אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / מאמרי שלבי הסולם - עפ"י סדר פרשות השבוע / דברים / פרשת ראה / מהו ברכה וקללה, בעבודה
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

מהו ברכה וקללה, בעבודה

תש"ן - מאמר מ"ב

1989/90 - מאמר 42

מפורשי התורה שואלים על מה שכתוב " ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם, אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה, אם לא תשמעו". והשאלה, מדוע מתחיל בלשון יחיד "ראה". ועוד הם שואלים, מהו שכתוב "היום" דוקא.

ידוע, שמטרת הבריאה היא, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. זאת אומרת, שכל הנבראים ירגישו איך שהם מקבלים טוב ועונג מהבורא. וזה נקרא "ברוך אלקינו, שבראנו לכבודו". היינו, שהנבראים מקבלים טוב ועונג מהבורא, שזהו לכבודו של הבורא, שהנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג.

נמצא, שכל אחד ואחד מכבד את הבורא. ומזה יש כבוד להבורא. מה שאם כן אם אין הנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג, זהו לא לכבוד הבורא. כלומר, בזה שהבורא ברא נבראים, ואין הם מרגישים, שהבורא נותן להם טוב ועונג, אלא שהם מרגישים, שהם סובלים בעולם יסורים חס ושלום, זהו לא לכבודו של הבורא.

וזהו כמו שכתוב (תהילים נ') "וקראני ביום צרה, אחלצך, ותכבדני". ופירש רש"י"ותכבדני, שזה הוא כבודי, שאושיע את הבוטחים בי". ויש להבין, וכי הבורא צריך לכבוד, שהנבראים יכבדו אותו, הלא רצונו הוא רק להשפיע, לתת טוב ועונג. ומהו שאומרים, שה' מקבל כבוד בזה שהוא מושיע את אלה הבוטחים בו.

והתשובה היא, מתי ה' יודע, שהנבראים יודעים, שהוא ברא את העולם בכדי לתת להנבראים טוב ועונג. זהו רק בזמן שהנבראים מכבדים את ה', בגלל שהוא נתן להם טוב ועונג. נמצא, שענין "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו" הוא שבזמן, שהנבראים מכבדים את הבורא, זהו בגלל שקבלו טוב ועונג.

נמצא, מה שהנבראים נותנים תודה להבורא, על מה שהם מקבלים טוב ועונג, הרגשה זו מהנאה, שהנבראים מקבלים את הנאה הזו, יוצא מלבם של המקבלים, ומתגלה לחוץ על ידי תודה. היינו, כפי שיעור קבלת התענוג, בשיעור זה מתגלה הכבוד של הנותן. כמו שאנו רואים בגשמיות, בזמן שהאדם נותן לחבירו מתנה גדולה, איך המקבל מתנה מכבד אותו, או שנתן לו מתנה קטנה, איך שהמקבל מכבד אותו. זאת אומרת, הכיבוד שהמקבל מתנה נותן להנותן המתנה, זה נותן את שיעור של גודל המתנה, כלומר שיעור של הרגשת המקבל.

לדוגמא, אדם שהבורא מקרב אותו, היינו שנותן לו מחשבה ורצון לשמש את המלך, בטח יש הבדל בהרגשתו של האדם, אם הוא משמש מלך גדול, בטח הוא בשמחה יום ולילה, במה שהוא זכה לשרת מלך גדול.

זאת אומרת, אם האדם מתפלל לה', ומצייר לעצמו, שהוא עומד לפני מלך גדול, איך האדם מתפעל. או שהוא מדבר למלך קטון, איך הוא ההתפעלות של אדם. כלומר לפי הרגשת האדם למי הוא מדבר ומתפלל, בשיעור זה הוא בשמחה ובהתרוממות רוח, כמו שאמרו חז"ל "דע לפני מי אתה עומד". היינו, לפני מלך גדול או מלך קטן.

נמצא, לפי מה שהאדם מכבד את הבורא, בשיעור זה האדם בעצמו יכול לראות לאיזה מלך הוא מתפלל, למלך גדול או לקטן. נמצא, ענין הנתינת כבוד להבורא אינו לטובת הבורא. היינו, אין הבורא צריך לזה חס ושלום, שיתנו לו כבוד. אלא הכבוד הזה הוא לתועלת האדם. היינו, שהאדם צריך לדעת לפני איזה מלך הוא עומד, קטן או גדול.

אולם בכדי שרצון הבורא יצא לפועל עם שלימות המטרה, היינו שלא תהיה בחינת בושה, נעשה תיקון, הנקרא "צמצום והסתר", כלומר שנעשה צמצום והסתר על ב' פעולות:

א) שהבורא בעצמו נעלם מאתנו. וצריכים להאמין, שהבורא מטפל בנו בהשגחה פרטית על כל הנבראים.

ב) שהטוב ועונג האמיתי נמצא בתרי"ג מצות, הנקרא בלשון הזה"ק בשם "תרי"ג פקודין", כמבואר בהסולם (הקדמת ספר הזהר, דף רמ"ב) "שבכל מצוה יש אור מיוחד בפקדון. אבל גם זה נעלם. וצריכים להאמין, ששם נמצא את הטוב ועונג. וההסתר הזה היה רק לטובת הנבראים, שלא יהיה בחינת בושה בעת קבלת הטוב ועונג".

זאת אומרת, בכדי שלא יהא בחינת בושה, בזה שהנבראים מקבלים את הטוב ועונג, מטעם שמתחשק להם, נמצא שזהו בחינת הופכיות מהבורא. ולפי הכלל, ש"כל ענף רוצה להדמות לשורשו", לכן בזמן שהנבראים יקבלו את הטוב ועונג, ירגישו אי נעימות.

אז הנבראים צריכים להשתדל לעשות הכל לשם שמים, היינו בע"מ להשפיע נחת רוח להבורא, ואז יש ביניהם השתוות הצורה. היינו, שגם הנבראים יעשו הכל בע"מ להשפיע, כמו הבורא. וממילא אין מקום לבושה, שזה נקרא "שלימות פעולותיו".

אולם איך האדם יכול להגיע לדרגה זו "לעשות הכל לשם שמים". הלא מצד הטבע האדם נברא עם רצון לקבל בע"מ לקבל. על זה אמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". כלומר, שהאדם, בזמן שהוא רואה, שהוא רחוק מזה, היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, לכן הוא משתדל, בכל מעשה שהוא עושה. וכשהוא רואה, שאין על כל מעשה שהוא עושה הכוונה דע"מ להשפיע, הוא מבקש מה', שיתן לו הכוונה על המעשה שהוא עושה.

כלומר, הוא מבקש מה', שבזכות המעשה שהוא עושה, שהמעשה יהיה בחינת אתערותא דלתתא. היינו בחינת תפלה, שה' ישלח לו את הכוונה דע"מ להשפיע. נמצא, אתערותא דלתתא היא הכלי שבו ה' יכול למלאותו. מה שאם כן כשאין לו מעשים, שיבקש עליהם, שה' ישלח לו עליהם הכוונה דע"מ להשפיע, זה דומה כמו שכתוב "אין אור בלי כלי", היינו "אין כוונה בלי מעשה".

לכן מוטל על האדם להרבות מעשים, ושהמעשים יהיו בבחינת חסרון, שיבקש מה', שימלא את חסרונם. אולם מטבע של האדם, בזמן שהוא בא לידי ידיעה, שהעיקר הוא, שצריכים לעשות הכל לשם שמים, והוא רואה איך שהמעשים שלו הם בתכלית השפלות, אז האדם מתחיל לזלזל בהמעשים שלו.

ואומר, שבין כך ובין כך המעשים שלו לא שוים כלום. אם כן מה לו כל כך להתאמץ לעשות יגיעה לעשותם. לכן, בזמן שלא קשה לו לעשות מעשים, הוא עושה. אבל בזמן שקשה לו, אין לו כל כך כח להתאמץ ולעשות, כי באות לו מחשבות מחלל העולם, שאין צורך לעסוק בתו"מ. מטעם, שהחילוניים אין מאמינים בשכר ועונש. וגם האדם, בזמן שהוא רואה, שהמעשים הם בבחינת השפלות, האדם אומר על המעשים שלו, שהם אינם בשלימות.

והוא אומר, שהוא יודע בבירור, שעל מעשים כאלו לא צריכים לתת שום שכר. נמצא, שבמצב הזה, היינו בזמן שהוא רואה, שהמעשים שלו הם כל כך בשפלות, שאין מגיע עבורם שום שכר. נמצא, שהוא אז במצב שלא מאמין בשכר ועונש.

והיות "לשם שמים", הוא לא יכול לרמות עצמו, ולומר שיש לו רצון לזה. כי הוא רואה, כי כל הגוף מתנגד לזה. לכן זה שאומר לעצמו, אם אתה לא תכוון לשם שמים, אתה תקבל עונש. זה הוא לא מבין, היות שהוא לא רואה, שיהיה פעם בידו מצב כזה, שיהא בידו לומר, שעושה מעשים לשם שמים.

אם כן זה נקרא, שאינו מאמין בעונש. היינו לומר, שמסיבת שיהיה לו עונש, לכן הוא יכוון לשם שמים. את זה אין בידו להבין. והוא מטעם, איך יכולים לתת עונש, בדבר שהוא בלתי אפשרי. ושכר, בודאי האדם אומר אז, שאינו מגיע לו, עבור מעשים כאלו. נמצא, שאז הוא לא מאמין בשכר ועונש, כדוגמת החילוניים, שהם לא מאמינים בשכר ועונש. לכן הוא מזלזל בהם.

אולם בלי אמונת חכמים אין לנו שום עצה ללכת קדימה. אלא אנו צריכים להאמין באמונת חכמים, שאמרו, כי סדר עבודה הוא, שאין אור בלי כלי. לכן האדם צריך להאמין, שזה, שהוא רואה, שאין מעשיו לשם שמים, זהו גילוי מלמעלה. שמראים לו את האמת, איך שהרצון לקבל הוא השולט באדם. ואין בידי לעשות משהו, אם לא יצמח מזה תועלת עצמו.

ודבר זה אין האדם יכול לראות, אלא דוקא בזמן, שהוא רוצה ללכת בדרך האמת, היינו להגיע לדביקות ה'. והידיעה הזו ניתן לאדם, בכדי שיהיה לו צורך, שה' יעזור לו, שיתן לו את הרצון להשפיע. שהרצון הזו מדביק את האדם בה'. כלומר, שלאחר שהאדם זוכה לקבל את הרצון להשפיע, אז בכלי הזה יכול ה' להשפיע לו את הטוב ועונג, שהיה בכוונת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. נמצא, שיש כאן להבחין ג' בחינות:

א) שהאדם מתחיל להרגיש, שחסר לו הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", אלא שהאדם משוקע כולו רק באהבה עצמית. והחסרון הזה אינו בא מצד האדם. אלא שהאדם צריך להאמין, שהחסרון הזה, שהוא לא יכול לעשות שום דבר בע"מ להשפיע, זוהי עזרה הבאה לאדם מלמעלה. שהעזרה היא בזה שירגיש חסרון.

ב) לבקש מה', שיתן לו בחינת ברכה, שהיא בחינת רצון להשפיע, הנקרא "כלי של חסד", שהוא רוצה רק לעשות בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו. וזהו כמו שכתוב (הקדמת ספר הזהר, דף נ"א, ובהסולם אות ב', אות ל"ז) "והיינו חסד והיא ברכה, בסוד הכתוב, והריקותי לכם ברכה. והוא סוד "כי אמרתי עולם חסד יבנה". ומלת "יבנה" פירושו בנין והבנה. כי קבע אותה לבירור מספיק, להבדיל בין הדבקים בקדושה, לבין הסרים מאחרי ה' להדבק באל אחר. בסוד הכתוב "ובחנוני נא בזאת. אמר ה' צבאות, אם לא אפתח להם ארובות השמים, והרקותי לכם ברכה עד בלי די".

זאת אומרת, שמטרם שמקבלים את כלים דברכה, היינו כלים דהשפעה, אין כלים לקבל את הטוב ועונג, שבגללה נברא העולם. וזהו מטעם, שהכל ילך להקליפות ולא לקדושה. וכל הבסיס של הקדושה בנוי על הרצון להשפיע.

ג) שכבר התרי"ג מצות אצלו בבחינת תרי"ג פקודין. וזה בזמן שמשיג את התרי"ג אורות, מה שהם מלובשים בתוך התרי"ג פקודין, שזהו בחינת הטוב ועונג המלובש בהם.

אולם עיקר העבודה היא בבחינת א', ששם התרי"ג נקראים "תרי"ג עיטין", היינו עצות איך לבקש מה', שיתן לו כלים דהשפעה. כי במצב הזה יש עליות וירידות. כי הרבה פעמים בא האדם לידי החלטה, שהעבודה זו, לקבל פעם עזרה מלמעלה כלים דהשפעה, זהו דבר בלתי אפשרי. כי לבקש, שה' יתן לו הכלים האלו, הוא רואה ממש ההיפך, במקום שה' היה צריך לעזור, שיקבל כלים דהשפעה, הוא רואה, שמקבל כל פעם, אחרי היגיעה שנתן, הוא מקבל רצון לקבל יותר גדול.

אם כן, האדם חושב, שאין טעם לבקש על זה, היות כאילו אין שום תשומת לב מלמעלה, שישגיח עליו. אם כן יש הרבה פעמים, שהוא מחליט, שלא כדאי לעבוד בחינם, בלי שום צורך. וכאן האדם צריך להתחזקות גדולה, שלא יברח מהמערכה, ויאמר אחת ולתמיד, שהעבודה זו אינה בשבילו.

והאדם במצב הזה הוא זקוק לרחמי שמים. וכאן האדם צריך ללכת רק למעלה מהדעת. כי הוא רואה, שהצדק הוא עם הדעת. זאת אומרת, לפי הדעת, מה שהוא עושה את חשבונו, הוא צריך לברוח מהמערכה. ומה שהוא לא בורח, הוא צריך לתת תודה לה', על זה שמלמעלה לא זורקים אותו מחוץ לדרך המובילה להיכל המלך.

כלומר, שהאדם צריך לתת תמיד תודה לה', על מה שלא קיבל את הלשון הרע, מה שהגוף אומר לו תמיד "זה לא בשבילך". הגוף אומר לו "הלא אתה רואה, כמה יגיעה שנתת, ועדיין אתה עומד באותו מצב, שהיית עומד בתחילת עבודה". ועוד אומר לו "אם אתה רוצה לראות אם הצלחת משהו, הרי אתה רואה, שהלכת אחורה ולא קדימה". וזה ממש דעת המפריד את האדם מן קדושה, כי בתוך הדעת הגוף צודק.

נמצא, זה שהאדם לא בורח מהמערכה, גם זה לא מכוחות עצמו. אלא שהוא צריך לומר, שזהו רק כח שנותנים לו מלמעלה, שלא יברח. כלומר, שהאדם צריך להאמין, שמצד אחד נותנים לו לראות, איך שהוא מרוחק מלעשות מעשים בע"מ להשפיע, היינו שהוא הולך אחורה. ומצד ב' הוא צריך להאמין, שזה שהוא לא בורח מהמערכה, ומאמין הרבה פעמים למעלה מהדעת, שכן יקרבו אותו, ויזכה לדביקות ה', נמצא, שכל מה שהוא עושה בדרך עבודה, הוא נבנה רק על אמונה למעלה מהדעת.

ובהאמור נבין מה ששואלים, מה מרמז לנו מה שכתוב "ראה, אנכי נותן לפניכם היום". והפירוש הוא, כי "היום" פירוש, שכל יום ויום צריך האדם להתחיל מחדש, ולומר, שהיום הוא יזכה ל-"ראה אנכי", היינו ל-"אנכי ה' אלקיך". ולא יברח מהמערכה. שאל יאמר "כבר התפללתי הרבה פעמים, שה' יתן לי את הכלים דהשפעה, ולצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, ולא קיבלתי שום תשובה על תפלתי. אם כן מה יהיה התועלת, שאני עוד הפעם אתפלל".

נמצא, מה שכתוב "היום" הוא בא לרמז לנו "שכל יום יהא בעיניך כחדשים". כלומר, שהאדם צריך לדעת, שכל התחלה בעבודה נקראת "יום". והתפלה, שהאדם נותן, שה' יקרב אותו לעבודה, התפלה נקראת "יום".

אולם היות שהתפלה על התקרבות ה' עושה להאדם כלי, שהוא בחינת צורך ורצון. שהרצון הזה עושה להאדם בחינת יסורים, מזה שה' לא מקרב אותו. לכן כל יום ויום עושה להאדם נקב אחד. אבל צריך להיות חסרון עמוק. והבחן זה לחסרון גדול, שיהא מתאים למילוי גדול.

לכן צריכים להתחיל מחדש כל יום התגברות חדשה. זאת אומרת, שכל התגברות עושה חסרון חדש. עד שמכל יום ויום נעשה יום אחד ארוך, שכבר יש יכולת, שה' ישפיע שם את המילוי, הנקרא "רצון להשפיע", שזהו שמקבל את הברכה, שהוא מידת החסד, הנקרא "כלים דהשפעה".

ובזה יש לפרש ענין "נעשה ונשמע". שענין "נעשה" שייך להתחתון. היינו, שהתחתון צריך לעשות את החסרון, כלומר שיהא נצרך להבורא, שיעזור לו להשיג את הכלים דהשפעה. כי כל אלה שאומרים מקודם "נשמע", היינו שהגוף צריך מקודם לשמוע ולראות את הכדאיות, בזה שיעשה הכל לשם שמים, אז הוא יסכים לעשיה, היינו לעשות לשם שמים. מה שאם כן אם הוא לא רואה, שכדאי לעבוד לשם שמים, איך הוא יכול לעשות לשם שמים.

לכן עם ישראל, כלומר אלו אנשים שרוצים להיות בחינת ישר-אל, היינו ישר לאל, ולא לתועלת עצמו, והם רואים, שהגוף אף פעם לא יסכים לעבוד לתועלת ה', אז הם אומרים "אנחנו נעשה מעשים עם הכוונה דלשם שמים. והגם שאנו רואים, שזה לא הולך לנו, מטעם שזה הוא נגד הטבע, אולם אנחנו מאמינים, שאם אנחנו נבקש מה', שהוא ישמע את תפלתנו, בודאי הוא שומע תפלה. אז נשמע, היינו נזכה לראות, איך שה' כן שומע תפלה. והוא יתן לנו את הכח של רצון להשפיע".

וזהו שעם ישראל, שהגם היצר הרע שבעם ישראל, גם כן לא מסכים לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, מכל מקום הם היו מאמינים בה', שהוא שומע תפלה, שאם אנחנו נבקש ממנו, שיתן לנו את הכח הזה, מה שאנו כן רוצים לעשות לשם שמים, רק היצה"ר שבנו מתנגד לזה, ובטח ה' הוא שומע תפלה. ובודאי אנחנו נזכה, איך שה' שומע את תפלתנו, בזה שאנחנו נקבל ממנו את הרצון להשפיע. אז בודאי אנו יכולים לומר, שה' הוא שומע.

וזה יכולים לפרש מה שאמרו ישראל "נעשה מצדינו, מה שאפשר לעשות מעשים, ונבקש ממנו, שהוא ישמע, מה שאנו מבקשים ממנו. ואז נזכה את הנשמע. היינו, שה' נתן לנו את הכלים דהשפעה כנ"ל, שהם כלים דברכה. כלומר, שהשפע עליון מה שהבורא רוצה לתת, שהוא בחינת טוב ועונג, יכול להתלבש בכלים האלו, מטעם שיש השתוות בין האור להכלי.

נמצא, מקודם צריכים לקבל חסרון, היינו שהאדם יקבל חסרון אמיתי לרצון להשפיע. כלומר, שירגיש, שהחסרון הוא כל כך גדול, שאין אף אחד בעולם, שתהיה בידו אפשרות למלאות את החסרון, אלא הבורא בעצמו. ואז הוא נקרא, שהוא נצרך להבורא. ואז האדם צריך לרחמי שמים, שלא יברח מהמערכה. כי בדרך כלל, כשהאדם עובד, והוא רואה, שהוא לא מתקדם, הוא בורח מן העבודה. לכן מוטל על האדם לבקש מה', שיעזור לו, שלא יברח מאמצע עבודה.

ועל זה אפשר לומר, שהאדם נותן יגיעה בכדי להשיג את הרצון להשפיע. את זה שהוא מרגיש, שנתן הרבה יגיעה, זה נקרא "זקנה".היות שהרבה זמן הוא נמצא בעבודה זו, לכן צריכים להתפלל לה' "אל תשליכנו לעת זקנה, ככלות כחנו אל תעזבינו". "ככלות כחנו" היינו "שכבר כלה כח הסבלנות לסבול. שלאחרי כל התפלות, מה שאנחנו נתנו, שתתן לנו את הרצון להשפיע, ועוד לא זכינו לקבל זה. אל תשליכנו באמצע אלא תן לנו כח לסבול, ושלא נברח מהמערכה, ותיתן לנו עוד כח להתפלל אליך, שתיתן לנו את הרצון להשפיע".

שיש לדעת, בענין עבודה "זקנה" לא נקרא גיל של שנים, אלא "זקנה" נקרא, שהאדם הגיע לידי מצב, שאומר "אני רואה, שכבר נתתי הרבה יגיעה, בכדי להשיג משהו ברוחניות, ואני רואה, שזה לא הולך לי". לכן הוא משלים עם המצב שבו הוא נמצא. ואומר "אולי יבואו צעירים במקומי, שיש להם יותר מרץ. ואני רואה, שאני לא מוכשר". זה נקרא "זקן" בעבודה.

אולם גם בעולם הגשמי אנו רואים לפעמים אנשים שהם זקנים בגיל. היינו הם זקנים בשנים, ויש להם מרץ כמו צעירים. ויכול להיות אדם, שהוא כבר בגיל למעלה משמונים שנה, ויש לו מרץ, ועובד יותר מאחרים, שהם צעירים ממנו. ועדיין יש לו רצון וחשק להשיג משהו בעולם הגשמי. אבל בעבודת ה' בטח שאין "זקנה" נקראת גיל של שנים, אלא "זקנה" נקרא, שנפסק לו כח השאיפה להשיג את המטרה.

ובהאמור נבין מה ששואלים, מדוע כתוב "ראה", לשון יחיד. ואח"כ כתוב "אנכי נותן לפניכם", לשון רבים. והפירוש הוא כנ"ל (במאמר מ"א, משנת תש"ן), שה' אמר "ראה", בחינת יחיד. "אני נותן לפניכם", כלומר "לפניכם" יש רשות הרבים, היינו שתי רשויות. ואני אתן לכם את בחינת "ראה", היינו שאתם תזכו לראות, שאין יותר מרשות היחיד.

כלומר, שכל מעשיכם יהיו רק בשביל להשפיע לה'. והרשות של הרצון לקבל זה יבוטל.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "חרות על הלוחות", שנעשו חרות ממלאך המות. ויש להבין, מהו "חירות ממלאך המות" בעבודה. אלא שצריכים לדעת, כי הרצון לקבל לעצמו הוא המלאך המות. וזהו על דרך שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים", מטעם שהם נפרדים מ"חיי החיים", מסיבת שינוי צורה, שהוא הרצון לקבל.

כלומר, הרצון לקבל לעצמו מפריד אותו מחיי החיים. נמצא, מי הוא המלאך המות ההורג את האדם. הוי אומר "הרצון לקבל". לפי זה יוצא, שבזמן שהאדם זוכה, שה' נותן לו את הרצון להשפיע, וזה זוכים על ידי קיום תו"מ. לכן בזמן שנעשה רשות היחיד, שהרצון לקבל לעצמו נכנס לרשות היחיד, שהוא רשותו של הבורא, ממילא הוא חירות ממלאך המות. כי הרצון לקבל לעצמו אינו פועל אצלו, מטעם כי ה' נתן לו את רשות היחיד. שזה פירוש "ראה אנכי נותן לפניכם". זאת אומרת בחינת "אנכי ה' אלקיך", "אני נותן לפניכם", שיהיה אז רק רשות היחיד.

ואח"כ מפרש הכתוב יותר לדעת, מהי ברכה ומהי קללה. ואומר"את הברכה, אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם". כלומר "מהי ברכה, שאני נותן. זה שאתם יכולים לשמוע את מצות ה' אלקיכם". וזהו דוקא שזוכים לכלים דהשפעה. זוהי הברכה, כמו שכתוב "את הברכה אשר תשמעו".

והקללה, היינו, אם האדם רואה, שאין בידו לשמוע, אז עליו לדעת, שהוא נמצא תחת הרשות של הס"א, שהיא ההיפך דקדושה, כנ"ל "ברכה נקראת השפעה. וקללה נקראת קבלה".

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להשתדל כל יום בהתחלה חדשה, שלא יהא נראה כזקן. וישתדל לרכוש את רשות היחיד. שאז יזכה לקבל את הטוב ועונג, שהוא מטרת הבריאה.

חזרה לראש הדף
Site location tree