אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / המקובל / חלק ט'

חלק ט'

רצף תמונות דוקומנטריות של שנות העשרים של המאה העשרים. ספינה ישנה ועל סיפונה אנשים רבים מיטלטלת בחוזקה במי הים הסוערים, עושה את דרכה לארץ ישראל. על הסיפון יושבים בצפיפות משפחת אשלג וחיים.

לילה.

הכוכבים מתנדנדים מעל לסיפון. הרב אשלג שוכב ומביט בהם, וידיו מונחות מאחורי ראשו.

ידה של רבקה נוגעת לפתע בידו.

רבקה ( בלחש): "זה מתחיל."

הרב אשלג מעיר את ברוך ואת חיים.

הרב אשלג: "חפשו מהר אחרי רופא, או חובש!"

ברוך רץ לחדר הקפטן.

חיים רץ לסיפון התחתון.

ברוך מניע נמרצות את ידיו לפני הקפטן, ואילו הוא מניד בראשו לשלילה.

רבקה מביטה בבעלה בכאב.

הרב אשלג מחבק אותה. מצמידה אליו. היא גונחת בשקט מכאב.

ברוך וחיים מגיעים כמעט יחד.

ברוך: "אין איש!"

חיים: "אין איש!"

רבקה מתנתקת פתאום מבעלה ומסתכלת למטה.

רבקה ( בכאב): "שכולם ילכו, יהודה! שילכו!"

חפצים שונים עפים באוויר מתוך שקו של חיים.

שקיהם של האשלגים גם הם מרוקנים.

חיים וברוך בונים במהירות אוהל על הסיפון מסחבות, מצעים, חצאיות, חולצות ומכנסיים.

הרב אשלג ורבקה מוצאים את עצמם בתוך האוהל.

הרב אשלג מציץ לרגע החוצה.

הרב אשלג: "הביאו לי מים חמים. מהר!"

ברוך רץ להביא מים.

חיים: "אבל איך?! הרי מעולם לא..."

הרב אשלג ( ברוגע): "לא כל כך קשה ליילד... הקושי האמיתי הוא לחיות. שם נדרשת האומנות האמיתית..."

רבקה גונחת באוהל. ברוך מגיע עם דלי של מים חמים. הרב אשלג מפשיל את שרווליו.

הרב אשלג: "זהו. חיים, קח את ברוך לטיול. בקרוב תיוולד לנו בת."

הוא צולל אל תוך האוהל.

פניה החיוורות של רבקה.

עיניה מביטות בבעלה.

אגלי זיעה גדולים מכסים את מצחה.

הרב אשלג מנגב את פניה בעדינות במגבת.

מחוץ לאוהל, תחת כיפת השמים, חיים וברוך הולכים סחור סחור. רבקה נושכת את המטפחת ומגלגלת את עיניה...

הגלים מתנפצים על סיפון האונייה.

ירח מלא מאיר את הים.

בכי של תינוק שזה עתה נולד נשמע לפתע.

רבקה בוכה מכאב ומאושר.

הרב אשלג ( מחזיק את התינוקת בידיו): "נו, שלום לך בת שבע!"

רבקה ( חוזרת אחריו בשקט ובאהבה): "בת שבע..."

רצף תמונות דוקומנטריות. הספינה מתנדנדת על הגלים. לול שהורכב זה עתה ונקשר לתורן מתנדנד גם הוא מצד לצד. רבקה ישנה מתחת ללול. הרב אשלג יושב בצד. מולו יושבים חיים וברוך.

הרב אשלג ( מסביר לברוך): "השם ישראל מורכב מהמילים ישר ו-אל – ישר אל הבורא. בארץ הזו חיים רק אלה החפצים לפגוש את הבורא."

ברוך: "ומה עם מי שאינו חפץ בכך?"

הרב אשלג: "הוא לא יכול לחיות שם."

ברוך: "אבל הרי חיים שם הרבה מאוד אנשים שונים."

הרב אשלג: "לא, הם לא חיים שם."

ברוך: "אבל איך זה יכול להיות? הרי יש שם אנשים שונים..."

הרב אשלג: "ברוך, שני אנשים שונים הולכים באותו הרחוב; בעבור אחד מהם הרחוב הזה מסתכם באבנים, במדרכה, בשלולית מלוכלכת ובקבצן שיושב על מפתן הבית; ואילו בעבור האחר, בעבורו הרחוב הזה... הוא דרך שממש עוד מעט תוביל אותו אל הבורא. האם לדעתך הם פוסעים באותו הרחוב?"

ברוך: "לא. בעבור מי שהולך לעבר הבורא – זהו הרחוב היפה והמואר ביותר בעולם."

הרב אשלג: "כך גם הארץ הזאת. היא יפה מאוד, מוארת מאוד, פורחת, שופעת... ארץ ישראל – הרצון להיות ליד הבורא – הארץ שנמצאת בתוכנו."

רבקה פותחת את עיניה, מסתכלת על בעלה ומחייכת. הוא מעולם לא נראה כך.

ברוך: "וגם בתוכי קיימת ארץ ישראל?"

הרב אשלג: "היא קיימת בתוך כל אדם."

ברוך: "אז הארץ הזו מיועדת לכולם?"

הרב אשלג: "לכולם"

ברוך: "לכל האנשים? ממש לכולם?"

הרב אשלג: "ממש לכולם"

ברוך: "ולא רק ליהודים?"

הרב אשלג: "יהודים ולא יהודים. לבנים, צהובים ושחורים. לכולם."

ברוך: "כלומר, כל העולם יהפוך פעם לארץ ישראל?"

הרב אשלג: "נכון. כל מי שירצה להיפגש עם הבורא, יהפוך לתושב הארץ הזאת."

ברוך: "אז מדוע אנחנו נוסעים לפלשתינה, אם ארץ ישראל נמצאת בתוך האדם?"

הרב אשלג: "מכיוון שאנחנו ממהרים. אנחנו לא יכולים לחכות. כאלה אנחנו. נבחרנו על ידי הבורא. ואין מה לעשות עם זה. אנחנו רוצים למצוא את ארץ ישראל הרוחנית, בשעה שאנו חיים בנקודה על המפה שנקראת ארץ ישראל. זה יעניק לנו כוחות נוספים!"

ברוך: "אני רוצה שזה יקרה כמה שיותר מהר!"

רצף תמונות דוקומנטריות. הספינה מתנדנדת על הגלים. הנוסעים עומדים על הסיפון. כולם מסתכלים בהתרגשות על היבשה הקרבה. עומדים כאן גם גיבורינו – רבקה ובת שבע הקטנה, חיים, ברוך והרב אשלג...

רצף תמונות דוקומנטריות. נמל יפו. אנשים יורדים מספינה. פטרול בריטי מביט בחשדנות בפניהם של היורדים.

הרב אשלג יוצא מהנמל. חבריו למסע בקושי משיגים אותו. הוא מסתובב אליהם.

הרב אשלג: "מהר יותר! מהר יותר!"

רבקה: "לאן אנחנו הולכים?!"

הרב אשלג: "לירושלים"

ירושלים. רצף תמונות דוקומנטריות של שנות העשרים. הרחובות שוקקים אנשים שונים – תורכים, אנגלים, ארמנים, ערבים, בדואים, יהודים... חנויות רבות גדושות מוצרים צבעוניים. בפתחן ישנים מוכרים עצלנים. תורכי צבעוני מעשן נרגילה. שני יהודים חרדים מתווכחים בצל אחד הבניינים.

הרב אשלג, חיים וברוך הולכים ברחוב.

הם עוצרים לפני שלט צנוע שעליו כתוב: "ישיבת המקובלים 'גני חכמה'".

הם עולים במדרגות שחוקות מאבן לקומה השנייה.

לפניהם מתגלה אולם גדול ובו יושבים תלמידים צעירים וזקנים. חלק מהם מדברים. אחרים קוראים. אחדים הולכים לאחור ולפנים תוך מחשבה. אחד האנשים ישן כשראשו מונח על גבי ספר. הרב אשלג קופא על מקומו בכניסה לאולם.

הרב אשלג ( בהתפעלות): "תראו! הם לומדים קבלה!"

מישהו נוגע לפתע בכתפו של הרב אשלג.

הוא מסתובב ורואה זקן יהודי ממוצא ספרדי.

היהודי הספרדי: "מהיכן המקובלים?" ( מתבונן בהם)

הרב אשלג ( בשמחה): "מוורשה"

היהודי הספרדי ( בחיוך): "בואו אחרי."

הם הולכים במסדרון ארוך. מימין נראים חלונות הפונים לכותל המערבי. [1] הם חולפים ליד הכותל... אנשים מתנועעים לידו בתפילה.

חדרו של היהודי הספרדי.

הרב הספרדי: "אני הרב חדד, ראש הישיבה הזאת ( הוא מצביע בידו לפינה, שם יושב זקן נמוך קומה, רכון מעל ספר ענק) – הרב לוי, המורה שלי. ספרו לי על עצמכם."

הרב אשלג: "הגענו ללמוד."

הרב חדד: "מה אתם יודעים עלינו?"

הרב אשלג: "שזו ישיבת מקובלים גדולה, בת למעלה ממאתיים שנה."

קול ניחר נשמע לפתע מפינת החדר.

הרב לוי: "בראשית כח'' – 'ויבן ה' אלוקים את הצלע...'" ( מרים את עיניו, מתבונן ברב אשלג) "המשך!"

הרב חדד: "הוא רק הגיע, כבוד הרב..."

הרב אשלג ( מבלי לחשוב ולו לרגע ממשיך מהמקום שבו עצר הרב לוי): "הכא אתרמיז רזא דיבום..."

הרב לוי: "קח אותו לישיבה."

חיים וברוך עומדים ליד הדלת ומעבירים את עיניהם מהרב לוי לרב אשלג.

הרב חדד: "למדת בעל פה את כל הזוהר, אשכנזי? כל הכבוד!"

הרב אשלג: "לא עשיתי זאת בכוונה."

הרב חדד: "אתה כמו מתנצל. ובכל זאת, זו הרי עבודתנו העיקרית – לזכור את הכתובים הללו. הרב לוי, מורי, יודע בעל פה את כל ספר הזוהר, את כל כתבי האר"י הקדוש. לכן הוא נחשב למקובל גדול כל כך!"

הרב אשלג: "איני חושב שהרב לוי נחשב למקובל גדול מפני שיש לו זיכרון טוב..."

הרב חדד: "בכל יום הוא חוזר על המילים הקדושות של הספרים הקדושים הללו ( מדגיש) ולכן הוא יודע אותם בעל פה. ולכן הוא מורה קבלה דגול..."

פאוזה. הרב אשלג מביט ברב לוי.

הרב אשלג ( בקרירות): "וזה מה שעלינו לעשות?"

הרב חדד: "זה מה שעלינו לעשות..."

הרב אשלג: "אבל תוך שאנחנו חודרים למשמעות הפנימית של המילים הללו?"

הרב חדד: "אין בהן כל משמעות פנימית. המילים הללו קדושות, זה הכול. בכך שאנחנו אומרים אותן, בכך שאנחנו לומדים אותן בעל פה, אנחנו מזרזים את בוא המשיח. [2]"

הרב אשלג ( בקרירות רבה עוד יותר): "ומי אמר לכם את זה?"

הרב חדד: "איני מבין את שאלתך..."

חיים עושה צעד לאחור ונתקע בגבו בדלת.

הרב לוי ( מפינת החדר): "אנחנו מאמינים בזה, וזה מספיק לנו."

הרב אשלג ( מסתובב אליו): "אפשר להאמין רק אחרי שאתה משיג. [3] כשאתה מרגיש בכל ליבך, ורואה – רק אז אתה מאמין..."

הרב לוי: "דברי הבל. מה אתה יכול לראות, יצור עלוב?! צריך להאמין וזהו. להאמין באמונה עיוורת ( מביט ברב אשלג בתשומת לב). עוד תלמד איך לעשות את זה, אשכנזי."

הרב אשלג ( בלי להזיז את מבטו. לאט, כמעט הברה אחרי הברה): "אפשר ללמוד רק מ... ( פאוזה) מאדם שמלמד איך לראות..."

הרב לוי: "ואני אומר לך שעליך לשכוח מכל זה. אלו דברי הבל!"

הרב אשלג ( בעקשנות): "רק מי שהשיג את הפנימיות יכול ללמד."

הרב לוי ( לאט, תוך שהוא קם מכיסאו ומרים את קולו): "אין כאן שום פנימיות, אתה שומע? אין שום השגה פנימית. קיים רק מה שנכתב ונמסר לנו, ולא יותר ( פאוזה). השם ישמור..."

החדר נעלם.

הבזק.

לפני הרב אשלג נפרסת אדמה יפהפיה, מוארת כולה.

פתאום האדמה מתחילה לרעוד.

ישיבת המקובלים.

הרב אשלג מביט בשקט ברב לוי.

הרב לוי בוחן אותו במבט חודרני.

הרב לוי: "היכן היית כעת?!"

חיים וברוך עומדים ליד הדלת, מפחדים לנשום.

הרב אשלג: "בארץ ישראל – הארץ הגדולה שחיה בתוכנו!"

הרב לוי: "אתה מתנגד, אשכנזי!"

הרב אשלג: "נראה שטעיתי בכתובת."

הרב לוי: "אתה גאוותן!"

הרב אשלג: "מוורשה, כולכם נראיתם לנו גדולים כל כך..."

הרב חדד: "אתה מעליב את כל חכמת הקבלה המקורית."

הרב אשלג: "אין בכם זיק מחכמת הקבלה המקורית."

הרב אשלג עוצר לפאוזה נוספת, ורואה כיצד הרב לוי מאבד את עשתונותיו.

הרב אשלג: "אין זה מקום לימוד בעבורנו."

הוא מסתובב ויוצא מן החדר.

חיים וברוך רצים אחריו.

הרב חדד מביט ברב לוי.

הרב לוי: "עליך לדאוג לו, הרב חדד. הוא יכול להסב לנו צרות רבות."

הרב אשלג, חיים וברוך הולכים במסדרון.

אדם צעיר כבן עשרים משיג אותם.

הוא מביט בעיניים גדולות ברב אשלג.

הבחור: "שמעתי את כל השיחה שלכם."

הרב אשלג: "צותתָ לנו?"

הבחור: "לא הצלחתי לעצור את עצמי."

הרב אשלג: "מה שמך?"

הבחור: "שמעון. אני לומד כאן כבר שנה... איני יודע מה עלי לעשות..."

ברוך: "בוא איתנו!"

שמעון: "אבל אני..."

הרב אשלג: "אין כפייה ברוחניות, שמעון. האדם מקבל בעצמו את כל ההחלטות."

הם יוצאים מחצר הישיבה.

הרב חדד והרב לוי מביטים בהם מחלון הקומה השנייה של הישיבה.

ירושלים. חצר פנימית קטנה לפני הבית.

רבקה מביטה מהחלון על המתרחש בחצר.

שם, הרב אשלג, חיים וברוך פורצים קופסאות גדולות מעץ ומוציאים מתוכן ברזלים כלשהם, מלחציים, מכבש, חתיכות עור. הם מסדרים את הכול על הדשא.

הרב אשלג מרים את ראשו.

מאחורי גדר נמוכה צופים בו שני בחורים צעירים בלבוש דתי.

שמעון הוא אחד מהם.

שמעון: "זה חבר שלי, משה. אנחנו רוצים ללמוד אצלך."

הרב אשלג: "אתם רוצים ללמוד בורסקאות? קחו בחשבון שזה עסק מסריח."

שמעון: "אנחנו רוצים ללמוד קבלה... ולעבד איתכם עורות."

חיים מחייך אל שניהם מאחורי גבו של הרב אשלג.

שמעון: "לא נלך מכאן."

ברוך מביע את שמחתו בריקוד קטן.

הרב אשלג ( מבלי להסתכל): "חיים, איבדת כבר מפתח ברגים אחד. מוטב שתחשוב כיצד להרכיב את המכונה. ( לשמעון ולמשה) אתם מוכנים להרוויח פרוטות בעבודה הקשה בעולם?"

הם עונים יחד: "מוכנים."

הרב אשלג: "ללמוד בלילות?"

הם עונים יחד: "אנחנו מוכנים! מוכנים!"

הרב אשלג: "לישון שלוש שעות בלילה. לא יותר?"

הם ( בקול אחד): "כן. מוכנים! מוכנים!"

הרב אשלג: "חשבתם על זה טוב?"

הם: "כן"

הרב אשלג: "ובכן, היכנסו ועזרו לנו להרכיב את המכונה לעיבוד העורות. הלילה ייערך השיעור הראשון."

חיים לא מסוגל להתאפק. הוא רץ אליהם, מחבק אותם ומושך אותם לתוך החצר.

לילה בירושלים.

הרחובות ריקים מאדם.

יללות תנים נשמעות מבעד לקירותיה המבוצרים של העיר.

רחובות צרים מתפתלים בין בתים חשוכים.

אור חלוש בוקע מחלון קטן באחד הבתים.

מאחורי החלון מתגלה החדר שהפך לכיתת לימוד.

מסביב לרב אשלג יושבים ארבעה תלמידים: שמעון, משה, חיים וברוך.

הרב אשלג מצביע על הספר המונח לפניו.

הרב אשלג: "זה ספר הזוהר הקדוש."

משה ( בהתפעלות): "אני לומד אותו כבר שלוש שנים."

הרב אשלג: "לא ניתן ללמוד אותו. אפשר רק להרגיש אותו."

משה: "אני משתדל."

הרב אשלג: "שטויות! זרוק את כל הניסיונות הללו."

משה: "אבל..."

הרב אשלג: "הוא לא כלום. הספר הזה הוא לא כלום. אוסף של דפים מוכתמים במילים... אם אינך מעביר אותו דרכך."

שמעון: "אבל איך? איך עושים זאת?"

הרב אשלג מניח את ידו על הספר.

הרב אשלג: "שם, מאחורי העמודים הללו, נמצאות 125 מדרגות ההתעלות שלך... 125 מדרגות של ירידה עד עמקי נשמתך, לתוך ה'אני' שלך. שם מצפה לך תמונה לא פשוטה."

הרב אשלג שותק. כולם מסתכלים עליו בתשומת לב.

שמעון: "מה נמצא שם?"

הרב אשלג: "מחלה"

שמעון: "מחלה?"

הרב אשלג: "היא אוכלת אותך זה זמן רב. הזוהר מגלה לך אותה."

כולם מביטים בשמעון.

הרב אשלג ( מבלי להוריד את עיניו ממנו): "אתה מלא שנאה לכל העולם. אתה חי רק לשם עצמך. זו מחלה נוראה."

שמעון: "ואיך אני מגלה את זה?"

הרב אשלג: "האור. קרן אור קטנה חודרת לתוכך... בכל מדרגה, מתגלה יותר ויותר אור – כך מתגלה בפניך הבורא."

שמעון: "אני אראה אותו?"

הרב אשלג: "הוא נמצא מאחורי כל מילה..."

הרב אשלג פותח את העמוד הראשון בספר ומצביע על השורה הראשונה.

הרב אשלג: "הנה הוא."

כולם רוכנים מעל הספר.

הרב אשלג: "אתם רואים אותו?"

חיים: "לא... אני לא רואה..."

שמעון ( בלחש): "הוא כאן?"

הרב אשלג: "הוא כאן."

משה: "אתה צוחק עלינו?"
הרב אשלג: "זה רציני מכדי שאבזבז את זמני על צחוק. הוא כאן. תמיד. ( מביט בספר בתשומת לב) הנה הוא... זה העולם שלו."

כולם ממשיכים להסתכל לתוך הספר. לאחר מכן הם מעבירים את מבטם לרב אשלג.

שמעון: "מדוע איננו רואים אותו?"

משה: "מדוע?"

הרב אשלג: "אינך יכול לראות עולם שבו חוק החיים הוא אהבה מוחלטת."

משה: "למה?"

הרב אשלג: "מפני שעדיין אינך כזה."

שמעון: "מתי... אני אראה אותו?"

הרב אשלג: "אחרי שהאור ישטוף אותך."

שמעון: "מתי?"

הרב אשלג: "כשתהיה דומה לו. אי אפשר לעשות את זה מיד. לשם כך נוצרו המדרגות האלה. אור קטן, ולאחריו אור קצת יותר גדול, וכן הלאה. ובכל מדרגה יש עליות וירידות. צריך רק להיות מסוגל לשאת את הירידות האלה."

שמעון: "אוכל לשאת אותן?"

הרב אשלג: "אתה? לא תוכל."

שמעון: "אז איך..."

הרב אשלג: "אבל כולנו יחד – נוכל."

שמעון: "מה הוא רוצה?"

הרב אשלג: "הוא רוצה שנתחבר. שנהפוך לרצון גדול אחד – זה רצונו. או אז נגלה אותו מיד, מאחורי השורות הללו."

אצבעו של הרב אשלג נחה על השורות הראשונות...

- "קרא, שמעון."

שמעון ( מביט בשורות ולוחש): "שואל: מאי שושנה? משיב: זה כנסת ישראל..."

הרב אשלג: "ישר – אל. אל הבורא. אנחנו – ישראל – לב אחד, רצון אחד לפגוש בו! ( מביט בשורות הספר)... גם עכשיו הוא כאן. הוא מחכה."

פאוזה. שקט שורר בחדר.

שמעון: "תוביל אותנו לשם. אליו."

הרב אשלג שותק.

משה: "אנחנו נלך אחריך, צעד אחר צעד."

חיים: "כולנו רוצים את זה מאוד..."

ברוך: "זה כל חיינו..."

הרב אשלג רוכן מעל השולחן, מתקרב אליהם.

הרב אשלג: "היו יחד. כאגודה אחת. אל תחשבו על עצמכם. בקשו כוחות. לא בעבורכם אלא בעבור כל העולם המסכן שלנו. דרשו כוח להתאחד. שמעתם אותי?"

שמעון: "כן!"

משה: "כן!"

חיים: "כן!"

ברוך: "כן!"

כולם רוכנים מעל הספר.

חדרו של הרב אשלג. בוקר.

רבקה נכנסת לחדר. החדר ריק.

רבקה ניגשת לשולחן. על ספר הזוהר מונח פתק, שנכתב בכתב ידו הישר של בעלה.

- "אחזור בעוד שלושה ימים. אל תדאגי לי. אוהב, יהודה."

גרמניה. מינכן של שנות העשרים.

אדם גבוה מתקדם ברחוב, חולף על פני עוברים ושבים, על פני חלונות ראווה, על פני בתים ישנים...

הוא עוצר ליד בית בירה בשם "בורגרברוויקלר" ונכנס פנימה.

היטלר עומד במגפיים מבריקים על שולחן מעץ. מסביבו – קבוצת טייסים, שדופקים על השולחנות עם כוסות הבירה שבידיהם.

הקהל מזמר בגרמנית: "לחתוך את החזירים", "להוריד את ממשלת הבוגדים!" "גרמניה – לגרמנים!" קול נקישת הכוסות על הבר נשמע בעוצמה.

ידו של היטלר מתרוממת לפתע בהתאם לקצב נקישת הכוסות.

היטלר מסובב את ראשו לימין בחדות, ומסתכל ארוכות למקום כלשהו.

הוא קופץ מהשולחן וניגש לפינת הבר.

שם יושב הרב אשלג, לבוש בבגדים יהודיים מסורתיים.

הוא מחזיק בידו כוס בירה גדולה.

מפתיע, אבל איש אינו שם לב אליו.

היטלר ניגש היישר אליו.

היטלר: "הם לא רואים אותך, או שמא אני סכיזופרני?"

הרב אשלג: "הם לא רואים."

היטלר ( מביט סביבו): "הם באמת לא רואים אותך. מי היה מאמין... מי אתה?"

הרב אשלג: "שמי הרב יהודה אשלג."

היטלר: "איך הגעת לכאן?"

הרב אשלג: "זה לא חשוב ( מביט בעיניו של היטלר). אתה יכול להיות כן איתי לחלוטין."

היטלר ( מתיישב לפתע): "אני צריך להגיד לך דבר מה... ( מתקרב אליו) איני יכול להסביר את זה לוגית. זה נמצא עמוק בתוכי, בתת המודע שלי... ( תוקע אצבע בחזהו) שם, בפנים, יש לי שנאה כל כך גדולה כלפיכם! כזו שנאה!!!"

הרב אשלג: "אני יודע. תתקרב יותר. הם מרעישים מאוד. איני שומע אותך טוב.

היטלר: ( מקרבאת השולחן לרב אשלג, מסתכל לאחור על הקהל הרועם) "וגם... ממלאת אותי תחושה כזאת... שזה לא אני... שבחרו בי... בי, בחייל הפשוט, שהפך פתאום למלך. אתה יכול להסביר לי את זה?!"

הרב אשלג: "'לב שרים ומלכים ביד ה'.' הבורא מפעיל אותך."

היטלר: "והוא שונא את היהודים?"

הרב אשלג: "הוא – אהבה צרופה. ואיך הוא יכול לשנוא? אין בו התכונה הזאת. הוא אוהב את כולם. בעבורו – כולנו אחד."

היטלר: "מדוע, אם כך, יש בתוכי שנאה כזאת? תסביר לי... ( עובר ללחישה) אני הרי אהרוס חצי עולם, אם איש לא יעצור בעדי. תסביר לי, תסביר, תסביר, אולי מההסבר שלך אתפקח ותוכל להציל מיליונים. יש לך הזדמנות נדירה. נסה, יהודי, נסה... אני מבקש ממך!"

הרב אשלג מזיז את הכוס הצידה. ושותק.

היטלר: "נו, מדוע אתה שותק?!"

הרב אשלג: "הדבר הנורא הוא שאיני צריך להסביר לך דבר. אם לא אתה, זה יהיה מישהו אחר. באמת אין לך כל חופש בחירה... באמת בחרו בך, עיצבו וזרקו אותך לתפקיד הזה."

היטלר ( משלים עם גורלו): "אני בובה..."

הרב אשלג: "אתה בובה. איני יכול להסביר דבר לבובה. וגם איני צריך. לא תבין דבר. אני צריך להסביר את זה לאחרים. ואיני יכול. הם לא מקשיבים לי... הם חירשים. סתמו את אוזניהם... הם לא רוצים לשמוע... לא רוצים!"

הרב אשלג מכה בכעס עם כוס הבירה שלו על השולחן, ומסתובב אל הקיר.

היטלר: "לשם מה הגעת לכאן?"

הרב אשלג: "לראות את הכול במו עיני. להרגיש... כדי לצעוק!"

הרב אשלג קם והולך לעבר הדלת.

היטלר ( לעברו): "הפעם אתן לך ללכת, אבל אל תופיע יותר. מגיעים ימים רעים בעבורכם, היהודים."

[1] מבחינה רוחנית חורבן בית המקדש מסמל את איבוד הקשר עם הבורא. הכותל המערבי מסמל את התקווה לשיקום הקשר הזה.

[2] מבחינה רוחנית "משיח" מבטא את גילוי אור האמונה, אור החכמה לאדם הפרטי ולאנושות כולה.

[3] השגה – הדרגה הגבוהה ביותר בהבנה. ראייה מוחלטת של כל המרתחש; ממחשבת הבריאה ועד למטרה הסופית.

חזרה לראש הדף
Site location tree