יחידת לימוד מס' 3. חלק ג'
שיעור מס' 1 - ללכת ישר אל
משימה מס' 1:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "טעם של אור" ו"חוויה ושמה קבלה" וענה על השאלות הבאות:
-
מהם "ישראל" ו"אומות העולם" בפנימיות האדם?
-
לפי חכמת הקבלה, במה אנשים נבדלים זה מזה?
הנקודה שבלב, הנטייה הפנימית שיכולה להתעורר בכל אדם באשר הוא להגיע ישר אל תכונת האהבה והנתינה של הבורא, היא "ישראל". שאר הנטיות האגואיסטיות שבתוך ליבנו נקראות "אומות העולם".
בכל המקורות הקבליים מודגש תמיד, ש"יהודי" (הנקרא גם "ישראל") ו"גוי" (הנקרא גם "אומות העולם") - הם חלוקה לחלק מתוקן (יהודי), ולא-מתוקן (גוי), בנשמתו של אדם שמשתוקק לבורא ולהשגה רוחנית. אדם שלא שואף לרוחניות, אין לו נשמה כלל, כלומר אין לו רצון להשיג את העליון על-ידי תיקון ה"אני" שלו, והשוואת תכונותיו לבורא.
לנשמה (הנברא) יש שני חלקים:
רצון להתמלא בעליון.
המילוי בעצמו.
מיד כשהאדם מתחיל לחוש השתוקקות לעליון, הוא מתחיל לממש את הרצון הזה, הוא מחפש דרך למלא אותו, ועוסק במקורות האמיתיים של הקבלה במסגרת של קבוצה ורב. הוא מתחיל להרגיש שהוא מתאווה לא רק לקשר עם העליון, אלא הוא גם רוצה מילוי לעצמו, במנותק מהבורא וללא קשר אליו. מכאן אפשר להבין את החלוקה הפנימית בין "גוי" ל"יהודי": כל מי שמתחיל לעסוק בקבלה הוא בבחינת "גוי", כלומר, אדם שיש לו רצון לא-מתוקן, הוא רוצה רק למלא את רצונו הבהמי. אבל בהדרגה תוך כדי הלימוד הוא נעשה "יהודי" - הגזור מהמילה ייחוד, במובן של ייחוד עם הבורא, כי הוא רוכש רצון להיות כמו הבורא.
נשמה לא-מתוקנת נקראת "גוי", וזו המתוקנת נקראת "יהודי" או "ישראל". הקבלה לא מתייחסת אל גופו הפיזי של האדם, אלא אל חלקו הנצחי הבלתי-משתנה בלבד, לחלק שנקרא "אדם". כלומר, הקבלה מדברת רק על הנשמה.
אתה צריך להתאים את עצמך לשפה שבה מדברת חכמת הקבלה, ואז כל המושגים, תתבהר משמעותם האמיתית, הנצחית והרוחנית, ולא יהיה בלבול בין גוף לנשמה. אני ממליץ לך להרבות בקריאה, ובהדרגה הכל יהיה מובן לך.
הקבלה מתייחסת לכל אחד כאל נברא. היא מחלקת את כל האנשים - הנבראים, לקבוצה של "לא-מתוקנים" הנקראים "גויים" (אומות העולם), ולקבוצה של "מתוקנים" (אלו שתיקנו את עצמם - ישראל) הנקראים גם "גוי קדוש". הקבלה משווה בין אנשים רק על-פי המרחק הרוחני שלהם מהבורא, על-פי עד כמה האדם תיקן את עצמו, כדי להתאים את תכונותיו לתכונות הבורא, ורוצה להיות דומה לו ולדבוק בו. רק בזה אנשים נבדלים זה מזה.
משימה מס' 2:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב לייטמן ומתוך הספרים "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם" ו"חוויה ושמה קבלה" וענה על השאלות:
-
מה ההבדל בין תיקון הרצון שנקרא "ישראל" לבין תיקון הרצון שנקרא "אומות העולם"?
-
מהי התוצאה מהעירוב בין רצונות מבחינת "ישראל" ו"אומות העולם", שבאדם ובעולם?
-
מהי העבודה עם הרצונות בבחינת "ישראל" ו"אומות העולם", שבאדם?
הרצון באדם שנקרא "ישראל" (ישר-אל, ישר אל הבורא) מיתקן לפי שלבים, בהדרגה, כיוון שעליו להגיע להבנה ולהשגה בהתאם לדרישתו הפנימית. זהו ההבדל בינו לבין הרצונות האחרים שנקראים "אומות העולם" ומיתקנים מיד בפעם אחת.
הרצון שנקרא "ישראל" דורש מהאדם לברר ולהשיג את העולם הרוחני, להכיר אותו, להתעמק בפרטיו ולהפוך להיות שותפו של הבורא ולא סתם להתחבר אל המערכת ולקבל משם את כל הטוב המוכן. האדם שהתעורר בו הרצון שנקרא "ישראל" רוצה להתחבר אל המערכת הזו, לעבוד עימה ולהפיק הנאה מתוך הכרתה. כפי שנאמר "דע את אלוקיך ועבדהו".
ישנם רצונות ואנשים שאינם משתוקקים להכיר את הבורא, למרות שבסוף "כולם ידעו אותי מגדלם ועד קטנם", כפי שכתוב אצל הנביא. אלא שהידיעה שאליה מתייחס הכתוב, היא ידיעה רגילה של אדם החי בעולם הרוחני. כמו שבעולם שלנו, לא כל אחד רוצה להיות מדען או חוקר ולקבל הנאה מגילוי הבריאה, מהבנת הסיבה והתוצאה. אלו שתי מדרגות ההשפעה: לחקור ולהכיר את הבורא או סתם להתחבר למקור הטוב.
לכן, הנשמות ששייכות לישראל מתקדמות בצורה הדרגתית, הן סובלות בשלבים ובאופן טבעי כי ההשגה כולה מבוססת על דרישה קודמת, לא מסופקת, שצריך להגדיל. נשמות ששייכות ל"אומות העולם", למדרגה נמוכה יותר ומגיעות כביכול כשהכל "מוכן", כמובן גם הן צריכות לבצע עבודה גדולה, אך היא אינה מחייבת חיבור פנימי עם הבורא כמו החיבור בין שני שותפים.
רצון חזק חייב לסלול בעצמו את דרכו ולגלות את סודות הבריאה, והחלשים יותר, כל אחד במידה שלו. או שפשוט הם מתחברים לרצון החזק ותומכים בו. החשוב הוא שכל אחד ישיג את שורש נשמתו, זהו גמר התיקון שלו. אין חוסר שוויון ברוחניות, זהו הבדל נוסף לעומת העולם הגשמי. כשאדם נמצא בעולם הרוחני הוא פועל מתוך רצונותיו הטבעיים ואינו יכול לרצות משהו שאינו טבוע בשורש נשמתו.
רק בעולם שלנו אתה יכול לקנא בשכן על כך שיש לו מכונית פאר. ברוחניות אינך יכול לרצות את מה שהאחר רוצה, אלא רק את מה שטבוע בתוך הגנים הרוחניים שלך, הרשימות. אתה יכול לקבל מהשכן השראה ומוטיבציה רק כדי לתקן את עצמך, לכן לא יכולה להיות שם חלוקה ל"גדולים" ו"קטנים".
כל אחד ואחד מבני העולם נמצא בהתערבבות של רצונות לקבל ושל כוונות על מנת להשפיע, מה שמתבטא בכללות העולם, כעם ישראל בתוך אומות העולם. ומתוך העירוב הזה, כל אדם ואדם בצורה אישית וכל העולם בצורה כללית, נמצא בפיצול, האם לרוץ אחרי האידיאל הרוחני או לרוץ אחרי האידיאל הגשמי.
אם היה בנו רק אידיאל גשמי, כולם היו הולכים יחד ובהבנה. עובדים לפי רצון לקבל בצורה פשוטה, כמו דומם צומח וחי, ולא היה בלבול. הכל היה מסודר לפי חוק אחד, לפי כלל אחד, בחוקיות פשוטה, זה כנגד זה, תענוגים וכנגדם רצון לקבל לתענוגים האלה. ורצון לקבל גדול היה בולע רצונות לקבל קטנים ומקבל יותר מהם. גם בכלל וגם בפרט, גם בכל אדם וגם בכללות העולם.
הבעיה היא, שכתוצאה משבירת "אדם הראשון", מתוך השורשים הרוחניים, נמצאים בכל בריה ובריה, בכל אדם ואדם, גם האידיאל הרוחני וגם האידיאל הגשמי - השתוקקות לרוחניות יחד עם השתוקקות לגשמיות - והפיצול הזה גורם לנו חוסר שקט. האדם רץ ומחפש ולא יודע למה תמיד הוא נשאר חסר מילוי.
והסיבה לכך היא פשוטה. יש לו מטרה פנימית, שעדיין אינו מכיר אותה, שעליו להגיע אליה. ולכן, אין לו מנוחה עד שהוא לא יגלה, שבתוך הרצון לקבל נמצאת כוונה על מנת לקבל, שחייבת להתהפך לכוונה על מנת להשפיע. ורק ברצון לקבל המתוקן הוא יקבל מילוי. ועד שהאנשים לא יגלו, שעליהם לשנות את הכוונה שלהם, הם ימשיכו ויטפלו ברצון, מתוך מחשבה שהרצון הוא הבעיה. אבל הרצון עצמו כלל לא נתון לשליטת האדם ולתיקון. אלא רק הכוונה, רק אותה צריך לתקן בעל מנת להשפיע.
במילים אחרות, עלינו לתקן את השתתפות "עם ישראל" ב"אומות העולם". את הכוונה על מנת לקבל המקולקלת, שמשרתת את אומות העולם, אותה צריך לנתק מהרצון לקבל ולשנות אותה לכוונה על מנת להשפיע.
אדם שמתחיל את הדרך הרוחנית, מופיעות בו מחשבות שהוא צריך להיות יותר אגואיסט - להגדיל את הרצון, כדי שאחר-כך יוכל לקבל יותר אור מהבורא. אבל זה לא צריך להדאיג אותו כי את כל הנדרש לו הוא יקבל מלמעלה. הרצונות לקבל, כוחות הרע, יתגלו בתוכו אם וכאשר יוכל לעמוד נגדם. כך קורה בעולם הרוחני, וכך גם קורה בעולם הזה. לכן אנחנו צריכים לחשוב רק על הדרך לעלות למעלה.
קיימות הוראות ברורות מאוד לאלה שרוצים להיות שייכים לישראל. אם אדם רוצה להיתקן, בשום אופן אל לו להתערב, בתכונות הטבע שלו, בגויים. חייבים להיות דומים לאור, להבדיל את הטוב מהרע, להבדיל את הרצונות המנוגדים האלה בתוכך.
משימה מס' 3:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "אור בקצה המנהרה", "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם", "הספר הפתוח" ו"חכמת הקבלה בזמננו" וענה על השאלה הבאה:
-
תאר את התלות ההדדית בין ישראל ואומות העולם.
יש שתי מדרגות:
א. במדרגה הראשונה, מתקנים את הכלים הזכים יותר, ורק ישראל נכנסים לתיקון.
ב. ובמדרגה השנייה, ישראל, יחד עם אומות העולם, נכנסים לתיקון, לאחר השבירה שהתרחשה לפני הגלות האחרונה.
ובכל מקרה, התיקון מתחיל מישראל, כפי שבעל הסולם מסביר בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", שישראל אשמים בחוסר תיקון העולם, וחייבים לדאוג לתיקון העולם כולו.
כלומר, גם אם נעשה בעבר התיקון על ישראל, אין פירושו שבכך הסתיים התפקיד שלהם בעולם הזה. אלא שכל אותה השבירה הייתה כדי שישראל יוכלו להתכלל עם כל אומות העולם, ואז לתקן את עצמם, ולאחר מכן להביא אליהם את שיטת התיקון. ודרך הכלים שכבר מתוקנים ונקראים ישראל, יושפע השפע לכל יתר הכלים הנקראים אומות העולם. וכך, רק בצורה כזאת יבוא העולם לתיקון הרצוי.
כל השבירה התרחשה כדי שתהיה הכנה לתיקון. כל חורבן בית המקדש היה כהכנה לתיקון. ולאחר הערבוביה שנעשתה בגלות, בין כל חלקי הבריאה, בין כל הנשמות, עכשיו כולם מגיעים למצב שבו הם מוכנים לתיקון. ישראל לא יכולים לתקן את עצמם, כל עוד לא יהיו קשורים לעולם. כל התפקיד שלהם מלכתחילה הוא לתקן את העולם. ולא ייתכן שהם יתקנו את עצמם לבד, בלי קשר לעולם.
על חומר הבריאה, על הרצון לקבל, עם האור הממלא אותו, עוברים שינויים. האדם יכול להשתתף בקצב התגלות השינויים האלה, אבל לא בשלבים שהחומר חייב לעבור. כי הם כבר נובעים מטבע האור והכלי, שנקבע עוד לפני האדם. מי שמשתוקק לעבור את ההתפתחות הזאת בהכרה, בהשתתפות כמה שיותר מלאה מצידו, הוא נקרא "ישראל", שמשתוקק "ישר" ל"אל".
והתוכנית הזאת מופעלת על כולנו כך, שכל אחד חייב להכיר בעצמו את התפתחותו ולהשתתף בה במלואה. לכן בעל הסולם אומר: התפתחותו המהירה של עם ישראל בהשוואה לעמים אחרים, עולה מתוך חוקי ההשגחה העליונה. משום שהחובה לגלות את הכוח העליון באמצעות חכמת הקבלה מוטלת על עם זה.
"עם ישראל" הוא הכוונה על מנת להשפיע ו"עמים אחרים" הם טבע הכלי, הרצון ליהנות. רק כשעם ישראל ישתתף עם העמים האחרים, היינו, רק כאשר הכוונה על מנת להשפיע תהיה על הרצון לקבל של כל חומר הבריאה, רק אז נגיע ליישום חכמת הקבלה, רק אז נוכל לתקן את כל החומר בכוונה על מנת להשפיע.
כלומר, מתי חכמת הקבלה נחוצה? כאשר כתוצאה מהגלות, עם ישראל מתערב עם אומות העולם. היינו, בתוך האדם, מתוך רצונות לכסף, לכבוד ולמושכלות, יש כבר נכונות ורצון להגיע לרוחניות. כל הרצונות שלו כבר התערבבו עם הרצון לרוחניות, עם הכוונה על מנת להשפיע, שנמצאת בגלות. וכך מתחילה העבודה על ידי חכמת הקבלה שבאדם, שרק אז הוא מתחיל את הבירור הזה.
ולכן לפי אותו חוק שכלל ופרט שווים, גם כלפי האנושות בעולמנו, עד שהיא לא מגיעה לשלב האחרון, חכמת הקבלה לא מתגלה. וגם כלפי האדם, עד שהוא לא מגיע לרצון לרוחניות, הוא אינו זקוק לחכמת הקבלה.
מטרת האור העליון היא למלא את ה"רצון לקבל", את כלי הקבלה, שנקראים "גויים", או "אומות העולם". "ישראל" (מלשון ישר-אל) שהם כלים שכוונתם לתת, תפקידם להעביר את האור לאומות העולם, לכן הם נקראים "אור לגויים".
התכונה הרוחנית של "ישראל", הכוונה "למען הבורא" ("לתת"), מתפשטת בכל העמים, בכל הרצונות "לקבל", וכתוצאה מכך הבריאה נעשית מתוקנת. התיקון הוא שלכל רצון מרצונות העמים תהיה כוונה של "ישראל".
כך נוצרת בריאה חדשה מתוקנת: רצון של "גוי" עם כוונה של "ישראל". מכאן ש"ישראל" והגויים דווקא משלימים אלה את אלה וקיומם אינו אלה על חשבון אלה. מכאן גם, שעם ישראל לא יתבטל לעולם.
כך גם מסופר במקורות: בראשית פנה הבורא לכל אחת משבעים אומות העולם, שמייצגות את 70 הרצונות לקבל שבבריאה, ורצה לתת להן את ה"תורה" (האור). אך אף לא אחת מהן הסכימה לקבלה, ולכן הוא הציע את תורתו לעם ישראל.
את התורה אפשר לקבל רק ב"רצון לקבל" אשר חוברה לו הכוונה "למען הבורא". בסיכומו של דבר נקרא הרצון הזה "לקבל למען הבורא" ("לקבל בשביל לתת"). בכך הבורא חיבר, כביכול, את "ישראל" עם שאר האומות, עם כל ה"רצונות לקבל". שכן אף אחד משבעים "הרצונות לקבל", לא נברא עם היכולת "לקבל למען הבורא". לכן, רק בשיתוף הרצון שלהם "לקבל" עם הכוונה של ישראל "לתת", אפשר להשיג את היכולת הזו.
כל הבריאה היא רצון לקבל, שניתן לנו מלכתחילה בצורתו המקולקלת, ככוונה על מנת לקבל. חומר הבריאה, הרצון לקבל עצמו, הוא לא משתנה. אלא הכוונה שלו, איך להשתמש בחומר, היא שנקראת "אגואיסטית" או "על מנת לקבל". והיא שהרחיקה את חומר הזה מהבורא בכל חמש המדרגות, בכל עומק הרצונות שישנו בחומר. ומה שצריך הוא, לתקן את השימוש בחומר הזה, ברצונות האלה, לעל מנת להשפיע.
בפשטות זה נקרא, לתקן את המעשים מלקבל ללהשפיע, משנאת חינם לאהבת הזולת ואהבת הבורא. ומפני שאור הבורא, מחשבת הבריאה, ההוי"ה העיקרית, יחס הבורא לנבראים, לא משתנים, אז במידה שהרצון לקבל משתנה בכוונתו להשפיע, במידה הזאת הוא מרגיש את עצמו דומה לאור. ואותו דימוי לאור, הוא מה שמורגש בו כמילוי. ולכן קודם בא תיקון הרצון, ואחר כך הרגשת הגאולה. שיוצא משליטת הרצון לקבל, לגאולה השלימה, להשפעה.
ובתיקון הזה ישנם שני שלבים עיקריים: קליטת הכוונה על מנת להשפיע. שלב הנקרא "תיקון של גלגלתא ועיניים", "קטנות", "פנימיות". שלב של קניית התכונה דהשפעה, הנקרא "תיקון ישראל", שישראל מתקנים את עצמם. כי ישראל אינם שייכים לבריאה, אלא הם תכונת ההשפעה, כוונת ההשפעה, שנמצאת בשליטה, בשבי, ב"אומות העולם", הנקראים "רצונות לקבל", "חומר הבריאה". והכוונות האלה על מנת לקבל, הן נקראות "ישראל בגלות", ואותן צריכים לתקן בעל מנת להשפיע.
ועל ידי הכוונות האלה מתקנים אחר כך את השימוש בחומר הבריאה עצמו, את השימוש ברצונות. זאת אומרת, משתמשים בחומר הבריאה, ברצונות דלקבל, הנקראים בעיקר "עביות ג'" ו"עביות ד'", בעל מנת להשפיע. ואז נקרא שמגיעים ליישום של כל המחשבת הבריאה. כי העיקר בכל התהליך הוא לתקן את החיצוניות, את העביות, את הרצונות עצמם. לכן בתהליך התיקון, קודם נעשה תיקון הפנימיות, תיקון "ישראל". ורק לאחר מכן נעשה על ידם תיקון החיצוניות, "אומות העולם".
שיעור מס' 2 - ההיסטוריה של עם ישראל
משימה מס' 1:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "הדור האחרון" ו"חכמת הקבלה בזמננו" וענה על השאלות הבאות:
-
מה ההבדל בין ההתפתחות הרוחנית של עם ישראל להתפתחות הרוחנית של אומות העולם?
-
תאר את התפתחות ישראל ואומות העולם, בהתאם לסדר תיקון הרצון.
רבים שואלים האם יכלה האנושות להתפתח אחרת מכפי שהתפתחה; האם יכולנו להתפתח "בטוב", דהיינו לעבור מדרגה לדרגה במהירות וללא סבל. שאלה זו היא מסוגה של השאלה "האם יכול הבורא לברוא אבן שאינו מסוגל להרימה" ודומותיה. תפיסתנו מוגבלת. אנו חיים בממדים של זמן, של מקום ושל תנועה, ולכן איננו יכולים להבין את עומקה של השאלה, כמו גם את התשובה לה.
מצד אחד ניתן לומר, כי אלמלא נפל עם ישראל מגובהו הרוחני לא היו ניחתות עליו ועל העולם כולו צרות רבות כל כך. עם ישראל היה מתקדם ברוחניות ומפיץ את ידיעתו לכל העולם. כך הייתה האנושות מתקדמת ומתרוממת לרוחניות, על פני הרצון לקבל שהיה גדל בהדרגה עד לרמה המרבית הדרושה. אם כן, הבעיה טמונה בעם ישראל: נפילתו מדרגתו הרוחנית מנעה ממנו ומן העולם כולו את היכולת להיתקן בדרך טובה והורידה חשכה על העולם. האנושות החמיצה את ההזדמנות להכיר את הכוח העליון ולדבוק בו, ונקלעה לריבוי דתות ואמונות.
עם זאת, אפשר להציג את הדברים בדרך אחרת. ההתפתחות לא הייתה יכולה להתממש אלמלא חוו עם ישראל והאנושות כולה את הרע שבכל מדרגה ומדרגה של הרצון לקבל ואלמלא עיכלו אותו עד לדרגתו הסופית. התגלותו של הרע חייבת להיות מורגשת בחומר, דהיינו ברצון לקבל. לא הייתה כל אפשרות להגיש לאומות העולם את הקבלה כשיטת התיקון כל עוד הן נמצאו בדרגת התפתחות אפסית, ברצון לקבל קטן. האנושות לא הייתה מבינה במה מדובר כיוון שלא היה מורגש בה הרע. היא חסרה את ההבחנות הדרושות לכך.
דרך התפתחותם של ישראל שונה מאוד מזו של האומות האחרות. התפתחותו של עם ישראל מתרחשת "ממעלה למטה", כלומר מלכתחילה היה הרצון לקבל שלהם רוחני; אחר כך הוא ירד לגשמי והשתעבד לרצון לקבל של אומות העולם; ומשם עליו לפרוץ שוב לרוחניות. לעומת זאת, התפתחותן של אומות העולם שונה לחלוטין - זוהי התפתחות ברצון לקבל גשמי בלבד, מהרצון לקבל הקלוש ביותר ועד לרצון לקבל הגדול ביותר. כשיגיעו לכך האומות, הן יפרצו מעל רמת העולם הזה וישתוו לרצון לקבל של עם ישראל.
אברהם הוא המקור של שיטת התיקון הנלמדת היום, והוא קיבל אותה כמתנה מלמעלה. השיטה ידועה לחכמי ישראל זה אלפי שנים ועברה מדור לדור. היהודי שחי לפני שלושת אלפים שנה היה חכם עשרת מונים מהיהודי של ימינו; היה ניתן ללמוד ממנו את אותה חכמת הקבלה הנלמדת היום. לעומתו, האדם בן אומות העולם לא ידע דבר. אלמלא התפתחות האגואיזם לא היה צורך בשיטת התיקון, שכן לא היה מה לתקן - האנושות לא הייתה מבינה מהו הדבר הדורש תיקון. התפתחות זו מביאה את האנושות להכרה בהכרח בתיקון האגו ולכך שתהיה מוכנה לאמץ את חכמת הקבלה כשיטת התיקון. רק בתנאים כאלה ניתן להציג את השיטה. הפצת הקבלה בימינו מיועדת להביא את האנושות להכרה זו, בטרם תתחיל להשתמש ברצון לקבל באכזריות נוראה ותשמיד את עצמה.
"ישראל" לאחר השבירה הן תכונות של השפעה שנכללו בזמן השבירה מכלי קבלה ונפלו יחד. "ישראל" הם הפנימיות, הכוונות. וכלי הקבלה, הנקראים "אומות העולם", העיקר בהם הוא הרצונות ולא הכוונות, מפני שבהם הכוונות מצורפות לרצונות כתוצאה השבירה.
העיקרון הזה ניתן להמחשה בצורה היסטורית. בהתחלה הייתה אומה בבלית עתיקה בלבד, כמו שמסופר בתורה. ומתוך האומה האחת הזאת, יצא אדם אחד שגילה את "האלוקות", את הכוונה על מנת להשפיע, ונקרא "אברהם". הוא ארגן סביבו קבוצה, אנשים שגם הם רצו לגדל בתוכם את הכוונה על מנת להשפיע. וכך נוצרה אותה קבוצת המקובלים שהלכה וגדלה עד למימדים, שנקראה "עם". למרות שכבר בתורה נכתב, שאין עם כזה בין העמים.
ישראל הם רק אמצעי לתיקון העולם. וכל יתר העולם ממשיך להתפתח על ידי האגואיזם שבו. רק עם ישראל הלך והתפתח על ידי הכוונה שהתפתחה בו. ועד חורבן בית שני, כל פעם שגדל הרצון לקבל, בהתאם לכך היו ישראל מחזקים את הכוונה על מנת להשפיע. אלא הגיע העת של ישראל להתערב עם כל העמים, ואז התרחש "חורבן הבית", איבוד הכוונה על מנת להשפיע, והמרה שלה בכוונה על מנת לקבל.
כמו שמסופר על עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא, שירדו מרמה של "ואהבת לרעך כמוך" לשנאת חינם, וגרמו חורבן לאומה שלימה. זאת אומרת, אותה קבוצת המקובלים הנקראת "ישראל", נפלה מהדרגה הרוחנית, הפנימית, לדרגה חיצונית, גשמית, ונעשתה כמו כל העמים. לכן היציאה של ישראל לעמים נקרא "גלות". כי בהתאם לגלות ברוחניות, שאיבדו את הכוונה על מנת להשפיע, את הכוונה ישר לבורא ("ארץ" נקרא רצון, ישראל נקרא "ישר" "אל"), גם בגשמיות יצאו מארץ ישראל ועברו לחוץ לארץ. כי השורש הוא שקובע מה קורה בענף.
וכך נעשה בגשמיות מה שנעשה ברוחניות. וישראל התערבבו עם הגויים ו"יעשו כמעשיהם". כל החכמות שיכלו לפתח מסרו בידי אומות העולם, ובתמורה אומות העולם מסרו לישראל את האגו שלהם. עד שאותה התערבבות והתכללות זה בזה הגיעה לקיצה במאה העשרים, כמו שקבעו המקובלים, והגיעה העת לתיקון. זאת אומרת, אותה קבוצת המקובלים חייבת לעלות את עצמה ממצב הגלות, מהמצב המקולקל, למצב המתוקן, ולאחר מכן לתקן את אומות העולם. כי כל השבירה והנפילה לחורבן וגלות, לא הייתה אלא כדי להתקשר עם אומות העולם במטרה לתקנם.
עמי העולם לא מסוגלים לתקן את עצמם בכוחות עצמם, אלא רק לרצות מעט את התיקון. אבל התיקון עצמו צריך לבוא מישראל שהתכללו עם אומות העולם בזמן הגלות. וחייבים עכשיו על פני ההתכללות שרכשו, להחזיר את עצמם למצב המתוקן. כי סדר התיקון הוא, שקודם כל חלק "ישראל" שבעם ישראל, הנקרא "פנימיות ישראל", מתקן את עצמו, וכך נעשית מתוקנת חיצוניות דישראל. והחיצוניות של ישראל קשורה לתיקון הפנימיות באומות העולם. והחיצוניות של אומות העולם תתוקן רק בגמר התיקון. אבל בסדר התיקון הזה יש עוד פרטים. כי בכל זאת עד שהפנימיות תתוקן, החיצוניות צריכה להפעיל עליה לחץ של רצון, נחיצות לתיקון.
לכן בעל הסולם מציין שאפילו לפני תיקון ישראל, חייבת להיות התפשטות של חכמת הקבלה גם בקרב אומות העולם. כדי שעמי העולם יחייבו את ישראל לתיקון ויביאו אותם "על כתפיהם" לירושלים, כמו שכתוב בספר ישעיהו. כי אם החיצוניות תדרוש תיקון מהפנימיות, אם אומות העולם ירגישו צורך בתורה, אז גם לעם ישראל יהיה קל יותר לבצע את משימת העם הנבחר. בתהליך הזה יש עוד פרטים רבים, אבל התהליך הוא בעיקרון, שאותה קבוצת המקובלים שנפלה מרוחניות, היא חייבת לחזור לרוחניות ולתקן את עצמה, ולגרום לתיקון העולם.
משימה מס' 2:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "פותחים את הזוהר" ו"הדור האחרון" וענה על השאלות הבאות:
-
מה הקשר בין בבל העתיקה לימינו?
-
מה מסמלת קבלת התורה בהר סיני?
בכל תולדות האנושות הייתה רק תקופה אחת שבה חכמת הקבלה הייתה פתוחה לכולם. זה קרה בבבל העתיקה, שהייתה "כפר קטן" שבו כל אחד יכול היה להשפיע על חיי כולם. החברה התקיימה כמערכת אחת, ולכן היה צורך בחכמת הקבלה, שמלמדת איך לממש את החוק "ואהבת לרעך כמוך".
אברהם אבינו, בן ארצם של הבבלים, קרא לקיום החוק הזה, אך רק מעטים הקשיבו לו. רק אלה שהתגלתה בהם "הנקודה שבלב" הלכו אחריו ומימשו את חכמת הקבלה. הם קראו לעצמם משום ההשתוקקות שלהם - ישראל, מלשון "ישר-אל", ישר אל תכונת הבורא.
כל השאר העדיפו לא להתחבר יחד, אלא להתרחק האחד מהשני, לכן הם התפזרו על פני כל העולם ומימשו את כל הדחפים שהאגו עורר בהם באופן טבעי מדור לדור.
קבוצת אברהם גדלה והתפתחה לממדי עם ישראל, עד שלפני 000,2 שנה התגלה בנו פתאום אגו גדול, ונפלנו מדרגת אהבת הזולת לשנאת חינם. איבדנו את תחושת החיים במערכת מאוחדת, תחושת האהבה הכללית נעלמה, והבורא נסתר מאיתנו. רק יחידי סגולה נמשכו אל גילוי הבורא, עסקו בחכמה ופיתחו אותה מדור לדור, עד שיזדקקו לה כולם.
היום, נסגר המעגל ושני הנתיבים שנפרדו בבבל העתיקה, מתמזגים. העולם שוב מגיע לתחושה של איחוד, של "כפר קטן". אגו גלובלי. אבל עכשיו כבר אין לאן לברוח... תלות הדדית בין כל האנשים דורשת את מימוש החוק "ואהבת לרעך כמוך".
חכמת הקבלה מלמדת איך להגיע לאהבת הזולת כדי לשרוד. היא מתגלה היום שוב לכולם, כדי ללמד אותנו איך לחיות בעולם החדש.
אברהם הוא שייסד את שיטת התיקון המובילה לדבקות בבורא. משום כך בנה אברהם סביבו חברת תלמידים, והם התקדמו יחד בגילוי העולם העליון. כשהגיע הרצון לקבל המתוקן בכוונה להשפיע למידה השלמה המזערית הנקראת "שבעים נפש", קיבלה קבוצתו של אברהם תוספת של רצון לקבל. תוספת זו הביאה את חברי הקבוצה למצב הנקרא "ירידה למצרים".
הכינוי "שבעים נפש" שנוקטת לשון התורה [1] מרמז על דרגת ה"נפש", הדרגה הקטנה ביותר בהשגה הרוחנית. האורות הממלאים את הכלים הרוחניים נקראים נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה: אור הנפש הוא האור הקטן ביותר ואור היחידה הוא הגדול ביותר.
אם כן, התווספות הרצון לקבל הדורש תיקון ליעקב ובניו נקראת "ירידה למצרים". המשך גדילתו של הרצון לקבל מתוארת בהתרבותם של "שבעים הנפש" שירדו למצרים לכדי אומה שלמה. בזמן גלות מצרים כמעט לא נותר קשר בין בני ישראל לכוח העליון, לתכונת ההשפעה. במהלך הגלות גדל הרצון לקבל והתפתח לדרגה הבאה, ותיקונו התאפשר רק עם "קבלת התורה".
לא ניתן היה לתקן את הרצון לקבל בעוצמתו החדשה באמצעות הכרת הכוח העליון בלבד, כבתקופתו של אברהם. לבני ישראל נדרשה הוראה שתבהיר להם כיצד להנהיג את עצמם ולהגיע להשפעה בדרגתו החדשה של הרצון לקבל. נדרש מהם לנהוג "כאיש אחד בלב אחד", לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" ולהיות "ערבים זה לזה". רק כשהתמלאו כל אלה הגיעו בני ישראל לדבקות בכוח העליון ותכונת ההשפעה שרתה ביניהם.
לאחר שקיבלו שיטת תיקון עדכנית המתאימה לרצון לקבל שהתווסף במצרים, החלו בני ישראל ליישם אותה והגיעו לדרגה הרוחנית הנקראת "בית המקדש הראשון". בתקופת בית המקדש הראשון שב הרצון לקבל ועלה בדרגה, הבית "נחרב" ועם ישראל יצא לגלות נוספת, גלות בבל.
כאמור, בתקופת יעקב ובניו הייתה עוצמתו של הרצון לקבל מזערית, ומשום כך כונתה תוספת הרצון לקבל בשם "ירידה למצרים". לעומת זאת, בתקופת בית המקדש הראשון הייתה עוצמתו של הרצון לקבל גדולה הרבה יותר, ומשום כך נקראה תוספת הרצון לקבל בשם "חורבן".
בזמן גלות בבל התווסף לישראל רצון לקבל הנקרא "המן", כמתואר במגילת אסתר. שיבת ישראל מגלות בבל והקמת בית המקדש השני מסמלת את תיקון הרצון לקבל החדש. אך הפעם נחלקה האומה לשניים: היו שהצליחו לתקן את הרצון לקבל שלהם, והיו אחרים שעוצמת הרצון לקבל שלהם הייתה גדולה יותר והם לא הצליחו לתקנו. דווקא האגואיסטים הם שהנהיגו את האומה להתפתחות גשמית. הם הצליחו במעשיהם בשל גדילתו של הרצון לקבל בקרב העם, ואף צירפו אליהם חלקים נוספים מהעם.
בהדרגה איבדו עוד ועוד חלקים מהעם את ההכרה הרוחנית, את תכונת ההשפעה. כך נכנס העם למצב של הסתרה רוחנית שבה נמצאו האומות האחרות, ובית המקדש השני חרב. אם כן, עם חורבן הבית השני איבד עם ישראל כולו את דרגתו הרוחנית ונשלט על ידי האגואיזם.
ניתן לומר שבמשך כל התקופות, מימי אברהם ועד חורבנו של בית המקדש השני, לא ניתק הקשר של עם ישראל עם הבורא. אך מאז נותרו רק מקובלים יחידי סגולה שהחזיקו בקשר עם הבורא במהלך הדורות.
בימינו, עם ישראל ואומות העולם מגיעים בהדרגה להכרה שהרצון לקבל הוא הסיבה לייסורים, והפתרון למצבנו העגום יכול לבוא רק על ידי תיקונו של הרצון לקבל. כל עוד לא יכירו בכך, לא יוכלו בני האדם לדרוש מן הבורא תיקון ומטרת הבריאה לא תתממש. בתקופתנו מתגלה האגו במלוא עוצמתו, ומשום כך תיקונו בכוונה להשפיע יביא אותנו להשגת האור הגדול ביותר, "אור היחידה". תיקון זה ייקרא בשם "בית המקדש השלישי".
משימה מס' 3:
קרא את הקטע הבא מתוך הספר "טעם של אור" וענה על השאלות הבאות:
-
מהו "בית המקדש"?
-
מהו "בית המקדש השלישי"?
"בית" הוא רצון, ו"קדושה" היא אהבה והשפעה. אם יש במישהו רצון קדוש, רצון לאהוב את הזולת ולהשפיע לו, זה נקרא שבתוכו נמצא "בית המקדש".
בעבר, הרגשה זו הייתה שורה בקרב הרבה אנשים שהיו מחוברים ביניהם. אז התברר להם כיצד להביע את השגתם הרוחנית גם בגשמיות, וכתוצאה מכך נבנה בית המקדש גם בעולם החומר. כיום, עלינו להתרכז בתיקון הלב של כל בני האדם ולשם כך מתגלה שיטת התיקון בעולם.
כשהאנושות כולה תתאחד וכל חלקי הנשמה הכללית יתחברו יחד באהבה, נגיע כולנו אל המצב הנעלה ביותר במציאות, אל "בית המקדש השלישי". האור שיתגלה בנו במצב זה יהיה האור הגדול ביותר שיש - אור ה"יחידה", אור מדרגת ה"כתר".
משימה מס' 4:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם", "הדור האחרון" ו"מגדל בבל - הקומה האחרונה", וענה על השאלות הבאות:
-
מהו הצורך במצב הרוחני הנקרא "גלות", בכל אדם ובכל העולם?
-
מדוע הגלות האחרונה ארוכה כל כך?
-
מהם שלושת השלבים העיקריים בגילוי חכמת הקבלה המהלך הגלות?
עם ישראל נקרא כוונה על מנת להשפיע, כוחות הבינה, תכונות הבינה. כמו שכתוב, שהוא אינו כיתר הגויים, שאין גוי כזה "עם ישראל". ישנם רק שבעים אומות העולם, ולעם ישראל אין מקום בעולם. היינו, הוא עצמו לא נמצא בחומר. הוא לא חלק משבעים תכונות החומר, הרצון לקבל.
בקבלה לומדים, שעם ישראל הוא אותה כוונה בעל מנת להשפיע, שהיא באה מהאור, כתכונת ההשפעה. והכוונה הזאת פועלת על החומר, נשברת עם החומר, נכנסת לתוך החומר, ככוונה על מנת לקבל. והמצב הזה נקרא שעם ישראל נמצא בגלות, בתוך החומר עצמו, שמשרת לחומר בעל מנת לקבל. כלומר, איך שהחומר רוצה ליהנות, כך הכוונה על מנת להשפיע, תכונות הבינה, הקשר עם הבורא, משרתים לחומר.
ולכן רואים את התוצאה הזאת גם בעולמנו, שעם ישראל הנמצא בגלות, נמצא תחת שליטת אומות העולם. כלומר, משרת אותן. נותן לכל האומות כל מה שיש בו, ויש בו הרבה מאוד, משום שכל ההתפתחות של האנושות מגיעה דרכו. וברוחניות המצב הזה מתבטא בכך, שכל אחד ואחד מתחיל לרצות רוחניות על מנת לקבל, ליהנות בעצמו. מצב שנקרא "לא לשמה", שהאדם נמצא בגלות.
ולשם מה צריך להיות בגלות? כדי להכניס לתוך החומר, לתוך שבעים תכונות החומר, כוונה על מנת לקבל, שאותה יהיה אפשר לתקן אחר כך לעל מנת להשפיע. תחילה לתקן את הכוונה עצמה. לעשות צמצום על הרצון לקבל, להפוך רק את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. וזה נקרא להוציא את עם ישראל מתוך הגלות לגאולה. ואחר כך עם הכוונה על מנת להשפיע להתחיל לתקן את כל החומר, את כל שבעים תכונות החומר, את שבעים אומות העולם.
וכך, יש לקוות, יקרה בגשמיות בכלל האנושות במהרה בימינו. ובפרט, זה יכול לקרות לכל אחד בכל רגע ורגע. והתנאי להתרחשות התיקון, שכל שבעים התכונות של החומר שכוללות בתוכן תכונות רבות, יתערבבו עם כל הכוונות בעל מנת להשפיע, שנמצאות בעם ישראל, שיש בו כוונות של כוהנים, לויים, עַם, ועוד הבחנות רבות. ובגמר ההתערבבות ביניהן, הנקראת "סוף הגלות", מתחילות עבודת הבירור ולאחריה עבודת התיקון.
ואת הבירורים והתיקונים, שמתחילים לעבוד בהם בסוף הגלות, גם בצורה פרטית בכל אחד ואחד וגם בימינו בכל העולם, אפשר לעשות רק על ידי חכמת הקבלה. וזאת לא בצורה טבעית מתוך התערבבות כוונות וחומר כמו בזמן הגלות, בזמן החושך. אלא הבירורים והבקשה לתיקונים חייבים להיות בהשתתפות מצד האדם.
סיבת ה"גלות" וה"חורבן" היא התפרצות של רצון לקבל אגואיסטי באדם, ותהליך זה מחויב המציאות. לאחר ה"חורבן" שולט באדם הרצון לקבל. על האדם להכיר בכך שהרצון לקבל הוא רע, משום שהוא מונע ממנו להגיע למחשבת הבריאה - "הטוב המוחלט".
שהותם של בני ישראל במצרים לא הביאה לידי הכרת הרע במידה מספקת, ולכן נאמר כי סיומה של גלות מצרים קודם זמנה הביא ליתר הגלויות. מהות הגלות היא בהכרת הרע; על האדם להכיר בכך שהוא נמצא בגלות, בניתוק מההשפעה. אדם אינו נמצא בגלות אם אינו מרגיש בגלות.
כאמור, בתקופת ירידתם של בני יעקב למצרים ואף בזמן חורבן בית המקדש הראשון עדיין נשאר העם בהכרה רוחנית מסוימת. רק חורבן הבית השני הביא את עם ישראל לידי ניתוק מוחלט מההכרה הרוחנית ולכניסה הדרגתית אל תוך הרצון האגואיסטי הגדול ביותר. במקביל להתפתחותו של עם ישראל חלה גם התכללות בין ישראל לבין אומות העולם, ובזכותה החלו אומות העולם להתקדם ולהתפתח.
אורכה של גלות נקבע על פי הרגשתם של בני האדם שהם מצויים בגלות. הגלות האחרונה היא כה ארוכה משום שבמהלכה צריך להתפתח הרצון לקבל האגואיסטי עד לדרגתו הסופית. כל עוד הרצונות לתאוות גופניות, לעושר, לכבוד, לשליטה ולמושכלות אינם מתגלים במלוא עוצמתם, לא ניתן להכיר ברצון לקבל כרַע באופן סופי.
רק במאה העשרים התחילה האנושות להכיר בתוצאות ההרסניות של פועלה. האנושות מתחילה לחשוש מתוצאות מעשי העבר, מן העונש המתקרב. בדומה לילד הפוחד מהוריו, האנושות מחפשת מקום להסתתר בו והעתיד אינו בטוח עוד.
אילו היה ניתן לאסוף אנשים מפורסמים בעלי השפעה, המוכנים לנטוש את השקפת עולמם הצרה ולהבין כי האנושות עומדת על סף תהום, היה אפשר להביא את האנושות לכדי מעשה. אילו יכולנו לצאת בהצהרה כלל-עולמית, כגון "כדור הארץ עומד להתפוצץ בעוד חודש ימים", היו הכל זונחים את עסקיהם האגואיסטיים וחושבים על דרך להינצל. עולה מכאן שהדבר החסר לנו הוא ראיית מצבנו הנוכחי האנוש.
בטרם היציאה לגלות האחרונה, במאה השנייה לספירה, נכתב "ספר הזוהר" על ידי ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י) וחבורת תלמידיו. "ספר הזוהר", שנכתב בארמית, פורס את שיטת התיקון ומתאר את כל מה שחווה אדם המגיע לאיזון עם הטבע, אך ברמז. כמו כן, הוא מכיל תיאור של כל המצבים שעתידה לעבור האנושות עד לגמר תיקון האגו.
יש לציין כי אף ש"ספר הזוהר" נכתב לפני יציאתו של כלל העם לגלות, כבר אז נאמר בו כי הוא עתיד להתגלות רק בסופה ולהביא לסיום הגלות הרוחנית: "ומשום שעתידים ישראל לטעום מעץ החיים שהוא "ספר הזוהר" הזה, יצאו בו מן הגלות ברחמים".[2] עוד נאמר בו כי לקראת סיום התקופה בת ששת אלפים השנים המוקצבת לתיקון האגו יתגלה הספר לכל האנושות: "וכשיהיה קרוב לימות המשיח אפילו תינוקות שבעולם עתידים למצוא סודות החכמה, ולדעת בהם קיצים וחשבונות הגאולה, ובאותו הזמן תגלה לכל".[3]
וכך, מיד לאחר שהסתיימה כתיבתו, נגנז "ספר הזוהר". רק במאה השלוש-עשרה, בספרד, פורסם "ספר הזוהר" ברבים לראשונה. כ-400,1 שנה לאחר כתיבת "ספר הזוהר", במאה ה-16, הופיע בצפת האר"י. את אותה שיטת התיקון שהובאה ב"ספר הזוהר" בלשון מלאת רמזים ומשלים, ביטא האר"י בשפה מדעית ושיטתית המתארת לפרטי פרטים את שלבי תיקון האגו, המובילים לאיזון עם הטבע הכולל.
כתביו כוללים תיאורים של מבנה העולם העליון, ומסבירים לאדם כיצד להיכנס לממד הזה של המציאות. עם זאת, מכיוון שבזמנו של האר"י טרם התגלה האגו במלוא עוצמתו, רק מעטים היו מסוגלים להבין את דבריו, שכן אגו מפותח יותר מביא ליכולת תפיסה חדה יותר.
התקרבותנו אל סוף תקופת התיקון הקצובה מביאה את האגו אל מדרגתו האחרונה, למשבר היוצר נחיצות בשיטה לתיקון האגו. כיום, רבים כבר זקוקים לשיטת התיקון, והם מסוגלים לתפוס את מה שבעבר הבינו רק יחידים.
משום כך בימינו אלה נחשפת שיטת התיקון בשלמותה: בעל הסולם (1954-1884) זכה לבאר את "ספר הזוהר" ואת כתבי האר"י כך שכל אחד מאיתנו יוכל להבינם. לכן אמר: "שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת. ואם תשאלוני מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתן לי רשות לגלות".[4]
חיבוריו העיקריים הם "פירוש הסולם לספר הזוהר" שבו תרגם את הספר מארמית וכן פירש את דברי "ספר הזוהר" ו"תלמוד עשר הספירות" שבו ביאר את כתבי האר"י. בנוסף, כתב בעל הסולם מאמרים רבים המסבירים את הדרך לכינון חברה אנושית המצויה באיזון עם הטבע. הוא הסביר כי הזדקקותו של הדור לשיטה מסודרת וברורה לתיקון האגו היא שאפשרה לו לעשות זאת.
החל מסוף המאה העשרים, כפי שצפו המקובלים מראש, החל שלב חדש בהתפתחות האנושות: אנשים החלו להימשך אל חכמת הקבלה בהמוניהם. כבר במאה השמונה-עשרה הצביע הגאון מווילנה על שנת 1990 כעל השנה שבה יתחיל התהליך, כמובא בספר "קול התור", ובעל הסולם נקב בשנת 1995 בשיחה עם תלמידיו חמישים שנה קודם לכן.
שיעור מס' 3 - תפקיד עם ישראל
משימה מס' 1:
קרא את הקטע הבא מתוך הספר "מגדל בבל - הקומה האחרונה" וענה על השאלות הבאות:
-
מהו התנאי לקיום חיים תקינים של עם ישראל בארץ ישראל?
-
במה שונה החזרה של עם ישראל לארץ ישראל לאחר הגלות משהותו של עם ישראל בארץ ישראל לפני הגלות?
חזרתו של עם ישראל ארצה היא מהלך המתוכנן בתכנית הטבע. כדי להבין אותה יש לעמוד על משמעותו הרוחנית של המושג "ארץ ישראל", ולשם כך עלינו להכיר את השפה שבה משתמשים המקובלים.
כאשר המקובלים הגיעו לאיזון עם הטבע, הם גילו את אותו חלק מציאות הנמצא מחוץ לטווח קליטתו של האדם האגואיסט, וכינו אותו בשמות "העולם העליון" או "העולם הרוחני".
לאחר שמצאו כי מכל פרט בעולם העליון הנקרא "שורש" משתלשל כוח אל העולם שלנו ומוליד כאן "ענף" גשמי, הם השתמשו בשמות מושאלים מהעולם שלנו כדי לתאר את הפרטים, את הכוחות ואת הפעולות שבעולם העליון. כך פותחה "שפת הענפים" המבוססת על ההקבלה שבין העולם העליון לבין העולם שלנו. בשפת הענפים, ארץ פירושה רצון, ישראל פירושו יָשַר-אֵל. כלומר, "ארץ ישראל" הוא כינוי לרצון המכוון ישירות להשגת תכונת האלטרואיזם של הטבע.
הדורות שחיו בארץ ישראל לפני חורבן הבית השני היו מצויים בהשגה רוחנית. באותה עת הייתה התאמה בין דרגתו הרוחנית של עם ישראל לבין נוכחותו הגשמית בארץ ישראל, ולפיכך הוא היה ראוי להימצא בה. מאוחר יותר איבד העם את מדרגתו הרוחנית ונפל לשליטת רצונות אגואיסטיים. חוסר ההתאמה בין רמתו הרוחנית של עם ישראל לבין נוכחותו על אדמת ישראל הביא בסופו של דבר לחורבן הבית ואף לגלות מאדמת ארץ ישראל.
אמנם בעבר קדמה הנפילה הרוחנית לגלות העם מארץ ישראל אל בין האומות, אולם כעת המצב הפוך. החזרה הגשמית לארץ ישראל קדמה לחזרה הרוחנית, אך ההתאמה שבין השורש הרוחני לבין הענף הגשמי חייבת להיבנות. על עם ישראל לחזור באותה הדרך שבה "ירד" בעבר, רק בסדר הפוך: קודם כל חזרה גשמית, ולאחריה חזרה רוחנית.
לפיכך מוטלת על עם ישראל החובה להשיג את הדרגה הרוחנית "ארץ ישראל", ולשם כך מתגלה לו שיטת התיקון. כל עוד אין עם ישראל מתוקן, הוא יחוש אי נוחות על האדמה הזו. לא ניתן לחיות בארץ ללא האידאל הרוחני: כוחות הטבע אינם מאפשרים לאדם להתקיים בה במנוחה, בלא התאמה רוחנית.
כדי לעורר את היושבים בארץ ישראל הגשמית להתרומם אל הדרגה הרוחנית הקרויה "ארץ ישראל", מתגלה מציאות היוצרת חיים משוללי ביטחון ומלאי דאגות.
כל הלחצים המופעלים על ישראל, הן על ידי מדינות אחרות, והן בדמותם של משברים פנים-חברתיים - החל מן המישור המדיני, דרך המישור החברתי, ועד למישור האישי - מתרחשים אך ורק כדי שנתחיל להתקדם למטרת קיומנו בעולם הזה
"ספר הזוהר" ומקובלי כל הדורות הצביעו על חזרת עם ישראל מן הגלות כעל הזמן שבו מוכרח יהיה להתבצע תיקון העולם. לכן, עם החזרה לארץ הצהיר המקובל הגדול, הרב קוק, שהיה גם הרב הראשי הראשון בישראל לאחר אלפיים שנות גלות: "עתה קרבו הימים, שהכל יכירו וידעו, שישועת ישראל וישועת העולם כולו תלויה רק בהופעת חכמת אור הגנוז של פנימיות רזי תורה [קבלה] בשפה ברורה".[5]
כשם שעם ישראל אינו קיים במניין שבעים אומות העולם אלא מהווה קבוצה מיוחדת שנועדה להעביר את שיטת התיקון לכלל האנושות - כך גם לא קיימת על פני כדור הארץ "ארץ ישראל", אלא אם כן זו ארץ שבה יושב עם רוחני.
לכן, רק במידה שעם ישראל מקיים את תפקידו הוא ראוי לחיות כאן. אם אינו מקיים את תפקידו, אין הוא נקרא "עם ישראל" והארץ אינה "ארץ ישראל", אלא הופכת לארץ שמעצמה פולטת ודוחה את העם הזה, ארץ שאינה מסוגלת לשאת את האומה הזו על אדמתה, "ארץ אוכלת יושביה".
משימה מס' 2:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "מגדל בבל - הקומה האחרונה" ו"פותחים את הזוהר" וענה על השאלה הבאה:
-
איזה חיבור אינו יכול להבטיח את קיומינו בארץ ואיזה חיבור יכול להבטיח את קיומינו בארץ?
אם ברצוננו להיות עם חופשי בארצנו, כמילות ההמנון הלאומי, עלינו להגיע לאותה נוסחה שעל פיה התקיימנו לפני החורבן והיציאה לגלות. במקום הפירוד, הניכור ושנאת החינם השורים בינינו כיום, עלינו לחזור אל המצב שבו נמצאנו באיחוד בינינו כחלקי גוף אחד ובאיזון עם הטבע הכולל.
למעשה, התאחדנו מבחינה חיצונית בארץ ישראל, בעיקר בשל ההכרח. תכנית הטבע גרמה לאומות העולם ללחוץ עלינו ולהכריח אותנו לברוח מארצות הגולה לישראל. על פי רוב, האנשים הגיעו לכאן בעל כורחם, כאל מקום מפלט שבו יוכלו להינצל מלחץ אויביהם או להיטיב את חייהם הגשמיים, ולא מתוך דחף פנימי להתחבר באהבה וליצור אומה מאוחדת, המצויה באיזון עם הטבע האלטרואיסטי ומובילה את כל בני האנוש לזאת.
חיבור ממין זה אינו מאפשר לנו להתמודד לאורך זמן עם העמים האחרים הקמים עלינו, שהקשר הפנימי בקרבם מוצק הרבה יותר מן הקשר שבינינו. כיום הם מודעים לחולשתנו זו בבירור, כפי שמסביר ד"ר זאב מגן, ראש החוג לתולדות המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן:
"האיראנים ויתר הפונדמנטליסטים משוכנעים, שאנו חברה שאין לה שום תשתית של עקרונות אחידים. יתרה מזו, הם משוכנעים שגם אנו כבר הגענו למסקנה שלא יכולה להתקיים אצלנו תשתית כזו. לכן הפונדמנטליסטים בטוחים שבמוקדם או במאוחר הם יביסו אותנו ויוציאו אותנו מכאן, או לפחות ישימו קץ לריבונות שלנו. כי ודאות תמיד תגבר על אי ודאות. אנחנו, בעיניהם, חיים על זמן שאול.
מאמר שפורסם לאחרונה באחד העיתונים הערביים, הסתיים במובאה מנאום של חמינאי שציטט מן הקוראן: 'היהודים לא יילחמו נגדכם כאיש אחד - אתם חושבים שהם מלוכדים, אך לבותיהם מחולקים'".[6]
האיחוד בינינו יוכל להיות מושג רק כשנתאחד סביב מימוש תפקידנו כלפי העולם. איחוד זה לא נועד להיטיב את מצבנו על פני עמים אחרים או חלילה על חשבונם. החינוך הלאומי לאידאל של עם ישראל שעליו מדברת חכמת הקבלה רחוק מכך כרחוק מזרח ממערב.
אל לנו לראות את עצמנו כעם נעלה מכולם, אלא להיפך - "העם הנבחר" פירושו שהעם הזה נבחר לשרת את האומות כולן. תפקידו לעזור להן להגיע לאיזון עם הטבע, למדרגת הפריחה הרוחנית הגדולה ביותר. עלינו לראות את עצמנו כאמצעי לכך ותו לא, ואת זאת נוכל לבצע רק מתוך איחוד בינינו.
החזרתנו ארצה תחת האיום החיצון כוּונה בוודאי על ידי תכנית הטבע, וכך ניתנה לנו ההזדמנות לגלות בעצמנו את הצורך הפנימי לאיחוד בינינו ולהיבנות כעם המוביל את האנושות אל השלמות.
אין זה מקרה שאיננו מצליחים ליצור כאן חברה מאוחדת זה שנים ארוכות: דתיים מול חילונים, שמאל מול ימין, אשכנזים מול ספרדים, ילידי הארץ מול עולים חדשים וכן הלאה. כל הניסיונות והמאמצים לאיחוד השורות שעשינו עד כה עלו בתוהו.
מצבנו הנוכחי דורש מאיתנו לחזור ולברר מהו השורש שלנו: מאין באנו, כיצד נעשינו לעם ישראל, מהם העקרונות שעל פיהם יוסדה האומה בעבר, ולשם מה. רק על בסיס אותם יסודות נצחיים של האידאה הרוחנית נוכל כיום להתאחד ולהביא לאיחודם של כל בני האדם באשר הם.
לימוד "ספר הזוהר" וחכמת הקבלה מחבר בין אנשים מכל קצוות תבל, ללא שום הבדל של גזע, מין, לאום או דת. החכמה הזו מגשרת על פערי מנטליות, אופי, גיל, מעמד כלכלי או חברתי, גם בתוך העם המפולג שלנו, וגם בינינו לבין העולם כולו. זוהי עובדה ממשית שמתרחשת לנגד עינינו בשנים האחרונות, בקרב שני מיליון תלמידים שלומדים במסגרות השונות של "קבלה לעם" בארץ ובחו"ל.
משימה מס' 3:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "פותחים את הזוהר", "מגדל בבל - הקומה האחרונה", "טעם של אור", "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם", וענה על השאלות הבאות:
-
מהי הסיבה לאנטישמיות?
-
מהו הפיתרון לבעיית האנטישמיות?
חשוב שנבין שבידינו המפתח לאושר של האנושות כולה, כי אנחנו בעלי השיטה. אין הכוונה כאן ללאומנות חס ושלום, אנחנו לא טובים מאחרים, כפי שחלקנו אוהבים לחשוב מתוך גאווה, אלא בעלי תפקיד מוגדר בתכנית הכללית של הטבע.
עלינו לזכור שהעם שלנו לא נוצר על בסיס גזע או לאום. אנחנו אותן נשמות שהתקבצו סביב אברהם עוד בבבל העתיקה, למימוש התפיסה הרוחנית של "ואהבת לרעך כמוך" שמובילה לגילוי הבורא.
המקובלים מסבירים שמלכתחילה הוצעה שיטת התיקון לכל האומות, אלא שבאותו זמן לא הייתה מוכנה שום אומה לקבל אותה. האנושות עדיין לא הייתה זקוקה לה. משום כך ניתנה השיטה לעם ישראל.
עלינו להתחיל להשתמש שוב בחכמת "ספר הזוהר" והקבלה, לעבור משנאת חינם לאהבת אחים, לחזור לשורש הרוחני שלנו ולהביא את האור לעולם; להיות "אור לגויים". למעשה, זה מה שדורשת האנושות מאיתנו מאז ומעולם, את החכמה הפנימית, את האור לחיים. ההצטיינות שלנו בהיי-טק לא מספיקה...
העולם לא מודע לכך, וגם אנחנו לא ממש, אבל זהו הבסיס לאנטישמיות כלפינו. כולם מרגישים בצורה תת-הכרתית שיש בקרבנו משהו מיוחד, נסתר, ושאנחנו מונעים אותו מהם. לכן הם שונאים אותנו.
מימוש חכמת הקבלה בימינו היא הדרך היחידה שבה נוכל באמת לזכות ליחס אחר מהעולם ולחיים בטוחים ושלווים. רק בעזרת החכמה הרוחנית שהפכה אותנו לעם, נוכל לחזור להיות "כאיש אחד, בלב אחד", ולבנות כאן חברה ומדינה משגשגת שתהווה את המרכז הרוחני של העולם.
הבנת תפקידו של עם ישראל מקלה עלינו להבין גם את תופעת האנטישמיות ואת הדרך לפתרונה. השורש לאנטישמיות ולהאשמת היהודים בכל הרע בעולם נובע ממטרת הקיום של ישראל - למסור לעולם את השיטה לתיקון האגו. גורל העם תלוי באופן שבו הוא מממש את משימתו.
כל עוד עם ישראל אינו מממש את שיטת התיקון בעצמו ואינו מוסר אותה לכל יתר האומות, גובר חוסר האיזון של האנושות עם הטבע. כתוצאה מכך גוברות העוצמה והתדירות של התופעות השליליות בחיי האנושות כולה ובחיי כל אדם ואדם, עד שכיום הדברים כבר מתבטאים במשבר כלל-עולמי.
האנטישמיות מתגלה בעולם בהתאם להתפתחות האגו של אומות העולם. בתת-הכרתן מרגישות אומות העולם כי סבלן תלוי בישראל, ולכן דווקא באומות המפותחות התפתח יחס שלילי כלפי היהודים. אין זה פלא שגרמניה, המדינה המפותחת ביותר בתחילת המאה העשרים, היא המדינה שבה התחוללה התפרצות אנטישמית כה גדולה. ככל שהאגו של האומות מתפתח כך מתעוררת בהן שנאה אלינו - אלה בחרב ואלה בשקט, אלה בהסכמה ואלה בתמיכה.
כיום, התפתחות האגו הביאה לכך שברוב ארצות העולם קיימת התנגדות לישראל. גם במדינות שבעבר רחשו אהדה לישראל משתנה היחס לרעה, למשל במדינות צפון-אירופה. סקרים שנערכו באיחוד האירופי מורים כי ישראל ניצבת במקום הראשון כמדינה המהווה סכנה לשלום העולם. כ-60 אחוזים מכלל האוכלוסייה האירופית חושבים כך, ואילו בהולנד סבורים כך 74 אחוזים מהציבור. עוד התברר כי הדימוי השלילי של ישראל גובר בקרב משכילים.[7]
מדינות קטנות ושוליות במפת העולם יוצאות בהצהרות פומביות נגדנו, וגם עמים שאין לנו כל קשר ישיר איתם מפגינים יחס שלילי כלפינו. היחס השלילי אלינו מצד המערב משתלב ביחס השלילי כלפינו מצד המוסלמים, ביטויי שנאה חריפים נשמעים מדי יום ביומו, יהודים מואשמים במזימות בין-לאומיות, ואף עלילות הדם מתחדשות.
יש לציין כי יחסן של האומות זו לזו שונה לחלוטין מיחסן כלפינו. אף אם שתי אומות שונאות זו את זו, הרי בשעת סכנה משותפת הן יסכימו להתאחד כדי להינצל, בדומה לחיות הנמלטות בצוותא ממקום הסכנה. אך היחס כלפינו הוא אחר. אפילו בשעת סכנה כללית יַפנו האומות אצבע מאשימה כלפינו ויראו בנו את הסיבה לסכנת קיומן.
רבים בעולם חושבים עתה שאין לעם ישראל מקום בעולם, ואף לא במדינת ישראל. דברים אלה נאמרים מתוך תחושה פנימית, מתוך הרגשה אינסטינקטיבית ועמוקה שאנו מקור כל בעיות העולם, רק שאין האנשים מסוגלים להסביר זאת לא לעצמם ולא לנו באופן מודע והכרתי.
למעשה, גם אנו איננו מסוגלים להסביר מדוע כולם שונאים אותנו ומדוע גם בקרבנו מקננת תחושה של מעין חובה או אשמה כלפי האומות האחרות - כאילו אנו ראויים ליחס השלילי המיוחד הזה. עם זאת, הדברים נובעים מתוך חוקי טבע מוחלטים שאינם בני שינוי.
יוצא שהאנטישמיות אינה תלויה באומות העולם אלא אך ורק בתפקודו של עם ישראל. אל לנו להסתמך על אומה מסוימת שתסייע לנו, ואל לנו לקוות שיחסו של העולם אלינו ישתנה לטובה. ההיפך הוא הנכון: גם במדינות שבהן אנו זוכים לכאורה לתמיכה כיום, תתעורר שנאה כלפינו אם לא נתחיל במימוש ייעודנו.
בסופו של דבר, כל האנושות אמורה להגיע למימוש החוק "ואהבת לרעך כמוך". כדי להקל על המין האנושי את תהליך תיקון טבע האדם, פותחה שיטת התיקון בקרב קבוצת אנשים מסוימת, בקרב עם ישראל.
כיום עלינו לחזור להיות עם רוחני, להתוודע שוב לפנימיות התורה, לחכמת הקבלה - לממש את שיטת התיקון על עצמנו ולעזור לכל העולם להתעלות. זה נקרא להיות "אור לגויים" וזה כל ייעודנו כעם נבחר.
בצורה תת הכרתית, העולם מרגיש שהמפתח לאושר שלו נמצא בידינו, שיש לנו משהו מיוחד שאנחנו מסתירים מכולם. לפי חכמת הקבלה, תחושה זו היא השורש לאנטישמיות. ככל שתיקון העולם מתעכב, הסבל גובר ואיתו גוברת גם האנטישמיות בקרב העמים.
במילים פשוטות, המפתח לשינוי מצב העולם ולשינוי היחס השלילי כלפינו נמצא בידיים שלנו. ברגע שרק נתחיל ליישם את שיטת התיקון, מיד נחוש בשיפור אדיר וגם האויבים הגדולים ביותר שלנו יהפכו פתאום לידידים.
על פי החוק הכללי של הטבע, בסוף התפתחותו מחויב כל אדם בעולם לגלות את החוש השישי בתוך עצמו, ובעזרתו להשיג את כל הבריאה. זוהי מטרת הבריאה. ובהתאם לה, חלה על המקובלים החובה להורות לעם את השיטה לפיתוח החוש השישי, וכמו כן לדאוג לזה שעם ישראל יעביר את השיטה לאנושות כולה.
הסיבה לאנטישמיות טמונה בכך, שעם ישראל אינו מקיים את שליחותו זו. אומות העולם טוענות כנגד עם ישראל ומאשימות אותו בהתנהגות שגויה, המונעת מהעולם את קבלת הטוב, לו הוא זכאי. ובאמת, הרגשת האשם הסמויה קיימת גם בקרב היהודים עצמם. אולם אפשר לטעון מנגד, שדתות אומות העולם הגדולות, הנצרות והאסלאם, התפתחו דווקא מהדת היהודית, שזו נוצרה על בסיס הקבלה, לאחר שנעלמה מהשגתם הגלויה של היהודים, והותירה אחריה רק את מורשת העבר.
משום שנשארו בעם ישראל רשימות מההשגה הרוחנית של אבותיו, הוא החליף את אותה השגה אבודה במסורת של מנהגים ומעשים חיצוניים. עד שמאוחר יותר נעלם גם המונח "השגה רוחנית", והם כבר לא הבינו שאבותיהם חיו ברמה אחרת של קליטת העולם.
את המצב הזה מתאר בעל הסולם במשל על אדם שהגיע למקום מרוחק, ושכח את ביתו. והנה יום אחד נפל לידיו ספר המספר על ארץ רחוקה ונפלאה, וזה מה שהביא אותו להיזכר שגם הוא, ככל הנראה, הגיע מאותה מדינה. כמוהו, על כולנו לחזור לקליטת העולם העליון.
משימה מס' 4:
קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן.
אנחנו כל הזמן חוזרים ואומרים, שללימוד חכמת הקבלה באופן מוצלח נחוצה ההפצה. אבל אני מרגיש שזו לא המילה המתאימה, כי בזמננו המילה הפצה קשורה למסחר. ואנשים יכולים לחשוב שמדובר באיזה סוכן מכירות או סוכן ביטוח אשר מציע לכולם את הפוליסות שלו. זה יכול להיראות, שאנחנו מפיצים את חכמת הקבלה, כאילו רוצים לתת משהו לאנשים.
וכאשר אנחנו מדברים על הפצת חכמת הקבלה, יש חשש שאנשים יחשבו שאנו עוסקים במסחר או בביזנס, כאילו אנחנו מוכרים משהו ויש לנו מזה רווח. כלומר זו מילה די "חלקלקה".
אבל למעשה כל החיים שלנו הם הפצה, כי הפצה פירושה התקרבות לבורא, התפתחות, גילוי, השגה.
כל הבריאה מתחילה מהפצה - מנקודה אחת יחידה, שנבראה יש מאין, שממנה יוצא פתאום משהו קיים, "יש מאין", ואחר כך מתפשט: ארבע בחינות של אור ישר, עולמות רוחניים, עד העולם שלנו, והמדרגה הרוחנית האחרונה פורצת לעולמנו עם המטען הרוחני הקטן היחיד.
כל חומר הבריאה שלנו, כל היקום, נולד מהניצוץ האחד הזה במפץ הגדול. הוא מתפשט ומתפתח למערכת השמש שלנו, לכדור הארץ ולכל מה שקיים עליו. כל זה שייך להפצה - להתפשטות של הבורא בבריאה. ומטרת ההפצה: להביא את הבריאה להשתוות אליו, מתוך הלחץ של האור, של תכונת ההשפעה שלו.
כל לידה, כל התפתחות - זו הפצה. ההפצה בתכונתה הפנימית והאמיתית מסמלת שותפות עם הבורא - סיוע בהעברת הרעיון שלו, אנו מסייעים לו להתגלות בעולם, לפעול יחד איתו.
אנחנו צריכים להתעסק בהפצה לכל העולם, לקבל את העולם בשלמותו, ולספק את כל מה שדרוש לתיקון לכל אחד במקומו. כולם בעולם חולים באותה מחלה, האגואיזם, שקורע אותנו מאור החיים. לכן התרופה היא לעורר עלינו את האור הזה, והוא דרוש לכולם. כך אנחנו חושבים, ולכן אנו מפיצים תרופה זו לכולם.
וזה כבר תלוי באדם אם הוא ירצה לקבל אותה עכשיו, או כשירגיש את מחלתו בצורה יותר קיצונית. אנו צריכים להיפגש לא במקום אחד, אלא עם כוונה אחת, למרות הריחוק הפיזי. זוהי המשמעות של העולם שלנו.
[1] שמות א', ה'.
[2] ספר הזוהר עם פירוש "הסולם", פרשת נשא, אות צ'.
[3] ספר הזוהר עם פירוש "הסולם", פרשת וירא, אות ת"ח.
[4] כתבי בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה".
[5] אגרות הראי"ה, חלק א', עמ' צ"ב.
[6] דבריו של ד"ר זאב מגן מובאים בכתבתו של זאב גלילי, "כיצד רואים האיראנים את ישראל", אשר פורסמה ב-10 באוגוסט 2006, בעיתון "מקור ראשון". באינטרנט:
www.makorrishon.net/show.asp?id=81041.
[7] הנתונים נדלו באוקטובר 2006 מאתר:
www.nfc.co.il/NewsPrintVersion.asp?docId=20233&subjectID=1.