התמלא באור. אך ברוחניות דברים אלה מצויים יחד; תחילה וסוף מצויים בנקודה אחת, בלתי נבדלים בזמן. בדמיוננו אנו מבדילים בין האור והכלי ומניחים כי אור הנמצא בתוך הכלי מצוי כנראה גם מחוץ לכלי, אך "מחוץ לכלי" משמעותו מחוץ לתפיסה שלנו.
ניתן להמחיש את הדברים כך: יש כלי שבו אני תופס את המציאות כולה; בכלי אחר אני תופס מעט מן המציאות, ויש כלי נוסף ובו איני יכול לתפוס מאומה. תיקון הכלים משמעותו הרחבת הכלי שלי, מכלי קטן לכלי גדול יותר ויותר. אם אומר כי האור בא וממלא את הכלי שלי, אין הכוונה לכך שקודם לכן הוא לא היה ממלאו אלא שכך מתגלה כעת המציאות כלפיי.
הדבר משול לחולה חסר הכרה המתעורר אט אט. כולם עומדים סביבו, מביטים בו ומחכים שיתעורר. הוא פותח את עיניו באיטיות ומתחיל להכיר היכן הוא נמצא. מבחינתו, המציאות "באה אליו" וממלאת את כלי ההרגשה שלו, שכן הכל נמדד כלפי המקבל בלבד.
הרב מיכאל לייטמן, "קבלה, מדע ומשמעות החיים"
האור העליון נמצא סביבנו במנוחה מוחלטת. זהו שדה של מידע אין- סופי, של נצחיות ושל שלמות. אבל אנחנו לא מרגישים אותו כי אנחנו מכונסים כל אחד בתוך עצמו. האגו שלנו סוגר אותנו בפנים, חסרי הכרה.
כדי להרגיש את האור עלינו לבנות בתוכנו תכונה כמו שלו, תכונה של אהבה ונתינה. ממש כמו מקלט רדיו שמייצר בתוך עצמו את אותו גל שהוא רוצה לקלוט מבחוץ.
כל חכמת הקבלה היא בעצם חכמת הקליטה. זו שיטה מדעית לבניית תכונה שמאפשרת לנו לקלוט בתוכנו את המידע שנמצא בשדה שמקיף אותנו. ואז אנחנו כבר לא מרגישים את עצמנו מכונסים בתוכנו, אלא ממש זורמים בתוך האור העליון השלם והנצחי, בתוך הגל של האין-סוף.
נניח שבמחשב שלי מותקנת רק תוכנת וורד, ומגיע אליי קובץ אקסל או jpg בדואר האלקטרוני. אני מנסה לפתוח את הקובץ בעזרת הוורד, אבל הוא לא נפתח. יכול להיות שיש בקובץ הזה משהו שהוא מאוד טוב עבורי, אבל התוכנה שלי מסרבת לפתוח אותו. אין לי ברירה אלא להתקין בתוך הדיסק הקשיח של המחשב שלי תוכנה חדשה, שתוכל לקלוט את הנתונים ולהציג אותם בפנַי. פורמט חדש של נתונים דורש תוכנה חדשה.
תהליך דומה לזה אנחנו עוברים בהתפתחות הרוחנית. בעזרת חכמת הקבלה, אנחנו קונים תוכנה חדשה שרוכבת על הרצון שלנו, ואז אנחנו יכולים לקלוט תמונות חדשות, מידע חדש. עד כה הייתה לנו רק התוכנה המקורית שאיתה נולדנו שכל כולה מכוונת לאהבה עצמית. עתה אנחנו משדרגים את עצמנו - רוכשים תוכנה חדשה שמבינה מה זה אהבת הזולת. עם התוכנה החדשה ה"קבצים" החדשים שאנחנו מקבלים "נפתחים" נהדר!
משימה מס' 4:
קרא את הקטע הבא מתוך הספר "טעם של אור".
עד היום נדמה היה לנו ש"אני" ו"העולם" אלה שני דברים נפרדים. אבל עתה, בסופה של התפתחות אנושית שנמשכה עשרות אלפי שנים, אנחנו נדרשים להבין ש"אני והעולם" זה שלם אחד. שהטבע באמת גלובלי, שכל הדומם, הצומח, החי ובני האדם מהווים מכלול אחד.
יותר מזה - אנחנו מתקרבים להכיר בכך שאין באמת עולם מחוץ לנו, אלא הכל מתרחש בתוכנו, שזו תפיסה גבוהה יותר של המציאות. מצפים לנו גילויים מסעירים בממד העליון. זוהי כניסה לחיים חדשים, התעוררות מהחלום שחיינו בו עד כה, מהתחושה האשלייתית שאנחנו חיים במציאות שמחולקת ונבדלת לחלקים.
כאשר נתבונן אחורה אל העבר נתחיל לקלוט, שהיחס האגואיסטי שהפעלנו כלפי כל פרט ופרט שקיים סביבנו, בעצם הזיק לנו עצמנו. שנאנו את עצמנו, ניצלנו את עצמנו, שיקרנו לעצמנו, גנבנו מעצמנו. יתברר לנו שפשוט חיינו בשקר, בתוך טעות מרה.
אבל כל גילוי וגילוי שכזה דווקא יקדם אותנו צעד נוסף אל עבר האיחוד וההרמוניה השלמה עם כל המציאות, שתתגלה לנו כעצמנו ממש. ויחד עם זה שנגלה שאנחנו שייכים לכל המציאות וכל המציאות שייכת לנו, נגלה גם את הכוח העליון ששורה בכל, כוח האהבה והנתינה.
שיעור מס' 2 - המציאות האמיתית
משימה מס' 1:
קרא את הקטע הבא מתוך הספר "קבלה במילים פשוטות", וענה על השאלה הבאה:
-
מהו התיקון שעלינו לעשות?
הרצון לקבל הוא הכוח המניע מאחורי כל התקדמות ושינוי בהיסטוריה האנושית. אבל הרצון לקבל תמיד היה רצון לקבל תענוג לצורך סיפוק עצמי. אמנם אין שום דבר רע בלרצות לקבל תענוג, אבל הכוונה ליהנות לצורך סיפוק עצמנו מעמידה אותנו בסתירה לטבע, לבורא. לכן כשאנחנו רוצים לקבל לעצמנו אנחנו מפרידים את עצמנו מהבורא. זהו הקלקול שלנו, וזוהי הסיבה לכל צרה וסבל.
התיקון אינו קורה ברגע בו אנחנו מפסיקים לקבל, אלא ברגע בו אנחנו משנים את הסיבה שבשבילה אנחנו מקבלים, את הכוונה שלנו. כפי שאמרנו בפרק הקודם, תכונות הבורא הן שלמות, חיבור ונתינה. לכן כשאנחנו מקבלים עבור עצמנו, זה נקרא "אגו" (אגואיזם), כלומר פירוד, וכשאנחנו מקבלים על מנת להתאחד, להתחבר עם הבורא ולפעול בהתאם לתכונת הנתינה שלו, זה נקרא אחדות עם הבורא, עם הטבע.
אסביר. האם הייתם נהנים לאכול את אותו האוכל כל יום במשך חודשים? סביר להניח שלא. אבל זה בדיוק מה שתינוקות צריכים לעשות. אין להם שום בחירה בנדון. למעשה, הסיבה היחידה שהם מסכימים לעשות את זה היא שהם לא מכירים שום דבר אחר. הם יכולים, כמובן, להפיק מהאכילה תענוג מוגבל מאוד, מעבר למילוי הבטן הריקה שלהם.
עכשיו, חִשבו על אימו של התינוק. דמיינו איך הפנים שלה זוהרות כשהיא מאכילה את תינוקה. היא בעננים רק מלראות את הילד שלה אוכל לבריאות. הילד לכל היותר רגוע, אבל האימא ממש מאושרת.
מה בעצם קורה כאן? גם האימא וגם התינוק נהנים מהרצון של התינוק לאכול, אבל בזמן שהתינוק ממוקד ברעב שלו, האימא נהנית מהיכולת שלה לתת לו. היא אינה מתמקדת בעצמה, אלא בתינוק שלה. היא מאוחדת איתו, לכן התענוג שלה אינו פוחת ככל שהתינוק אוכל - כפי שקורה לתינוק - אלא דווקא הולך וגדל.
אותו דבר קורה עם הטבע. אם היינו יודעים מה הטבע רוצה מאיתנו, והיינו מממשים זאת, היינו מרגישים את התענוג שבאחדות ובנתינה. יותר מזה, לא היינו מרגישים את זה ברמה הגופנית, כפי שאימהות חוות בצורה טבעית עם התינוקות שלהן, אלא ברמה הרוחנית של הקשר שלנו עם הטבע, עם הבורא.
לכן התיקון שאנחנו צריכים לעשות הוא לבחור בַּכּוונה הנכונה עמה נשתמש ברצונות שלנו. בתמורה לעשיית התיקון ולהשגת הכוונה, אנחנו ממלאים את המשאלה האחרונה והגדולה מכולן - את הרצון שלנו לרוחניות, לגילוי הבורא. כשהרצון הזה מתמלא, האדם מכיר את המערכת ששולטת במציאות, משתתף בהפעלתה, ובסופו של דבר מקבל את המפתחות ומתיישב בכיסא הנהג. אדם כזה לא ירגיש עוד חיים ומוות באופן שבו אנחנו מרגישים זאת, אלא יזרום בהנאה וללא מאמץ באושר ובשלמות אינסופיים, מאוחד עם הבורא.
משימה מס' 2:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן, וענה על השאלות הבאות:
-
לשם מה אנחנו זקוקים לרצון לקבל?
-
מהו "יצר", מהו "יצר טוב" ומהו "יצר רע"?
-
איך נפתח הברז לאין סוף?
הרצון ליהנות לעצמו אינו מהווה מכשול לאיחוד בין הבורא לנברא. מה שמפריע זה הצורה האגואיסטית, המנוגדת לבורא, של הרצון ליהנות. הרצון עצמו הוא דווקא החומר לקליטת האור.
אלמלא הרצון שלנו ליהנות, לא היינו מצליחים לגלות ולהרגיש את הבורא! כיצד הייתי יכול להשיגו?! הרי הוא - הבורא, משהו שקיים מחוצה לי, וכדי להשיגו עליי לקבל אותו לתוכי, להרגיש בפנים, וזה אפשרי רק בחומר שלי, מתוך השתוות הצורה לבורא!
לעולם לא אוכל להרגיש את הבורא מחוץ לחומר שלי, כי אני הוא הנברא, ואני מרגיש רק בתוכי פנימה. החומר שלי אינו מפריע לי, להיפך, דווקא בו אני קולט את האור. במובן זה אני דומה למקלט רדיו, המורכב ממתכת, מפלסטיק וסיליקון (מוליכים למחצה), שקולט את גל הרדיו, כי הוא מסוגל לחולל בתוכו גל באותו התדר.
לכן צריך לחשוב לא על החומר עצמו - אלא רק על הכוונה שלי! כוונה זו היא הצורה שעלינו להלביש על הרצון לקבל.
אנחנו, חומר הבריאה, הרצון ליהנות, למלא את עצמנו, יכולים רק לקבל. אם הכוונה של הרצון לקבל היא לקבל למען עצמו, אז את הכוונה הזאת, ולא את הרצון עצמו, אנחנו מכנים "רע". הרי הרצון הוא חומר שאינו משתנה ולכן אי אפשר לומר עליו אם הוא טוב או רע. את זה קובעת הכוונה, אם הוא טוב או רע. זאת הבחירה החופשית שלנו.
ברצונות בדרגות הדומם, הצומח והחי, שבנו אין לנו בחירה חופשית, איננו יכולים לשנות בהם דבר. יותר ויותר מחקרים מדעיים מוכחים זאת. השינוי האפשרי היחיד הוא בדרגת האדם (המדבר), בכוונה מעל לרצון.
הרצון בפני עצמו נברא על ידי הבורא וניתן לנו בצורה שאינה משתנה. הכוונה מעל לרצון ניתנה לנו מלכתחילה כאגואיסטית, "למען עצמי". עלינו לקבוע שהכוונה הזאת היא רעה, מאחר והיא מכוונת כנגד האיחוד, כנגד ההשפעה לזולת, כנגד ההשפעה לבורא. אך הכוונה יכולה להיות הפוכה, "למען האחרים", להשפיע לאחרים, ואז היא נקראת "יצר הטוב".
כלומר, "יצר הרע" ו"יצר הטוב" נקבעים על פי הכוונה, ואילו ה"יצר" הוא רצון שאינו משתנה. הכוונה שייכת רק לדרגת האדם. הכוונה להידמות לבורא נקראת טוב, והמנוגדת לו נקראת רע. הכוונה באה לידי ביטוי באיחוד או בפירוד מהאחרים.
לכן מכל הכוונות שלי עליי לבחור רק את אלה שבהן יש לי בחירה חופשית, להתחבר עם האחרים בכוונה אחת של השפעה הדדית, בזה אנחנו דומים לבורא. רק כאן אני קובע את הטוב או הרע, או ביחס לאגואיזם שלי, או ביחס לבורא.
כדי לנצח במשחק הזה שנקרא "חיים", עלינו בסך הכל לשנות את הכוונה שלנו, מכוונה לבלוע הכל רק לעצמי ועל חשבון כולם - לכוונה של אהבה ונתינה, כמו של הבורא. חכמת הקבלה היא אמצעי לתיקון הכוונה, וכשזה קורה - הברז נפתח וכל השפע מגיע אלינו מאין סוף.
משימה מס' 3:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "טעם של אור" ו"פותחים את הזוהר" וענה על השאלה:
-
איפה נמצאים העולמות הרוחניים?
אנחנו נמצאים במערכת מושלמת שנבראה על ידי הבורא. כל חומר הבריאה הוא "רצון לקבל", והמערכת המושלמת היא בעצם הרצון הכללי שנברא. הרצון הזה נקרא גם "הנשמה הכללית" או "נשמת אדם הראשון" (הערת העורך: על נשמת אדם הראשון נלמד בהרחבה ביחידות הלימוד השנייה והשלישית). אבל את הנשמה הכללית הבורא שבר לחלקיקים רבים. בכל אחד מאיתנו יש רק חלקיק שבור מהנשמה הכללית.
כתוצאה מהשבירה, בעולם שלנו הרצון ("הכלי") של כל אדם נחלק לשני חלקים עיקריים: כלים פנימיים וכלים חיצוניים.
את הכלים הפנימיים שלי אני מרגיש כ"אני", כעצמי, ולכן אני דואג להם. את הכלים החיצוניים שלי אני מרגיש כזרים, כלומר לא שלי. הכלים הפנימיים והכלים החיצוניים מנוגדים זה לזה - ככל שאני אוהב את הכלים הפנימיים שלי, כך אני שונא את הכלים החיצוניים שלי.
מדוע? מפני שבין שני סוגי הכלים הללו עובר "גבול השבירה" - מעין מחיצה שגורמת לי להסתכל החוצה רק בצורה של "מה אני יכול להוציא משם כדי שיהיה לי טוב? מה זה נותן לי?". היא מחייבת אותי להתייחס לאחרים בצורה אגואיסטית, מתוך רצון לנצל אותם.
באופן טבעי, החלקים השונים של הרצון שלנו (פנימי וחיצוני, אני והזולת) מתנגשים זה בזה. חכמת הקבלה מסייעת לנו לתקן את הקשר ביניהם, לחבר ביניהם עד שיהפכו לאחד, ולא נרגיש הבדל ביניהם. זהו השינוי המיוחל בתפיסת המציאות. כך אנחנו מגלים כאן ועכשיו את העולם העליון, שנקרא גם "העולם הבא".
זה לא שכאן אנחנו מכינים את עצמנו, ואחר כך נגיע לאיזשהו מקום אחר. אלא ככל שאנחנו מגלים אהבה כלפי הזולת במקום שנאה, באותה מידה בדיוק אנו מתחילים להרגיש מצב שנקרא "עולם עליון" או "עולם הבא". כל העולמות הרוחניים נמצאים כאן, בקשר בינינו ובין מה שנראה לנו כרגע מחוץ לנו, רחוק מאיתנו.
הרצונות שנראים לנו כזולת נחלקים לכמה מעגלים כלפי האגו שלנו. במעגל הקרוב ביותר נמצאים המשפחה, הקרובים והחברים. במעגל הבא אחריו נמצאים אנשים שמועילים לנו וטוב לנו שהם קיימים, כמו רופאים. אחר כך ישנם האנשים שאנחנו רוצים רק להשתמש בהם, להזיק להם, אבל שיישארו בחיים. והכי רחוק נמצאים האנשים שאנחנו ממש שונאים, ואולי אפילו מוכנים להרוג אותם. אבל כולם הם רצונות שלנו... כשנחבר אותם בחזרה אלינו, נהפוך להיות הנשמה הכללית שהבורא ברא, נחזור לעולם אין-סוף. זהו הפטנט שמוגדר בביטוי "בשבילי נברא העולם".
חשוב להדגיש שתהליך התיקון של תפיסת המציאות לא אמור להתבצע בצורה מלאכותית. אם מחר השכן שלי יצעק עליי, לא אשיב לו: "מה אתה צועק, אתה בסך הכל רצון שלי"... זה לא סתם שינוי פשטני של "פנימה במקום החוצה" - מדובר במהפך גדול ועמוק מאוד. כדי לבצע אותו אנחנו זקוקים לספרי הקבלה שיעזורו לנו לבנות בתוכנו את התפיסה החדשה, ולחברה של אנשים שתתמוך בנו בתהליך התיקון.
משימה מס' 4:
קרא את הקטע הבא מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן וענה על השאלה הבאה:
-
מה ההבדל בין אהבה המורגשת בתוך האגו לאהבה המורגשת מחוץ לאגו?
שאלה: אני משתדלת לאהוב את הזולת, אבל האנשים סביבי מחפשים רק איך לעשות לי רע! מה עושים כשאחד מנסה לאהוב והשני לא?
תשובה: גם כאשר אחרים לא כל כך טובים בעינייך, זה עדיין לא נותן לך לגיטימציה לעשות מה שהם עושים. לא כדאי ללמוד מהדוגמאות הלא טובות, כי לכל אחד יש חשבון משלו.
האהבה ההדדית שאנו שואפים אליה אינה אפשרית בתוך האגו. בתוך האגו, אני אוהב את האחר בגלל שהוא טוב לי, ובעצם אני רוצה לנצל אותו. אהבה בתוך האגו היא "אהבת דגים" - אני אוהב דגים כי אני נהנה מהם. באותו אופן בדיוק, כל עוד אני נהנה ממישהו, טוב לי איתו ואני "אוהב" אותו. אך ברגע שכבר לא טוב לי, אני דוחה אותו.
אך יש גם אהבה אחרת, שעדיין איננו מכירים. מעל החשבונות האגואיסטים שלנו, מעל הטבע שלנו - כשרואים עד כמה כולנו מהווים חלקים ממערכת אחת כללית ותלויים זה בזה. כשהתמונה הזו מתגלה לנו, אנו נכנעים לעוצמה שלה ומתעוררת בנו אהבה לאחרים.
ומעבר לאהבה הזו, יש אהבה עליונה עוד יותר - שאפילו בלי החשבון הכולל של תלות הדדית, תכונת האהבה בעצמה מושכת אותנו, כי אנו מכירים בכך שלהיות אוהב ונותן זה הדבר הנעלה ביותר במציאות.
האהבה היא דבר שמאפשר לנו להתעלות מעל כלי התפיסה הרגילים שלנו, ולהתחיל להרגיש מציאות אחרת. כשהשאיפה הטבעית שלנו לספוג הכל לתוכנו מתחלפת בשאיפה לאהוב ולתת, אז במקום המציאות הקטנה והמצומצמת שאנו חשים עתה, נפתחת בפנינו המציאות האמיתית שמחוץ לנו, היא שנקראת המציאות הרוחנית.
אדם שמגיע להרגשת המציאות הרוחנית אינו מושפע עוד מתגובת האחרים לאהבה שלו כלפיהם. הוא מבין שכך מתייחסים בני האדם זה לזה מפני שהאגו שולט בהם בצורה טבעית, ולא מפני שהם רעים. הוא מבין שהבורא עשה זאת בכוונה כדי לאפשר להם להגיע לבסוף להכרה עצמאית באפסיות האגו - וליציאה ממנו אל מציאות של אהבה.
משימה מס' 5:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספר "טעם של אור".
נניח שבמחשב שלי מותקנת רק תוכנת וורד, ומגיע אליי קובץ אקסל או בדואר האלקטרוני. אני מנסה לפתוח את הקובץ בעזרת הוורד, אבל הוא לא נפתח. יכול להיות שיש בקובץ הזה משהו שהוא מאוד טוב עבורי, אבל התוכנה שלי מסרבת לפתוח אותו. אין לי ברירה אלא להתקין בתוך הדיסק הקשיח של המחשב שלי תוכנה חדשה, שתוכל לקלוט את הנתונים ולהציג אותם בפנַי. פורמט חדש של נתונים דורש תוכנה חדשה.
תהליך דומה לזה אנחנו עוברים בהתפתחות הרוחנית. בעזרת חכמת הקבלה, אנחנו קונים תוכנה חדשה שרוכבת על הרצון שלנו, ואז אנחנו יכולים לקלוט תמונות חדשות, מידע חדש. עד כה הייתה לנו רק התוכנה המקורית שאיתה נולדנו שכל כולה מכוונת לאהבה עצמית. עתה אנחנו משדרגים את עצמנו - רוכשים תוכנה חדשה שמבינה מה זה אהבת הזולת. עם התוכנה החדשה ה"קבצים" החדשים שאנחנו מקבלים "נפתחים" נהדר!
שאלה: מה זאת כוונה?
תשובה: הכוונה היא מה שאתה רוצה מהמצב שלך. לא חשוב מה שאתה אומר או עושה, אלא חשוב דווקא לאן אתה מכוון, לאיזו תוצאה אתה מצפה מהמצב הנוכחי שלך או שלנו.
במילים אחרות, כיצד אתה רוצה לראות את המצב הבא שלך? כיצד אתה מתאר אותו עכשיו? מה תעשה: תשפיע לבורא, תקבל לעצמך, תרוויח, תעביר, תחלק? הצורה שבה אתה מתאר את עצמך במצב הבא - זוהי הכוונה שלך.
לכן רק לאדם יכולות להיות כוונות, כי הוא היחיד מכל הבריאה שנמצא מחוץ לזמן. הכוונה פועלת לא בזמן הגשמי, אלא בזמן הרוחני, שנמצא מעל לרצון שלנו.