אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / המקובל / חלק ד'

חלק ד'

בית משפחת אשלג. לילה.

יהודה ישן במיטה. אביו מביט בו ממפתן הדלת.

הוא מתקרב, מאזין לקצב נשימותיו.

הוא מסדר את השמיכה שעליו, ויוצא בשקט מהחדר.

ברגע שהדלת נסגרת, יהודה פותח את עיניו וקם במהירות.

הוא לוקח את הספר מהמדף, את מנורת הלילה מאדן החלון וצולל אל מתחת לשולחן שמפה מכסה אותו עד לרצפה.

המנורה דולקת מתחת לשולחן.

יהודה קורא בספר. קולו נשמע:

- "הנה הצמצום הזה היה בהשוואה אחתבסביבות הנקודה האמצעית הריקנית ההיא. באופן שמקום החלל ההואהיה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה. והנה אחר הצמצום, אשר אז נשאר מקום החלל והאוויר פנוי וריקניבאמצע אור האין סוף ממש, הנה כבר היה מקום, שיוכלו שם להיות הנאצלים, והנבראים, והיצורים, והנעשים."

הירח כבה מעבר לחלון. יום חדש מאיר.

מנקי הרחובות כבר התחילו את יומם;

החלבן חלף ליד הבית, מרעיש בבקבוקיו;

עגלת משא חלפה ליד החלון;

קול התרנגול מפלח את האוויר...

עיניו של יהודה נעוצות בשורות הספר.

- "ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד שלו מלמעלה למטה, המשתלשל ויורד תוך החלל ההוא. ודרך הקו ההוא האציל, וברא, ויצר, ועשהכל העולמות כולם."

חדר.

הילדים יושבים, רכונים על ספריהם.

מבעד לחלונות הקטנים של החדר פרץ אור הבוקר, משחק עם האבק, כאילו היה חול יקר ערך.

נראה כי יהודה שקוע בספר התורה, כמו כל חבריו לכיתה...

אבל לא כך הוא.

המלמד שמואל מתקרב אליו בשקט מאחורי גבו.

הוא מציץ לתוך ספרו של יהודה ורואה שמתוך הספר מציצים עמודים השייכים לספר אחר...

זהו שיר האר"י, שהועתק בקפידה בכתב ידו של ילד.

יהודה שקוע בקריאה ואינו מבחין בדבר. הוא לוחש:

- "...ודרך הקו הזה, נמשך האור והשפע, הצריך לכל אחד ואחד מהעולמות. ...כל עגול ועגול מכל העולמות כולם, אשר בתוך החלל. כי כל הקרוב אל אור אין סוף יותר מחברו, הוא עליון מאוד ומשובח מחברו, עד שנמצא כי העולם הזה הארצי החומרי, הוא נקודה האמצעית תיכונה, תוך כל העגולים כולם, בתוך כל המקום החלל ואוויר הפנוי הנ"ל."

יד זרה חולפת לפתע לנגד עיניו, והדפים נעלמים.

יהודה מרים את עיניו.

המלמד מנער את הדפים.

הוא מקרב אותם לעיניו קצרות-הרואי, וקורא בחשדנות:

- "וגם הוא מרוחק מן האין סוף הרחקה גמורה, יותר מכל העולמות כולם. ועל כן הוא כל כך גשמי וחומרי בתכלית הגשמיות, עם היותו נקודה אמצעית בתוך כל העגולים..."

המלמד: "עץ החיים..."

יהודה קם ממקומו.

המלמד: "ואתה יכול להסביר אותו?"

יהודה שותק.

המלמד: "מי נתן לך אותו?"

יהודה שותק. גם הכיתה שותקת. מצפה לעונש שיטיל המלמד על חברם.

המלמד ( בקול): "איני רוצה שהטקסטים הללו יסתובבו בכיתה שלי. אתה כבר מקרה אבוד. הוריך נכנעו. מטרתי להציל את האחרים. לך, יהודה (מניף את ידו). הסתלק מכאן!"

המלמד מסתובב עם הגב ליהודה ושומע את קולו של הילד:

- "תחזיר לי את הדפים."

המלמד נעמד על מקומו, מקיף במבטו את הכיתה ואומר מבלי להסתובב.

המלמד: "אתה מדבר איתי?"

יהודה: "כן"

המלמד: "מה?!"

המלמד מסתובב במהירות ומקלו נצמד לאפו של יהודה.

המלמד: "מה אמרת?!"

יהודה ( בעקשנות): "את הדפים!"

המלמד ( בפקפוק): "זו בקשה? ...או פקודה?"

הילדים בכיתה פוחדים לנשום מרוב פחד.

יהודה: "תחזיר לי את הדפים שלי. אלה הדפים שלי."

שקט שורר בכיתה. הדממה נמשכת מספר רגעים.

המלמד: "הזהרתי את הוריך – אנשים מאבדים מזה את דעתם. והנה זה קרה. הוריך יזילו דמעות שליש, כשמהפה שלך יצא קצף ובעיניך יחיו לנצח הפחד והגעגוע... כשהעולם הזה יהפוך לגיהינום בעבורך."

יהודה מושיט את ידו למלמד.

המלמד משתתק.

יהודה לוקח את הדפים מידיו, מסתובב ויוצא במהירות מהכיתה.

ביתו של ברוך.

ברוך מתהלך בחלל החדר.

יהודה עוקב אחריו במבטו.

אור בין הערביים חודר אל החדר מבעד לקרשים הסוגרים את החלון.

קולו של ברוך: "חמישה עולמות, מאה עשרים וחמש מדרגות ממך אליו. הוא קורא לך משם. הקריאה שלו מגיעה מעולם האצילות [1]... הוא קורא: חזור, בני. פרוץ! פרוץ אלי מבעד לספקות, לכאב, לנפילות ולעליות... אני מצפה לך!... אני אוהב אותך!... רק שמע אותי!... אבל קריאתו נחלשת. קולו הופך חלוש יותר ויותר עם הזמן. הגאווה האנושית עומדת בדרך אליו. רק אדם שליבו שבור יכול לשמוע אותו."

ברוך עומד כשגבו מופנה ליהודה, ומביט דרך החרכים על השקיעה.

קולו של ברוך: "מדוע הוא שבור? מכיוון שאין בורא בעולם שלנו. הוא נעל אותנו בעולם של רצונות נמוכים. אנחנו סובלים, מתייסרים. הדם שלנו נשפך דורות על גבי דורות על האדמה המטונפת הזאת. מדוע הוא עשה כך?! היכן היתה אהבתו כלפינו?! היכן ההזדהות עם היצורים הקטנים האלה, שאינם מבינים דבר?!"

ברוך מסתובב ליהודה ומביט בו.

יהודה: "הוא אוהב אותנו."

ברוך: "מי אמר לך את זה?"

יהודה: "אני מרגיש את זה."

ברוך: "מה אתה מרגיש שם? טיפת לכלוך..."

יהודה: "אני מרגיש, שאני טיפת לכלוך. והוא... הוא האור, הוא האהבה! הוא הכול."

ברוך: "אבל איך האור יכול היה ליצור את החושך? איזו אהבה יכולה היתה ליצור שנאה? איך הוא... הוא!!! יכול היה ליצור טיפת לכלוך?! כל כך הרבה טיפות לכלוך. את כל האנושות הנמוכה הזאת! היכן היו עיניו? ענה לי, יהודה. גונן עליו!"

יהודה חושב וניכר שהשאלות הללו אינן קלות בעבורו.

יהודה: "איני יודע... בינתיים איני יודע, כי טרם פגשתי בו... אני רק מרגיש..."

ברוך מתיישב מול יהודה.

ברוך: "אינך יודע?"

יהודה: "איני יודע."

ברוך ( בלחץ גדול): "אינך יודע?!"

יהודה: "איני יודע."

ברוך: "נכון. הוא לא יכול היה לברוא לכלוך. אריה אינו יכול להוליד עכבר. שלמות אינה מסוגלת לברוא חוסר שלמות."

ברוך שותק.

הוא בוחן את יהודה, מצפה לשאלה מפיו.

אבל השאלה לא מגיעה.

ברוך: "נו, שאל! שאל אותי, מדוע, אם כך, הוא יצר את כל זה?!"

יהודה: "מדוע?"

ברוך: "משום ש... הרי ענית על השאלה הזאת בעצמך... הרי ענית עליה כבר... נו, יהודה..."

יהודה: "איני יודע."

ברוך: "כדי שאתה, אתה, יהודה, תחליט בעצמך, מתוך רצונך החופשי; כדי שתבין בעצמך שאינך יכול להימצא יותר בתוך ביב השופכין הזה, שאינך יכול להיות רחוק כל כך מהבורא. כדי שתעלה תפילה אליו, מעומק ליבך הקטן. זו התפילה היחידה שהוא שומע... הוא רוצה שתגיע אליו בעצמך, ותאמר לו: 'הנני. הגעתי אליך, בכוחות עצמי... מפני שאני רוצה להיות חבר שלך.' כדי שתעשה את זה בעצמך. בכוחות עצמך, יהודה!"

יהודה: "מה עלי לעשות כדי להגיד את זה?"

ברוך מדבר בבהירות, בתקיפות ובחדות.

ברוך: "אם לא השגת את הקשר עם הבורא בחיים האלה, אתה כלום."

יהודה: "אבל איך אפשר להשיג אותו? הגעתי אליך כדי להשיג אותו."

יהודה קם והנה הוא מביט על ברוך מלמעלה. כמו החליפו תפקידים.

כעת יהודה הקטן מדבר בתקיפות ובכעס.

יהודה: "מספיק עם כל הדיבורים הריקים האלה. אין לי זמן בעבורם!"

ברוך מביט ביהודה בהתפעלות.

ברוך: "אתה מזכיר לי כל כך אדם אחד... אלא שהוא לא היה בן שמונה. הוא היה בן ארבעים ושמונה..."

יהודה: "איני זקוק לסיפורים הללו. אתה חייב להביא אותי אל הבורא."

ברוך ( צוחק ומצביע על יהודה): "הנה, הנה! הוא היה בדיוק כזה, מנדל מקוצק. לא ניתן היה להרגיע אותו. וגם לא לפייס אותו."

לפתע הוא מפסיק לצחוק.

הוא שם לב שהדבר לא מעניין את יהודה כרגע.

ברוך: "חיינו בשקט. האמנו באלוקים. סיפרו לנו שהוא קיים. ואנחנו האמנו. ביצענו את מצוותיו, למדנו תורה... אבל אז בא מנדל וריסק את חיינו השקטים. הוא לקח אותנו ממשפחותינו. הוא הכריח אותנו לעזוב את העולם הזה ולדרוש עולם אחר. הוא צעק עלינו, הכה באגרופיו, דרש וקילל... לא יצא מאיתנו דבר... נותרנו אותן החיות שהיינו. ( לוקח נשימה עמוקה ופוקד בתקיפות): שב, יהודה!"

יהודה מתיישב.

ברוך: "פתח את הספר!"

יהודה פותח את הספר.

ברוך מניח את ידו על העמוד הראשון, ותוקע את אצבעו בשורה הראשונה.

ברוך: "כאן התרופה, יהודה! רק כאן! כאן החיים... הבנת?"

יהודה: "כן"

ברוך: "אם הבנת, אז תתחיל. תתחיל לחפש את זה בתוכך, בני."

יהודה קורא באיטיות. אצבעו הקטנה נעה לאורך שורות הספר.

קולו של יהודה: "'ונהר יוצא מעדן...' מה זה נהר?"

ברוך: "נהר זה כשאתה מוכן לתת לאחרים את הכול, את כל מה שיש לך."
יהודה: "גן עדן" הוא מחייך. "זה משהו מאוד מאוד טוב, נכון?"

ברוך: "נכון. 'גן עדן' הוא אוסף הרצונות הטובים ביותר שלך. הכי טובים. רצונות לחיבור, לאהבה, להשפעה.[2] הרצונות האלה נטועים בך כמו עצים באדמה, ונקראים עצי הגן. הם מניבים את הפירות הטעימים ביותר."

הערב יורד מעבר לחלון.

בקתת העץ הישנה חורקת ברוח.

הנר שעל השולחן מאיר את פניהם של יהודה וברוך.

קולו של יהודה: "נמשך ויוצא מעדן, ונכנס בגן, ומשקה אותו משיקוי של מעלה, ועושה לו נחת רוח, ועושה פירות ומגדל זרעים."

צלליות מטיילות בפינות החדר.

ידיו של ברוך קמוצות לאגרופים. אצבעו של יהודה נעה על גבי שורות הספר.

חולפות שבע שנים.

שבע שנים של חיפוש וציפייה למענה.

ברוך, שכבר הזקין מאוד, ויהודה בן החמש עשרה יושבים מאחורי אותו שולחן, באותן התנוחות. יהודה קורא תוך שהוא מניע את אצבעותיו על שורות הספר.

ברוך מאזין לו ומהנהן בראשו.

מעבר לחלון יורד שלג.

השלג מכסה את ביתו הישן של ברוך.

ופתאום מופיעות תמונות בשחור לבן.

חגיגות השנה החדשה, שנת 1900.

עצי אשוח ענקיים מקשטים את רחובותיהן של של ניו יורק, פריז, מוסקבה וורשה. חלונות הראווה בערים נוצצים לעת ערב.

אנשים מאושרים, עמוסים בדברים שקנו זה עתה, הולכים ברחובות.

ילד וילדה מחזיקים ידיים, צוחקים ומחליקים על פני הקרח.

על משטח ההחלקה משתקפות נורות רבות שיוצרות את המספר 1900.

מאה חדשה מתחילה.

איש אינו יודע כמה צרות היא תביא לעולם...

תמונות דוקומנטריות של פולין בתחילת המאה העשרים... תמונות מהוועידות הקומוניסטיות הראשונות... הפגנות עם דגלים אדומים... חיל פרשים... רחובות הרובע היהודי...

עגלה ישנה מתקדמת באיטיות בדרך כפרית שבורה, מרעישה בגלגליה.

גשם מטפטף ללא הרף.

הסוס הזקן בקושי מחזיק מעמד.

רגליו הדקות טובעות בבוץ הסתווי.

העגלון ישן.

יהודה היחף בן החמש עשרה יושב בקצה העגלה. ראשו מכוסה בסמרטוט. בידיו הוא מחזיק ספר. לידו, על ערמת הקש הרטובה, עומדות נעליו המלוכלכות.

יהודה מרים את עיניו ורואה את טיפות הגשם הזולגות מעלי העצים הרטובים, קבוצה של פטריות בינות לצמחייה הרטובה, פטל בר מתנדנד תחת משקל הטיפות... יהודה מחייך. העגלה ממשיכה לנסוע.

ביתו של ברוך מתקרב.

יהודה לוקח את נעליו וקופץ מהעגלה.
הוא רץ לעבר ביתו של ברוך.

ברוך יושב כשגבו מופנה לעבר הדרך. יהודה עוקף אותו ונעמד מולו. ברוך אינו רואה אותו.

יהודה מתיישב מולו.

ברוך מביט אל תוך עיניו של יהודה.

יהודה)לוחש(: "זה אני, ברוך, אני."

ברוך נוגע בידו.

- "זה אני, יהודה. אינך מזהה אותי?"

"יהודה," הוא חוזר על דבריו בנועם.

מבטו של ברוך מתחיל להפוך שוב צלול.

- "אהה, הגעת..."

יהודה: "אתה בריא, ברוך?"

ברוך: "בריא. מה כבר יכול לקרות לי?"

יהודה קם לפתע.

- "אתה בטח רוצה להיות לבד."

ברוך: "שב!"

יהודה מתיישב.

ברוך: "היום אני מתגעגע, יהודה. אני מתגעגע למורה שלי, למנדל מקוצק. התגעגע עמי..."

ברוך מנדנד את ראשו בשקט, מניע את ידיו לצדדים.

- "הוא רצה לעבור את כל המדרגות שבינינו לבין המלך בגלגול אחד, כדי לא לחזור יותר לביצה המסריחה הזאת."

ברוך מותח את ידיו לצדדים.

- "הלכנו אחריו. האמנו בו. זרקנו את הכול. שם, בבית, יללו נשותינו וילדינו שהותרנו מאחור. וכאן היה הוא – מנדל! והקבוצה שלנו! קוצק [3] שלנו!"

קוצק. ערב.

בית שחור מרוב גשם.

עששית ישנה מאירה את החדר.

המנורה ניצבת על שולחן ארוך, שסביבו מתגופפים יהודים רזים בלויי לבוש. עיניהם בוערות.

הם מביטים במורם בן הארבעים – מנדל.

צווארון חולצתו קרוע.

שערותיו מדובללות.

בגדיו מכוסים כתמי אוכל, פירורי לחם הסתבכו בזקנו הארוך והמסורבל להפליא.

הוא מדבר בתשוקה, מנופף בידיו בדיוק כמו ברוך. הם דומים מאוד...

קולו של ברוך: "החלטנו לכבוש את הבורא. בערבים ארוכים, רעבים וקפואים, ישבנו לפני מנדל שלנו, והוא היה קופא לפני הבורא."

הנה הוא, ברוך הצעיר יושב ליד השולחן. גם הוא, כמו האחרים, אינו מוריד את עיניו ממנדל.

קולו של ברוך: "בקבוק וודקה, שלושה בצלים, מעט לחם ובורא! גדול ואמיתי... לידינו! בקרבנו! חסר רק לראות אותו! להרגיש אותו!"

החסידים תופסים בידיהם כוסות מלוכלכות, מלאות בנוזל עכור, מרימים אותן במהירות באוויר ושותים יחד.

קולו של ברוך: "רעדנו מרוב קור ומרוב אושר. ציפינו שממש בקרוב הוא יתגלה בפנינו. והוא, בדק אותנו – עד כמה אנחנו באמת רוצים בו. כמה זמן זה יכול היה להימשך?! החזקנו מעמד בכוחותינו האחרונים..."

תמונות של חסידים רעבים ומיוסרים.

מנדל מדבר, ופתאום מתחיל לדפוק בקצב על השולחן.

קולו של ברוך: "אני זוכר את הערב ההוא. היה קר כל כך, שהציפורים קפאו במעופן. מנדל אמר: 'יש לכם הזדמנות לפרוץ. התכוננו להתקפה.'"

והנה כולם מתחילים לדפוק בקצב באגרופיהם על השולחן, בעקבות מנדל.

המכות נשמעו כמו מכה אחת.

מכה.

ועוד אחת.

בקצב! בקצב!

מהרחוב, דרך החלונות החשוכים, אנחנו רואים איך אגרופיהם של החסידים עולים מעלה וניחתים על השולחן כמו רעם.

"בום!"

"בום!"

הבית הרעוע רועד מעוצמת המכות.

ביתו של ברוך.

ברוך מרוקן את הבקבוק בלגימה ארוכה אחת.

יהודה רואה איך הגרגרת הרזה שלו קופצת במהירות.

ברוך: "מוטב היה שלא יאמר לנו את הדברים, מנדל שלנו... לא עמדנו במבחן. פתאום התחלנו לרצות הביתה. אל החום. אל נשותינו. אל ילדינו המנוזלים. אל החיים הפשוטים, משוללי ההרפתקאות וההתקפות. נשברנו... כוחותינו לא עמדו לנו כדי לבצע את ההתקפה הפנימית האחרונה... את אותה התקפה אחת אחרונה!"

ברוך מרים את עיניו אל יהודה. הן מלאות דמעות.

פניו מעוותות, הוא מצליח לסחוט מעצמו:

- "לא הצלחנו להגיע למחשבה אחת. מחשבה אחת! שאנחנו יחד. שכולנו אחד שלם... שהגופים המלוכלכים והעייפים הללו לא קיימים, שקיימת רק נשמה כללית אחת של כולנו ( גופו של ברוך מתחיל לרעוד. הוא בוכה) נשמה אחת! שמכוונת אל הבורא..."

עיניו של ברוך נודדות אל הקיר, מטפסות לתקרה ושוב יורדות לשולחן...

ברוך ( בוכה): "אנחנו עומדים לפניך ומבקשים ממך: 'תן לנו כוח... עזור לנו! קבל אותנו!'"

הבית בקוצק.

כל הישובים דופקים על השולחן בעוצמה ובקצב אחיד.

השולחן רועד מעוצמת המכות.

ופתאום, רגלי השולחן נשברות והוא נופל על הרצפה, תוך שהוא מפיל עמו גם את החסידים.

שקט משתרר בחדר.

ביתו של ברוך.

פאוזה. דממה... יהודה מביט בברוך בהתפעמות.

ברוך מניע את ראשו לשלילה.

ברוך: "לא הצלחנו. לא. ( סוגר את עיניו) אוווו, לו היית שומע איך מנדל צחק מאיתנו...! איך הוא התעלל בנו!"

קוצק.

הרב מנדל מתנשא מעל כולם.

הוא צוחק בהצביעו על כולם.

קולו של ברוך: "הוא אמר לנו: 'אינכם ראויין לגלות אותו. לכו לביתכם, אפסים! התחבאו מאחורי שמלות נשותיכם, נגבו את הנזלת של ילדיכם ושכחו מקיומו של הנצח... הוא לא קיים בעבורכם!"

ביתו של ברוך.

ברוך בוכה...

הוא בוכה בקול, ואינו מתייחס ליהודה...

חולפת דקה.

ועוד אחת.

הוא מנגב את הדמעות. הלכלוך נמרח על פניו.

ברוך: "המורה הגדול שלנו, מנחם מנדל, נעל את עצמו בחדר, ולא עזב אותו במשך עשרים השנים הבאות."

קוצק.

הרב מנדל מסתובב בחדות ופוסע לעבר חדרו.

כולם נועצים את מבטם בגבו.

הוא פותח את דלת חדרו, טורק אותה בעוצמה, ונעלם.

קולו של ברוך: "הוא ערך את ההתקפה הפנימית הפרטית שלו. אנחנו לא הצלחנו בכך..."

קוצק.

האש מרצדת בעששית.

ונכבית.

חושך מוחלט מכסה את המסך.

ביתו של ברוך.

הערב יורד מבעד לחלון.

ברוך מניח את ידו על ידו של יהודה, ואומר בשקט:

- "שומרים עומדים בדרך אליו, יהודל'ה. הם דוחים את כל הקרבים אל ארמונו. הם מכים אותך במקלות... עד זוב דם! אבל אתה, התקדם! כך הוא בודק אותך. האם אתה באמת רוצה להיפגש עמו, יותר מכל דבר בעולם... או שמא רק טעית בדרך? האם שרפת את כל הגשרים מאחוריך, או שמא טרם עשית זאת? אם אתה באמת רוצה בכך – אם שרפת – יתנו לך לעבור. אך אם לא, עדיף שלא תלך לשם..."

יהודה: "למה אתה מספר לי את זה?"

ברוך: "יש לי תחושה שבקרוב תזדקק לסיפורי."

יהודה: "שרפתי את כל הגשרים. דבר בחיים לא מעניין אותי... רק הוא."

יהודה קופא לפתע על מקומו.

הוא יושב זקוף ומביט לעבר החלון הסגור.

הוא נעמד וניגש אל הקיר.

לפניו ניצבים הקרשים הלא משויפים שבקיר.

ראשו של מסמר חלוד בולט מבין הקרשים.

הוא עומד שם, מבלי להסתובב אל ברוך.

מאוחרי גבו נשמע קולו של ברוך. רגוע, פיקח וצלול.

- "האמנתי שזה יקרה בקרוב."

יהודה שותק.

הוא מביט בקיר.

נשימותיו מזיזות את קורי העכביש שהסתבכו בקרשים.

ברוך: "אתה תהיה גדול מאוד, יהודה. יהודה לייב אשלג..."

יהודה שותק.

ברוך: "זה באמת הוא. אל תפחד."

יהודה שותק.

ברוך: "בשדה הזה ישנם חמישה מעגלים... כל מחשבתו טמונה כאן."

יהודה עוצם את עיניו.

ברוך ניגש אליו.

ברוך: "אתה שומע אותי?"

יהודה זז ממקומו ומתחיל ללכת באיטיות לאורך הקיר.

ברוך: "אף לא מחשבה אחת על עצמך. אתה שומע?! אף לא מחשבה אחת..."

יהודה הולך לאורך הקיר. ברוך הולך אחריו.

- "התכונן..." לוחש ברוך. "אתה בדרכך אליו. הוא לקח אותך בידך. הוא מוביל אותך... אתה יוצא מגופך. [4]"

ופתאום הקיר נעלם.

נשמע קולו של ברוך, דועך אט אט:

- "כל זה בתוכך בני. בתוכך... [5]"

הבזק של אור.

יהודה מוצא את עצמו במרחב לבן.

קווי מתאר של עצים מתחילים להצטייר לפניו, והם נמשכים אל תוך גן פורח ואינסופי. [6]

קולו של ברוך: "מה אתה מרגיש?"

קולו של יהודה: "שלווה"

קולו של ברוך: "זה הוא, יהודה."

קולו של יהודה: "חום"

קולו ברוך: "זה הוא, יהודה. הוא."

קולו של יהודה: "אני חש... אהבה."

ביתו של ברוך.

ברוך עוקב אחרי יהודה.

יהודה הולך לאורך הקיר.

ברוך מתחיל לזמזם ניגון כלשהו ומשתתק בפתאומיות, כמו בודק את יהודה.

הוא ממתין...

יהודה ממשיך את הניגון מאותו המקום שברוך הפסיק.

קולו מתגלה כעמוק והוא שר ברגש.

ברוך ( בהתרגשות): "יהודה..."

יהודה עדיין נמצא שם, באותה התחושה.

הוא ממשיך לשיר, מבלי לשמוע את ברוך.

שדה פורח במרכז קרחת יער, שמלאה באוויר שקוף.

ומעל כל זה נשמע הניגון החסידי "מרדכי יוסף". [7]

- "כמה טוב לי," אומר יהודה.

ומיד ליבו מתכווץ מרוב פחד.

רוח חולפת מעל צמרות העצים ומכופפת את העצים תחתיה.

מתוך הדשא עולה ראשו של נחש ענק ממדים... [8]

הנחש עף לעבר יהודה.

המרחק ביניהם מתקצר במהירות.

- "על מה אתה חושב?!" נשמע קולו של ברוך.

הנחש מתקדם במהירות לעבר יהודה.

- "על מה אתה חושב, יהודה!?" ( הקול מתגבר).

יהודה רואה זוג עיניים אדומות שמכוונות אליו.

לשונו של הנחש יוצאת מפיו ומתקדמת במהירות לעבר יהודה.

המרחק מתקצר במהירות.

- "על מה אתה חושב?!" צועק ברוך. "רק לא על עצמך!!!"

הנחש עף לעבר יהודה.

מטר בודד מפריד ביניהם...

מספר סנטימטרים...

כבר אי אפשר למנוע את המכה.

לשונו ספוגת הרעל של הנחש נוגעת בפניו של יהודה...

לרגע אנו חוזרים לביתו של ברוך.

ברוך רואה איך יהודה סופן את פניו בידיו ברעדה.

והנחש חולף על פניו.

הוא ממשיך קדימה בלי לעצור.

ראשו מתנגש בעץ גדול ומתנפץ לאינספור נחשים קטנים, שמיד נעלמים בדשא.

ביתו של ברוך. יהודה שותק.

- "זה היה הגבול," נשמע קולו הברור של ברוך. "פחדת, אך לא נְסוּגוֹתָ לאחור."

יהודה נשען על הקיר כדי לא להתמוטט.

ברוך: "נדרשו לי שנים רבות להגיע לכך. ואילו אותך הוא סימן מיד."

יהודה ( הוא עדיין שם): "אי אפשר לתאר את זה במילים."

ברוך: "גם לא צריך."

יהודה מפנה מבטו אל ברוך.

ברוך: "לא צריך לספר על כך לאיש."

יהודה מתקדם לפתע לעבר ברוך:

- "הרגשתי אותו כפי שאני מרגיש אותך."

ברוך משתתק לרגע. לפניו הוא רואה את עיניו של יהודה, מלאות געגוע והתפעמות.

ברוך ( בשקט): "הרי אמרתי לך, בני... אתה רואה."

יהודה: "הוא היה מסביבי ובתוכי."

עיניו של יהודה מתמלאות לפתע בדמעות.

ברוך: "זה היה הוא, בני."

יהודה: "הוא עטף אותי כמו שאם עוטפת את בנה."

ברוך בוכה. הוא אינו מתבייש בדמעותיו, ולא טורח לנגב את הדמעות.

- "כן, כן, יהודה. כזה הוא. כזה."

- "הייתי עטוף באהבתו," אומר יהודה.

- "עטוף..." חוזר אחריו יהודה.

- "כמה מדויק תיארת את זה, בני... עטוף באהבה. מפני שהוא האהבה עצמה. בני, הוא כל הטוב שקיים. ואת כל זה הוא נותן לנו, ולא דורש דבר בתמורה."

יהודה מתחיל גם הוא לבכות פתאום. הוא מורח את דמעותיו על פניו. מנסה להגיד משהו, ולא מסוגל. הוא ממלמל משהו.

ופתאום הוא משמיע מתוכו צעקה:

- "אבל ל מ ה...? למה יצאתי מתוכו...? ל מ ה?!"

הבזק שחור.

יהודה נזכר.

ראשו של הנחש מגיח מהדשא.

הנחש נע במהירות לעבר יהודה.

קולו של ברוך: "חשבת על עצמך."

יהודה) מיילל(: "אבל למה?! למה חשבתי על עצמי?!"

קולו של ברוך: "לא יכולת שלא לחשוב על עצמך. תירגע."

יהודה: "אבל למה? למה? הרי ידעתי שאסור לעשות את זה!"

ברוך מניח את ידו על כתפו של יהודה.

- "מי אמר לך שזה דבר פשוט להביט אל תוך עצמך?" הוא שואל.
- "אבל הוא הרי נתן לי להיכנס," ממלמל יהודה.

- "הוא בדק אותך."

יהודה מרים את עיניו ומביט בברוך.

- "ולא עמדתי במבחן?"

- "עמדת."

- "אבל הוא הרי נעלם..."

- "לא. לאן הוא יכול להיעלם? הוא כל הזמן כאן. אתה הוא זה שהפסיק להרגיש אותו. הוא כאן. תמיד."

יהודה מביט סביב.

- "היכן הוא?"

ברוך: "כאן"

יהודה: "אם כך, למה איני מרגיש אותו? למה?!"

ברוך: "תמשיך לעשות עבודה פנימית, ויום אחד הוא לא ייעלם יותר, מפני שתהיה כמותו."

ברוך מביט לתוך עיניו של יהודה.

- "נותן ואוהב. הרי אתה רוצה בכך?"

יהודה ( נאנח): "מאוד"

ברוך: "ולא תיסוג לאחור?"

יהודה: "אף לא פסיעה אחת."

ברוך שותק. הוא מניד בראשו.

- "אתה תהיה גדול, יהודה." הוא אומר לבסוף. "אני רואה את זה. רק זכור תמיד את המסקנה שלך – היא מדויקת להפליא. אתה תמיד עטוף באהבה, כמו עובר ברחם אימו. אתה שומע יהודה?"

- "אני שומע."

- "העובר אינו חושב על עצמו. וגם אתה, אל תחשוב על עצמך. לא לחשוב על עצמך – זה העיקר."

ברוך מביט ביהודה, ופתאום לוקח נשימה עמוקה וקולנית.

- "הייתי שותה עכשיו, ורוקד בעבורך, ושר."

יהודה: "מה היה הניגון ששרת? שמעתי ניגון. והכרתי אותו."

ברוך: "או, זהו ניגון גדול. 'מדרכי יוסף' שמו. שרנו אותו, רעבים וקפואים מקור, בקוצק."

יהודה מנסה להיזכר בו, אך ללא הצלחה.

יהודה: "ידעתי אותו, אבל כעת שכחתי."

ברוך מתחיל לשיר.

יהודה מצטרף בזהירות.

שני הקולות שלהם נישאים מעל לעיירה, מעל ליער, מעל לכביש הרצוץ, מעל ליהודה שפוסע בו לבדו, מעל לוורשה, מעל לרובע היהודי...

ורשה. הרובע היהודי.

פניהם של העוברים ושבים...

אנשים פוסעים על המדרכה הרטובה.

אותו כנר משוגע מנגן על מיתר אחד. הוא הזדקן, ופניו התכסו קמטים.

אותו הרוכל מוכר נקניק, תוך שהוא מגרש בעצלנות את הזבובים.

דבר לא השתנה ברובע היהודי.

דבר אינו מרמז על הצרה שעומדת בפתח.

יהודה פוסע ברחוב ראשי.

הוא הולך, מביט על הדרך, ואינו מבחין בשלוליות ובבוץ...

הוא שומע את אותה מנגינה.

אך הנה היא משתתקת.

יהודה פונה לרחוב פינתי.

ופתאום יד כלשהי עוצרת אותו...

יהודה מרים את עיניו.

לפניו עומד בחור חילוני צעיר.

- "אתה מזהה אותי?" הוא שואל.

יהודה ( מרכז את מבטו): "יענק'לה?"

יענק'לה: "האחד והיחיד. אבל לא יענק'לה, לא. שמי הוא יאן. יאן טרלצקי – אזרחה החופשי והמשוחרר של פולין הגדולה."

יהודה ( מחייך): "שלום לך, אזרחה החופשי של פולין."

יאן: "אני מזהה אותך. עדיין חכם ומתוחכם כמו בעבר ( סוקר את יהודה במבטו). ככה אנחנו צריכים אותך. ( מניח את ידיו על כתפיו של יהודה). יהודה, אני זקוק לשעה מזמנך."

יהודה: "אין לי דקה ( בחופזה). עלי לכתוב דבר מה. בדחיפות!"

יאן: "אז, חצי שעה..."

יהודה: "סלח לי, אני חייב ללכת."

הוא מנסה ללכת, אך יאן נעמד בדרכו.

יאן: "גם אם זה יהיה במחיר חברות העבר?"

יהודה: "גם אם זה במחירה."

יאן ( עוצר אותו בעדינות בכתפו): "אם כך, אומר לך בפשטות ובקצרה: אנחנו, המפלגה הסוציאל דמוקרטית של פולין, מחכים לך אצלנו. שוויון לכל בני האדם על פני האדמה – אלה העקרונות שלנו!"

יהודה מביט פתאום בעניין ביאן.

יאן: "אנחנו, מפלגה של חבר'ה צעירים. בקרבנו בוער רעיון אחד. אין בינינו לא מהגרים ולא פולנים, לא נוצרים ולא יהודים. לא. איננו מאוחדים על ידי אינטרסים צרים ולאומיים. מטרה גדולה הרבה יותר מאחדת בינינו – איחוד העולם. מה דעתך על כך?"

יהודה: "זה רעיון נעלה."

יאן: "ידעתי שתאמר זאת... תמיד הרגשתי אותך."

יהודה ( פתאום בלהט): "זה רעיון גדול, משום שיש לו שורש גדול, יענק'לה."

יאן: "כמובן! האהבה והשוויון יאחדו את כולם! ( בשמחה) ידעתי שתהיה איתנו! אני כל כך מאושר! ( מחבק את יהודה)."

יהודה: "משום שהבורא, יענק'לה, הוא השוויון והאהבה!"

יאן: "יהודה, בוא נניח את זה בצד."

יהודה ( בלהט גדול עוד יותר): "אבל זה כך, יענק'לה! האמן לי! וזה הדבר החשוב ביותר!" יאן: "זה הדבר הכי (!) פחות חשוב! ( מרים את קולו) עזוב את כל הפנטזיות שלך. הבורא שלך אינו אלא המצאה, טריק פסיכולוגי של אבות אבותינו הרמאים! הכול נתון בידי האדם, יהודה, ואין שום אלוהים!"

יהודה: "יאן, תקשיב לי..."

יאן: "לא, תקשיב אתה לי. אתה יודע מדוע באתי אליך? מכיוון שאני זוכר את הרגע ההוא, שבו המחשבה הזאת הופיעה בי לראשונה. אתה עוררת אותה בי, יהודה. אתה זוכר, איך שאלת אז את המלמד בכיתה: 'היכן הוא?' אתה זוכר איך אמרת: 'אם איני יכול לחוש בו, משמע שהוא לא קיים...' זוכר?"

יהודה: "אני זוכר. באמת צריך להרגיש אותו. ואפשר לעשות את זה. זה אפשרי. וזה הכרחי!"

יאן: "עצור! תן לי לסיים! אתה החרבת את העולם היהודי הקטן שלי. ואני מודה לך על כך... בדיוק בגלל זה הגעתי אליך עם הצעה להצטרף אלינו."

יהודה: "אבל תבין..."

יאן: "זהו! איני רוצה לשמוע אותך יותר. אתה איתנו או לא?"

יהודה שותק.

יאן: "למה אתה שותק? אני מצפה לתשובה."

יהודה: "אתם לא תצליחו..."

יאן: "מה אמרת?"

יהודה: "בלי הבורא, יענק'לה... דבר לא יצליח."

יאן ( פאוזה. הוא נאנח. מביט ביהודה): "חבל. חבל מאוד. חשבתי שתבין אותי... (בהחלטיות) סלח לי. כעת אני ממהר."

יאן מסתובב על עקביו ומתחיל להתרחק במהירות.

יהודה מביט לעברו ורואה כיצד הוא מתרחק.

ופתאום הוא מתחיל לרוץ אחריו.

הוא משיג אותו והולך לצידו, מנסה להסביר לו דבר מה, אבל איננו שומעים דבר...

יהודה מנופף בידיו, ומדבר ללא הרף.

יאן אינו מצר את צעדיו, ומתקדם לעבר הרחוב הראשי.

יהודה מתחיל לפגר אחריו.

יאן צולל אל תוך רחוב סואן ומלא אנשים.

חדרו של יהודה. לילה.

נר דולק על השולחן. ספר פתוח מונח לפני יהודה.

יהודה קם וניגש אל החלון.

אורות ספורים דולקים בכמה חלונות.

אביו נכנס בשקט לחדר.

הוא מתיישב בפינה.

שמחה: "אני מפריע?"

יהודה מסתובב אליו.

שמחה: "בגרת מאוד, יהודה. במיוחד בשבועות האחרונים..."

יהודה מביט באביו.

מבלי לענות לו הוא ניגש לשולחן, מתיישב ומתחיל לכתוב משהו...

שמחה: "הנה, הנה. בגרת, והתרחקת מאיתנו. אתה שומע אותי יהודה?"

יהודה ( ממשיך לכתוב במהירות): "סלח לי, אבי. יש לי מעט מאוד זמן..."

שמחה: "יהודה, כולנו בכל זאת אנשים קרובים אליך... והייתי רוצה לומר לך..."

יהודה ( מרים את ראשו במהירות): "אבא, אין לך מושג עד כמה לא חשוב כל מה שאתה עומד לומר לי עכשיו. כל רגע בלילה הזה שווה ערך לחיים שלמים."

שמחה: "הרב פלדמן הזהיר אותנו שכך יקרה. אתה מפסיק להיות בננו. אתה מפסיק להיות יהודי..."

יהודה מפסיק לכתוב ומסתובב אל אביו. על פניו הבעה של צער עמוק.

יהודה: "בעבור הבורא כולם מאוחדים."

שמחה: "לא אתן לך ללכת מחר לברוך שלך."

יהודה: "לא תוכל עוד לעצור דבר, אבא."

שמחה קם בחדות ויוצא מן החדר.

הוא טורק בחוזקה את הדלת.

הקיר נרעד מעוצמת הטריקה.

יהודה מביט על הדלת מספר רגעים.

ופתאום, הוא מוצא את עצמו שוב במרכז הגן הפורח.

רק לרגע אחד.

ובאותו הרגע, הוא שומע את קולו הרגוע של ברוך:

- "הגן הזה הוא בתוכך... אתה כבר מבין את זה, בני. זהו גן הרצונות שלך."

הענפים זזים מצד לצד. העלים נרעדים.

- "וכולם מכוונים לבורא."

השלווה אוחזת ביהודה. הוא לא חווה דבר דומה מעולם.

הוא יושב בחדר.

המנורה מרצדת.

הספר פרוס לפניו.

מתוך החלון הפתוח חודר פנימה אור של ערב.

בוקר.

יהודה פוסע בדרך כפרית שמובילה לביתו של ברוך.

כבר ממרחק יהודה רואה את מורו. ברוך יושב בבדידות על מפתן ביתו.

קרני השמש מסנוורות את עיניו.

הוא נראה זקן בהרבה ורגוע מאוד.

יהודה מתיישב לצידו.

קולו של יהודה: "מדוע אינך יוצא אף פעם אל האור?"

ברוך: "אתה קורא לזה אור? איזה אור הוא זה? בעבורנו האור הוא הלילה. הלילה, הספרים, כל כסילי העולם הזה ישנים, ואיש אינו מפריע לך לחשוב על האור. ואז מגיע האור..."

ברוך מנסה לקום, אבל לא מצליח.

רגליו הצנומות מתקשות לעמוד בעומס.

ברוך: "בכל זאת, הרבה יותר טוב בחוֹר שבו אני חי. תן יד."

יהודה עוזר לברוך לקום ותומך בידו בעדינות.

הם הולכים ביער באיטיות.

הם נכנסים לחורש של אורנים גבוהים, והשקט עוטף אותם.

הדשא מתנועע ברוגע, והציפורים שורקות, כמו מברכות אותם בבואם...

חיפושית מטפסת על ענף גבוה, מניעה במהירות את רגליה הקטנות.

פרעוש קטן מתנדנד על טיפת טל.

פטרייה מגיחה מבין המחטים הרטובות...

ברוך מסתכל על כל זה ולוקח נשימה עמוקה:

- "לו אפשר היה לחיות כך. ללא שנאה."

יהודה: "טוב כאן..."

ברוך ( פתאום, בחדות): "מה אמרת?! טוב, זה כשרע! רק מהרע אתה קורא לבורא! כשטוב לך, אינך זקוק לבורא!"

יהודה ( מהורהר): "איך אוכל להסביר זאת לאנשים, לאלו שרע להם? שרע זה בעצם טוב?"

ברוך: "לא תוכל. הם יחשבו שאתה משוגע."

יהודה: "איך אפשר להסביר שרע, רק בגלל שאיבדת את הקשר עם הבורא?"

ברוך ( בבוז): "מה?! מה אמרת?! אתה רוצה להסביר את זה להם?! הם הרי לא ישמעו אותך ( דופק באצבעו על אוזנו), אין להם עם מה לשמוע אותך! הם חיים על פי חוק אחר! החוק שלהם הוא אנושי – לחטוף! ואתה מספר להם על בורא כלשהו ועל חוק שלו?! על נתינה?! לא. לאאא, יהודה... רק מכות יגרמו להם להבין שעליהם לחיות אחרת. אי אפשר להימנע מייסורים, יהודה."

יהודה: "אפשר"

ברוך: "ואני אומר שאי אפשר!"

יהודה: "ואני אומר שאפשר!"

ברוך ( בקול רם יותר): "ואני אומר שאי אפשר!"

יהודה ( בקול רם עוד יותר): "ואני אומר שאפשר! אפשר גם בלי כאב וייסורים, אפשר! אפשר להסביר שהוא מצפה לנו שם... באושר האדיר... שהוא מוביל את כולנו לאושר... אפשר!"

ברוך לא עונה. הוא מביט ביהודה בעייפות.

יהודה: "תקשיב..."

הוא מתהלך הלוך ושוב לפני ברוך.

- "אם נסביר להם בפשטות, שיש רק כוח אחד בעולם, רק חוק אחד – החוק שלו, חוק האהבה לזולת. ושזהו טוב גדול. אלא שבדרך לטוב הזה ניצב הרע – האהבה לעצמנו. ושהיא הסיבה לכל הצרות שלנו. אם נתקן אותה, הצרות ייפסקו."

ברוך: "הם לא ישמעו. ( בעייפות) כל הניסיונות שלי..."

יהודה ( עוצר לפניו): "צריך לנסות עוד ועוד..."

ברוך: "הם לא ישמעו!"

ברוך מתנדנד על רגליו הדקות ומנענע את ראשו הגדול.

- "הגופים לא חשובים לו, יהודה. אינך יודע?! הבורא מדבר עם הנשמה. ולא עם הגוף! לשם מה הוא זקוק לגוף שלך, המלא ברצונותיך המוזרים – אתה רוצה להיות רב גדול, לדעת את התורה בעל פה! להתפרסם... להרוויח כסף... לאכול טוב! לישון שינה מתוקה! אנחנו חיים למען עצמנו יהודה, ואילו הוא חי לשם כולם. אנחנו אוהבים רק את עצמנו, והוא אוהב את כולם!... ( בעייפות ובכאב) אתה מבין שאין כל קשר בינינו? ( פורס את ידיו לצדדים) הוא לא קיים."

יהודה: "ומתי הקשר הזה יופיע?! הוא הרי יופיע, לא?!"

ברוך: (בשקט רב. בעייפות רבה): "כשנבין שהוא לא נמצא. וגם לא יכול להימצא. אז הוא יופיע! ( נאנח בכאב ופורס את ידיו לצדדים). כשאנחנו מגיעים לייאוש... כשאנחנו ממלאים את ליבנו בדמעות, ומבקשים, מבקשים שהקשר הזה יגיע... 'נו, לפחות לזמן מה, לפחות לשנייה...' כשאנו מתחננים בכוחותינו האחרונים, משום שאחרת, אין משמעות לחיים!"

הוא משתתק ומביט ביהודה באפיסת כוחות.

- "אז מגיעה התפילה..."

הוא לוקח נשימה עמוקה.

- "מעומק הלב. ובתשובה לתפילה הזאת... נפתחים שערי הדמעות. ואתה מתחיל להרגיש אותו, ואתה מבין סוף כל סוף מה זה. ואתה בוכה. ב ו כ ה, אבל הפעם מאושר. ואז הכול שב על מקומו בשלום."

יהודה ( בהתפעלות): "זה בדיוק מה שאסביר להם. והם יבינו. אני יודע שהם יבינו אותי. אני בטוח. הרי איש אינו רוצה לסבול."

ברוך מביט ביהודה.

רגליו מתקפלות לפתע, אבל יהודה מספיק לתפוס אותו לפני שייפול.

ברוך מתיישב בעייפות על גזע עץ כרות.

יהודה ( בחשש): "אתה חש ברע? להחזיר אותך הביתה?"

ברוך: "לא. טוב לי."

יהודה מתיישב ליד ברוך.

הוא מלטף את ברוך בעדינות בגבו, כאילו היה ילד.

ברוך: "יהודה..."

יהודה: "מה, ברוך?"

ברוך: "אסכים עם מה שאמרת בתנאי אחד בלבד... ( מביט בו בריכוז) אם תאמר לי שדיברת איתו על זה. דיברת?"

יהודה ( מהנהן בראשו): "כן, דיברתי."

ברוך מחייך פתאום בשמחה.

- "והוא בירך אותך?"

- "כן, הלילה."

יהודה אומר את הדברים ומרגיש שוב את הגן הפורח. הוא ממלא את כל האופק, עד להרים הרחוקים.

- "הנה הוא," לוחש יהודה.

הוא עומד על מקומו, מפחד לזוז.

- "אתה זוכר את החוקים?" שומע יהודה את קולו של ברוך.

- "כן" עונה יהודה.

- "כל הכבוד" נשמע קולו הרגוע, הזקן. "כאן איש אינו חושב על עצמו. גם אני לא."

קרן אור משחקת על ענף של עץ גדול מימין ליהודה. [9]

לפתע משהו מושך את תשומת ליבו.

- "לא צריך," נשמע קולו של ברוך.

אבל ברוך כבר פוסע לעבר העץ.

"יהודה!" נשמע קולו של ברוך.

אבל ברוך כבר מזהה חפץ בוהק כלשהו. הוא נוגע בידו בגזע העץ.

- "אינך שומע אותי, בני..."

יהודה מניח את רגלו על הענף התחתון של העץ.

- "נו, נראה שאין מה לעשות," נשמע קולו המתרחק של ברוך. "כפי הנראה, עליך לעבור הכול בעצמך."

הרוח גולשת על הדשא, מכופפת אותו תחתיה.

יהודה מתמתח מעלה ומתקדם על הענפים כמו היו מדרגות של סולם.

הרוח מתחזקת.

יהודה מנסה להגיע לחפץ המנצנץ שנמצא במרומי העץ.

הרוח הופכת לסופה.

הציפורים דואות מעלה.

עננים מכסים במהירות את השמים.

יהודה אינו מצליח לאחוז בענף ונופל מטה, על הדשא.

הבזק של אור.

יהודה כבר רץ בשדה.

מאחור נשמעים קולות הנהמה של הסופה והמים.

יהודה מסתובב לאחור תוך כדי ריצה, ורואה מרחוק עמוד מים שמכלה את גן העדן.

לפניו הוא רואה בקע בין הסלעים.

ממטרי גשם עזים ניתכים על האדמה. [.10]

היער ליד ביתו של ברוך.

יהודה הולך במהירות לאורך עצי האורן.

הוא עושה סיבובים וחוזר על עקבותיו.

והנה הוא כבר רץ.

ברוך עוקב אחריו בתשומת לב גדולה.

ברוך: "החזק מעמד, בני... החזק מעמד!"

הבזק של אור.

זרם של מים עוקר עם שורשיו עץ עתיק ועצום ממדים שעומד במרכז הגן, הופך אותו על פניו ונושא אותו בעקבות יהודה.

יהודה צולל ברגע האחרון אל תוך הנקיק שבין המערות.

הוא שומע את קולו המתפעם של ברוך:

- "אתה נולד!"

המים מתנפצים בקול נורא על הסלע, וחודרים אל הנקיק.

המים סוחפים את יהודה, הופכים אותו, מכים בסלעים ונושאים אותו קדימה...

שוב חוזר היער.

יהודה רץ ביער, נוגע בידו בגזעי העצים.

ברוך ( לוחש): "אתה נולד, בני, נולד!"

הבזק של אור.

יהודה מוצא את עצמו מתחת למים.

גזע עץ ענק עף לכיוונו.

צמרתו המחודדת מכוונת בדיוק ליהודה.

יהודה סוגר את עיניו מרוב אימה.

העץ העצום מסתובב, ואל מול יהודה נפער חללו השחור, שמידותיו כמידות אדם...

יהודה נבלע בתוכו.

ביער.

יהודה קופא לפתע על מקומו.

ברוך מרים את ידו, אבל הוא אינו מסוגל לומר מילה.

הבזק של אור.

עץ נוסף מסתובב בזרם המים, נכנס עם הטריז אל תוך העץ העצום שבלע את יהודה, וסותם את פתחו.

משתרר שקט.

ועלטה.

בתוך היער.

יהודה עומד, כשפניו ספונות בתוך גזעו של עץ אלון עתיק.

סנאי מציץ מתוך אותו העץ.

ברוך עומד לידו, ומלטף את יהודה בגבו, כאילו היה ילד.

הם שותקים ארוכות.

יהודה אינו מצליח לחזור לעצמו.

- "אני יודע, בני, אתה תעמוד בכל זה," אומר לבסוף ברוך. קולו מרגיע.

- "אשתדל," משיב יהודה.

- "לא תשתדל, אלא תחזיק מעמד!"

ברוך מביט בפניו של יהודה, שעדיין שרוי תחת הרושם של המאורע שחווה.

- "אתה תקום ותיפול – זה הכרחי," אומר ברוך. "בלי חושך אין אור. בלי הלילה לא מגיע היום. [11]"

- "אני מבין. אבל קשה לי מאוד," עונה יהודה.

- "עברת את השלב הראשון. זהו השלב החשוב ביותר." אומר ברוך. "כעת החל תהליך הזיכוך. אתה הרי מבין, בני, שזה הכרחי... [12]"

- "אני מבין."

- "אתה הרי מבין שלא תוכל לחיות למען עצמך, בשעה שהוא חי בעבור כולם."

חיוך דק מופיע על פניו ברוך.

הוא מביט בפניו של יהודה.

- "לחיות למען עצמך זה דבר מלוכלך כל כך..."

- "אני מבין," אומר יהודה. "אני מבין."

- "ומהלכלוך הזה, בני," עונה ברוך. "עלינו להתנקות."

יהודה לוקח נשימה עמוקה.

יהודה: "לו אפשר היה לעשות זאת בבת אחת. לקלף מתוכי בבת אחת את הכול."

ברוך: "אי אפשר לעשות זאת בבת אחת. הבוקר אינו מגיע בבת אחת. הבוקר מפציע באיטיות, בני. אבל אתה תראה שתצליח בכול."

יהודה: "וכמה זמן זה..."

ברוך: "יימשך? עד שתהיה כמוהו. אין בו ולו מחשבה על עצמו. כבר הבנת את זה. גם אתה תהיה כזה. אתה תחזיק מעמד, בני, אני יודע. אתה תחזיק מעמד..."

יהודה ( בהחלטיות): "אני אחזיק מעמד, ברוך."

ברוך מחייך.

- "כל הכבוד!" הוא אומר. "חסר לך שהיית אומר משהו אחר. אלפי חכמים ענקים, יהודה, מביטים בך בתקווה. הם היו מוכנים שיחתכו אותם לחתיכות, שיקרעו אותם לגזרים, רק כדי להרגיש את מה שהרגשת אתה. והוא בחר בך, ולא בהם. לך אליו, בני, לך... פרוץ. התפלל. שבור. דרוש. צעק. רק אל תעצור."

יהודה: "אני הולך אליו, אני שועט לעברו, ברוך."

הבזק של אור.

זרם של מים מעיף ומסובב באוויר את גזע העץ הענק והסתום, שיהודה נמצא בתוכו.

"נכנסת לתיבה, בני," נשמע קולו של ברוך מבעד לרעש המים. "לתיבה שבתוכך. [13]"

עץ ענק עם גזע שתקוע בתוכו כמו מפרש, עף מצד לצד בנקיק.

- "עכשיו החזק מעמד, בני, ושמור על עצמך. ועלינו."

ושוב היער.

הדשא זז מצד לצד.

ברוך שותק.

הוא מכווץ את עיניו ומעביר את מבטו מיהודה אל מעבה היער.

הוא מסתכל על דבורה שעפה מפרח לפרח.

ברוך: "טוב כאן... נקי. חפש לך מורה אחר, יהודה."

יהודה מרים אליו את עיניו.

הוא לא עונה.

ברוך: "אין לי יותר מה ללמד אותך. מכאן ואילך, נשמתך תלמד אותך."

יהודה: "היכן אוכל למצוא מורה אחר?"

ברוך: "חפש. בקש. אם תבקש, הוא יתגלה בפניך... הבורא לא יעזוב אותך כעת. נראה שהוא החליט לקחת אותך ברצינות. זמנים חדשים לפנינו. זמנים שאנשים כמוני כבר לא מתאימים להם."

יהודה: "ללוות אותך לביתך?"

ברוך: "לא. אני אשב כאן, על הגזע. אקשיב לדממה. אולי אבין דבר או שניים."

יהודה קם.

יהודה: "עלי ללכת."

ברוך: "לך."

יהודה מסתובב ומתחיל ללכת במהירות לעבר הכביש.

ברוך מביט לעברו, וקורא אליו.

- "יהודה!"

יהודה אינו שומע אותו.

- "אל תחזור לכאן יותר! אסור לך לחזור לכאן יותר!"

הוא מגביר את צעדיו. כמעט רץ.

- "אבל אני אצפה לך," לוחש ברוך. "תלמידי הגדול... ומורי..."

ורשה. רחוב ראשי בעיר.

יהודה פוסע במהירות ברחוב, מביט תחת רגליו.

ראשו מלא מחשבות.

הוא אינו מביט באיש.

צילומים דוקומנטריים של נשף תחפושות ענק בארמון החורף בסנט-פטרסבורג.

מירוץ האופניים הראשון של "הטור דה-פראנס".

ארה"ב מכירה בעצמאותה של פנמה.

הפגנות קומוניסטיות ראשונות בפולין.

[1] האצילות – מהמילה "אצלו", ברשות הבורא. אחד מחמשת העולמות שמרכיבים את המציאות. נקרא גם "עולם התיקון".

[2] המקובלים נוהגים להשתמש במילה "השפעה" במשמעות של להעניק שפע, כדי להביע את יחסו של הבורא כלפי האדם ואת היחס שעל האדם לבנות כלפי בוראו.

[3] קוצק היא עיר קטנה בפולין, שבה נוסדה קבוצת המקובלים של רבי מנדל.

[4] לעזוב את הגוף פירושו לעזוב את רצונותינו האגואיסטיים וללכת בעקבות רצונותיה של הנשמה. "גוף" בחכמת הקבלה אינו כינוי לגוף הביולוגי אלא לאגואיזם השולט באדם.

[5] בתוכך – האדם הוא עולם קטן, וכל העולמות נמצאים בתוכו. זהו מושג קבלי מרכזי, לפיו האדם משיג את כל המציאות בתוכו. כאשר רצונות האדם מתחלפים מאגואיסטיים לאלטרואיסטיים, גם העולם החיצון משתנה. האדם מתחיל להרגיש את האחדות, השלווה והאהבה, את הבורא בתוכו.

[6] הגן שבתוך האדם – תכונת ההשפעה והאהבה לזולת.

[7] מרדכי יוסף הוא שמו של ניגון שנשמע מפי המקובל הגדול, רבי מנחם מנדל מקוצק, בזמן התרוממות רוח אדירה.

[8] נחש הוא מחשבה אגואיסטית שחדרה לפתע לרצון אלטרואיסטי וטהור.

[9] עץ היא תכונת האהבה וההשפעה שבאדם. כאשר משתמשים בתכונה הזאת למען האחרים, נאמר שהאדם נמצא ב"גן עדן", אך כאשר מתשמשים בה לטובת עצמנו בלבד, חוקי גן העדן מופרים והאדם מגורש מתוכו.

[10] גשם שהופך למבול – הגשם היא תכונת ההשפעה שבאדם, תכונת הבורא שבו. הגשם הופך למבול כשהאדם רוצה להשתמש בו לשם מילוי עצמו, ולא למילוי האחרים.

[11] נפילה – כשמתווסף לאדם שמשתוקק לרוחניות רצון אגואיסטי שהוא לא מסוגל להתמודד איתו, הוא נופל לתוכו ומתחיל לחיות למען עצמו. עליה – כשהוא מתקן את הרצון האגואיסטי הזה ומתעלה מעליו. חושך – שליטת האגו על האדם שמסתיר מפניו את הבורא ואת העולם הרוחני. אור – התגלות תכונת ההשפעה והאהבה באדם, ששוב מאפשרת לאדם לגלות את העולם, את הבורא.

[12] זיכוך – ניקוי הלכלוך, עבודה על תיקון הרצון האגואיסטי. קבלה בכוונה להסב הנאה לאחרים, לבורא.

[13] תיבה – מערכת סגורה של רצונות בתוך האדם, שמכוונים רק להשפעה ואהבה. האדם נותר איתם. הוא, כביכול, מתעלה מעל האגו ומטביע לזמן מה את שאר רצונותיו, כלומר, לא משתמש בהם. כך הוא שט בתיבה שלו, מוגן בתוך המחשבות המטהרות שלו.

חזרה לראש הדף
Site location tree