אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / מבוא לחכמת הקבלה / ספר הקורס / יחידת לימוד מס' 3. חלק א'
קבלה לעם

יחידת לימוד מס' 3. חלק א'

שיעור מס' 1 - כוח אחד

משימה מס' 1:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "הספר הפתוח" ו"מבט לקבלה" וענה על השאלות הבאות:

בחקירת החוק הכללי של הבריאה, משתמשים במילים כמו "אלוקים", "בורא", "מאציל", כשמות טכניים של כוחות, אורות או מדרגות. למשל, כל מדרגה עליונה, ביחס למדרגה התחתונה ממנה, נקראת "בורא" מפני שהעליונה יוצרת את התחתונה, שולטת בה, ומפתחת אותה. "בורא" זה הוא גם כל מה שקיים, חוץ מהנשמה הנקראת "נברא".

"בורא" הוא כוח כללי אחד ויחיד המשגיח על כל מערכת הבריאה. בקבלה קיים רק חוק עיקרי אחד: חוק הבורא ליהנות את הנברא באופן מקסימלי. מהחוק הזה נובעים כל שאר החוקים, וכל מה שקורה במציאות הוא התממשותו. כל מה שמתרחש בכל רגע בבריאה, מטרתו הבלעדית היא להכריח את האדם לבוא לנקודה של התענוג הגדול ביותר, התמלאות באור הבורא.

פעולת הבורא דומה לפעולת חוק המשיכה. במרכז הבריאה נמצא הבורא. הנשמות הורחקו ממנו בטווח של חמישה עולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, עד לנקודה המרוחקת ביותר שנקראת "העולם שלנו". ומהנקודה הזאת הוא מושך אותנו אליו.

הרב מיכאל לייטמן, "הספר הפתוח"

 

המקרא מדבר רבות על "ניסיונות" שהבורא מציב בפני האדם במשך כל חייו. מהי הגישה הקבלית לכך, ומהו בכלל הטעם בניסיונות האלו, אם התוצאה שלידיה יבוא האדם ממילא צפויה מראש?

ראשית יש להבין את המערכת שבה אנו מצויים. חיי האדם אינם יותר או פחות ממערכת יחסים בינו לבין הבורא, דרך תמונת העולם הזה המתראה לו כ"אני", משפחה, עם, עולם, טבע. כאשר, למעשה, עליו לראות בכל אלו אך עטיפה, שמאחוריה עומד כוח עליון אחד, יחיד ומיוחד, שמבצע את כל הפעולות על האדם כדי לקרבו למטרת הבריאה.

כיום תפיסה זו מוסכמת על כל מי שעוסק בחקר המציאות, והכל כבר מדברים בה, יהיו אלה מדענים, פילוסופים או אנשי דת למיניהם. השאלה היא רק מה התוצאה של האמרה היפה הזו, שטוענת כי הבורא מנהיג את העולם ומנהל את כולנו.

עלינו לקבל מכך את תמונת המציאות הכללית השלמה, שבה כל פרט ופרט במציאות הינו חלק ממשי בפסיפס הזה, ואין דבר יוצא מן הכלל. לכן, אם אדם מקבל מכות כלשהן או חווה מחלות ואף מכות גורל קשות עד מוות, עליו לראות בהן כוחות הפועלים עליו, כדי להביאו למטרה מכוונת מראש.

לפיכך, אין בכוחות אלה שלילי או חיובי, אלא כולם פועלים בצורה החלטית, כפי שכתוב: "חוק נתן ולא יעבור", ו"אני הויה לא שיניתי. כאשר "אני הויה לא שיניתי" פירושו, "איני משנה את הנהגתי ואת השגחתי, שכן יש לי מטרה נקובה מראש להביא את כל המציאות, את כלל האנושות, להשוואת הצורה אליי, לדרגתי, שתשובו אליי. ואני אעשה זאת בטוב או ברע כלפיכם, כלומר בכל אופן שבו זה יתראה לכם".

הדבר דומה למערכת יחסים בין הורים לילדם. לילד רע נותנים מכות, ואילו ילד טוב מתקדם לבד. אך החוקים הם חוקים, וכולם פועלים כאחד. לכן, כאשר הורים לוחצים על הילד כדי להביאו לטוב, אם הילד מבין את לחצם ומסכים עמם עוד לפני שהם מפעילים עליו לחץ, הוא מרגיש טוב, מתקדם יפה ומכיר באהבתם כלפיו. ולהיפך, במידה שאינו מקבל ומבין את לחצם ואף אינו מסכים עימו, אלא משתדל לברוח ממנו כביכול, כך הם מרבים בלחצם, וחייו של הילד משופעים בצרות.

לכן, קודם כל על האדם להסכים לקבל את המערכת הכללית, שבה הוא מרגיש לכוד במעין מערבולת כוחות, בין אם מדובר בלחצים שבאים לו מחוץ, מהסביבה, מהמשפחה, מהעבודה, או בלחצים פנימיים, העולים מתוך גופו ומחשבותיו. על האדם להכיר בכך, שכל זה בא מכוח מיוחד ויחיד שפועל במציאות, ונקרא "הבורא".

הבורא הוא כוח, והשדה שלו עובר דרך כל הגופים ומפעיל אותם, כפי שחשמל נכנס אל המערכת החשמלית ומפעיל אותה. ואם אין חשמל, המנגנון על כל מערכותיו ומעגליו החשמליים, שובק חיים.

חכמת הקבלה מיוחדת בכך, שהיא פותחת בפני האדם את המערכת הכללית, ואז האדם רואה את הבורא, שעומד מאחורי תמונת העולם הזה. הוא רואה את כל הכוחות הפועלים, יודע מדוע קורה לו מה שקורה ולאיזו מטרה מביאים אותו המקרים הללו. הוא לומד כיצד עליו להגיב. מכאן, שכל מטרת המקרים שבחיינו היא לגלות את העומד מאחוריהם, את מערכת ההנהגה וההשגחה. גילוי הנקרא "לשוב לבורא", להתקרב אליו, להבין אותו ולדבוק בו.

הרב מיכאל לייטמן, "מבט לקבלה"

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "טעם של אור" וענה על השאלה הבאה:

הבורא הוא הכוח שפועל בעולם, "כוח הפועל בנפעל". הוא מחזיק את הבריאה ומחדש אותה.

הוא בורא אותי, הוא בונה בי עכשיו לב ומוח, הרגשה וראייה, מילוי של החושים. כשאני עכשיו רואה משהו, מדבר עם מישהו - הכוח שנותן לי תמונת מציאות ומייצב אותי בתוכה, ברגש, בשכל, בהכל - הוא שנקרא בורא.

ואם הוא עושה הכל, אז מה יש לי עצמי? רק להבין שכך זה קורה, ממנו. אם אני רוצה לגדול, אז מנקודת ההכרה הקטנה הזו יכול לצמוח ה"אני" שלי. ההתפתחות היא בכך שאני בעצמי אתחיל בחזרה להכיר אותו, איך הוא בונה את החומר, את הכוחות ואת מערכת ההפעלה.

"ממעשיך היכרנוך", אומרת חכמת הקבלה. כלומר, כשאני מגלה את מעשיו בי, אני מגיע אליו, אל מי שעומד מאחורי ובונה לי את כל התמונה הזו.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטע הבא מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספר "מבט לקבלה" וענה על השאלות הבאות:

.1 האור הוא הבורא - האור הוא הראשון, תמיד ובכל! בראשית האור ברא את הנברא, לכן האור שולט בנברא. הנברא לא יתקיים ללא אור. האור גורם לכל תנועה ושינוי בנברא.

כוח מינימאלי של הארת האור מחזיק את הנברא במצב "דומם", ובמידה והאור מגביר את כוחו, הנברא משתנה באיכותו. הוא הופך מ"דומם" ל"צומח", שכבר יכול לקלוט ולהרגיש.

.2 האור הוא היוצר - האור הוא הראשון. תמיד ובכל! לכן כתוב "אין עוד מלבדו", הבורא הוא הצל שלך, עליך למצוא את הבורא בכל מצב שלך, ככוח שיוצר לך את אותו המצב.

.3 אתה יכול לכוון את האור - אם אתה משתוקק להשתנות, עליך להזמין על עצמך את השפעת האור, כדי שהוא ישנה אותך. האור ישפיע עליך ועל הרשימות שלך במטרה לקרב אותך לתכלית הבריאה. כלומר, אתה בעצמך יכול לעשות רק דבר אחד - לזרז את התפתחותך הרוחנית, או להיפך - לגרום להסתלקות האור מתוך חוסר רצון לתיקון... הסתלקות האור מורגשת כסבל וייסורים למיניהם. הרי האור - זה חיים!

חשוב להבין: מכיוון שהאור הוא המקור לכל רצונותיך, לא תוכל להשפיע עליו ברצונות האלה. עליך לקבל רצון להתפתחות, ולא לאור. רק ברצון חדש וחופשי תוכל להשפיע על האור, להזמין הארה נוספת, ובזה לקצר את הדרך. את הרצון הזה תמצא ותקבל רק מסביבה נכונה.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 6.12.2008

 

המדע הגיע למסקנה שבבריאה פועל חוק כולל אחד, אשר חכמת הקבלה מכנה אותו "בורא", "כוח עליון", או "אור עליון". אבל בניגוד למדען רגיל, המקובל מרגיש בחקירת כל המערכת של הבריאה, את החלק שאין אנו מרגישים, משום שפיתח חוש נוסף. לכוח הזה, יש כוונה שאינה משתנה: להביא את כל המערכת של הבריאה לשלמות. כלומר, מבחינתו, כל מה שנמצא במציאות כבר קיים במצב השלמות העליונה ביותר.

כתוצאה מכך, על כל מי שאינו נמצא במצב השלמות הזה, הכוח העליון פועל בהתאמה, דוחף ומזרז אותו להגיע לשלמות. התהליך הזה פועל במידה שווה על כל חלקי הבריאה ופעולתו מורגשת בנו כיסורים.

המצב ההתחלתי הלא מתוקן שלנו נברא מלמעלה על ידי הבורא בכוונה תחילה, כדי לתת לנו אפשרות לבחור בשלמות כדבר הרצוי לנו ולהשיג אותה בכוחות עצמנו. צורת ההתקדמות היחידה שקיימת היא פניה לעזרה אל הכוח העליון. מאחר שהטבע לא הטביע בנו את הכוח הזה, הרי כאשר אנו פונים לכוח העליון אין אנו מפרים את החוק שלו, אלא דווקא מבצעים את הפעולה הנכונה היחידה שניתן לבצע.

אלא שהקריאה לעזרה צריכה להיות מתוך מודעות: לצורך מה מבקשים עזרה? למען עצמנו, כדי למלא את הרצונות שלנו בעולם הזה, או כדי להתעלות רוחנית? צריך לזכור למי אנו פונים, מי נתן לנו את הייסורים האלה שגורמים לנו לצעוק. עלינו לזכור שהם ניתנו לנו כדי להגיע לצעקה הזאת, כדי שנפנה אליו מחוסר ברירה.

הבורא מרגיש מה נמצא בליבנו הרבה לפנינו. מכאן, שכל עוד אין אנו שלמים גם ההנהגה שלו מורגשת בנו כבלתי שלימה. לכן, צריך לבקש ממנו לא לשנות את הנהגתו אלא לשנות אותנו, כדי שנוכל להרגיש את הנהגתו השלימה.

אנחנו מתפללים אליו משום שרע לנו, כלומר מתוך מניע אגואיסטי, כדי שיהיה לנו טוב. אבל אם נבקש לשנות את עצמנו לא מפני שרע לנו, אלא משום שאנחנו מתייסרים מכך שבליבנו אנחנו מקללים את הבורא, זו כבר בקשה שאיננה לטובתנו אלא לטובתו. ולבקשה כזאת הבורא נענה מיד.

הרב מיכאל לייטמן, "הספר הפתוח"

 

אנחנו שוכחים שאיננו צריכים לעשות מאומה, אלא רק לבקש שהבורא יעשה! אתה חושב כיצד אתה מחייב את ליבך להיפתח, כיצד אתה מתחבר עם האחרים, כיצד הם יתחברו אליך... איננו צריכים לחשוב על כך כלל! אנחנו מתארים לעצמנו את החיבור בתוך השכל האגואיסטי שלנו, אך זה כלל לא דומה למה שאנחנו חושבים! זוהי דרגתו של העולם העליון, מתגלה לנו מציאות חדשה! עלינו רק לבקש להיתקן, שום דבר אחר!

אנחנו לומדים שהכל מתבצע הודות לבקשה. כתוצאה מכך מגיע האור המקיף, ומתקן את הכל, ואנחנו רק נמצאים בזמן התיקון. הכל מגיע מלמעלה. מצידנו נחוצה רק הדרישה, הבקשה, ההשתוקקות. הבעיה בנקודה הזו היא, האם אנחנו פונים לבורא או שאנחנו מנסים לבצע הכל בכוחות שלנו. דווקא בנקודה זו אנחנו טועים ונתקעים בה למשך שנים רבות, איננו מסוגלים לשנות ולו במקצת את הכיוון ולהבין שאין כלום חוץ מפניה, דרישה, בקשה!

על מנת להגיע לבקשה זו עלינו רק להשתדל. אם ננסה לבנות בכוחות עצמנו מערכת גלובלית נכונה שמבוססת על אהבה ואחווה, זו תהיה דרך ארוכה שתביא אותנו להבנה שאנחנו מתרחקים מהמטרה. נגלה שאיננו אמיתיים, שאנחנו שונאים זה את זה ואיננו מתקרבים לאחדות.

חכמת הקבלה צריכה להביא אותנו למסקנה מאוד מדויקת: אל תנסה להתחבר עם האחרים, אתה אגואיסט וכך גם הם. רק האור העליון מסוגל לבצע זאת, הוא יבוא ויחבר ביניכם, רק הוא! לכן, אל תחפשו קשר ביניכם, כי נאמר "איש ואישה זכו, שכינה ביניהם", כלומר אתה, החבר והבורא ביניכם, "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". כל היחס שלנו זה כלפי זה ללא הכוח שמקשר בינינו, הוא יחס שקרי. כשאנחנו מתחבקים, איננו רוצים בכך או עושים כך ברמת העולם הזה בלבד. האם אנחנו דורשים אהבה, חיבור, אחדות הדדית? רק ברמת העולם הזה. מי מאיתנו מסוגל להיות ערב לשני או לעצמו? מאיפה יש לנו הכוח? אנחנו יכולים להשתוקק לחיבור בינינו אך ורק דרך העליון שממלא את כל החלל בינינו. אם נדרוש ממנו שימלא את החלל, שיקשור בינינו ושישרה בינינו באופן קבוע - זה יקרה ובקלות.

חכמת הקבלה נועדה להביא אותנו ליחס הנכון כלפי החיבור לאחרים, ואילו אנחנו בטבע האגואיסטי שלנו תמיד בורחים מזה. בואו לא נשכח ש"אין עוד מלבדו"! הבורא מבצע פעולה, אך כדי שזה יקרה עלינו להקדים את פעולתו על ידי הרצון שלנו. זה נקרא "לכרות ברית", אנחנו חותמים על ההסכם עם הבורא, אנחנו דורשים והוא מבצע. כמו שילדים קטנים מושכים אחריהם את המבוגרים, כך גם אנחנו מושכים את הכוח העליון שהוא יתקן את הטבע שהוא ברא ואז נהיה שווים לבורא.

איננו יכולים להשיג ערבות או אפילו לרצות אותה באמת. ברגע שאנחנו מתחילים לדבר על האיחוד, עלינו לזכור את התנאי "ישראל, אורייתא וקוב"ה - חד הוא". אתה, הזולת והבורא ביניכם, רק שלושתכם יחד יכולים להשיג שלום ושלמות אמיתיים. דווקא ההשתוקקות לחיבור תביא אותנו להכרה שעלינו לפנות לעזרה לבורא!

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 15.11.2010

 

משימה מס' 4:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב לייטמן וענה על השאלה:

האדם נברא בכזה מצב, בכזו תפיסת מציאות, שנראה לו, כאילו קיימים בני אדם אחרים ושעולם גדול סובב אותו. אבל כל המציאות הזאת היא הרצונות הפנימיים שלו, שאותם הוא לא יכול לחבר בינתיים יחד, כדי סוף סוף לראות, שקיים רק הוא לבד, העומד מול הבורא. ואת כל העיוותים, ההפרעות, המחשבות והרצונות הזרים, שהם כאילו אירועים "מקריים", שמתרחשים עימו, הוא צריך לשייך לא למקורות ולסיבות הרבות והמדומות, שבינתיים מצטיירים לו מחוסר שלמות של עבודתו, אלא רק לבורא.

ומזה מורכבת העבודה הפנימית, כי הרי כל מה שהאדם משייך לכוחות אחרים: לבני אדם אחרים, לכל מיני סיבות הגורל, ואפילו לעצמו, ולא לבורא - כל זה נקרא "אלוקים אחרים". מפני שיוצא, שהוא מחשיב את עצמו כתלוי במשהו, חוץ מהבורא, כאילו שקיים עוד איזה שהוא כוח נוסף, שיכול להיות מקור השפעה עליו: טוב או רע.

אנחנו חייבים לממש את העיקרון הזה "אין עוד מלבדו", על פני כל ההפרעות, שבכוונה מבלבלות אותנו, כדי שנלמד לכוון את עצמנו לכוח היחיד, למקור האחד.

בעבודה הזאת יש שלבים שונים:

לברר את ייחודיותו של המקור: האם קיימים עוד מקורות, או שהוא האחד?

לברר את טבע המקור: האם הוא טוב או רע?

לברר את היחסים שלי עם המקור: "למען עצמי" או "למען ההשפעה"?

את העבודה ביחס למקור, האדם מבצע מתוך הכלי האישי הרוחני שלו, מתוך הרצונות, בזה שמתחבר עם כל השאר וכתוצאה מכך מרגיש את עצמו כנברא היחיד. הוא גם מאחד את כל הכוחות שפועלים עליו, את כל המקורות השונים, למקור אחד. כלומר העבודה מתחלקת לכמה סוגים, וזה תלוי איך שמתחברים האדם והבורא.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 7.7.2011

 

האדם כנברא, מתחלק להמון חלקים, לכל הבריאה הענקית. הבורא מתחלק להמון מקורות של השפעה על האדם: טובים ורעים, והעולם מסביב לאדם מתחלק לטוב ורע. לכן גם היחסים של הבורא והנברא מתחלקים: בין אדם, שכבר איחד הכל לנברא היחיד או שבינתיים לא הצליח לאחד, ובין הבורא היחיד או הבורא שמורכב מהמון מקורות שלא קשורים ביניהם: פעם טובים ופעם רעים.

בדומה לכך, גם היחסים ביניהם מתחלקים: למען עצמי או למען ההשפעה, והאדם אמור להבין מה נדרש ממנו: למה הוא חייב לפעול רק למען ההשפעה, ולהגיע לזה למרות כל הבלבולים והאגו המכביד. הוא לומד לחבר בתוכו כוונה בעל מנת להשפיע עם הרצון לקבל. בסופו של דבר, הוא מאחד את כל התנאים האלה לאחד, והוא עושה זאת בצורה, שאפילו בעצמו כבר מפסיק להתקיים כמקור של מחשבות, כוחות ופעולות, אלא מהווה רק "העתקה" הפוכה של דבקות עם הבורא, של המצב היחיד שקיים.

ואת המצב היחיד הזה הוא צריך לשחזר, למצוא, לתאר לעצמו! אם האדם כל הזמן נמצא בחיפוש אחר נקודת האיחוד הזאת, עד למידה, שנעלם בה או שנכלל בשווה לגמרי, אז זה אומר, שהוא עובד מעל ל"אלוקים אחרים".

כך הוא מברר את היחס שלו אל הבורא: כלומר האם בכל המחשבות, הסיבות והפעולות שלו קיים עוד איזה כוח, חוץ מהבורא, שמשפיע על המחשבות וההחלטות שלו, בהימצאו שם בפנים. ואז האדם רואה, שהוא משתתף בעבודה של כל כוחות המחשבה והרצון, יחד עם הבורא. הוא הופך להיות כמו כפפה על ידו של הבורא, שיודעת את כל התנועות של היד הזאת ומסכימה לכל הפעולות האלה, למרות כל התכונות ההפוכות שלה, ומבצעת אותן באיחוד והסכמה עם בעל הבית, בדבקות. וזה מסמל את השגת המצב היחידי האמיתי שקיים.

וכל העולם הגדול הזה וכל העולמות העליונים מצטרפים לאיחוד הזה. לכן אנו צריכים לעבוד באופן קבוע על "חשיפת" האלוקים האחרים. וכל סיבה, שממחישה לנו שאנחנו לא נמצאים באיחוד עם הכוח האחד, כולל עצמנו, זה נקרא "אלוקים אחרים". כך מיושם העיקרון "אין עוד מלבדו".

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 7.7.2011

 

משימה מס' 5:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב לייטמן ומתוך הספר "קבלה במילים פשוטות" וכתוב במילים שלך שתי הגדרות למושג אמונה, על פי חכמת הקבלה.

כמעט בכל דת ושיטה בעולם, האמונה משמשת כאמצעי לפצות על מה שאנחנו לא מסוגלים לראות או לתפוס בצורה ברורה. במילים אחרות, מפני שאנחנו לא מסוגלים לראות את הבורא, אנחנו צריכים להאמין שהוא קיים. זה נקרא "אמונה עיוורת".

אבל האמונה משמשת כפיצוי לא רק בדת, אלא בעצם בכל מה שאנו עושים. איך אנחנו יודעים, למשל, שכדור הארץ עגול? האם אי פעם טסנו לחלל כדי לבחון את זה בעצמנו? אנחנו מאמינים למדענים שמספרים לנו שהוא עגול, כי אנחנו חושבים שמדענים הם אנשים אמינים שאפשר לסמוך עליהם אם הם אומרים שהם בדקו את הנושא הזה. גם זו אמונה. אמונה עיוורת.

אז בכל מקום ובכל מצב שאנחנו לא יכולים לראות בעצמנו, אנחנו משתמשים באמונה כדי להשלים את החלקים החסרים בתמונה. אבל זה לא מידע מוצק - זו רק אמונה עיוורת.

בחכמת הקבלה, המשמעות של המילה "אמונה" הפוכה בדיוק. אמונה היא תפיסה של הבורא (של חוק החיים, חוק הנתינה) בצורה מוחשית, ברורה, חיה, מוחלטת ובלתי ניתנת לשבירה ולסתירה. או במילה אחת "השגה". לכן הדרך היחידה לרכוש אמונה בבורא, להשיג אותו, היא להפוך להיות בדיוק כמוהו. אחרת איך נדע מעבר לכל ספק מי הוא בדיוק, ואם הוא בכלל קיים?

הרב מיכאל לייטמן, "קבלה במילים פשוטות"

 

"אמונה" זה כוח ההשפעה. אמונה זה לא שאני מאמין שמסתובב משהו בחלל, כי מישהו סיפר לי ואני מאמין לאדם שסיפר לי, והוא בעצמו גם מאמין למישהו שסיפר לו. האמונה בחכמת הקבלה זה כוח ההשפעה של הבינה, בינה זה נקרא "אמונה". זו לא האמונה בעולם שלנו שאני מאמין לשמועה של מישהו. במדע לא מקובל להאמין לשמועות, ובחכמת הקבלה אנחנו לא משתמשים במושג "אמונה", כמו שנהוג לפרש אותו בעולם שלנו.

בחכמת הקבלה אין אמונה עיוורת, לא מספיק שמישהו יגיד לי משהו ואני אאמין לו, אלא אני צריך להאמין במה שכותבים לי מקובלים כדי להזמין אור מקיף. הם אומרים לי תעשה כך וכך והם מסבירים לי למה הם עושים, למה זה קורה כך, ואני לומד את המערכת הזאת. בחכמת הקבלה אין לי כוח אמונה, מלבד בהתחלה תחילת הלימוד, שאני מאמין כמו שאדם מאמין למורה בבית ספר או להוריו שאומרים לו, "את זה תעשה ואת זה לא, תעשה כך או כך". קטן חייב להאמין לגדול איך לעלות למדרגה יותר גדולה, כי הוא עוד לא עלה למדרגה יותר גדולה. לכן הוא חייב לסמוך על מה שאומרים לו מהמדרגה הגדולה יותר. אבל לא יותר מכך.

בחכמת קבלה עלינו לברר כל דבר שהמקובלים אומרים לנו ובסופו של דבר לוודא שהוא נכון. בחכמת הקבלה אני שואל ומקבל תשובה, רק כדי לעלות במעלה הסולם הרוחני, לבדוק את התשובות בעצמי, ולהבין. זה שונה בתכלית מהאמונה הרווחת בעולם הזה, שבה אני סוגר את העיניים ובצורה פאנאטית הולך עם זה והדברים שלו הם בשבילי כעובדה. אבל בחכמת הקבלה אני לא מקבל את הדברים כעובדה, אני הולך לממש אותם ולבדוק אותם על עצמי, כפי שמתפתחים בכל לימוד ומדע. איני יכול לא להאמין למישהו שמספר לי על טבלת הכפל, על חוק ניוטון או על חוק אחר, אני חייב לקבל את זה ממישהו שיודע, אני חייב להאמין לו באותו רגע, שהוא יודע ושְמה שהוא מספר לי זה אמת, אבל לאחר שקיבלתי את הדברים שלו, אני בודק אותם בעצמי. ובנוסף, מכל מצבור ההוכחות והידיעות שרכשתי, יש ביכולתי להמשיך במחקר בעצמי.

באמונה העממית, שמבוססת על מה שאמרו לי וקיבלתי בלי שום ערעור, נהוג לקרוא לזה אמונה תמימה, אבל בחכמת הקבלה "תמימה" פירושו "שלימה", כלומר שהגעתי להשפעה מוחלטת, שכל הכלים שלי נמצאים בהשפעה. זה נקרא "אמונה שלימה".

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 11.9.2009

 

שיעור מס' 2 - בעל הבית ואני

משימה מס' 1:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "מסע לעולם עליון", "טעם של אור" ו"חכמת הקבלה על פי בעל הסולם" וענה על השאלות הבאות:

הרצון שלנו לשתות, לאכול, לישון, להתחתן, להוליד ילדים, כל זה הוא מהטבע שברא הבורא. אי אפשר להתעלם מזה, ולא כל שכן לשנות את זה. עם זאת ביכולתי לבנות כוונה על הרצון לקבל שלי, לבנות דרך נכונה לשימוש ברצון הזה, ומידת הכוונה הזו, העמקות שלה, תלויה רק בי, ונקראת "נברא". אני צריך לחפש שיטה נכונה לשימוש בטבע שלי, ברצונות שלי. הטבע הוא מן הבורא, ותפקידי לדעת כיצד להשתמש בו. הנקודה שבלב היא היחס של האדם כלפי הטבע שלו, השימוש בו בתור רצון מתוקן עם כוונה של נתינה, הנקראת בקבלה "השפעה". והלב עצמו הוא רצונותיו של האדם, השאיפה לתענוגים בלבד.

כל מה שמחוץ לבורא קרוי נברא, מוגבל במסגרת הטבע, ומתחלק לארבע דרגות ולפי גודל הרצון לקבל: דומם, צומח, חי ומדבר (האדם). מתוך ארבע הדרגות, רק האדם מסוגל להשתמש בטבע, בעזרת כוונה מיוחדת שאותה הוא יוצר בעצמו והתכונה הזו קרויה הנקודה שבלב.

השלב הראשון, שלב העובר, חל כאשר האדם מבטל עצמו לחלוטין, ומתמוסס בבורא. אחר כך, חייב הנברא להעלות את עצמו בהדרגה לדרגת המאציל, ולהתגבר בכוחות עצמו על הפער הקיים בינו לבין הבורא.

בעזרת הכוונה, האדם בונה, כביכול, את הבורא בתוך עצמו, ועם זאת, הוא מרגיש את ה"אני" שלו, משום שה"אני" שלו הוא הבורא. בהשגת הבורא, בהשוואת הצורה אליו, אנו משיגים את ה"אני" של עצמנו.

הבורא רוצה לברוא את הנברא כך שהנברא, בהשגת הבורא יישאר עצמאי באמת, ובכך ישיג את דרגת הבורא כביכול פעמיים: פעם אחת את הבורא, ופעם אחת את עצמו, כמי שפועל כמוהו.

הרצון לקבל של הנברא שווה בגודלו לחלוטין, לרצון לתת של הבורא (הרצון להשפיע). הרצון לקבל אינו מתכלה, אינו אובד, והנברא נשאר עצמאי, בכך שהוא משתמש בכל רצונותיו על מנת להשפיע לבורא. בכך הם משתווים. המטרה היא שהנברא, אף על פי שנשאר כמות שהוא כרצון לקבל, ישיג שלמות אמיתית.

הרב מיכאל לייטמן, "מסע לעולם עליון"

 

מהי החקירה הראשונה של האדם?

החקירה היחידה שממנה צריכים להתחיל ובה לסיים, היא חקירת ייחודיות הבורא. אדם צריך לגלות בכל פעם את המצב האמיתי שבו הוא נמצא. וכדי לגלות אותו, הבורא בכל פעם שולח לו הפרעות, בלבולים והסתרות שיתנגדו לכך שהאדם יראה ויבין שהבורא הוא אחד.

האדם נמצא במצב של "אני והוא", ואין יותר. רק לו נראה המצב הזה כעולם ומלואו, שעולם הוא מלשון העלם, הסתרה. ועל מה ההעלמה? דווקא על כך שכנגד האדם ישנו כוח אחד, שליטה אחת. הווה אומר, שכלפי הבורא גם האדם איננו קיים ככוח ושליטה, אלא רק הוא. והאדם הוא רק כאילו החושב, המרגיש, הקובע. הוא לא קובע משהו בכוחו ובשליטתו, אלא בשכל שלו לעצמו.

יוצא, שהחקירות והבדיקות שהאדם עושה, הן כולן איך להגיע לבירור, שיש לפניו כוח אחד ושליטה אחת כנגד כל ההפרעות. הוא מרגיש שיש עוד כוחות ושליטות רבים מחוצה לו ובתוכו. נראה לו שהוא קיים, ויכול, ומסוגל, שהוא עושה בטוב וברע, כלומר שמשייך לעצמו איזו עצמאות וישות. וזה כבר לא "אין עוד מלבדו". ואם הוא משייך עצמאות וישות לכוחות ולאנשים למיניהם, זו כבר עבודה זרה שעליה נאמר "לא תעשה לך פסל ולא דמות". כי עבודה זרה נקראת, שיש כוחות נוספים מלבד הבורא, שהוא אחד.

לכן כל העבודה היא רק להתרכז בכוח האחד, ואיך הוא מלביש על האדם צורות למיניהן בעבודתו עליו. ועלינו לגלות שהעבודה הזאת באה ממקור אחד. ובגילוי שמגיע לאדם שהעבודה באה מהבורא, הוא חייב לייחס לו את כל הדברים הטובים והרעים. ולאחר מכן לעשות את החשבון לא כלפי עצמו, אלא כלפי הבורא. היינו, שכל הגילויים שאדם עושה הם כדי לשמח אותו. ובכך מגיעים להשתוות הצורה.

הרב מיכאל לייטמן, "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם"

 

חכמת הקבלה מלמדת אותנו שהכל בא מהאור. בתוך האור נוצרת נקודה אחת קטנה, וממנה מתפתחת אחר כך כל המציאות. נקודה זו היא חומר הבריאה. הנקודה מתחילה להתרחב בתוך האור, להסתיר את האור, לקבל מהאור צורות שונות, להתרחק מהאור בכל מיני רמות ודרגות. נוצרים מהנקודה "עולמות" - העלמות והמעטות של האור.

הנקודה מגיעה למצב שבתוכה נוצרת הבחנה שנקראת "אדם" - רצון שמבין את עצמו, שמרגיש את עצמו, שעומד להכיר את מי שברא אותו. יש לו מעין הילוך חוזר כלפי האור שברא אותו, שעיצב אותו. הוא שואל "למה" ו"איך". כך האור מעורר אותו ודאי, אבל הרצון הזה מתחיל להרגיש את עצמו כעצמאי, שהוא קיים, שהוא הולך בחזרה לקראת האור ובונה את עצמו.

רואים זאת גם בהתפתחות החיים בעולמנו - מטיפת זרע, כמעט מאפס, נוצר גוף קטן. בהדרגה, חלה בגוף הזה התפתחות אישית משלו, ברצונות, במחשבות, בדעה עצמאית. כך גם אנחנו גדלים רוחנית: אותה נקודה שחורה שפעם התהוותה באור, מתחילה להבין את עצמה ולקשור את עצמה לאור. בסופו של דבר, הנקודה הופכת להיות כמו האור ממש.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "מגדל בבל - הקומה האחרונה" וענה על השאלות הבאות:

האגו יוצר את חוסר האיזון, אך אין פירוש הדבר שיש לבטלו, אלא רק לתקן את אופן השימוש בו. לכל אורך ההיסטוריה ניסתה האנושות להגיע לשוויון, לאהבה ולצדק חברתי בדרכים שונות, על ידי ביטול האגו או על ידי ניסיון להקטינו בצורה מלאכותית. מהפכות ושינויים חברתיים שונים רדפו זה את זה, אך כולם כאחד נכשלו. הסיבה לכך היא שאיזון יכול להיות מושג רק על ידי שילוב נכון בין מלוא העוצמה של כוח הקבלה ובין מלוא העוצמה של כוח הנתינה.

החוק הכללי הפועל בכל גוף חי הוא חיבור בין חלקים אגואיסטיים באופן אלטרואיסטי. שני כוחות היסוד המנוגדים הללו, האגואיזם והאלטרואיזם - הקבלה והנתינה - קיימים בכל חומר, בכל תופעה, בכל תהליך ובכל יצור.

אם במישור החומרי, אם במישור הרגשי, אם בכל מישור אחר, תמיד נמצאים שני כוחות ולא אחד. הם משלימים ומאזנים זה את זה, ובאים לידי ביטוי באופנים שונים: אלקטרון ופרוטון, דחייה ומשיכה, מינוס ופלוס, חומצה ובסיס, שנאה ואהבה. כל פרט בטבע מקיים יחסי הדדיות עם המערכת שהוא חלק ממנה, וביחסים האלה משולבות קבלה ונתינה בהרמוניה.

הטבע שואף להביא אותנו לשלמות ולהנאה בלתי מוגבלת, ומשום כך הוטבע בנו האגו-הרצון ליהנות, כדי שניהנה. מכאן שאין צורך או סיבה לבטל את האגו. כל שעלינו לעשות הוא רק לתקן אותו, או ביתר דיוק - לתקן את אופן השימוש ברצון ליהנות שבנו, משימוש אגואיסטי לשימוש אלטרואיסטי. התפתחות נכונה עושה שימוש בכל עוצמת הרצון ליהנות שנמצא בנו, אך בצורתו המתוקנת. יתר על כן, משום שהאגו הוא הטבע שלנו, לא ניתן כלל ללכת נגדו או להגבילו לאורך זמן, שכן זו פעולה שכנגד הטבע. גם אם ננסה לעשות כך, נגלה שהדבר אינו בידינו.

אמנם מצבנו הנוכחי אינו מעיד על כך ששאיפת הטבע היא שנהנה, אך זאת משום שבשונה מכל הדרגות האחרות בטבע, האגו שבנו עדיין לא סיים את התפתחותו, עדיין לא "הבשיל".

למעשה, כל עוד בריה אינה מגיעה לגמר צורתה ובשלותה, אין ניכרת בה שלמותו של כוח הטבע. במקרה שלנו, בני האדם, מצבנו הנוכחי עדיין אינו המצב הסופי והשלם, ולכן הוא נראה לא טוב. עם זאת, בדיוק כמו בפרי שגדֵל, דבר אינו נמצא בנו כדי שנהרוס אותו, שאלמלא כן הוא לא היה מוטבע בנו מלכתחילה.

כוח האגו הוא כוח נפלא. בזכותו התפתחנו עד היום ובזכותו נגיע לשלמות. האגו הוא שדוחף אותנו קדימה ומאפשר התפתחות בלתי מוגבלת. ללא האגו לא היינו מתפתחים כחברה אנושית ולא היינו נבדלים מבחינה מהותית מבעלי החיים. בזכות האגו שלנו, אין אנו מוכנים עוד להסתפק בהנאות המוכרות והזמניות, ודורשים להשיג כיום את אשר מעבר להן.

כל החכמה היא להבין מהי הדרך להשתמש בכוח האגו בתבונה ולהסתייע בו להתקדמות אל עבר חיבור אלטרואיסטי לזולת. השיטה המסייעת לנו בכך היא חכמת הקבלה, ומכאן שמה - החכמה איך לקבל הנאה ותענוג בצורה מושלמת. חכמת הקבלה אינה ממליצה לאדם לדכא את הכוחות והדחפים האגואיסטיים הטבעיים המולדים; להיפך, היא מכירה בהם ומסבירה לאדם כיצד להשתמש בהם בדרך נכונה ומועילה כדי להגיע לשלמות. במהלך התפתחותו האדם מרכיב בצורה נכונה והרמונית את כל הנתונים והנטיות שבו ורותם אותם לתהליך.

לדוגמה, נהוג לחשוב שקנאה, תאווה וכבוד הן תכונות שליליות, וידוע לכל הפתגם "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". מה שפחות ידוע הוא המשמעות הפנימית של הפתגם שחושפת בפנינו הקבלה: הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם שלנו - אל עולם עליון יותר, אל דרגה עליונה יותר של הטבע. זאת בתנאי שמנתבים את הנטיות הטבעיות הללו לכיוון חיובי ומועיל, כך שידחפו אותנו לעבר השגת איזון עם כוח הטבע האלטרואיסטי.

הרב מיכאל לייטמן, "מגדל בבל - הקומה האחרונה"

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב לייטמן ומתוך הספר "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם" וענה על השאלות הבאות:

בהתפתחותנו יש חוקיות הנובעת מהיחס בין האור לכלי. הבורא ברא בתוך האור שלו נקודה שחורה, הפוכה מן האור. והנקודה הזאת צריכה להתפתח עד שהיא מתחילה להרגיש את עצמה. ומתוך שמרגישה את עצמה, היא מתחילה להרגיש את הרצון שלה. ומתוך הרגשת הרצון היא מתחילה להרגיש את המילוי של הרצון, ולאחריו את מי שממלא אותה, את הרצון שלה, בתענוג. כל השלבים האלה נקראים התפתחות הנברא.

לאחר שהנקודה הזאת מכירה את הרצון שלה, מכירה את התענוג שיכול למלא את הרצון ואת מי שנותן לה תענוג, מתוך ההרגשות האלה היא צריכה להגיע להשתוות הצורה עם נותן התענוג. כך שחומר הבריאה, הרצון לקבל עצמו, והתענוג שנמצא בתוך הרצון לקבל, הם הבסיס להגיע להשתוות הצורה למי שממלא, לנותן התענוג. זאת אומרת, הרצון לקבל והכוונה על מנת להשפיע הם התנאי, שאותו נברא יגיע להשתוות הצורה עם הבורא.

והחוקיות הזאת בין אור לכלי היא קבועה מראש. ולא נשאר כביכול מצד הכלי עצמו, מצד הנברא, מה לעשות. כי הוא לא יכול לקפוץ לטרם בריאתו, ולקבוע מה יהיה טבע האור, שיברא את ההיפך ממנו, את הכלי, ומה תהיה צורת הכלי. וכך צריך להתייחס גם למציאות שלנו. האדם לא מסוגל לשנות את הטבע, ולכן הוא לא צריך לשנות אותו. אלא רק לשנות את ההשתתפות שלו, עד כמה הוא נמצא בהתפתחות, היינו, בלהידמות לממלא אותו, לבורא.

הרב מיכאל לייטמן, "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם"

 

הבורא רוצה שנקבל ממנו תענוג. זוהי מחשבת הבריאה. כי בהיותו "טוב ומיטיב", החיסרון היחידי שלו הוא למי להשפיע את הטוב הזה. לכן הוא ברא אותנו מחומר שנקרא "רצון ליהנות".

ממה אנחנו צריכים ליהנות? דווקא ממנו, מהבורא. כשהרצון שלנו מרגיש את הבורא כקרוב, הממלא אותו והנמצא עימו בדבקות, אז הוא נהנה. וכשהרצון מתרחק מהבורא, הוא מרגיש התקררות ואפילו סובל ומרגיש ריקנות. בכל מקרה, אנחנו תמיד מרגישים רק את הבורא!

אם החומר שלנו רגיש להרגשת הבורא ולנוכחות שלו ומרגיש את הבורא יותר, אז הוא תופס אותו כתענוג, ואם הוא מרגיש אותו פחות, אז מרגיש אותו כייסורים.

הרצון ליהנות הולך ומתרחק מהבורא עד שהוא יוצא לגמרי ממגע עימו. אז הרצון לקבל תענוג מוצא את עצמו בעולם הזה, במקום שאין בו שום קשר עם התענוג עצמו ועם נותן התענוג - הבורא.

הריחוק מהבורא עד כדי ניתוק ממנו נחוץ לנו, כדי לעורר בנו רצון משל עצמנו להתקרב אליו, ליהנות ממנו ולהבין שאין דבר נעים וטוב יותר מאשר להימצא בדבקות איתו. הפעולה ההדדית הזו נקראת "זיווג" (חיבור רוחני), כשאנחנו נכללים זה בזה במידה כזו, שלא ניתן להבדיל ולהפריד בינינו. לחיבור שכזה אנחנו צריכים להגיע. אם נרכוש נחיצות נכונה לזה, נתחיל להרגיש אותו, להתחבר עימו ולהרגיש את החיבוק שלו.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 6.11.2010

 

משימה מס' 4:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם" ו"חוויה ושמה קבלה" וענה על השאלות הבאות:

מלכתחילה אדם חייב לנהוג, כאילו הוא לא יודע כלום, ורק הוא נושא במצבים, ועליו לעשות הכל בעצמו. "אם אין אני לי, מי לי" כך כתוב בפרקי אבות, ובהמשך נאמר: "וכשאני לעצמי, מה אני". כן נאמר "אין עוד מלבדו".[1] למראית עין, נראים משפטים אלו כסותרים זה את זה, אך במבט קרוב ניתן לראות, כי הם יכולים להתקיים, ואף הכרחי שיתקיימו, בכפיפה אחת.

הבעל שם טוב, מקובל מהמאה ה-18, שחי ברוסיה, כתב שבבוקר אדם צריך לקום וללכת לחפש עבודה, כאילו הבורא אינו קיים, והוא נמצא ברשות עצמו, ואף אחד מלמעלה לא יעזור לו. ולמרות שהוא מאמין בבורא, הוא צריך לומר שהבורא לא משפיע על התנהגותו. כלומר: אני בעל הבית של עצמי ושל עתידי.

בעל הבית בעולם, יכול להיות האדם או הבורא, אחד משניהם. בנקודה שניתנת לי לבחירה אני בעל הבית, כי הבורא לא נמצא בה, כביכול. כך אדם צריך לפעול במשך כל היום. אלא שבערב, לאחר ששב לביתו וכסף בכיסו, בשום אופן אל לו להגיד, שזה הוא שהרוויח, ושהוא זה שמצא את העבודה, ושהתמזל מזלו. הבורא הוא שתיכנן הכל, ואפילו שכבת כל היום במיטה, ולא נקפת אצבע, היה לך בכל מקרה אשר הרווחת.

אך השכל שלנו כלל אינו מסוגל להבין זאת, לא כל שכן לאחד את שתי התפיסות האלו, הנראות מנוגדות זו לזו. רק אחרי רכישת תכונות רוחניות, האדם מסוגל לאחד את המושגים היסודיים, וההופכיים האלו.

וביום המחרת אותו הדבר, "היום הבא", פירושו הרגע הבא. כשמעמידים אדם מול בחירה, הוא צריך להתייחס לזה בצורה אחת: "הכל תלוי בי". ולאחר מימוש הבחירה, ללא ציפיות ואמונה בה', מה שלא יהיה, הוא חייב לומר "הכל נעשה ביד ה'". צריכה להיות הפרדה ברורה בין שתי התפיסות, כאילו מדובר בשני אנשים שונים: מאמין ושאינו מאמין, לפני ההחלטה ואחריה, ואין הכוונה במובן הדתי והחילוני. מאמין ושאינו מאמין, הם מצבים של מי שמחפש רוחניות.

בתורה כתוב, שבראש השנה רושמים אותנו למעלה ב"ספר" מסויים. שם רושמים לכל אחד, מה יהיה לו במשך השנה הזאת, מי יחיה ומי לא, כמה ירוויח כל אחד, מי יתחתן, יתגרש, במה יחלה ועוד. אם הכל נקבע מראש, ואומרים לנו כך, אז למה אנחנו צריכים לעשות משהו בחיים אלה, מדוע עלינו להתאמץ? האם האדם מסוגל לשנות את מה שהבורא עשה?

רק לקבלה יש תשובות לשאלות אלו. פילוסופיה ומדע אינם עוסקים בשאלות אלו, מאחר שהם תוצאתו של השכל האנושי. שכר האדם על המאמצים שלו, הוא ביחס נכון למה שקורה.

לאדם צריכה להיות הבנה ברורה, למה הוא זקוק לצורך התקדמותו הרוחנית. ואחר כך זוהי הבחירה החופשית שלו. אדם זקוק לידע, כדי שיהיה לו חופש בחירה. כל עוד אין לו ידע, לא קיים חופש בחירה.

הרב מיכאל לייטמן, "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם"

 

שאלה: נאמר, שבתחילת כל מעשה יש לומר: "אם אין אני לי, מי לי", ובתום היגיעה יש לומר: "אין עוד מלבדו". איך להתייחס לרגשות בזמן המעשה, ואיפה אני בהחלטותי?

תשובה: דווקא בגלל שבאדם חסרה עדיין הרגשת הזהות בין ה"אני" לבין "הבורא", הוא צריך לעורר בכוח מצב, בו הוא כביכול דבוק כולו בבורא, כאילו אין הבדל בינו לבין הבורא, ואז אין מקום לשאלה: "מי עושה - אני או הבורא". בזה שאדם מעורר את מצב הדבקות, בכוח הרצון ובהשתוקקות אל הבורא, הוא מתחיל, במהלך הזמן, ממש לחוש את המצב הזה.

אבל זו אינה כל העבודה של האדם. משום שלהתקדם אפשר רק מתוך סתירות. לכן על האדם, לפני המעשה ובמהלכו, להתעלם מקיום הבורא, ולהכריח את עצמו לפעול. ולא באופן מלאכותי, אלא ממש כאילו "הוא איננו". התרגילים האלה נחוצים, מפני שפתאום, בשלב הזה, האדם מתחיל "להאמין בבורא", "להיות צדיק" - למרות שהוא לא באמת מרגיש את הבורא.

הרב מיכאל לייטמן, "חוויה ושמה קבלה"

 

בעל הסולם אומר, שבכל פעולה שהאדם עומד לבצע בחייו, עליו לצרף אליה את יחסו לחיים, לקיומו. ולמרות הנטייה שלו לומר, שהכל בידי שמים, עליו מלכתחילה לומר: "אם אין אני לי, מי לי". זאת אומרת, לעשות מאמץ לראות את עצמו כפועל מתוך בחירתו החופשית. לדעת בוודאות, שהבורא הוא לבדו הכוח הפועל, ועל רקע זה ליטול את עצמאותו, ולפעול כאילו הבורא לא נמצא. למרות ידיעתו על התנאי הראשון "אין עוד מלבדו".

ולאחר שהאדם עובד כך במשך כל התהליך ומגיע למטרה, בהשיגו את המטרה חובתו לומר, ש"אין עוד מלבדו". שאפילו אם לא היה עושה דבר, אפילו בבחירתו החופשית, הוא היה מגיע לאותה תוצאה שזכה לה. כי הבורא קובע את הכל וגם את התוצאה. ובשביל מה הבחירה? הבחירה היא רק כדי לצרף את היגיעה, את הכיוון, את ההשתוקקות, אל הבורא. וכך על ידי התנאים, שהבורא מייצר כלפי האדם, בדרגת קושי שהאדם חייב לעבוד כנגדה בשני התנאים האלה: "אם אין אני לי, מי לי" ו"אין עוד מלבדו".

הרב מיכאל לייטמן, "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם"

 

שיעור מס' 3 - איבר מהשכינה

משימה מס' 1:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "ראיון עם העתיד", "אור בקצה המנהרה" ו"חכמת הקבלה על פי בעל הסולם" וענה על השאלות הבאות:

איך הקשר בין חלקי נשמת אדם הראשון בא לידי ביטוי בעולם שלנו?

במערכת הבריאה הכל מתרחש בנשמה אחת שחשה בתוכה את הבורא, את "האני" שלה ואת הקשר ביניהם.הנשמה זו הבריאה היחידה שנבראה, וחוץ מהבורא רק היא קיימת. הנשמה הזאת לא מרגישה מה שמחוצה לה אלא את פנימיותה, את מה שנמצא בה. היא נקראת "אדם" או "אדם הראשון", ומתחלקת לחלקים; כל חלק הוא אבר מה"אדם הראשון", מגופו. הנשמה היא בעצם אותו "רצון לקבל" הנאה ותענוג; חלקיה הם רצונות פרטיים של קבלת הנאה ותענוג ונקראים "נשמות".

הרב מיכאל לייטמן, "ראיון עם העתיד"

 

מתוך זה, שנשמת אדם הראשון התחלקה לשישים ריבוא נשמות, וכל החלקים שלה התערבבו אלה באלה, הוכן לאדם מקום לתיקון. משום כך לא תיתכן שום פעולה לקראת הבורא, אלא על ידי חיבור של כל חלק וחלק עם שאר החלקים האחרים. ואין לתאר שום התעלות רוחנית, אלא בחיבור יתר בין החלקים של נשמת אדם הראשון, היינו, בין בני האדם, למען להתחבר שוב, בסוף החיבור, לבורא. כי לשם כך הם התחלקו והתרחקו, ולשם כך הם צריכים להתחבר ולהידבק חזרה.

חכמת הקבלה היא השיטה, הלימוד, המעשה, איך לתקן את הכלי הכללי הזה למען מטרת הבריאה. כלומר, חכמת הקבלה מלמדת איך לקבל את מטרת הבריאה, את התגלות האלוקות, את השפע האינסופי, שאפשר לקבל אותם רק בכלי מאוחד.

הרב מיכאל לייטמן, "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם"

 

התופעה המכונה "אפקט הפרפר", שלפיה רפרוף של כנפי פרפר בקצה אחד של העולם גורם לתוצאות הרות גורל בקצה השני של העולם, מזכירה את הדוגמה של בעל הסולם על גרגרי שומשום: כאשר אדם מוסיף גרגר שומשום אחד על המשקולת, הוא מעביר את העולם כולו מכף זכות לכף חובה. זאת אומרת, שכל אדם בעולם תלוי באיזו כף של המאזניים הוא מוסיף את גרגרי השומשום שלו, האם בכף החובה או בכף הזכות. אם הוא חושב על העולם, ומוסיף במחשבה על העולם אפילו כגרגר קטן מאוד, הוא כבר מסובב את העולם לכף זכות. ואם הוא פועל ההיפך מכך, גם העולם מתהפך בהתאם.

מדובר במערכת גלובלית, אינטגרלית, שאותה חייבים להסביר לאנושות. הסבר הזה חייב לחדור למוחם וללבם של האנשים, תוך כדי שהוא הופך לנושא העיקרי, ואולי היחיד, שכלי התקשורת מדברים עליו. כי כך, מתוך כוח החברה, שכידוע לכולם פועל בלי שום בעיה על האדם היחיד הניצב מול כולם, האדם מתחיל לקבל את המחשבות ואת הפקודות של כולם. ואין לכוח החברה בעיה לפעול כך, מפני שהאנושות כולה באה ממערכת "אדם הראשון" הרוחנית, שבה כולם היו תלויים בכולם ובכל המערכת. החוק הזה ממשיך לפעול גם בעולם הזה. אלא שאנשים לא מודעים לכך, שהחוק הזה מתקיים בכל מקרה.

הרב מיכאל לייטמן, "אור בקצה המנהרה"

 

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספרים "טעם של אור" ו"הערבות" וענה על השאלות הבאות:

כל נשמה המתקנת את עצמה, משפרת את מצב הנשמה הכללית ובכך עוזרת לשאר הנשמות לתקן את עצמן, והיא בתורה מוסיפה את התיקון שלה לנשמה הכללית.

כל אחד חייב להגיע לשורש נשמתו, זאת אומרת להביא את הרשימו שלו לגמר התיקון הפרטי. גמר התיקון הפרטי, הוא ההתכללות המלאה בנשמה הכללית של אדם הראשון.

מהי הנשמה הכללית של אדם הראשון, האם כולה אני או שאני חלק ממנה? הנשמה הכללית כולה אני, כי כל האחרים כבר מתוקנים. אני לוקח מהם את הרצונות שאני צריך למלא. אני כמו איבר אחד קטן בגוף, החייב לספק לכל הגוף, לכל החלקים שלו, את התפקיד שלו, את החלק שלו. לכן הגוף הכללי מתגלה לי רק במידת המילוי שלי.

אני מגלה את כל מערכת אדם הראשון ביחס אליי. אני מחבר לעצמי את כל הרצון העצום של הנשמה הכללית וכמו אימא שדואגת לילדיה, כמו פרה שרוצה להניק, משנה מקצה לקצה את יחס שלי לאחרים, הרי אני חייב למלא אותם בפירות עבודתי.

לכן, כשאני מחבר אליי את כל הרצונות הלא ממולאים - שאינם ממולאים משום שלא ביצעתי את עבודתי והשארתי בכל אחד מהם מקום ריק - אני מתחיל להרגיש את המערכת של אדם הראשון. הרי זה הכלי הרוחני שלי, הרצון שלי. הוא כאילו נמצא באחרים, אבל הוא שלי!

יוצא שאני עובד כמו הבורא, הרוצה למלא את הנברא. אני מופיע כמשפיע ביחס לרצון הזר הזה, והם בשבילי המקבלים. ואני מתחבר איתם ומתייחס אליהם באהבה, כמו שהבורא מתייחס לנשמה הכללית.

כיצד אני משיג את המצב שבו אני מרגיש כמו כל אדם הראשון וכתוצאה מכך מגלה את הבורא? בהזדהות עם כל המערכת של אדם הראשון, בחיבור עם כל אחד ובצירוף החלק שלי בעבודה אליו, אני מתחבר עם כל החלקים האלה בצורה מתוקנת. הרי כולם מתוקנים חוץ ממני. יוצא שאני מגלה את אדם הראשון כמו שהוא, ורוכש חיים של הנשמה הכללית.

כך כל אדם צריך להגשים את עצמו, לתקן את היחס האישי שלו, האגו הפרטי שלו, להכניס לתוכו את הרצונות של האחרים, להרגיש שהם שלו, למלא אותם ודרכם להשיג את מלוא המערכת של אדם הראשון, ובתוכה לגלות את כל הבורא.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 3.6.2010

 

מלכתחילה נבראה נשמה אחת של "אדם הראשון" אשר התחלקה ל-000,600 נשמות, וכל אחת מהן מתחלקת ניצוצות רבים. אך הרוחניות אינה מתחלקת לחלקים. לכן ישנה במציאות רק נשמה אחת של "אדם" והיא נמצאת בכל אחד מאיתנו במלואה. מה שמחלק את הנשמה הזו ל-000,600 חלקים הוא האגואיזם של האדם. בהתחלה, האגו דוחף ומרחיק מהנשמה את האור שלה. אולם אם האגו עובר תיקון על ידי לימוד הקבלה, מאירה בו הנשמה הכללית.

לכן כלפי האדם קיימים כמה מצבים:

· הוא מרגיש את הנשמה הפרטית שלו אך אינו מבין שהיא הנשמה הכללית.

· בהתאם למידת האיחוד עם הנשמות, מאיר בו אור הנשמה הכללית.

· בתיקון השלם של האגו, האדם מרגיש את נשמתו כנמצאת בכל אחד והנשמה הכללית מאירה לו בכל תוקפה, כמו ב"אדם הראשון".

מכאן נוצרות שלוש מדרגות בגדילתו הרוחנית של האדם:

יוצא שאפילו אם נשמה אחת נותרה בלתי מתוקנת, אז חסר אור בכל הנשמות. כמו כן, כל נשמה מעוררת בתיקונה את אור הנשמה הכללית, ובזה גורמת לתיקון נשמות כל הדור. וכך כל הנשמות תלויות זו בזו. אחרי התיקון שלה, כל נשמה משקיעה מאמצים בכדי להעלות את כל הדור שלה לרמה הרוחנית שהיא השיגה. "פרט וכלל שווים", לכן כל מה שעברו כל הנשמות בכל הדורות, עוברת גם כל נשמה פרטית, כאשר היא מתחברת אליהן - כל הפגמים של כל הזמנים וכל התיקונים שלהם.

אפילו בעל הנשמה הקטנה ביותר רוכש את הנשמה הכללית כשהוא משתוקק לאהבה ונתינה. אפילו אם רק אדם אחד בדור השיג את הנשמה הכללית, ביכולתו להביא למצב הזה את כל בני דורו.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 15.2.2008

 

גם אם אנחנו עוד לא חשים את המשמעות של העולם הגלובלי שאליו נכנסנו, עוצמת הקשרים בינינו עתידה להתברר במהרה.

בינתיים אפשר לדמות זאת כך: כל אחד מחזיק בידו את ברז החמצן של כולם. אם מישהו מבני העולם לא פותח את הברז שלו עבורי, אז אין לי אוויר. אני מת ואיתי כולם.

מה קובע אם הוא פותח או סוגר? היחס הפנימי שלו אליי. אני לא יכול לחייב אותו לפתוח את הברז בכוח, רק באהבה... בעולם שכזה לא נוכל לשרוד ללא דאגה הדדית.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

לערבות מגיעים על ידי עבודה של כל אחד, ובין כולם, שהיא התנאי לחבר את כל הרצונות וכל הנשמות יחד. לכן כל ההשתוקקות בעבודה פרטית, וכל התוצאה מהעבודה הפרטית, צריכה להיות בהתכללות בכלי הכללי, כחלק בלתי נפרד הכולל את כולם, ושכולם נכללים בו. תיקון הכלל הוא בהתחברות של כולם בהסכמה לערבות. ואם מממשים אותה, אז נעשים כלי להשראת האור.

ככל שהכלי נעשה מחובר יותר, כן עולה בו הרצון, האגו, ולמרות זאת עולה הערבות, ההתערבבות זה בזה, המסירות זה לזה, הכלי נעשה מועיל יותר, ועם כוונה חזקה יותר להשפעה, ובהתאם לזה מתגלה בו יותר אור. התהליך הזה נקרא לעלות במדרגות. מלמטה למעלה אין עליות אלא בכך שמתגלה בין כולם יותר רצון לקבל, ועל פניו מגלים יותר חיבור וערבות, ומזה נעשה הכלי. חוץ מהחיבור הזה לא נותר לעשות דבר.

הרב מיכאל לייטמן, "הערבות"

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטע הבא מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן וענה על השאלה:

שאלה: איך ניתן להסביר את העובדה שהשכינה מצטערת? כתוב במאמר "אין עוד מלבדו" על "צער השכינה". האם זה משהו שבאמת קיים או שאנחנו צריכים לחשוב שזה קיים ולפעול על פי זה?

תשובה: ההסבר הפשוט ביותר הוא בדוגמה של פרט וחברה. קיימים ייסורים של פרט, וקיימים ייסורים של קבוצה (משפחה, קרובים, חברה, עם שלם). הייסורים של פרטים המצויים בקבוצה לא רק מתחברים, אלא יוצרים תכונה חדשה - תכונה חברתית.

אם אנשים מתאספים בשאיפה לגלות את הבורא (תכונת ההשפעה והאהבה) ומתאחדים תוך תמיכה הדדית (ערבות) במטרה להשיג את גילוי התכונות האלה בתוכם, נוצר "צער" משותף, השתוקקות לגילוי הבורא (תכונת ההשפעה והאהבה) ברצון המאוחד שלהם.

הצער המשותף הזה נקרא צער השכינה, והבורא שאותו רוצים להשיג נקרא שוכן (הממלא). "שכינה" איננו שם שעומד בפני עצמו, אלא מוגדר לפי מצב המוכנות לקבלת המילוי, השוכן.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 11.4.2008

 

משימה מס' 4:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל ומתוך הספר "הדור האחרון" ענה על השאלות הבאות:

שאלה: השוויון הכולל, שעליו אתה מדבר, קצת מפחיד. הרי, אם כולם הם אותו הדבר, אז במה מתבטא הייחוד שלי?

תשובה: הייחוד שלך מתבטא בכך, שבתוכך נכללים כולם ואתה רוצה להשפיע לכולם. מה שאתה יכול לתת לכולם, אף אחד אחר לא יכול לתת במקומך. אם אתה רוצה להשפיע לאחרים, אתה חייב תחילה לרכוש את כל הרצונות שלהם, כדי שהרצונות שלהם יהפכו להיות הרצונות שלך. אז אתה תהפוך מבחינתם למוליך של האור העליון, שמחבר אותם לבורא. זה הייחוד שלך - להיות כמו הבורא!

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 15.5.2009

 

שאלה: במצב האידיאלי, שבו כל העולם לומד קבלה ומתפתח רוחנית, היכן המקום לביטוי אינדיווידואלי של האדם? האם יש ביטוי כזה לפי חכמת הקבלה? מצד אחד אני מרגישה שהדבר הכי גבוה וממלא שיכול להיות הוא ההתפתחות הרוחנית, ועם זאת אני תוהה היכן היצירה של כל אחד ואחד, התרומה שלו בעולם הגשמי? האם זה האגו שלי שמפחד מאיבוד עצמיותו?

תשובה: האינדיווידואליות מתגלה דווקא ברוחניות, כי דווקא בנשמות אנחנו נבדלים. כל אחד משיג את הבורא "שלו" מתוך התכונות האינדיווידואליות שלו, וכל אחד נעשה דומה לבורא באופן מיוחד משלו.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 8.2.2009

 

השאלה היא עד כמה אנחנו תופסים שאנחנו נעולים ברשת של כוחות, האם אנו מרגישים את זה? איננו חופשיים, לא במחשבה ולא בכוונה. אפילו בהבנת העובדה הזאת עצמה אין לנו שום חופש. גם את היעדר חופש הבחירה אנחנו מגלים מתוך חוסר ברירה. זה לא טוב ולא רע. זהו הטבע, אבל מה ניתן לגלות מעבר לזה?

קודם כל עלינו לשאול לשם מה נתנו לנו לתפוס ולהבין את חוסר החופש שלנו. ככל הנראה, היכולת הזו ניתנה לנו כדי שאנחנו בכל זאת נרצה לצאת מהמצב הזה. כנראה שיש לנו אפשרות.

כאן חשובה המידה שבה האדם רגיש לחופש, עד כמה הוא מבין שהוא מנוהל על ידי כל מיני דחפים, באיזו מידה הוא רוצה להשתחרר מהם, לרכוש איזשהו כוח חדש, להסתכל על עצמו מהצד בצורה אובייקטיבית ולהתעלות מעל לטבע שלו. ושוב נשאלת השאלה, להתעלות לְמה? לטבע אחר שגם הוא ישלוט עליו?!

אין הרבה אנשים בעולם ששואלים ומתעניינים בשאלות הללו, קשובים להן. לפי הקריטריון הזה אנחנו יכולים למתוח את הגבול המדויק בין ה"אדם" לבין ה"בהמה".

"בהמה" זה לא כינוי גנאי, אלא דרגת התפתחות: האדם חי כפי שמכתיבה לו החברה, שגם היא אינה חופשית. גם לגננת בגן הילדים, גם למורים בבית הספר, גם להורים וגם לאמצעי התקשורת שמעצבים את הדעה שלי - אין בחירה חופשית. כל המערכות, הפנימיות והחיצוניות, אינן פועלות באופן עצמאי, אלא מופעלות. ולכן לא כדאי לדבר עליהן.

אם אני מחפש איזשהו מימוש עצמי שנמצא מעל לזרם המאולץ הזה, אין כל טעם לחפש משמעות בעיקולים ובמערבולות שלו. אין להם כל חשיבות, אני לא אמצא בהם שום דבר, חוץ מכוחות הטבע שמנהלים את האנושות ואת כל הבריאה, את כל החלקים שלה, לכל אורך ההיסטוריה. לאף אחד אין כאן חופש בחירה.

חבל לבזבז את הזמן על לימוד של משהו שלא מביא תועלת. כך בכללות מתייחסת חכמת הקבלהלעולם שלנו. זה לא מתוך זלזול. באמת נדמה לנו שאנחנו מפעילים כוחות וחוקים כלשהם, נדמה לנו שאנחנו קובעים את כללי ההתנהגות כדי שהחיים יהיו נוחים יותר. אנחנו מניחים שחקיקת חוקים חדשים ויצירת מכונות חדשות יעשו את העולם לטוב יותר.

ואנחנו עושים זאת, מבלי להרגיש שמנהלים אותנו. הרי עצם הרצון להיות חופשי ולהיטיב במשהו את החיים שלנו לא נובע מחופש בחירה, אלא מדחפים פנימיים שאנחנו מקבלים מלמעלה.

אפילו כשאנחנו מכירים בכך שאיננו חופשיים, אנחנו נאלצים לבצע פעולות מסוימות שנראות כחופשיות, אך הן אינן כאלה.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 17.3.2011

 

האדם כלול משתי נקודות קוטביות שעליהן להגיע לעוצמתן המרבית. הנקודה הגבוהה היא יחידיות הבורא, והנמוכה היא טבעו האגואיסטי של הנברא. התעצמות שתי הנקודות האלה נעשית על ידי טיפוס האדם בסולם המדרגות "מתתא לעילא", כלומר מלמטה למעלה, מן העולם הזה ועד לעולם האין-סוף. במהלך הדרך מפעיל האדם רצון לקבל גדול יותר ויותר, תוך כדי שימוש נכון במידת היחידיות שבו.

מימוש יחידיות האדם בא לידי ביטוי ברכישת רצון לקבל מרבי הפועל ב"על מנת להשפיע" לבורא. רכישת כוונת ההשפעה על פני הרצון לקבל הופכת את האדם לעצמאי. כשם שהבורא מיוחד בהשפעה, כך נעשה גם האדם מיוחד בהשפעה. כוונת ההשפעה היא היא דמות האדם שבאדם ובה הוא עצמאי לחלוטין משליטת הבורא, שווה לו, דומה לו ושותף לו.

הרב מיכאל לייטמן, "הדור האחרון"

[1] דברים ד', ל"ה.

חזרה לראש הדף
Site location tree