אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / המקובל / חלק ח'

חלק ח'

ורשה.

הרב אשלג הולך במהירות ברחוב.

הרוח החזקה מרימה אל על את קצות מעילו.

רצף תמונות דוקומנטריות של רוסיה באותן השנים.

המהפכה הבורגנית.

אלכסנדר פיודורוביץ' קרנסקי וחברי הממשלה הזמנית מחייכים למצלמה.

ארצות הברית.

מנהל אולפני ויקטוריה מציג לראווה את תקליט הג'אז הראשון בהיסטוריה שהוקלט על ידי תזמורת ה"אוריג'ינל דיקסילנד ג'אז בנד" (ODJB).

ברלין, תחנת רכבת.

כמה אנשים נכנסים לקרון משא, ולפני שהוא נסגר אנחנו רואים לרגע את פניו של לנין הצעיר.

רחוב בוורשה.

הרב אשלג עוצר במרכז הרחוב ומביט בענן השחור שדומה לאי התלוי מעל לעיר.

בצד השני של הרחוב רץ אדם.

הוא עובר להליכה ולאחר מכן עוצר.

הוא מסתכל על הרב אשלג ולא מתקרב.

הרוח מעיפה את הכובע של הרב אשלג לכביש.

הרב אשלג מנסה לתפוס את הכובע אך ללא הצלחה.

הכובע מתגלגל לצד השני של הכביש.

האדם שעומד שם תופס אותו ומושיטו לרב אשלג שמגיע אליו בריצה.

זהו יאן.

יאן: "תהיתי אם לגשת אליך או להשאיר אותך עם האלוהים שלך. אבל האלוהים שלך קרע ממך את הכובע שלך, והכול נפתר. לנין מגיע לעיר. שמעת עליו?"

הרב אשלג: "אפילו קראתי חלק מכתביו."

יאן: "ומה דעתך?"

הרב אשלג: "הוא אדם חכם."

יאן ( מחייך): "חכם? הוא גאון! אתה יודע מה קורה עכשיו ברוסיה?"

הרב אשלג: "מהפכה"

יאן: "פורצת שם שריפה. היא מתחילה ברוסיה ולאחר מכן היא תבעיר את כל העולם. אתה רוצה שאביא אותך לפגישה עמו? זה קורה ממש עכשיו. קח בחשבון שזו ההזדמנות האחרונה שלך. תגיד כן..."

הרב אשלג: "כן"

יאן והרב אשלג פונים לרחוב הצדדי הקרוב.

הם מתקרבים לבניין גס ואפרורי.

ארבעה גברים חמורי סבר מקיפים אותם מיד.

יאן: "הוא איתי."

אחד הבחורים כמו מתעלם מדבריו של יאן, ומתחיל לערוך חיפוש על הרב אשלג.

לאחר מכן זז הצידה ואותה הבעה חמורה על פניו.

הבחור: "היכנס!"

דירה חשאית.

מאחורי השולחן יושב לנין.

הוא אמוציונלי מאוד. פתוח. מורגש כי יש לו כריזמה אדירה.

כל הנוכחים מסתכלים בו בהתפעמות.

החדר מלא אנשים צעירים.

הרב אשלג בבגדיו המסורתיים בולט מאוד מבין כולם.

לנין: "דורשים מאיתנו לעשות מעשים ולא להתפלפל. עלינו להפיל את הממשל הבורגני הכבוי ולהעלות את דגל הצדק. עלינו ליצור את המדינה הראשונה בעולם ששייכת לעובדים ולאיכרים! זו משימתנו היום, חברים."

כולם מוחאים כפיים.

יאן: "חברים, שקט. אנא מכם, שקט. אל תשכחו שלעת עתה זו עדיין אינה פולין קומוניסטית אלא פולין הבורגנית, וכעת הכלבים מרחרחים ומחפשים אחר החבר לנין בכל רחבי ורשה..."

לנין: "על מדינה כזו של שוויון וצדק חלמו כל דורות המקופחים. מפעלים, בתי חרושת ואדמות יעברו לידי העובדים והאיכרים. אנחנו ניצור את משטרת העם שלנו, את צבא העם האדום שלנו; המפלגה שלנו תיקרא המפלגה הקומוניסטית של העובדים והאיכרים, והיא תילחם למען חופש, שוויון ועצמאות למקופחים בעולם כולו."

אנחת התפעלות שקטה מתגלגלת בין המאזינים.

הרב אשלג מרים את ידו...

לנין: "כן, החבר בלבוש הדתי."

הרב אשלג: "הרעיונות שלך קרובים מאוד לליבי."

לנין ( לכולם): "בדרך כלל הכמרים שלנו פוגשים אותי בכידונים, וכך גם הרבנים שלכם!"

הרב אשלג: "אתה מדבר על שוויון, אחווה, אהבה – אין דבר נעלה מזה."

לנין ( לכולם): "אתם רואים, מסתבר שיש גם רבנים מתקדמים. אני מקשיב לשאלתך."

הרב אשלג: "שאלתי היא, מי יבנה את החברה הצודקת הזאת?!"

לנין: "המקופחים. האנשים שיודעים חוסר צדק מהו."

הרב אשלג: "ומה יהיה על הבורגנים?"

לנין: "או שהם יסורו למרותנו וישרתו את המדינה הצעירה, או שניאלץ לנקוט בכוח... מה לא מוצא חן בעיניך? אני רואה שמשהו לא מוצא חן בעיניך..."

הרב אשלג: "הדבר יביא לשפיכות דמים ולחוסר צדק גדול עוד יותר..."

לנין: "נו, שמעתי את זה כבר פעמים רבות, ובדיוק את זה אני מכנה בכי וקשקושים."

יאן ( לוחש לרב אשלג): "סתום את הפה!"

הרב אשלג: "במוקדם או במאוחר העובדים והאיכרים שלכם יתחילו לגנוב, לרצוח, לשנוא. זה לא יקרה מיד... אבל זה בהכרח יגיע לידי כך."

לנין: "שטויות! נקים מערכת חינוך חדשה, קומוניסטית, שמבוססת על דוגמאות של שוויון וצדק..."

הרב אשלג: "אין צדק על פני האדמה, וגם לא יכול להיות."

לנין: "מה אתה אומר...?"

הרב אשלג: "האדם אגואיסט מטבעו. כדי שהוא ישתנה נחוצה התערבות של כוח אחר."

לנין: "אלוהים?"

הרב אשלג: "אתה יכול לקרוא לזה אלוהים... אני מכנה אותו חוק הצדק העליון, או חוק האהבה. הוא קיים. הוא מקיף אותנו. הוא – החוק של כל המציאות... צריך רק לדעת איך לפנות אליו. זה הכול..."

לנין: "מאין אתה מביא את זה?"

הרבאשלג: "אני יודע."

לנין: "קראת את זה באיזה מקום?"

הרב אשלג: "יש ספר שמדבר רק על זה – ספר הזוהר."

לנין: "תן לי לקרוא אותו."

הרב אשלג: "זה דורש הכנה מקדימה."

לנין: "ארוכה?"

הרב אשלג: "כמה שנים."

לנין: "יקירי, יש לי השכלה טובה. אשתדל להבין."

הרב אשלג: "הדבר בלתי אפשרי. לא ניתן להשיג את החכמה הזאת בעזרת השכל בלבד."

לנין: "איך היא מושגת, אם כך?"

הרב אשלג: "עם הלב. צריך להכין את הלב לקריאה בספר הזה. בדיוק כפי שצריך להכשיר את הלבבות למדינות נכונות."

לנין: "אז מה אתה מציע לעשות?"

הרב אשלג: "לתקן את הלב... להפוך אותו מאגואיסטי לאוהב הזולת. אדם אינו יכול לעשות את זה בעצמו, אבל יש שיטה, יש דרך שמאפשרת לאדם למשוך עליו את הכוחות שמתקנים אותו..."

לנין: "טוב, הגיע הזמן לזוז ( פונה אל יאן), נכון?"

יאן: "הגיע הזמן, החבר לנין."

לנין ( קםופונה לרב אשלג): "אני, כבוד הרב, אתאיסט מושבע, ולא מאמין בשום כוח עליון, בשום חוק עליון. אנחנו נגדל את האדם החדש. בכוחות עצמנו. בלי הכוח העליון שלך."

הרב אשלג: "לא תצליחו בכך."

לנין ( לוקחאת כובע המצחייה מהשולחן): "יקירי, תבקר אותנו בעוד כעשר שנים, ואז נדבר..."

הרב אשלג: "הרבה מאוד דם יישפך... והרעיון הגדול יאבד מערכו לשנים רבות... תקשיב..."

לנין מביט לאחור ולא מקשיב לו עוד.

הרב אשלג קם ומנסה לזכות בתשומת ליבו של לנין לרגע נוסף.

הרב אשלג: "הניסוי הזה יהיה נורא."

לנין: "לצערי, אני ממהר מאוד. תשאיר את כל הפרטים שלך אצל יאן, כדי שאתה ואני נוכל לדבר... אולי... פעם..."

הוא מושיט את ידו לרב אשלג. הם לוחצים ידיים.

מיד מקיפים את לנין מספר אנשים.

אחד מהם מניח על ראשו של לנין תחבושת לבנה נגד כאבי שיניים – כאמצעי הסוואה...

לנין מנופף בידו לשלום לכל הנמצאים... ויוצא מהדירה בליווי מספר אנשים.

יאן מתקרב לרב אשלג.

יאן: "חבל. היתה לך הזדמנות להקשיב לאדם הגדול ביותר בתקופה המודרנית..."

הרב אשלג: "חבל שהוא לא הקשיב לי..."

יאן: "אתה מעריך את עצמך יתר על המידה. אני חושב שזו פגישתנו האחרונה."

הרב אשלג: "אני מצטער מאוד שהוא לא הקשיב לי... לא הספקתי... רציתי להגיד לו עוד הרבה..."

יאן: "הוא לא זקוק לדרשות שלך."

הרב אשלג: "אסור לקטוף פרי בוסר, יענק'לה, צריך לתת לו להבשיל! אנשים צריכים לרצות להשתנות, ואז הכול יהיה אפשרי... אז..."

יאן: "המהפכה לא יכולה לחכות! ( בנוקשות) – זה קודם כול. ושנית – אני לא יענק'לה, אלא יאן. זכור זאת... אני חושב שתמצא בעצמך את הדרך החוצה. אני נשאר. היה שלום, קורבן מסכן של הדת... אולי פעם ניפגש..." ( הוא מסתובב, מבלי להושיט את ידו לרב אשלג.)

ומיד מופיע רצף של תמונות דוקומנטריות:

המהפכה הרוסית של שנת 1917.

כיבוש ארמון החורף.

נאומיו של לנין בפני קהל גדול.

טרוצקי דוהר על סוס לבן לפני צבא שמריע לו.

מתחילה מלחמת אזרחים.

הוצאתו להורג ללא משפט של הצאר הרוסי, אשתו וחמשת ילדיו.

הוצאות נוספות להורג בערים המרכזיות ברוסיה.

רעב נורא באוקראינה. טרור בולשוויקי. לנין מביט בשקט למצלמה.

מאחורי גבו אפשר לראות את סטלין הצעיר עומד זקוף.

ורשה.

חדרו של הרב אשלג.

הרב אשלג ( מסתובב מהשולחן): "רבקה!"

רבקה נכנסת. רואים שהיא בהיריון.

הרב אשלג: "רבקה, התכונני. אנחנו נוסעים לארץ ישראל."

רבקה( בהיסוס): "אבל..."

הרב אשלג: "אני רוצה שנצא לדרך מהר ככל האפשר."

רבקה: "תשאיר כאן את תלמידיך?"

הרב אשלג: "הם ייסעו איתי."

רבקה: "עם משפחותיהם, נשותיהם וילדיהם?"

הרב אשלג: "אסביר להם מדוע הם חייבים לעשות זאת, והם יבינו."

רבקה: "אני בחודש השביעי, יהודה."

הרב אשלג: "אני יודע שתחזיקי מעמד."

רבקה ( הפוגה. מנסה לעכל את המתרחש): "אולי נחכה?"

הרב אשלג: "איני יכול לחכות. את נוסעת איתי?"

רבקה: "לא ישחררו אותך. אתה דיין. אתה מורה..."

הרב אשלג: "הם לא יהיו אלה שיחליטו אם לשחרר אותי או לא. יש לי עבודה רבה בארץ ישראל."

רבקה: "יהודה"

הרב אשלג ( קוטע את דבריה): "אם לא אסע... אמות."

רבקה ( בכעס):"אתה אומר לי את זה בכוונה!"

הרב אשלג: "עשיתי כאן כל מה שיכולתי. את נוסעת איתי?"

רבקה: "ומה עם הילדים?"

הרב אשלג: "הם יבואו איתנו."

רבקה: "לא. זה מסע קשה מדי בעבורם."

הרב אשלג: "את תחליטי."

רבקה: "יהודה, רק התחלנו לחיות כמו בני אדם. נדמה לי ש..."

הרב אשלג ( מפסיק אותה): "את זקוקה לזמן רב כדי להתארגן?"

רבקה שותקת.

הרב אשלג: "רבקה?"

רבקה ( מרימה את ראשה ומסתכלת בעיני בעלה): "אני מוכנה. אשאיר את הילדים אצל ההורים. רק ברוך שלום ייסע איתנו."

בית הדין הרבני.

מול הרב אשלג, סביב שולחן ארוך יושבים עשרה רבנים.

ביניהם יושב גם המלמד שמואל.

הם מתדיינים בינם לבין עצמם.

הרב אפשטיין: "הודיעו לנו כי שלוש מאות משפחות מסכימות לנסוע עמך."

הרב אשלג: "אכן כך."

הרב אפשטיין: "עוד הודיעו לנו כי שכרת ספינה בשוודיה כדי להעביר את כולם לארץ ישראל."

הרב אשלג: "כן, הכול מוכן. כולם מצפים להחלטתכם."

הרב אפשטיין ( מתייעץ שוב עם היושבים סביבו. לאחר מכן מתיישר בכיסאו): "כבוד הרב יהודה לייב הלוי אשלג, החלטנו לומר לך את הדברים הבאים – דיין, מורה צדק, אינו יכול לעזוב את קהילתו ולעלות מרצונו החופשי לארץ ישראל. אתה נשאר כאן. זוהי פסיקת בית הדין הרבני של ורשה. ואני מייעץ לך לקבלה."

הרב אשלג: "איני יכול לעשות זאת משום שאיני אדון לעצמי. אני חייב לנסוע וחייב להזהיר אתכם שאעשה כל שביכולתי כדי שכל מי שיוכל, ייסע עמי. אם הדבר היה עולה בידי, הייתי לוקח עמי את כולם."

המלמד שמואל קם ומביט על כל הנוכחים.

המלמד: "עומד לפניכם מחריב קהילה. התרעתי על כך כבר מאות פעמים."

הרב אשלג: "היהודים חייבים לעזוב את אירופה, מהר ככל שניתן. אם הם לא יעשו זאת, הם ישלמו בחייהם ויביאו סבל גדול על כולם."

הרב זילבר: "הקהילה שלנו חזקה מאי פעם. אנחנו מונים שלושה מיליון יהודים, ואנשים מתחשבים בדעותינו!"

הרב אפשטיין: "מדוע אתה הולך תמיד נגד כולם?! לשם מה אתה זקוק למרידות הללו כל הזמן?! מדוע שלא תרסן את גאוותך, שרק מחסלת אותך?!"

הרב אשלג: "וכיצד אסביר לכם את הדבר?!"

המלמד: "מה?! מה אתה רוצה להסביר? את שנאתך כלפינו? כלפי חוקינו? כלפי תורתנו הקדושה?!"

הרב אשלג: "אנחנו, היהודים, מונעים את האור מהעולם. העולם לא יכול לאפשר לנו... לחיות כך."

הרב אשלג משתתק ומביט סביבו.

מתוך השקט נשמע קולו של המלמד.

המלמד: "אתם זקוקים להסברים נוספים? לפנינו עומד פושע, ויש לשפוט אותו!

הרב זילבר: "הרב אשלג, אני מבקש ממך לצאת ולחכות במסדרון להחלטה הסופית של בית הדין... בעקבות הדברים שנאמרו כעת על ידך..."

הרב אשלג יוצא.

לפניו מסדרון ארוך וריק.

מתוך החדר נשמעים קולות שונים.

הרב אשלג מתרחק מדלת... פוסע לאיטו במסדרון...

פתאום הוא מתחיל לדבר בקול רם עם עצמו...

הוא הולך במסדרון ומניף את ידיו באוויר.

המלמד שמואל, הרב זילבר, הרב אפשטיין עומדים על מפתן הדלת ומביטים בו.

הרב אשלג מסתובב ורואה אותם צופים בו.

הרב זילבר: "היכנס, הרב יהודה אשלג."

חדר בית הדין הרבני.

הרב אשלג עומד בפני הרבנים.

הרב אשלג: "הייתי רוצה שתקשיבו לי, משום שהייתי רוצה להוסיף לנאמר על ידי..."

הרב זילבר: "אין צורך. בית הדין החליט לנדות אותך מהקהילה. לקהילה אסור יהיה לבוא במגע עמך. מחר נחתים על הצו את תשעים חברי המועצה הנוספים, והוא יישלח בכל רחבי פולין... אתה חופשי ללכת."

הרב אשלג: "אתם שולחים אנשים לייסורים נוראים. אתם לוקחים על עצמכם את האחריות למה שיתרחש."

המלמד: "מדוע עלינו להקשיב לו? ( פונה אל הרב אשלג) הרי נאמר לך – אתה רשאי ללכת. לך מכאן!!!"

רחוב בוורשה.

אנשים עוברים מול הרב אשלג.

הוא מביט לתוך עיניהם, כאילו רוצה לומר להם דבר מה, או להיפרד מהם.

הוא מתקרב לבית.

מהדלת יוצאים הוריה של רבקה.

אביה מחזיק בידיו את שני ילדיו הישנים של הרב אשלג.

האם בוכה, טומנת את פניה בתוך ממחטה.

הם רואים את הרב אשלג וחולפים על פניו.

הרב אשלג מביט בהם מתרחקים.

לפתע מסתובב אביה של רבקה וצועק לעברו מרחוק:

- "הרסת לה את החיים. אתה יורק על ילדיך. אינך יהודי. אתה נפל! אנחנו מוחקים אתכם מהזיכרון שלנו! לא היתה לנו בת! וגם אתה לא קיים! זהו!"

האם בוכה בקול רם.

האב פוקד עליה ללכת אחריו.

היא מספיקה לומר:

- "רחם עליה... ולו במעט..."

הרב אשלג נכנס לבית.

קירות ריקים. חדר ריק.

במרכז החדר מסודרים מעט מהדברים שנותרו, ועליהם ישן הבן הבכור, ברוך. רבקה קמה לקראת בעלה.

רבקה: "הצלחתי למכור הכול. אמנם בגרושים, אבל בכל זאת מכרתי. אנחנו מוכנים ( מסתכלת בפניו של יהודה). אתה נראה מוזר..."

הרב אשלג: "לא הצלחתי להסביר להם כלום."

רבקה: "דוד וברכה יישארו בינתיים עם ההורים. הם רצו כל כך ללכת איתנו. אבל איך נוכל לקחת אותם..."

הרב אשלג: "אל תדאגי. ניקח אותם אחרי שנסתדר."

רבקה: "אבל הם כל כך רצו ללכת איתנו."

הרב אשלג ( הוא שקוע במחשבותיו): "איני יכול להסביר שום דבר לאיש. לא לחברים,

לא לאויבים, לא למורים. לאיש..."

רבקה: "כל כך קשה לי להשאיר כאן את הילדים."

הרב אשלג: "הם לא מקשיבים לי. אבל איך אסביר להם?"

רבקה: "יש לי תחושה רעה, יהודה."

הרב אשלג: "הם לא מאמינים לי. זה כמו להיכנס שוב ושוב באותו קיר."

רבקה מביטה בו בשקט.

- "איך אסביר להם? איך?"

רבקה ניגשת אליו, מביטה אל תוך עיניו ואומרת בשקט:

- "הסברת להם הכול. הם לא שמעו."

הרב אשלג רואה מולו את פניה של רבקה. היא מרגיעה אותו.

- "פגשתי את הורייך בכניסה," הוא אומר לה לפתע.

- "הם אנשים פשוטים. אל תכעס עליהם," עונה רבקה.

- "איני כועס. אני מבין אותם..."

הוא נכנס לחדר ומביט בקירות הריקים.

רבקה מתכופפת מעל הדברים, קושרת קשרים אחרונים.

על הרצפה שוכבת בובת סמרטוטים קטנה.

רבקה מתיישרת לפתע ואומרת אל גבו של הרב אשלג.

רבקה: "אתה אומר שלא שמעו אותך... אבל הם לא יכלו לשמוע אותך."

הרב אשלג מסתובב אליה.

רבקה: "עליך להבין אותם. הם חיים בעולם הזה, יש להם רצונות פשוטים של העולם הזה – לעבוד, להתפלל, לנהל חיי משפחה, ילדים, נכדים, להישאר יחד, כפי שהיה לאורך דורות... כפי שציווה לנו הבורא... ואתה רוצה לקחת את כל זה מהם..."

עיניה של רבקה מתמלאות דמעות.

רבקה: "והם צודקים בכך שאינם רוצים לתת לך את המעט שיש להם. סלח לי שאני אומרת לך את זה... אבל הם אנשים פשוטים, ואתה ענק... הם לא יבינו אותך, לא יבינו את מילותיך... אי אפשר להתאחד עם הבורא, יהודה, עזוב אותם במנוחה... סלח לי על שאיני איתך עכשיו..."

שקט משתרר בחלל החדר.

נשמעות רק הנשימות הכבדות של רבקה.

היא עוצרת בקושי את הדמעות.

הרב אשלג: "את מצטערת שהתחתנת איתי?"

רבקה: "לעולם לא אצטער על כך."

הרב אשלג מתקרב אליה. מחבק אותה.

כך הם עומדים במרכז החדר הריק.

ערב שקט מעבר לחלון.

רבקה נרגעת בזרועותיו ונצמדת אליו.

נשמעת דפיקה בדלת.

לחדר נכנסים בזהירות תלמידיו של הרב אשלג – יהודים צעירים ומבוגרים.

רבקה זזה הצידה.

התלמידים שותקים ומשתדלים שלא לפגוש במבטם את מבטו של הרב אשלג.

מאחורי כולם מסתתרים חיים ואהרון.

המבוגר מבין התלמידים: "הגענו לומר לך שלא נוכל לנסוע איתך... לארץ ישראל..."

הרב אשלג מביט בהם בדממה.

תלמיד מבוגר אחר: "אנחנו מאמינים לך. אתה מורה גדול. אבל אנחנו לא יכולים לצאת נגד החלטת הקהילה."

הרב אשלג מנענע בראשו, ושותק ארוכות.

קולות: "סלח לנו."

הרב אשלג: "איני יכול לקחת אתכם איתי בכוח... לו הייתי יכול, הייתי נעמד לפניכם על ברכי ומתחנן שתיסעו איתי... אבל אני יודע שלא תקשיבו. הבורא מילא את אוזניכם בשעווה. ( שותק) כולנו נצטרך לעבור ייסורים נוראים, אתם שומעים אותי?"

קול: "שומעים."

הרב אשלג: "ולא מאמינים לי?"

קולות: "מאמינים."

הרב אשלג: "ובכל זאת, אינכם נוסעים?"

המבוגר מבין התלמידים: "איננו יכולים... כאן נמצאים קרובינו. כולנו קשורים מאוד זה לזה. אתה יודע את זה בעצמך, אנחנו יהודים..."

הרב אשלג: "יהודים... ( לאהרון וחיים) ואתם, מה אתם מתחבאים שם מאחורי הגב של חבריכם?"

אהרון וחיים דורכים במקום, לא מסוגלים להרים את עיניהם ולהביט ברב אשלג.

פתאום חיים מנער את ראשו ואומר בהחלטיות:

- "אני נוסע."

כולם מסתובבים אליו. הוא קומץ את אגרופיו, מניף אותם מעלה וצועק:

- "אני נוסע! נוסע! לא אשאר כאן! אני נוסע עם המורה הגדול שלנו, ואתם תישארו, אם אתם חפצים בכך! ( מביט בכולם) אני נוסע! כן, נוסע!"

הוא מושך את אהרון בשרוולו.

חיים: "אהרון!"

התלמיד המבוגר הראשון: "אהרון לא ייסע לשום מקום!"

חיים: "אהרון, אל תקשיב לאיש!"

התלמיד המבוגר הראשון: "אהרון, אתה נשאר. ואם תעזוב, אתה יודע מה יהיה גורלך. לא תקבל כלום. כל הרכוש של דודך יתחלק בין עניי העיר, ואתה לא תראה אגורה שחוקה. הבנת?"

חיים: "אהרון, אנחנו נוסעים!"

התלמיד המבוגר הראשון: "לא, אהרון, אתה נשאר."

חיים: "אתה תצטער על כך, אהרון!"

אהרון ( בכבדות): "אני לא יכול לנסוע."

חיים: "אתה תהיה מיליונר, אהרון... אבל המיליונר הכי מסכן בעולם, משום שלא נסעת עם הרב אשלג."

הרב אשלג: "חיים, סע לביתך להתארגן, אחכה לך בעוד שעתיים. ( מביט בכולם) רק אל תקללו את הבורא כשהוא יבוא לקחת אתכם."

ערב. עגלה ועליה עגלון נסחבת בכבדות בדרך לא סלולה.

על העגלה יושבים הרב אשלג ואשתו, בנו וחיים – חופשי ומאושר, משולל דאגות, ובקבוק של וודקה בידיו. מדי פעם הוא לוגם מהבקבוק. ומיד מתעוות ומקנח בפרוסת לחם ובצל. אנשים מסתכלים עליהם – מישהו נעצר, מישהו מצביע עליהם, מישהו זז הצידה... העגלון שותק.

חיים: "שלום ורשה. שלום ולא להתראות! אנחנו נוסעים לארץ ישראל!"

הרב אשלג לוקח ממנו את הבקבוק, שותה ומציע לעגלון.

העגלון מסיים את הבקבוק ומגהק בהנאה.

רבקה מסתכלת עליהם בחיוך.

הרב אשלג ( לעגלון): "מדוע אתה שקט היום?"

העגלון: "לא יודע איזה ספר אפשר לקרוא במקרה כזה..."

הרב אשלג: "אם אדם קשור לבורא, לא יכול לפקוד אותו צער. זכור מה אמר בנך, משה: הבורא – אחד, יחיד ומיוחד, וממנו נובע רק טוב."

העגלון: "טוב לי איתכם."

חיים ( ממלמל): "אז בוא איתנו. בוא, אה?"

העגלון: "איני יכול. על מי אזרוק את משה? שמרתי לי מקום לידו... קר לו לשכב שם לבד..."

העגלון מושך במושכות, צועק על הסוסה הזקנה בשמחה ומתחיל לדקלם.

- "...שומר רוח לא יזרע, ורואה בעבים לא יקצור."

הרב אשלג מצטרף לעגלון ומדקלם איתו את קהלת.

והנה הם כבר קוראים יחד בשירה, מניעים את ידיהם בקצב המילים:

- "...בבוקר זרע את זרעך, ולערב אל תנח ידך..."

חיים מצטרף גם הוא אליהם.

הוא קופץ מהעגלה והולך לצד הרב אשלג בהתרגשות גדולה. שלושתם מזמרים יחד:

- "ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש.כי אם שנים הרבה יחיה האדם, בכולם ישמח ויזכור את ימי החושך, כי הרבה יהיו כל שבא הָבל."

העגלה חולפת על פני היער. מתנדנדת בדרך החתחתים. עליה נחות ידיו הארוכות של הרב אשלג. חיוכו הרחב של העגלון מכסה את פניו, וחיים פורץ בריקוד חסידי ורץ, פעם לאחור, פעם לפנים ופעם צועד ליד רבו...

כשלפתע העגלון מושך בחדות במושכות.

העגלון: "ווֹאוּ!!!"

מתוך היער יוצא אדם נמוך קומה, ונעמד על אם הדרך.

הוא מחזיק בידיו חפץ עטוף בסחבה.

הרב אשלג מרכז את ראייתו, מנסה להבין מי עומד לפניו.

הוא יורד מהעגלה והולך לעברו.

זה ברוך הזקן.

הרב אשלג מתקרב אליו.

ברוך מסתכל עליו בכעס.

ברוך: "קח את זה איתך."

מוסר לו גליל נייר.

הרב אשלג: "מה זה?"

ברוך: "ספר הזוהר. הוא כמעט בן שלוש מאות שנה. זהו ספרו האישי של הרבי מקוצק. אין לו מחיר. תמכור אותו אם תימצא בקשיים כלכליים."

הרב אשלג: "תודה... מורי."

ברוך ( מסתובב): "לא ניפגש עוד."

ברוך מסתובב ונעלם ביער.

חזרה לראש הדף
Site location tree