אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / מבוא לחכמת הקבלה / ספר הקורס / יחידת לימוד מס' 2. חלק ג'
קבלה לעם

יחידת לימוד מס' 2. חלק ג'

שיעור מס' 1 - העולמות הרוחניים

משימה מס' 1:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "קבלה במילים פשוטות" ותאר במילים שלך את סדר יציאת הרצון לקבל בד' בחינות דאור ישר.

כדי לממש את מחשבתו לתת תענוג, הבורא תכנן בריאה שרוצה לקבל את התענוג המסוים שבלהיות דומה לו, לבורא. אם אתם הורים, אתם מכירים את ההרגשה הזו. אין מילים שמחממות את ליבו של אב גאה יותר מהמילים "הבן שלך הוא ממש 'קוֹפִּי' שלך!".

אז כמו שאמרנו, מחשבת הבריאה היא לתת תענוג לנברא והיא שורש הבריאה. לכן מחשבת הבריאה נקראת "בחינת שורש" (בחינה מלשון "הבחנה"), והרצון לקבל את התענוג נקרא "בחינה א'".

המקובלים קוראים לבורא גם "הרצון להשפיע", כלומר, "רצון לתת שפע". לנברא הם קוראים "הרצון לקבל הנאה ותענוג" או פשוט "רצון לקבל". נדבר בהמשך על הצורה בה אנו תופסים את הבורא, אבל בשלב זה חשוב רק להבין שהמקובלים תמיד אומרים לנו מה הם תופסים. הם לא אומרים לנו שלבורא יש רצון לתת, הם אומרים שמה שהם רואים בבורא זה שיש לו רצון לתת, וזו הסיבה שהם קראו לו "רצון לתת". ומפני שהם גם גילו בתוכם רצון לקבל את התענוג שהוא רוצה לתת, הם קראו לעצמם "רצון לקבל".

אז הרצון לקבל הוא הבריאה הראשונה; זה השורש של כל נברא. כשהבריאה (הרצון לקבל) מרגישה שהתענוג מגיע אליה ממישהו שנותן, היא קולטת שתענוג אמיתי נמצא בנתינה, ולא בקבלה. כתוצאה מכך, הבריאה מתחילה לרצות לתת. זהו שלב חדש לגמרי, והוא נקרא "בחינה ב'".

מה הופך את זה לשלב חדש? אם אנחנו מסתכלים על הכלי עצמו, אנחנו רואים שהוא לא משתנה לאורך הבחינות. זה אומר שהרצון לקבל מקבל בדיוק באותה המידה שקיבל לפני כן. מפני שהרצון לקבל תוכנן במחשבת הבריאה, הוא נצחי ואינו ניתן לשינוי.

אבל בבחינה ב' הרצון לקבל רוצה לקבל תענוג מנתינה, ולא מקבלה, וזה שינוי משמעותי. ההבדל הגדול הוא, שבחינה ב' זקוקה לעוד מישהו שלו היא תוכל לתת. במילים אחרות, בחינה ב' חייבת להתייחס בצורה חיובית אל מישהו אחר או אל משהו אחר מחוץ לעצמה.

בחינה ב', שמחייבת אותנו לתת למרות הדחף הבסיסי שלנו לקבל, היא מה שהופך את החיים לאפשריים. בלעדיה הורים לא היו דואגים לילדים שלהם, וחיי החברה לא היו אפשריים כלל.

עכשיו אנחנו יכולים להבין מדוע חוק הטבע הוא חוק הנתינה, ולא חוק הקבלה, למרות שהרצון לקבל הוא הדחף הבסיסי שפועל בכל נברא, בדיוק כמו בבחינה א'. מהרגע שבבריאה יש גם רצון לקבל וגם רצון לתת, כל מה שיקרה לה ינבע מתוך "מערכת היחסים" שבין שתי הבחינות האלו.

כאמור, הרצון לתת שבבחינה ב' מאלץ אותה לתקשר, לחפש מישהו שצריך לקבל. לכן עכשיו בחינה ב' מתחילה לבדוק מה היא יכולה לתת לבורא. אחרי הכל, בשלב הזה אין עדיין אף אחד אחר לתת לו.

אבל כשבחינה ב' מנסה לתת, היא מגלה שהבורא רוצה רק לתת, ואין לו בכלל שום רצון לקבל. וחוץ מזה, מה הנברא יכול לתת לבורא?

יותר מזה, בחינה ב' מגלה שבתוך תוכה - כלומר, בבחינה א' - הרצון האמיתי שלה הוא לקבל. היא מגלה שהשורש שלה הוא במהותו רצון לקבל הנאה ותענוג, ושאין בתוכה אפילו גרם אחד של רצון אמיתי לתת. אבל, וזו נקודה חשובה מאוד, מפני שהבורא רוצה רק לתת, הרצון של הנברא לקבל הוא בדיוק מה שהוא יכול לתת לבורא.

מבלבל? אולי. אבל אם תיזָכרו בדוגמה של האימא והתענוג שהיא מקבלת מלהאכיל את תינוקה, תבינו שהתינוק בעצם נותן תענוג לאימא שלו פשוט בזה שהוא רוצה לאכול.

לכן בבחינה ג' הרצון לקבל בוחר לקבל, ובזה הוא נותן בחזרה לבחינת שורש, לבורא. עכשיו יש לנו מעגל מושלם שבו שני השחקנים נותנים: בחינת שורש (הבורא) נותנת לנברא (בחינה א'), והנברא, אחרי שעבר דרך בחינות א', ב' ו-ג', נותן בחזרה לבורא בכך שהוא מקבל ממנו.

כמו שכבר הבנו, הכוונות האגואיסטיות שלנו הן הסיבה לכל הבעיות שאנחנו רואים בעולם. וגם כאן, בשורש הבריאה, הכוונה חשובה הרבה יותר מהפעולה עצמה. נראה שיש לנו עכשיו מעגל מושלם שבו הבורא הצליח להפוך את הנברא לדומה לו - לנותן. יותר מזה, הנברא נהנה לתת, וכך להחזיר תענוג לבורא.

אבל האם זה משלים את מחשבת הבריאה? לא ממש. פעולת הקבלה (בבחינה א') וההבנה שהרצון היחיד של הבורא הוא לתת (בבחינה ב'), גורמות לנברא לרצות להיות באותו המצב, שהוא בחינה ג'. אבל העובדה שהנברא הפך לנותן, לא אומרת שהוא הגיע למצב של הבורא, ובכך השלים את מחשבת הבריאה.

להיות במצבו של הבורא פירושו שהנברא לא רק יהפוך לנותן, אלא שיהיו לו אותן המחשבות כמו של הנותן - מחשבת הבריאה. במצב כזה הנברא יבין למה בכלל נוצר המעגל בורא-נברא, ומדוע הבורא יצר את הבריאה.

הרצון להבין את מחשבת הבריאה הוא שלב חדש לחלוטין. אפשר להשוות אותו רק למצב של ילד שרוצה להיות גם חזק וגם חכם כמו הוריו. ברור לנו שזה אפשרי רק כשהילד באמת 'נכנס לתוך הנעליים של ההורים שלו'.

בחכמת הקבלה, הבנת מחשבת הבריאה - דרגת ההבנה העמוקה ביותר, נקראת "השגה". לכך משתוקק הרצון לקבל בבחינה האחרונה שלו - בחינה ד'.

הרצון להשיג את מחשבת הבריאה הוא הכוח החזק ביותר בבריאה, והוא עומד מאחורי כל תהליך ההתפתחות. בין אם אנחנו מודעים לכך או לא, מה שכולנו באמת מחפשים הוא להבין למה הבורא עושה את מה שהוא עושה. זהו בדיוק הדחף שהניע את המקובלים לגלות את סודות הבריאה לפני אלפי שנים, וכל עוד לא נשיג את זה בעצמנו, לא יהיו לנו שקט ושלווה.

הרב מיכאל לייטמן, "קבלה במילים פשוטות"

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטע הבא מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספר "קבלה, מדע ומשמעות החיים" וענה על השאלה הבאה:

הרב לייטמן: הרצון ליהנות הוא תחילת החומר. הוא נקרא בקבלה "החומר ההיולי", דהיינו החומר ההתחלתי. עדיין אין הוא החומר הסופי, משום שהוא כולו תוצאה מפעולת האור.

פרופ' טילר: האם התהליך הזה קיים כבר ברמה הקוונטית? האם מדובר על שלב המתרחש לפני היווצרות הזמן והמרחב? אצלנו במכניקת הקוונטים הכל כבר נמצא תחת מגבלות מרחב וזמן.

הרב לייטמן: תהליך זה קיים לפני כל התהוות של חומר שאנו מכירים, הרבה לפני התהוות היקום שלנו בצורתו החומרית.

כיוון שהרצון הזה לקבל נובע מתוך פעולת האור, הוא מרגיש את האור, דהיינו את התענוג, במידה מזערית בלבד. אין לו רצון עצמאי אל האור. כדי לפתח את הרצון לקבל הזה שיהיה עצמאי, יש להוסיף לו עוד נתון. לכן הבורא נותן לרצון לקבל את ההרגשה שהוא קיים, את ההרגשה כי יש "נותן" המעניק לו את התענוג שהוא מרגיש. במילים אחרות, לאחר שהרצון לקבל מקבל את התענוג, הוא מתחיל להרגיש בתוך התענוג את "נותן התענוג".

למה הדבר דומה? לאחר שאנו מקבלים מתנה ממישהו, אנו מתחילים להרגיש את יחסו של נותן המתנה כלפינו מעבר למתנה עצמה. יש להבין כי בהזכירנו את המושג "בורא" כוונתנו למושג הנותן. הנברא מתחיל עתה להרגיש במעין פער או התנגשות המצויים בין התענוג לבין הרגשת נותן התענוג. התנגשות זו יוצרת בו תגובה; הוא רוצה להיות כמו הבורא. תגובה זו נולדת בו משום שהבורא גבוה יותר מהתענוג עצמו. וכאן כבר מתפתח הרצון לקבל לדרגה הבאה.

הרצון לקבל בוחר בעצמו להיות כמו הנותן, וגם לתת. זוהי התגובה הראשונה של הנברא, אולם עדיין אין זו תגובה מתוך עצמו ממש. זוהי תגובת הנברא הנובעת כתוצאה מהרגשתו את הנותן, ולכן זוהי תגובה מחויבת. כולה תוצאה מהופעת הנותן לפניו, ועדיין אין כאן בחירה.

הנברא מתחיל לחשוב: מה אני יכול לתת לבורא? הבורא נותן משום שהוא מקור התענוג, אבל כאשר הנברא רוצה לתת, אין לו מה לתת לבורא. וכך, מתוך הצורך שלו לתת, הנברא מגלה את אופיו של הבורא. הוא מגלה שהבורא אוהב אותו. אם הבורא אוהב אותו ורוצה לתת לו תענוג, מכאן שלבורא יש רצון. לבורא יש "חיסרון". הנברא מבין כי החיסרון של הבורא הוא רצונו של הבורא לתת לנברא תענוג. בעת שהנברא מקבל תענוג, הבורא נהנה. בעת שהנברא אינו מקבל תענוג, הבורא מצטער.

וכך, כדי לממש את רצונו לתת לבורא כפי שהוא נותן לו, הנברא מחליט לקבל ממנו את התענוג. הדבר דומה במידה מסוימת לילד טוב שאוכל כדי להסב הנאה לאימו. היוצא מתוך דברינו, שאפילו בעת שהוא מקבל ממנה הכל, פעולתו נחשבת כהשפעה לאימו. עתה ניתן לומר כי הנברא דומה לבורא. הוא מקבל את כל מה שהבורא רוצה לתת לו, רק כדי לתת לבורא. הוא נותן בדיוק כפי שעושה הבורא בעצמו, אך התהליך אינו מסתיים בזה.

לאחר שהנברא עושה פעולה דומה לבורא, הוא מרגיש בתענוג נוסף - תענוג ממעמד הנותן. התענוג הזה יוצר בו רצון נוסף, רצון ליהנות ממעמד הנותן. וכך נולד בו רצון חדש, המהווה תוספת לרצון שנברא בו מלכתחילה על ידי האור. הרצון הזה הוא רצון חדש ואין הוא בא "מלמעלה", ומשום כך הוא שראוי להיקרא בשם "נברא".

שורש המילה "נברא" נובע מהמונח "בָּר", המתאר הוצאת משהו החוצה, משהו הנמצא מחוץ לרצון הבורא. תהליך ההתפתחות הזה כולל אפוא חמישה שלבים.

הרב מיכאל לייטמן, "קבלה, מדע ומשמעות החיים"

 

הרצון לא מתגלה כל עוד הוא לא עובר בעזרת האור את כל ד' בחינות ההתפתחות ומגיע להכרה, להרגשת עצמו, ואז הוא כבר יכול לקבל החלטות ולהגיב בצורה כלשהי לאור.

בכל מקום בבריאה, היכן שלא נפגוש בבחינת שורש, משמעותה השפעה מהבורא שרוצה להזמין איזו תגובה בנברא ב"יש מאין". מבחינת שורש זו, ממה שנקרא "קוצו של יוד", עלינו לעבור את כל ד' בחינות הוי"ה או בחינות שורש, א', ב', ג', ד' ורק בבחינה ד' נוצרת התגובה מצד האור.

בכל מקום בבריאה, בכל העולמות, לאיזו נקודה שלא נפנה, נגלה שם את בחינת שורש: היחס של הבורא לנקודת "יש מאין". ומתוכה, תחת השפעת האור, כבר מתפתח הרצון, שצריך לעבור ד' בחינות, כדי שייבנה הנברא, ויתחיל להרגיש את פעולת האור ולהגיב להן.

אז הכל מתחיל מ"קוצו של יוד", מ"יש מיש" - ממחשבת הבריאה. לאחר מכן היא מתחילה לפעול ונולדות בחינות א', ב', ג', ד'. עד שאנחנו מגיעים לבחינה ד', שכבר מרגישה את עצמה כקיימת.

יש כאן כוח מוביל וכוח מובל, וכל אחד מהם הוא בפוטנציאל ובפועל. ג' הבחינות הראשונות (שורש, א', ב') עדיין מיוחסות לבורא, בחינות ג', ד' שייכות כבר לנברא.

העליון, זה כתר (בחינת שורש). תכונת ההשפעה שלו, זו חכמה (בחינה א'). באיזו צורה הוא רוצה להשפיע, זו בינה (בחינה ב'). באיזו צורה הוא מתייחס לתחתון, זה זעיר אנפין(בחינה ג'). והמלכות עצמה (בחינה ד') היא החומר שסופג לתוכו את כל הצורות הקודמות, שרוצה לקלוט אותן ולבנות בתוכו, כדי לקבל את אותה צורה שיש לבחינות הקודמות.

וכך המלכות מממשת את הפעולה הזאת בתוך עצמה, לכן היא מוכרחה להרגיש את כל הבחינות הקודמות, לקבל מהן התרשמות, להסכים איתן ולרצות להיות דומה להן. ואז היא מצידה מגיבה בכך שהיא בונה את אותו היחס אל השורש והיא עצמה הופכת לשורש.

אי אפשר שיתגלה נברא אם לא עברו לפניו ד' בחינות. רק מהבחינה האחרונה של ההתפתחות, מבחינה ד', כשיש לי גם את הרצון וגם את הכוונה, כלומר הכל יוצא ממני, רק מכאן והלאה ניתן לדבר על הנברא. לפני כן קיימות רק תכונות הבורא, שעל ידן הוא בונה את הנברא.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 26.5.2011

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "קבלה, מדע ומשמעות החיים" ו"הנקודה שבלב" וענה על השאלות הבאות:

הדבר הראשון שהנברא חייב להשיג כדי להידמות לבורא הוא סביבה נכונה שתאפשר לו להתפתח. הסביבה הזו נקראת "עולמות".

בתחילת הפרק אמרנו, שתבנית ארבעת השלבים היא הבסיס לכל מה שקיים. לכן גם העולמות מתפתחים באותה התבנית שפעלה בתהליך בריאת הבחינות: אדם קדמון נחשב בחינת שורש לעולמות, אצילות - בחינה א', בריאה - בחינה ב', יצירה - בחינה ג' ועשיה - בחינה ד'.

מכל מה שלמדנו עד עכשיו, אנחנו עדיין לא יודעים מי מחמשת העולמות שעליהם דיברנו הוא העולם שלנו. למעשה, אף אחד מהם הוא לא שלנו. זכרו שברוחניות אין "מקומות", יש רק מצבים. ככל שהעולם גבוה יותר, הוא מייצג מצב של נתינה רבה יותר. הסיבה שהעולם שלנו לא מוזכר כאן בשום מקום היא, שהעולמות הרוחניים הם עולמות של אהבה ונתינה, והעולם שלנו הוא כמונו, עולם של אגו (של רצון לקבל לעצמנו). מפני שהאגו הפוך מנתינה, העולם שלנו מנותק ממערכת העולמות הרוחניים, ולכן המקובלים לא הזכירו אותו במבנה שהם תיארו.

יותר מכך, העולמות הרוחניים לא באמת קיימים, אלא אם אנחנו יוצרים אותם בכך שאנחנו הופכים להיות דומים לבורא. הסיבה שמדובר עליהם בזמן עבר היא שמקובלים שטיפסו מהעולם שלנו אל העולמות הרוחניים מספרים לנו מה הם גילו. אם גם אנחנו רוצים לגלות את העולמות הרוחניים, עלינו ליצור מחדש את העולמות האלה בתוכנו.

אנחנו יכולים לתאר את מערכת היחסים שבין העולמות לנברא כמו קבוצה של פועלי בניין שיש בה פועל אחד שלא יודע לעבוד. העולמות מדגימים לנברא איך לעשות כל אחת מהמשימות: איך לקדוח, איך להשתמש בפטיש, בפלס וכן הלאה. ברוחניות הם מראים לו מה הבורא נתן להם, ואיך הם עובדים עם זה בצורה נכונה. כך, בהדרגה, הנברא לומד להשתמש נכון ברצונות שלו, שצפים ועולים מהקטנים ועד לחזקים ביותר.

הרב מיכאל לייטמן, "קבלה, מדע ומשמעות החיים"

חכמת הקבלה מלמדת אותנו שאנחנו חיים במציאות רב-שכבתית. המציאות מחולקת לשתי רמות בסיסיות - העולם שלנו והעולם העליון, הנסתר. העולם העליון בנוי מ-125 דרגות קיום שונות, שניצבות אחת על גבי השנייה, כמו סולם בן 125 שלבים. כרגע, אנו מתקיימים מתחת לשלב התחתון של הסולם. "הנקודה שבלב" מעוררת אותנו לטפס אל השלב הראשון שלו. כשנגלה שיש שלב גבוה יותר, יתעורר בנו הדחף להגיע אליו ולטפס במעלה הסולם, עד שנגיע לפסגה. צורת ההתפתחות הזו תוביל אותנו לאין-סוף.

הרב מיכאל לייטמן, "הנקודה שבלב"

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספר "מסע לעולם עליון" וענה על השאלה הבאה:

שאלה: מדוע רבי שמעון כתב את "ספר הזוהר" בשפה אלגורית ובכך הסתיר את העובדה שלמעשה מדובר רק על הקשר בין האור והרצון?

תשובה: האם רבי שמעון באמת הסתיר משהו? בתחילת ספרו של האר"י הקדוש "עץ חיים" הוא אומר שטרם שנבראו כל העולמות והנבראים, היה קיים רק אור אין סוף פשוט. אחר כך הופיעה בו נקודת הרצון הראשונה וכאשר הרצון הזה התפתח, נתגלו בתוכו העולמות וכל אשר ממלא אותם.

חוץ מהרצון לקבל אור אין שום דבר. ההתפתחות היא רק בקשר בין האור לרצון. האור נשאר ללא שינוי, רק הרצון משתנה בהידמותו לאור. את הקשר הזה מתארת חכמת הקבלה בכלל ו"ספר הזוהר" בפרט.

כאשר האדם נמצא במדרגה רוחנית כלשהי, הוא מצליח לראות את הקשרים בתמונת העולם שלנו ודרכם רואה את מדרגתו הנוכחית. כאשר אני נכנס לעולם הרוחני, אני מסוגל פתאום לראות את תמונת העולם הזה, כפי שהיא מצטיירת לי ממדרגה יותר עליונה ובאיזה אופן היא נחלקת לדרגות השונות. ראייה זו מאפשרת לי לכנות בשמות בצורה אוטומטית את כל הכוחות והתכונות היורדים לעולם כפי שהם באים לידי ביטוי בעולם הזה. שמותיהם של התכונות והכוחות בכל 125 המדרגות נשארים שמות של העולם שלנו, אך מאחורי כל שם קיים שורש רוחני.

החיפוש מסתכם בתיקון התכונות שלי, בגילוי כל הכוחות, התכונות והקשרים. בהתאם למידת התיקון מתבהרת לי התמונה של המדרגה העליונה ואני עולה למדרגה הבאה.

תמונת העולם שלנו נשארת ללא שינוי עד לגמר התיקון, עד העלייה למצב שבו הכל מתחבר לאחד: כל הכוחות, כל האורות, כל הרצונות מתחברים לאחד שלם ומבטאים את המיזוג השלם עם הבורא.

כאשר אגלה את הקשר בין תמונת העולם הזה לבין המדרגה האחרונה ואצליח לחבר את שני הקטבים: למעלה - הבורא, למטה - אני, אוכל להגיע למצב של איחוד ומיזוג עם הבורא, אשיג השוואה מלאה איתו ובכך אשיג את עולם אין סוף. בעולם אין סוף כל הרצונות, כל התמונות וכל הצורות כולם מתמזגים למציאות אחת אשר נקראת "הוא ושמו אחד", רצון אחד ויחיד.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 14.1.2010

 

כל חמשת העולמות אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה מקבילים זה לזה. ננסה לתאר בדמיוננו חמש טבעות בעלות מרכז משותף. ואין עוד מלבדם. כעת נעתיק אותה תמונה חמש פעמים, זו תחת זו. קיבלנו חמישה שטחים מקבילים שבכל אחד מהם חמישה עיגולים. השטחים הללו הם עולמות הנקראים אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה עשיה. נציב בצדם של שטחים אלו עוד שטח ובו חמישה עיגולים ונקרא לו עולם אין-סוף. מהצד השני נציג עוד שטח ובו חמישה עיגולים והוא אדם. בין אדם לעולם אין-סוף ישנם חמישה עולמות. אדם מסוגל לקשר את עצמו בהדרגה, בעזרת התכונות שלו, עם כל העולמות ולהגיע להשתוות הצורה בתכונות, עם עולם אין-סוף. בהתאם לשינוי בתכונותיו חש עצמו אדם עובר (פנימית) מעולם לעולם מהרגשת עצמו בעולם הזה בלבד עד הרגשת עצמו, באורח דומה לגמרי, לעולם אין-סוף, לבורא.

הרב מיכאל לייטמן, "מסע לעולם עליון"

 

משימה מס' 4:

קרא את הקטע הבא מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן.

שאלה: מדוע ככל שאתה מסביר יותר על מבנה העולמות הרוחניים, כך אני הולך מסתבך?

תשובה: תאר לעצמך שאני מגיע לרופא ואני מפרט באוזניו את מכאובי. הוא עושה לי כל מיני בדיקות, ודן בתוצאות עם רופא אחר. כשהם משוחחים ביניהם, איני מבין דבר למרות שהם מדברים עליי, על התחושות והרגשות שלי, על הבריאות שלי, משום שהם דנים עליי בדרגה יותר פנימית, המתרחשת בתוכי. אחר כך הם נותנים לי איזה כדור, שגם הרכבו הכימי אינו ידוע לי, אבל אני מאמין להם שהכדור יעזור לי, ולכן אני נוטל אותו. מובן שהרופאים בלבלו אותי עם כל המידע הרפואי, ובכלל לא היה כדאי לי לשמוע אותם. אך בעולם שלנו הכדור שהם נתנו לי עוזר, ואין זה משנה אם הבנתי את הרופא או לא.

הנה אני קורא את מה שהרופאים המקובלים כותבים עליי, מקובל אחד כותב לשני על מה שמתרחש בתוך הנשמות במערכת, היכן הן צריכות לתקן את עצמן. מובן, שאינני מבין בזה דבר! אך מכיוון שאני ניכלל בתוך הסיפור הזה, אני רוצה להבין אותו, להרגיש, אני מתחבר איתם ומתקרב לכך.

אם אני רוצה להפוך להיות מקובל כמותם, אני מנצל את הקשר איתם ולומד כיצד לעשות זאת. אם אני מרגיש את עצמי מבולבל, אך בכל זאת רוצה לחדור אל האמת, אני מרגיש שהספר מדבר עלי, על תיקון נשמתי, אז אין לי ברירה - אני חייב ללמוד את שפתם ולהבין על מה הם מדברים (כמו שבמסגרת לימודי הרפואה לומדים לטינית).

המקובלים כתבו את הספרים האלה עבור מקובלים כמותם. הם מדברים ביניהם בשפה שהם מבינים, כי הם מדברים על עולם אחר, על הבנות רוחניות. אני אמנם לא מבין על מה מדובר בספרי הקבלה, אך אם אני משתוקק להבין את מה שהם מלמדים, אני משתוקק לחיות בזה, להרגיש, אז אני פותח את הספרים האלה ומשתדל לחדור לתוכם. אין זה משנה עד כמה אני מבין, עלי לרצות להיכנס עם תחושותיי ורגשותיי פנימה, ולא להבין בשׂכל החיצוני שלי.

עליי לבקש גילוי! אני חייב לראות את מה שהם מספרים עליו. הרי הם כותבים על מה שהם רואים ומרגישים, גם אני רוצה להרגיש! לכן, כל מה שאינני רואה, מבין ומרגיש, חייב לדרבן אותי להמשיך קדימה.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 8.4.2010

 

שיעור מס' 2 - נשמת אדם הראשון

משימה מס' 1:

קרא את הקטעים הבאים הספרים "הערבות" ו"חכמת הקבלה על פי בעל הסולם", וענה על השאלות הבאות:

אדם הראשון הוא המצב השלם, שנבנה מלמעלה. ולמצב השלם הזה עלינו להגיע בעצמנו, מלמטה מהעולם הזה בימי חיינו. מהמצב הזה באים אלינו כל החוקים. ואנו, שנמצאים בדרגה האחרונה, הרחוקה ביותר מהמצב הזה, חייבים בהדרגה לממש, לקיים, ליישם אותם על עצמנו, וכך להתקדם עד שנחזור לאותו המצב.

הרב מיכאל לייטמן, "הערבות"

 

האדם רוצה להתפאר בעיני החברה. לאו דווקא בעיני החברה הקרובה של הסובבים אותו, אלא בעיני האנושות כולה. ולא לזכות רק להכרה של דורו, אלא של הדורות הבאים. ולשם כך האדם מוכן לעשות הכל.

כך מרגיש מטבעו האגו של האדם, מפני שאנו באים מכלי אחד, ומקבלים את כל השפע לא בכלי של כל אחד, אלא בהתחברות הכלי של כל אחד עם הכלים האחרים. כלומר, האדם נמצא בכלים האחרים ובהם מרגיש את המילויים. ולכן מה שמקובל אצל האדם וחשוב לו מעל הכל, היא האהדה של האחרים, המורגשת בכלים שלהם. מפני שהם הכלים האמיתיים, שבהם הוא יכול להרגיש משהו. חוץ מתענוגים גופניים, שהם מילויים הכרחיים לחיים, שצריך למלא אותם לפי דרישות הגוף הביולוגי, בו האדם קיים. את כל מגוון התענוגים האנושיים: כסף, כבוד, מושכלות, עם כל העושר שיש בכל אחד מהם, האדם לא מקבל בכלים שלו, אלא בכלים של החברה. וזה נובע מתוך ההתקשרות של הנשמות בכלי אחד.

ומה שיש לאדם ביסודו, ומה שיהיה לו אי פעם, הוא רק מה שיהיה בכלי הכללי הזה, שבמישור החיים שלנו נקרא "מה יחשבו עליי". כלומר, המילוי של האדם הוא הכבוד והחשיבות שיקבל מכולם. רוצה או לא רוצה, האדם נמצא תחת התנאי הזה. אלא אם כן מעלים את חשיבות הבורא ואת הקשר עימו, מעל דעת החברה.

ואז, לא שהאדם יוצא משליטת החוק הזה ולא איכפת לו מהחברה, אלא הוא מתחיל להשתמש בחברה, כדי להגיע לבורא. יותר חשוב לו להיות מחובר עם הבורא. להתפעל ולהתחבר ולהתקבל בעיני הבורא. הוא כביכול מחליף את החברה עם הבורא. אבל גם אז, הוא לא מקבל את המילוי בתוך הכלי הפרטי שלו, אלא בכלים של החברה. הוא מקבל בכלים של החברה את דעת הבורא, את ההשתוות עימו, ואת ההתחברות איתו.

כולנו כלי כללי של אדם הראשון, וכל אחד מאיתנו הוא חלק אחד משישים ריבוא נשמות, שהם כיום שמונה מיליארד בני אדם. וכל אחד במקורו, במדרגה הרוחנית שבה כולנו קיימים, לא מקבל לתוך הכלי שלו, אלא מרגיש את החיים, את החיות שלו, בתוך הכלים של האחרים.

ומתוך שכולם מחוברים יחד, כל אחד מתמסר לאחרים וקונה כלים של כולם ובהם מרגיש את החיים והחיות. אז מרגישים שקשורים אחד לשני גם ברצונות של העולם הזה, במילויים שבאים מכסף, כבוד, מושכלות.

הכל נמשך מהמבנה הרוחני. ואם במבנה הרוחני לא היינו מחוברים יחד ומרגישים הנאה דווקא בכלי הכללי, שתלויים במילוי ובהרגשה, במה שנמצא בכל יתר הכלים, אז גם בעולם הזה לא היינו משתוקקים לכסף, כבוד, מושכלות. מדוע לאדם חשוב לדעת, שיש לו מיליון, ולמישהו אחר יש מאה? כי ההפרש ביניהם משפיע על המילוי. ההפרש הוא המילוי של האדם.

אדם שעובד כדי שיהיו לו שני מיליארד במקום מיליארד, מרגיש היטב את ההבדל בין רצון למיליארד לבין רצון לשני מיליארד, לעומת מי שעוד לא הגיע לרצונות האלה ואינו מרגיש כלל בהבדל. והוא מרגיש בהבדל כי בעיני הבריות זה מכובד יותר, ומתקבל יותר. הוא מרגיש את עצמו יותר חשוב כלפיהם, שהמילוי שלו יותר חשוב ממה שיש להם. כלומר, כל המילויים החברתיים בנויים על הפער בין האדם עצמו לבין האחרים. או לטובתו, על מנת לקבל, לפני המחסום, או לטובת הזולת, לאחר המחסום.

הרב מיכאל לייטמן, "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם"

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספר "טעם של אור" ענה על השאלה הבאה:

הכוח הכללי של הטבע הוא כוח של אהבה ונתינה. בחכמת הקבלה קוראים לו גם הבורא או האור העליון ולומדים שמלכתחילה הוא ברא מציאות אחת שנקראת "אדם הראשון". "אדם" אחד - רצון אחד (אין הכַּוונה לבן אנוש כמונו אלא למערכת רוחנית).

כמו שהגוף שלנו מורכב ממיליארדי חלקים, גם הרצון האחד הזה כולל בתוכו מיליארדי רצונות. כולם מחוברים ביניהם במערכת אדירה. תארו לעצמכם כמה רכיבים וקישורים יש במערכת הזו...

בהתחלה, כל חלקי המערכת הזו פעלו בהרמוניה והיו כאחד. אבל ההרמוניה הזו נגרמה בעצם על ידי האור העליון. בשלב הבא נעשתה פעולה שנקראת "שבירה" והאור הסתלק מתוך הרצון האחד שברא. הרצון שנותר ללא השפעת האור נחשב לשבור. ביתר דיוק, כל חלק שלו בפני עצמו כאילו נותר שלם, אבל הקשר בין החלקים נשבר. זוהי קריסת מערכות, פתאום חלק אחד לא עובד עם החלק השני, אי אפשר לקבל, אי אפשר לתת, המערכת לא מתפקדת.

מה השגנו על ידי השבירה? השגנו את האגו שלנו.

מה זאת אומרת? מצד אחד, ככל שאנחנו שונאים זה את זה ורחוקים זה מזה, כך אנחנו בחוסר אור. אבל מצד שני רק מתוך המצב החשוך הזה נוכל להבין מהו האור, מהו הבורא. על זה נאמר: "כיתרון האור מתוך החושך".[1] רק מתוך ההבדל, מתוך הניגוד בין שני המצבים הללו, אפשר להתחיל להבין את הבורא, להשיג אותו.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

המקור של כל הנשמות בנשמה אחת, נשמת אדם הראשון. הכל מתרחש בה. וכשנכנס בה רצון שמנוגד לאיחוד, היא התחלקה להרבה חלקים.

בדומה מלך שהחליט להעביר את עושרו מעבר לים, וכדי לוודא שהשליחים לא יתפתו לגנוב את הממון בדרך, נתן מטבע אחד לכל אחד מנתיניו והורה לו להעביר את המטבע מעבר לים, כך גם נשמת אדם הראשון מתקנת את עצמה (עוברת מהעולם שלנו לעולם הרוחני) בחלקים. עבודתה של כל נשמה היא בהתגברות על כוח החלוקה והפירוד ובחיבור החלק שלה מהעושר הכללי, לקשר ההדדי האחד. כשהאדם מתקן את עצמו, הוא חוזר אל חלקי נשמת אדם הראשון, כלומר, רוכש כוונה משותפת לכל החלקים, לכל כוח הפירוד שחדר למערכת ושבר אותה ל-000,600 נשמות.

התיקון מתרחש מהקל אל הכבד, לפי הדחייה שמורגשת ביחס לאחרים. על האדם רק לממש את הבחירה החופשית באמצעות החיבור עם הכלל, עם המערכת הכללית.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 2.11.2010

 

מדוע הבורא שבר את הנברא האחד שברא, את הנשמה הכללית? בעצם, גם אנחנו פועלים כך לפעמים כלפי הילדים שלנו, כשאנחנו רוצים לאפשר להם להתפתח. למשל, כדי ליצור עבורם פאזל, אנחנו מציירים תחילה תמונה שלמה, ולאחר מכן שוברים אותה לחלקים קטנים. את חלקי הפאזל הילדים מנסים להרכיב בעצמם, וכך הם מתפתחים. לפי אותו עיקרון, רק על ידי זה שאנחנו, בני האדם, נחבר את עצמנו מחדש לאדם אחד שלם, נוכל להבין את הבריאה.

חשוב להבין שיש הבדל איכותי עצום בין הנשמה הכללית לפני שבירתה ולאחר תיקונה. נמחיש זאת על ידי דוגמה נוספת, הפעם של מכשיר טלוויזיה. הטלוויזיה היא מכשיר מורכב ועם זאת כל אחד יודע להפעיל אותה. נניח שהטלוויזיה נשברה לחלקים קטנים ואין לי ברירה, אני חייב לתקן אותה. איזה חכם אני הופך להיות לאחר שאני מתקן אותה!

אני חייב להכיר את המבנה שלה, את חלקי הפלסטיק והמתכת, את הכבלים, החוטים והחיבורים ואת חוקי ההתקשרות ביניהם. הרי מדובר בשבירה מוחלטת. אני חייב לדעת הכל כדי לתקן אותה. וכאשר אני מבין כיצד היא בנויה, אני מתחיל להתוודע גם אל מי שתכנן ויצר אותה. הרי הוא השקיע את כל כולו ביצירה שלו, ולכן על ידי התחקות אחר פעולותיו, אני מבין ומשיג אותו.

וכך, במקום ידיעה בסיסית של "איך ללחוץ על הכפתורים", אני מרכיב בעצמי את כל הבריאה והבריאה כולה הופכת לשלי. בכך אני רוכש את השכל של הבורא, את המעמד שלו.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

הנשמה האחת התחלקה להרבה נשמות כדי לתת לכל אחד ואחד מאיתנו הזדמנות להידמות לבורא. לבורא יש "רצון לתת" ואנחנו בנויים מ"רצון לקבל". זה הטבע שלנו.

מה רע בלהיות מקבל? כשאני מקבל, הרצון שלי מנוטרל על ידי התענוג. רואים זאת בחיים שלנו. אני יכול לעבוד כמה שנים בשביל משהו, למשל כדי לרכוש מכונית מפוארת. אני קונה את המכונית, מתיישב, נהנה... כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה! כל כפתור במכונית גורם לי לתענוג.

אבל עם הזמן התענוג מתפוגג. התרגלתי למכונית והיא כמו איבדה מקסמה.

את זה כולנו מבינים. כך בנוי הרצון לקבל. אני רץ אחרי התענוג, כל פעם אחרי תענוג אחר, עד שאני מתעייף. ומה אז? אז אני מת. כן כן, זה באמת כך. אנשים מתים כשהם מתעייפים מהחיים.

הרגשת תענוג נצחית פירושה חיים נצחיים. האם אפשר להביא את הנברא לידי כך? לדרגה שבה הוא יהיה כמו הבורא - נצחי ושלם? לשם כך הנברא צריך לקבל מילוי בלתי מוגבל, ושהמילוי הזה יגדל יותר ויותר כל הזמן. ולא מתוך תחושה של חוסר אלא מטוב לעוד יותר טוב, ולעוד יותר טוב. אנחנו בכלל לא מסוגלים לדמיין את האפשרות הזאת, שבין טוב אחד לטוב שני אין הרגשה שחסר לך משהו. זה דבר שאי אפשר לטעום בחיים הרגילים שלנו.

איך אפשר לעשות זאת? לשם כך לקח הבורא את ה"כלי" הגדול שהוא ברא, את הרצון לקבל, וחילק אותו להמון חלקים קטנטנים שכל אחד מהם כמו סגור בתוך עצמו ולא מרגיש חיבור לחלקים האחרים. תהליך זה נקרא "שבירת הכלים". עקב כך, לכל חלק יש הרגשה שרק הוא חשוב ושכל היתר קיימים רק בשבילו.

מדוע כך נעשה? כדי שעכשיו, בכוחות עצמי, אני אשנה את היחס שלי לאחרים ואהפוך אותו כמו יחס של אימא לילדיה. אני צריך להגיע למצב שארגיש את כל הרצונות האחרים, שהם יהיו כמו שלי. ואז אני קונה את כל הכלי הגדול שהבורא ברא: כולם כמו ילדים שלי, אני אוהב אותם וממלא אותם. עוברים דרכי אין-סוף אורות והם ממלאים את הכלי הגדול שאותו אני מרגיש כשלי, כאני. בצורה כזו השגתי זרימה בלתי פוסקת, בלתי מוגבלת ובכך אני דומה לבורא. הגעתי למעמד שלו, נעשיתי כמוהו - טוב ומיטיב.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

חכמת הקבלה מסבירה שהמצב המושלם שבו כל בני האדם וכל פרטי המציאות מחוברים יחד כאחד בהרמוניה מוחלטת, קיים כבר. אך כל אחד מאיתנו נמצא בשלבי התפתחות שונים ומשיג חלק שונה מאותו המצב.

מידת ההתקרבות שעובר כל אדם בדרך למצבו המושלם, באמצעות רכישת תכונת ההשפעה, מכונה בספרי הקבלה בשמות שונים, כגון: "מלכות" (השכינה) וזעיר אנפין (הקב"ה או השוכן). מידת ההתקרבות של מלכות לזעיר אנפין היא מידת ההתקרבות של האדם למצב המושלם.

הדבר דומה לבית (מלכות) שחולקים כל בני האדם, אך מידת השימוש וההימצאות של כל אחד בו, תלויה אך ורק ברצונו. הבית כאילו "מחכה" שנהיה מוכנים ונרצה לבוא ולהשתמש בו.

במידת הרצון של האדם להזדהות עם תכונת ההשפעה יותר מתכונת הקבלה הטבעית שבו, הוא נכנס לאותו "בית", או בלשון הקבלה: "מעלה את המלכות לז"א". למרות שה"מלכות" מצויה כבר במצבה המושלם, רק דרישתו של האדם מאפשרת לו להיכנס לתוכה. כלומר במידה שהאדם רוכש את תכונת ההשפעה, הוא משיג בתוכו במידה רבה יותר את מצבה המושלם של המלכות.

בכך האדם מתקן את ה"שבירה" - את התפיסה הגשמית שבה הוא מרגיש את רצונותיו וחי בעבורם בלבד. במידה שבה האדם רוכש יותר ממצבו המושלם, ומשיג יותר מתכונת ההשפעה, הוא "נכנס פנימה" וחש שהוא מתקיים ב"בית" אחד מושלם, שבו מתקיימים בהרמוניה כל הרצונות של בני האדם. או אז הוא עובר מחיים מוגבלים שמתרכזים במילוי שלו עצמו, לחיים נצחיים ולהנאה מהיכולת למלא אחרים.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 1.11.2009

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "אור בקצה המנהרה", "טעם של אור" ו"הספר הפתוח" וענה על השאלות הבאות:

הנשמה, שלומדים עליה בחכמת הקבלה, נקראת נשמת "אדם הראשון", והיא הנשמה האחת שקיימת. "נשמה" נקרא הרצון, רצון לקבל. הרצון לקבל הזה מלא אור עליון, אור התענוג, שממלא אותו. וכשהנשמה נמצאת בצורה שהיא מלאה באור, היא נמצאת במצב שהיא לא מרגישה בעצמה מאומה, בדומה לטיפת זרע. מפני שהיא נמצאת עדיין תחת שליטת האור שממלא אותה, ולכן בצורה כזאת אין שום ישות.

הרצון לקבל הזה עדיין לא נקרא נברא, כי הוא נמצא תחת שליטת האור העליון. כדי לתת לנברא הרגשת ישות, הרגשת עצמאות, הרגשה של בחירה חופשית, שבה הוא יהיה כמו הבורא, כמו האור, צריכים לצרף לרצון לקבל שקיים את הכוונה "על מנת להשפיע". כדי לצרף לרצון לקבל הזה את הכוונה "על מנת להשפיע", נשמת "אדם הראשון" עוברת שבירה. היא נשברת לכשבעה מיליארד חלקים. מספר החלקים פחות חשוב, כי פעם יכולים להיות יותר חלקים ופעם פחות, בהתאם לרצון האגואיסטי הסגולי שיש בכל חלק.

הנשמה השבורה זהו המצב השבור שבו נמצאת האנושות. המצב הזה נקרא העולם הזה. ומהמצב הזה צריכים לעלות באופן עצמאי בחזרה לאותו המצב המושלם כמו של נשמת "אדם הראשון" האחת. זאת אומרת, במצב העולם הזה חייבים לממש את התיקון, היינו, להבין שמטרת האדם היא להיות אותה נשמה כמו של "אדם הראשון". באיזה אופן אפשר לממש את התיקון הזה? אך ורק על ידי אותו האור שמילא את הנשמה, ושאותו אנחנו צריכים למשוך אלינו. האור הזה נקרא האור המחזיר למוטב, או אור התורה, או אור מקיף. את האור המחזיר למוטב מושכים בזמן הלימוד בכתבי הקבלה, כשרוצים להגיע למצב, שבו לא רק מקבלים ואז מרגישים את חיות העולם הזה בלבד, אלא משתוקקים להרגיש גם את החיות הנצחית, העליונה.

זאת אומרת, כשנמצאים בעולם הזה במצב של שבירה, במצב הקשר האגואיסטי זה עם זה, ושונאים זה את זה, אם רוצים לתקן את הקשר הזה, אז מושכים את האור כנגד האגו. ככתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", ש"המאור שבה מחזירו למוטב". את האור הזה כל אדם מושך על האגו שלו, ואז כל אדם מתקן את עצמו ועולה דרך חמישה עולמות: עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון, עד שחוזר למקומו בעולם האין סוף. כשהוא עולה הוא כבר קשור עם כל יתר הנשמות, כמו שהן היו קשורות ברצון אחד, וכעת שוב הרצון נעשה אחד.

הרצון האגואיסטי שבין בני האדם נשאר, ומעל הרצון האגואיסטי הם קושרים את עצמם זה לזה בקשרי "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, מצד אחד, האגו של כל אדם נשאר. ומהצד השני, יש בין בני האדם אהבה הדדית. והפער בין השנאה לבין האהבה יוצר את הכלי החדש, שבו האדם שעושה את הכלי הזה, מתחיל להרגיש מציאות חדשה של אין סוף, ומגיע למצב שהוא דומה לאלוקות, דומה לבורא. והמצב הזה הוא המטרה של הבריאה.

אין הבדל בין הנשמה הכללית של "אדם הראשון", לבין כל בני האדם שבעולם הזה. רק צריכים להבין, שכולנו נמצאים במערכת סגורה, כשכל אדם נמצא בתוך האגו שלו, וכך שבעה מיליארד חלקים. כל אדם גדל באגו הסגולי שלו עד הזמן המיוחד שלנו, שבו מתגלה הקשר השבור בין כל אחד מאיתנו, במיליארדי קשרים של כולם. כמו שמגלים כיום בעולם, שדרך שישה אנשים כל אדם מכיר את כולם. ואנחנו עוד נגלה, שכל אדם הוא ממש קשור לכולם.

אבל הקשר הזה הוא קשר רע. אותו הקשר בין בני האדם, שבו כל אדם מתייחס לאחר באגו שלו, רק אותו צריכים לתקן. את האגו בני האדם מקבלים מהתחלה, איש לא אשם בכך. אבל בכך שהוא מתגלה כעת, חייבים לתקן אותו, ומלבד התיקון הזה לא צריכים לעשות מאומה בחיים. כשכולם מגלים את הקשר ביניהם, ביחס הזה של קשר הדדי מתגלה אותו עולם אין סוף.

אותו עולם אין סוף מתגלה, בלא צורך לשנות דבר. אלא עד כמה שהאדם מתחיל לגלות את הקשר הנכון לאחרים, הוא מתחיל להרגיש, ביחס הנכון שלו לאחרים, את כוח העליון, את כוח הנתינה והאהבה. ואז, הוא יוצא מתפיסת העולם הפנימי שלו, ומתחיל לראות את העולם בצורה שבה הוא נמצא מחוצה לו. ובעולם שמחוצה לו, הוא מגלה את הבורא.

העולם הזה אף פעם לא מורגש מחוצה לאדם. אלא בחכמת הקבלה לומדים על תפיסת המציאות, שלפיה הכל נתפס בפנים בתוך המוח, לפי הרשימות המתגלות בפנים. וכאשר יוצאים לקשר נכון עם הזולת, אז מתחילים לגלות מערכת אין סוף. אנחנו אמורים להגיע לכך בדורנו. כל התנאים לכך התגלו, כפי שכותבים המקובלים שייצבו את השיטה כולה, צריכים רק לממש אותה.

הרב מיכאל לייטמן, "אור בקצה המנהרה"

 

בואו נדמיין שכל האנשים בעולם מחוברים, שאנחנו קרובים זה לזה, כמו בני משפחה. איך היינו מתייחסים אז זה לזה? הכל היה מסתדר לפתע.

קודם אני שנאתי אותך ואתה אותי. הייתי צריך לשמור מרחק ממך. אבל עכשיו אני מגלה בחוש שאנחנו ממש קשורים, אנחנו גוף אחד. במצב כזה, לגרום רע לזולת זה לגרום רע לעצמך... קשה אולי לתאר זאת, אבל זהו הגילוי שחכמת הקבלה מביאה לאדם, גילוי מערכת "אדם הראשון".

בהתגלות המערכת הזו בעולמנו יש שני מצבים: "פנים" ו"אחור". בימינו המערכת כבר התחילה להתגלות, בינתיים רק ב"אחור" שלה. עקב כך מתגלה בעולם הקשר בין מדינות ובין אנשים. כולנו חיים בכפר אחד קטן, שבו כולם משפיעים על כולם. אלא שכרגע מתגלים בינינו דחייה, שנאה, פחד, ריחוק, בעיות ומאבקים - מתגלה ה"אחור".

אם היינו מגלים את מערכת אדם הראשון ב"פנים" שלה, כל הרע היה נעצר, ממש בבת אחת, וכולנו היינו מרגישים כאחד. במצב כזה אתה לא מסוגל לעשות שום דבר, מלבד פעולות שהיית עושה לעצמך. אתה לא מרגיש שקיימים "אחרים", הכל נעשה לגוף אחד, הכל זה אתה. זה הגילוי שהעולם זקוק לו, ולשם כך מתגלה היום חכמת הקבלה.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

המערכת המתוקנת שאותה אנו אמורים לגלות היא מערכת משולבת. כל החלקים בה מקושרים זה עם זה, מחוברים זה לזה. החוק שמקיים את המערכת הוא אהבה, השפעה, ערבות הדדית.

כרגע אנחנו נמצאים במערכת שבורה, ועלינו להתקדם לעבר המערכת המתוקנת. היא משמשת לנו כקנה מידה, שאליו אנחנו רוצים להתאים. בסוף התהליך, המערכת השבורה חוזרת להיות המערכת המתוקנת, כלומר שתי המערכות מתאחדות.

המערכת המתוקנת מתוארת בכתבי הקבלה. כאשר אנו לומדים עליה ורוצים לנוע לעברה, אז המאמצים שלנו מעוררים כוח מיוחד שפועל עלינו, כוח שנקרא "אור המחזיר למוטב". זהו כוח תיקון שמוקרן אלינו מהמערכת המתוקנת, ועוצמתו תלויה במידת הרצון שלנו לדחוף את עצמנו לכיוון הנכון.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

נשמת האדם מתקיימת במידת הכרת וידיעת שורשה. לכן נשמת האדם צריכה לחזור אל שורשה, לאחר שיצאה ממנו כמו ענף היוצא משורשו.

בכל אדם קיימת מוכנות פנימית, הרצון שלו מתפתח מהנאה גופית אל הנאה אנושית: תאוות לכסף, לשליטה וכבוד, ולמושכלוֹת. כל אלה מקנים לאדם יכולת להתחיל ולהתקרב אל שורשו באופן עצמאי, אך עם זאת האדם אינו מסוגל להתעורר באופן עצמאי לפני התעוררות הנקודה שבלב, אותה נקודה פנימית שחבויה ונסתרת בכל אדם.

מתי האדם יתעורר, ובאילו נסיבות כל זה אינו תלוי באדם. אבל אם האדם כבר קיבל את ההתעוררות הפנימית, הוא מחוייב להתרכז בה, להשקיע בה את מלוא תשומת הלב כדי להמשיך ולפתח אותה בעצמו. אפשר לומר, כי לאחר שהאדם קיבל את ההתעוררות מכאן והלאה, החובה לשאוף ולהשתוקק לממש אותה נקודה פנימית שבתוכו מוטלת עליו בלבד. זה כבר שאלות על מהות החיים והמטרה שלי בתוך כל זה.

לכן, כל מחשבה של האדם על משהו שמצוי מחוץ לגבולות העולם הזה, כל שאיפה לדבר-מה נעלה יותר, שאינו סובב אותנו בעולם הזה, מתעוררות בו מאותה נקודה פנימית, השורש שלנו, מעתה ואילך כל קשר שנוצר הוא כבר הדדי.

הרב מיכאל לייטמן, "הספר הפתוח"

[1] קהלת ב', י"ג.

חזרה לראש הדף
Site location tree