אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / המקובל / חלק יא'

חלק יא'

הרים בפאתי מוסקבה.

חלון גדול של החדר.

עצי האשוח מכוסים שלג. יער לבן נראה מבעד לחלון.

יד חיוורת ורזה, רווית ורידים כחולים מחזיקה את שפופרת הטלפון בתשישות רבה.

לנין יושב בכיסא הנדנדה, מכוסה בשמיכה חמה.

הוא איבד משקל רב. לחייו נפולות. עיניו מעורפלות ובוערות בלהבה של כאב.

הוא מכתיב בקול שקט.

הטלפרינטרית הצעירה מקלידה במהירות.

- "צדקת. איני יודע מה לעשות עכשיו."

- "לא תוכל לשנות דבר," משיב הרב אשלג. "יהיה טרור..."

ירושלים.

- "יהיה שם כל כך רע?" שואל הדוור בחרדה.

- "תקליד," אומר הרב אשלג ואינו מתייחס לדבריו.

- "לנין, לא הבנת את העיקר." הדוור מקליד במהירות. "האדם אינו מסוגל לשנות את טבעו בכוחות עצמו. הוא אינו יכול. האדם נולד ומת אגואיסט."

משרדו של לנין.

לנין מתיישר פתאום בכיסאו. ידו הרזה רועדת.

- "רציתי לבנות עולם מאושר," קולו מתגבר. "האם הבורא שלך לא רוצה שהאנשים יהיו מאושרים?!"

- "רק את זה הוא רוצה. אבל בשביל מה רצית לבנות עולם כזה?"

עיניו של לנין מתמלאות דמעות והוא צועק בגרון ניחר.

- "כדי שכולם יהיו שווים. כדי שלא יהיו עשירים ועניים. עולם צודק. טהור. מדוע הוא לא נתן לי לעשות זאת?"

- "אגואיסטים לא מסוגלים לבנות עולם צודק. הם בונים עולם משולל צדק. עולם בשביל עצמם."

הטלפרינטרית מסתכלת בלנין. היא מחכה למוצא פיו.

לנין משיב לפתע בשקט: "מה יהיה עכשיו, אשלג. מה יהיה איתי? מה יהיה עם כולנו? עם כל מה שעשינו כאן?"

היא מקלידה.

ירושלים.

סרט הטלפרינטר רץ. הרב אשלג מחזיק אותו בידיו.

הדוור מסתכל על הרב אשלג, והתלמידים אינם מורידים ממנו את עיניהם.

- "הכול יהיה טוב מאוד," הוא אומר. "האנושות תתגבר על חוסר המוצא, על הכאב והייסורים. ובכל זאת ייבנה עולם צודק. עולם של אהבה ולא של שנאה." הוא שותק. אצבעותיו של הדוור מעבירות במהירות את המסר. "אלא שלמרבה הצער, הדבר יהיה כרוך בייסורים רבים." אומר הרב אשלג.

הוא ניגש לחלון.

- "העולם אינו מקשיב," אומר הרב אשלג ספק לדוור ספק לעצמו. אבל הדוור משגר גם את המילים האלה.

- "הוא לא מקשיב לכך שיש דרך של אור," אומר הרב אשלג. "לעת עתה."

משה, חיים, ברוך ושמעון מחליפים מבטים.

הרב אשלג עומד ליד החלון בלי לזוז.

יום שטוף שמש בירושלים.

ההרים שמתחת למוסקבה.

סרט הטלפרינטר נעצר.

לנין זורק את עצמו לאחור על כיסא הנדנדה שלו בחוסר כוח.

- "כן" הוא לוחש. "ובכל זאת, אני פוחד למות, אשלג."

מבעד לחלון רואים שלג שיורד בחוץ. לנין עוצם את עיניו.

- "להתראות."

ירושלים.

מן הטלפרינטר יוצא פלט עם דבריו של לנין. לאחר מכן הסרט נעצר.

הרב אשלג מכתיב את שתי המילים האחרונות.

- "להתראות, לנין."

הדוור ( קוטע את הדממה): "הרב אשלג, כל קרובי נותרו שם."

הרב אשלג: "שיצאו משם בכל דרך אפשרית... ויגיעו לכאן."

לילה. חדרו של הרב אשלג.

הנוצה משרטטת במהירות טורי משפטים חסכניים וישרים. שפתיו של הרב אשלג לוחשות:

קולו של הרב אשלג: "אולם חטא אחד חטאה האומה הזאת והבורא לא יסלח להם, והוא כי כל העבודה הזאתהיקרה והנישאה שהוא 'ההשפעה לזולתו' שהחלו לעבוד בה, צריכה שתהיה לשם הבורא, לשם קיום חוק האהבה, שעוטף אותנו כמו שרחם עוטף עובר,ולא לשם האנושות."

היד ממשיכה לכתוב.

נשמע קולו של הרב אשלג:

- "והיה הבורא בעצמו עומד כמטרה לכל עובד בעת עבודתו לאושר החברה, דהיינושהעובד היה מצפה, אשר על ידי עבודתו זו לחברה יזכה להידבק בו יתברך אל המקור שלכל האמת והטוב וכל נועם ורוך, הנה אין ספק כלל אשר במשך שנים מועטות היועולים בעושרם על כל ארצות התבל יחד, כי אז היה לאל ידם לנצל את אוצרותהחומרים הגולמיים אשר באדמתם העשירה, והיו באמת למופת לכל הארצות... והיו מגלים את ארץ האהבה – את ארצו של הבורא..."

השמש זורחת מבעד לחלון.

הנוצה מוטלת על עמוד נייר גדוש בכתב ידו של הרב אשלג.

הרב אשלג ישן כשראשו מונח על ידיו.

קולו של ברוך: "אבא!"

הרב אשלג מרים את ראשו. הוא רואה את בנו עומד מעליו.

הרב אשלג: "מדוע לא הערת אותי?"

ברוך: "לא ישנת כל הלילה... ואנחנו צריכים ללכת לעבודה בעוד שעה..."

הרב אשלג ( בנוקשות): "אין זה מעניינך. הוריתי לך לא להניח לי להירדם!"

מחסן.

הרב אשלג מגרד עור במסרקת ברזל.

אגלי זיעה נוטפים על ידיו המלוכלכות.

כולם עובדים בשקט ובתיאום.

אבק נישא באוויר, מנצנץ בקרני השמש שחודרות מבעד לחריצי החלון.

ירושלים. רוח קרה מכה בפנים.

הרב אשלג, ברוך, חיים, משה ושמעון הולכים לאורך חומות העיר.

הם מרימים את מעיליהם הקצרים, אבל הרוח חודרת דרכם.

באחת הפניות משה ושמעון פונים הצידה.

הרב אשלג וברוך נכנסים לתוך מסדרון הבית.

רבקה עומדת ליד החלון ואינה מסתובבת לעברם.

מאחורי הווילון יושבת בת שבע בשקט.

שקט לא רגיל שורר בחדר.

הרב אשלג רואה מכתב פתוח בתוך ידיה השמוטות של רבקה.

הוא ניגש אליה ולוקח את המכתב.

הוא קורא אותו במהירות.

מבטו נעצר על השורות האחרונות.

ידיו מתחילות לרעוד.

הרב אשלג מביט על רבקה.

הם שותקים.

- "לא הצלחנו לעשות דבר. וגם הרופאים היו חסרי אונים. הם מתו בשקט. אחד אחרי השני. בלעדיכם."

ידו רועדת.

הרב אשלג מביט ברבקה.

שניהם שותקים ארוכות.

ברוך ניגש לאביו ונעמד לידו.

ברוך: "מה קרה?!"

הרב אשלג ( לרבקה): "את מאשימה אותי בזה?"

רבקה ( בשקט): "כן"

הרב אשלג: "את חושבת שיכולנו לקחת אותם איתנו?"

רבקה: "לא..."

היא מסתובבת אל בעלה. מסתכלת עליו.

רבקה ( מתוכה בוקעת אנקה חרישית): "הרגשתי, הרגשתי שמשהו יקרה... מה אעשה עם התחושה הזאת שלי עכשיו? תגיד לי אתה. אתה הרי חכם כל כך, אתה יודע הכול, אתה קשור אליו, תשאל אותו, מדוע היה צריך לקחת מאיתנו את ילדינו?!"

ברוך ( צועק): "מה?!"

רבקה מתחילה לבכות.

הרב אשלג עומד לידה ולא מרגיע אותה.

מבעד לחלון נראות שתי ציפורים יושבות על ענף של עץ.

רבקה ( מתנדנדת, קולה רועד): "ודוד... הוא ביקש כל כך שניקח אותו איתנו, וברכה – המבט שהיא נתנה בי כשנסענו... ידעתי שמשהו יקרה, ידעתי... ועזבתי אותם..."

ברוך הולך הצידה ומתיישב על שרפרף מעץ. הוא בוכה בשקט.

הרב אשלג שותק.

רבקה: "כל הזמן חזרתי ואמרתי 'אין עוד מלבדו', אבל הנה הגיעה צרה ואני לא יכולה להצדיק אותו. למה? למה יהודה?!"

הרב אשלג מחבק אותה.

ידו מלטפת ברכות את כתפיה.

הרב אשלג: "מכיוון שאינך רואה את שמחת הנשמה. את רואה את מות הגוף ולא רואה את הנשמה, שמתקרבת יותר ויותר לבורא. כל גלגול מקרב אותה עוד ועוד אליו. הזמן שבו הגוף יגיח לעולמנו, והזמן שבו הוא יעזוב אותו – כל אלה הם חשבונותיו. האמיני לו – חשבונותיו מדויקים."

ברוך מנגב את דמעותיו בשרווליו המלוכלכים ומביט באביו.

מבטו של הרב אשלג מופנה לעבר החלון.

שתי הציפורים עפות יחד מהענף.

הוא עוקב אחריהן.

הן עוברות לצד השני של הרחוב, דואות מעל ילד וילדה שמתרחקים במורד הרחוב.

הילדה מחזיקה חזק בידו של הילד.

הם מסתובבים בו-זמנית, מחייכים ומנפנפים בידם לרב אשלג.

הוא מהנהן בראשו.

רבקה מסתכלת עליו, ולאחר מכן בחלון...

רבקה: "מה אתה רואה שם?"

הרב אשלג: "את החיים, שממשיכים ( מעביר את מבטו אליה)... את חזקה. את האישה החזקה בעולם. רק האמיני בו."

רבקה מצמידה את ראשה לחזהו ושותקת. הם עומדים כך זמן רב.

ברוך יושב בשקט ליד הקיר.

הרוח מתחזקת.

חלונות המטבח רועדים.

מעבר לחלון יורד הערב.

ואילו הם, עדיין עומדים.

חולפות דקות רבות, והם עדיין עומדים, חבוקים.

הוא לא עוזב אותה.

היא מפחדת לעזוב אותו.

רבקה רואה איך המחוג הגדול בשעון נרעד. חצות.

היא מתרחקת מבעלה, מנגבת את דמעותיה ומביטה בעיניו.

רבקה: "סלח לי... עליך לקום לשיעור בעוד שעה, ועוד לא ישנת. סלח לי, יהודה. אוכל להתמודד עם זה. אוכל. אבל לא מיד. תהיה סבלני כלפי?"

הרב אשלג: "לא קל לנו, אבל נחזיק מעמד. אנחנו יחד."

היא מתרחקת ממנו, ניגשת לפינת החדר ושבה עם צלחת שעליה ארוחה דלה ומניחה אותה על השולחן.

רבקה: "שבו, תאכלו, התעייפתם."

השיעור הלילי.

הרב אשלג יושב מול ארבעת תלמידיו ושותק.

התלמידים מחליפים מבטים...

ברוך ניגש לאביו, לוחש משהו באוזנו ומחכה לתשובתו.

הרב אשלג ( בקול רם וברור): "השיעור יכול להתבטל רק במקרה אחד, ברוך... ( קם ממקומו)... רק אם גופו של אדם מת..."

הרב אשלג מתהלך כהרגלו לאורך הקיר, הלוך ושוב, מודד את החדר בצעדיו הרחבים.

הרב אשלג: "הגופים מתחלפים. הנשמה נותרת בעינה. אותן הנשמות מחליפות את הגופים שלהן אלפי פעמים."

התלמידים מביטים בו מתהלך מצד לצד.

יש תחושה שהוא לא סיפר להם את הדבר.

שמעון אוזר אומץ ומרים את ידו.

הרב אשלג עוצר ומביט בו.

שמעון: "ומהי המשמעות של החלפת הגופים הזו?"

הרב אשלג: "להתנקות מהאהבה לעצמך... ובאמת לאהוב את רעך..."

כולם מביטים ברב אשלג. הוא מסתובב לעבר החלון.

הרב אשלג: "מחר משפחתי ואני עוברים לגור בגבעת שאול."

משה: "ומה עם השיעורים שלנו?!"

הרב אשלג: "השיעורים לא יתבטלו."

משה: "אבל המרחק מכאן עד גבעת שאול...!"

הרב אשלג: "שעה הליכה."

משה: "אומרים... אומרים שמכאן ועד גבעת שאול, בלילה... ( מסתכלעל כל הנוכחים) אי אפשר להגיע בחיים."

הרב אשלג: "זה נכון, אם כל אחד ילך לבדו."

כולם מביטים ברב אשלג.

הרב אשלג: "השיעור מתחיל באחת בדיוק."

ירושלים. שעת בוקר מוקדמת.

דרך ארוכה וריקה. עגלה שוב נוסעת בדרך, אלא שהפעם במקום סוס היא רתומה לחמור. על העגלה יושבת בדממה משפחת אשלג. הרב וארבעת תלמידיו הולכים אחרי העגלה.

גבעת שאול.

רבקה עם תינוק בידיה עומדת במרכזה של דירה ריקה לחלוטין.

הקירות מתקלפים, הרצפה מלוכלכת והחלון משקיף על מדבר סלעי.

הרוח מייללת מתחת לגג.

הרב אשלג מביט בחלון ורואה את תלמידיו חוזרים בשביל הצר.

לילה.

ביתו של הרב אשלג ניצב על רקע שמים שחורים.

מבעד לחלון רואים את מנורת הנפט דולקת.

חדרו של הרב אשלג.

יד מוזגת קפה אל תוך ספל גדול.

סיגריה מעלה עשן בתוך מאפרה עמוסת בדלים.

למרגלות השולחן מונחת גיגית עם מים קפואים, ורגלי הרב אשלג משוקעות בתוכה...

הנוצה מולידה במהירות טורים ישרים של משפטים.

לילה. מעבר לבתים האחרונים של ירושלים אפשר להבחין בשטח פתוח ושומם שמבדיל בין הרְבָעִים הישנים לבין גבעת שאול.

משה ושמעון עומדים ליד הבית האחרון שניצב על השביל הצר, נעלם בחשכת השממה.

משה: "נו, כמה זמן אפשר לחכות לו?!"

שמעון: "נחכה עוד כמה דקות."

משה: "הוא לא יבוא. צריך ללכת."

שמעון: "ואם יגיע? איך יעשה את הדרך לבדו?!"

דממה. הם מחכים.

פתאום מתוך השממה נשמע קול של תן. הוא קרוב.

משה ושמעון רצים לכיוון הבתים.

קולו של משה: "לא אכפת לי ממנו! אתמול כבר ראיתי איך ידיו רעדו. הוא לא כאן, אז הוא לא רוצה ללכת לשיעור! זהו. הולכים."

משה ושמעון מתקדמים לאורך החומה.

לפתע הם שומעים רחש שנשמע כמו צעדים.

הם קופאים על מקומם ונשימתם נעתקת.

הם נצמדים לקיר.

בעלי חיים כלשהם חופרים בור לטמון בו את טרפם. שומעים את נהימותיהם.

משה ושמעון לא מסוגלים לזוז ממקומם.

בסופו של דבר שמעון עושה את הצעד הראשון, ומיד נשמע קול צרוד שעוצר בעדו.

מתוך החשיכה יוצא הפטרול הבריטי.

שני חיילים בריטיים בוחנים את היהודים.

הראשון מבין המפטרלים ( באנגלית): "לאן אתם הולכים?"

שמעון: "לגבעת שאול"

הראשון: "למה בלילה?"

שמעון: "אנחנו הולכים לשיעור אצל המורה שלנו."

הראשון: "ולמה השיעור נערך בלילה?"

שמעון: "אנחנו עובדים ביום."

הבריטי השני ( מניד בראשו ואומר לראשון): "מה הם לא ממציאים, היהודים האלה... בלילה... לשיעור... ( לשמעון) בלילה צריך לשכב במיטה חמה ולהיצמד לאישה חמה ו... טוב, מוטב לא לחשוב על זה..."

הבריטי הראשון ( מחזיר להם את המסמכים): "נו, תלכו..."

משה ושמעון חולפים על פני הפטרול ונעלמים בחושך...

ממרחק נשמע קולו של הבריטי הראשון: "מה אתם לומדים?"

קולו של שמעון ( בעברית): "את חכמת הקבלה"

קולו של הבריטי הראשון: "מה זה?"

קולו של משה: "על הדרך לגלות את הבורא..."

קולו של הבריטי הראשון: "אהה..."

קולו של הבריטי השני: "קחו בחשבון שאנחנו האחרונים. אחרינו אין עוד עמדות. הלילה אבו חליף מטייל עם החבר'ה שלו... אם יתפוס אתכם – הוא ישלח אתכם לפגישה עם הבורא שלכם..."

החיילים הבריטיים צוחקים.

שטח פתוח וריק.

שתי צלליות מתקדמות בחושך... רק קול צעדיהן נשמע.

עלטה מוחלטת עוטפת את הכול.

שביל צר ובלתי נראה נפרס תחת רגליהם של משה ושמעון, מוביל אותם לעבר צלליות הבתים שמתגלות לפניהם...

הם כבר קרובים ממש, כשלפתע נשמעת נהימה של צבוע...

משה ושמעון עוצרים.

צילו של הצבוע חוצה את השביל שעליו הם פוסעים.

שתי עיניו האדומות מאירות בחשיכה.

הם ממשיכים הלאה... ומתחילים לרוץ... מישהו רץ אחריהם... קול ניחר פוקד עליהם לעצור... אבל הם כבר מתקרבים לשטח העירוני...

ביתו של הרב אשלג.

שמעון ומשה המפוחדים פורצים לתוך החדר...

מאחורי השולחן כבר יושב הרב אשלג.

הוא כותב משהו, ואפילו לא מרים את עיניו אליהם...

הם מתיישבים על הכיסאות, מנסים להסדיר את נשימתם.

הרב אשלג: "היכן חיים?"

משה: "חיכינו לו זמן רב והוא לא הגיע..."

הרב אשלג מפסיק לכתוב ומעביר את מבטו אל משה. משה לא משפיל את עיניו.

- "למה אתה מסתכל עלי כך? הוא לא הגיע. שמעון, תגיד לו!"

שמעון ( בחוסר ביטחון): "כן"

מעבר לחלון נשמעת ירייה.

הם מסובבים את ראשם בחדות אל החלון.

לילה. שממה. להב של סכין מנצנץ לאורו של פנס רחוב רחוק, ונצמד לגרגרת של חיים. הגרגרת שלו רועדת.

קול של ערבי נשמע מתוך החושך.

קול: "את הכסף שלך, יהודי!"

חיים: "אין עלי גרוש..."

קול: "תיכף נבדוק את זה..."

יד ממששת את בגדיו של חיים, מנערת אותם. מתוך החושך מתגלים פניו של ערבי עם צלקת איומה על כל לחיו הימנית.

הערבי: "אני לא מבין את זה ( הוא מקרב את פניו אל פניו של חיים). זה מרגיז אותי. אני יודע שאתם, היהודים, עשירים, שמנים, ערמומיים ויודעים להתחזות לשה תמים... ולמעשה אתם זאבים! אבל אי אפשר לשקר לאבו חליף..."

חיים ( מתחנן): "שחרר אותי, בבקשה..."

אבו חליף: ( בנוקשות): "תוריד את הבגדים! מהר!"

חיים: "אני מבקש ממך. בבקשה, רק אל תהרוג אותי..."

הסכין נצמד עוד יותר לגרונו של חיים.

חיים מוריד את בגדיו במהירות.

אבו חליף: "ועכשיו תתפלל, יהודי!"

חיים מביט בפחד בעיניו הקרות של הערבי.

אבו חליף: "תתפלל בפעם האחרונה את התפילה היהודית שלך!"

חיים סוגר את עיניו.

שפתיו מתחילות ללחוש תפילה.

*

ביתו של הרב אשלג.

הרב אשלג לא מתחיל בשיעור.

השעון מורה אחת ורבע.

באותו הזמן ברחוב נשמעים צעדיו של אדם שרץ במהירות.

הדלת נפתחת לרווחה וחיים פורץ אל החדר כשהוא לבוש גרביים בלבד...

הוא רועד. מקור, או שמא מפחד...

רגליו מתקפלות, והוא מתרסק על הכיסא הקרוב.

הרב אשלג קם וניגש אליו.

הוא מוריד מעליו את מעילו ומניחו על כתפיו הרועדות של חיים.

לאחר מכן הוא מוריד את כובע הצמר שלו וחובש אותו לראשו של חיים.

הרב אשלג: "זה היה מפחיד?"

חיים ( ממלמל): "הוא הכריח אותי להתפשט, הצמיד לי סכין לגרון ואמר: 'תתפלל!' ( קולו מתחיל לרעוד, חיים מביט ברב אשלג) כל כך רציתי להיות אתכם בשיעור היום... זו התפילה שנשאתי... פתחתי את עיני, והוא לא היה שם..."

הרב אשלג ( מביט על כולם): "זה הזמן לסעודה. ( פונה לברוך שעומד ליד הקיר) ערוך את השולחן."

על השולחן צלחת עם בצל קצוץ, חצי בקבוק של שמן זית עכור, חתיכת לחם שחור, בקבוק וודקה וכוסיות גדולות ומלוטשות מלאות על גדותיהן.

הרב אשלג: "הבטחתי שאגלה לכם את הסוד – איך... להתאחד עם הבורא. איך להיכנס לארצו..."

מיוסרים, כחושים ובעיניים אדומות לעייפה התלמידים מביטים ברב אשלג.

הרב אשלג מרים את כוס הוודקה... שותק...

פתאום הוא מסתכל על שמעון.

שמעון משפיל את מבטו.

הרב אשלג: "אתם תגיעו אליו. אבל רק בתנאי אחד..."

חיים ( ממלמל): "כל כך רציתי להיות בשיעור היום!"

הרב אשלג: "אם תהיו ללב אחד ( מסתכל על שמעון). לא אפסיק לחזור על זה. זהו התנאי היחיד."

שמעון כמעט בוכה. שפתיו רועדות.

הרב אשלג: "אם תיטמעו זה בזה ( הוא עוצר את מבטו על כל אחד מתלמידיו), אם תהיו ערבים זה לזה."

שמעון מכסה את פניו בידיו.

הרב אשלג: "אם מאחורי הגוף העלוב של חברכם תִראו את הרצון העצום שבוער בו... רק אז ה'אני' שלכם ייכנע. ותתחברו."

חיים: "אבל האם נוכל לעשות זאת?!"

ברוך: "נוכל!"

הרב אשלג: "האם תוכלו?"

משה ( בהחלטיות): "נוכל!"

רק שמעון לא עונה.

הוא שותק ומביט ברצפה.

כולם מסתובבים אליו.

פתאום הוא קופץ ממקומו, זורק את הכיסא לפינת החדר וצועק:

- "לא נוכל... לא נוכל! למה להשלות את עצמנו?! אנחנו חלשים! אנחנו עלובים! לא נהיה לאחים, משום שלא נוכל להתגבר על הפחד והקנאה... משום שאנחנו כאלה... כאלה! נבלות מלאות זוהמה, שחיות רק בשביל עצמן! ( מתנשם בכבדות, מסתכל סביב, לוחש) לא נוכל. לא... לא ניכנס לשם... למקום שאליו אנחנו שואפים... אנחנו כאלה..."

שמעון מתיישב ותופס את ראשו בידיו.

כולם מעבירים את מבטם לרב אשלג.

הוא שותה באיטיות את כוס השיכר.

כולם מביטים בו, מצפים למוצא פיו.

הוא מניח את הכוס על השולחן.

הרב אשלג: "אנחנו מתחילים בשיעור."

הוא מושיט את ידו לספר ופותח אותו.

חיים ( לרב אשלג): "לא תענה לשמעון?"

משה ( מסנן): "סמרטוט!"

שמעון ( מרים את ראשו, עיניו מלאות דמעות): "סלחו לי..."

משה: "בגלל אנשים כמוך... תהיה גבר!"

חיים: "החזק מעמד, שמעון!"

שמעון: "סלחו לי... אחזיק מעמד... ( מביט ברב אשלג) רק אל תסלק אותי..."

הרב אשלג מביט בו.

הרב אשלג: "אנחנו מתחילים בשיעור. הזוהר יביא אתכם לבורא."

הוא מביט בשמעון ואומר, כך שכולם יוכלו לשמוע: "אני מקנא בך."

לאחר מכן הוא מביט בכולם.

- "אני מזהיר אתכם – אף לא מחשבה אחת על עצמכם. אנחנו מדברים על הדבר היקר ביותר לאדם. ולכן גם הדרישה מכם גדולה."

הם מביטים בו, מבלי לפספס מילה שיוצאת מפיו.

- "לא יתנו לכם לעבור בקלות. התנאי העיקרי הוא – אף לא מחשבה על עצמכם. אף לא מחשבה אחת. אם תצליחו בכך – תפרצו."

עיניהם בוערות.

כל מילה פוגעת במטרה.

- "כל אחד צריך להגיד לעצמו: 'אנחנו מתאחדים לרצון גדול אחד.'"

מבטו של הרב אשלג נעוץ בקיר.

- "ולא נעזוב אותך." הוא אומר ומשתתק.

הם מחכים למוצא פיו, מפחדים לנוע ממקומם.

- "חכמים ענקי קומה התאחדו לנשמה אחת וכתבו את ספר הזוהר. אם נתאחד, נוכל להרגיש את המסר שלהם. ולעבור..."

הכיתה נעלמת לפתע.

הרב אשלג פוסע בשביל.

תלמידיו הולכים אחריו. הם עוצרים את נשימתם ומביטים סביב. [1]

- "כל זה בתוככם," נשמע קולו של המורה.

כרמים ארוכים ארוכים נמשכים אל האופק.

קרני השמש מלטפות אשכולות ענבים גדולים.

לפניהם ניצבים הרים שקופים.

מההרים יורדים נחלים ומתנקזים לתוך נהר נקי...

שלווה ושקט שוררים סביב.

קולו שלהרב אשלג ( חם, אבהי): "החזיקו מעמד... אף לא צל של מחשבה על עצמכם! עליכם להיות מוכנים לתת הכול לחבריכם."

הרב אשלג מתקדם צעד אחד לפניהם...

- "אל תחשבו על עצמכם! רק לא על עצמכם!" הוא חוזר. "אף לא מחשבה על עצמכם."

הם עוצרים ומביטים בהתפעמות על העולם הקסום הזה.

משה מתכופף אל פרח... ומתיישר בפחד.

הוא פוסע צעד קדימה ונתקל בקיר בלתי נראה.

כולם פוסעים צעד, וגם הם נתקלים בו.

הם רואים איך הרב אשלג מתרחק וממשיך בשביל לעבר העצים...

הם חובטים במכשול הבלתי נראה.

הרב אשלג מתרחק.

הם צועקים ומנסים לשבור את הקיר הבלתי נראה באגרופיהם...

ידיהם מדממות.

הם קופצים על הקיר ודמם נמרח עליו...

הם צועקים, אך צעקתם לא נשמעת.

הרב אשלג מתרחק. וכבר נכנס לתוך היער...

משה מרים אבן ומתחיל להכות בקיר הבלתי נראה.

האבן מתפוררת ושבריה החדים מתנפצים ופוגעים בפניהם.

ירושלים. כיתה.

הרב אשלג יושב במקומו.

משה מביט בכולם...

משה: "זה... היה?!"

חיים ( מגמגם): "מעולם לא הרגשתי דבר כזה!"

משה: "זה היה...? ( הוא מביט בידיו, על פני חבריו, מעביר את מבטו לרב אשלג)... לא עברנו?!"

הרב אשלג: "אתם לא יכולים לעבור."

משה: "אז זה היה אמיתי?!"

הרב אשלג: "ראיתם את עצמכם, כפי שאתם באמת."

משה: "התרחקת מאיתנו!"

הרב אשלג: "לא יכולתי לעזור לכם."

משה: "עשית את זה בכוונה!"

חיים: "קראנו לך ואתה התרחקת מאיתנו!"

הרב אשלג: "שם – או שאתה עובר, או שאתה לא."

משה: "אבל למה, למה לא עברנו?!"

הרב אשלג: "לא הבנתם?"

משה: "לא!!"

חיים: "השתדלנו מאוד. זה היה עולם כזה... כזה גדול... כל כך התאמצנו."

משה: "כשדיממנו, קראנו לך, ואתה התרחקת, אבל אתה הרי שמעת אותנו?! שמעת?!"

הרב אשלג: "שמעתי."

משה: "והתרחקת!"

הרב אשלג: "אתם אלה שהתרחקו ממני!"

משה משחרר אנחת כאב.

ברוך: "מה עלינו לעשות?"

הרב אשלג: "לנצח את פרעה."

ברוך: "איך?!"

הרב אשלג: "להבין שאי אפשר לנצח אותו."

דממה.

כולם מסתכלים על הרב אשלג.

הרב אשלג: "רק מי שליבו שבור... מגיע לתפילה. ועובר..."

שמעון מתחיל לבכות.

משה קם וניגש אל החלון.

הוא עומד כשגבו מופנה לכולם.

כתפיו מתחילות לרעוד.

ופתאום שוב הבזק.

ושוב נפרסת בפניהם הארץ הנהדרת.

שביל מתפתל בין שדות ירוקים. הרב אשלג פוסע בשביל.

לפניו מתגלה העיר הלבנה. [2]

צחוק ילדים נשמע מרחוק, קולות רכים, מוזיקה עדינה... ומאחורי גבו – יללות...

הרב אשלג נעצר ושומע את קולו.

קול: "אל תסתובב! לך!"

הוא עומד.

לפניו – העיר הלבנה.

מאחור – תלמידיו נאבקים עד זום דם בקיר הבלתי נראה.

ראש של אייל מגיח מהשיחים.

הרב אשלג שומע שוב את קולו:"אל תסתובב!"

האייל יוצא מהשיח והולך לכיוון הרב אשלג.

- "הצבתָ כאלה מחסומים..." אומר הרב אשלג. "הם לא יוכלו לפרוץ אותם..."

תלמידיו צועקים, מכים בקיר בכל יכולתם.

האייל חולף על פני הרב אשלג, מסובב אליו את ראשו.

קול: "עזוב אותם."

הרב אשלג: "איני יכול."

ציפור מתיישבת על ענף מעל ראשו של הרב.

קול: "עזוב אותם."

הרב אשלג: "אם כך, לשם מה אני..."

פרפר חולף לידו.

קול: "אתה רוצה שהם יעברו?!"

הרב אשלג: "בעבורם יצרת את העולם הזה. הלא כך?"

הפרפר מתיישב על הפרח.

קול: "הסתובב. והסתכל!"

הרב אשלג מסתובב.

הוא רואה איך הקיר נעלם, והראשון שפורץ פנימה הוא שמעון.

הוא נופל על הרצפה. מרים את ראשו וקופץ על רגליו.

אחריו נופלים קדימה ברוך, חיים ומשה...

הרב אשלג ( לוחש): "זהירות, חברים. אף לא מחשבה אחת על עצמכם... כל אחד צריך לתמוך בחברו."

חוזרים לרגע לירושלים. לכיתה.

שמעון רוכן בריכוז מעל הספר.

שמעון ( ממלמל): "אף לא מחשבה על עצמי... אנחנו אחד שלם." [3]

ברוך: "אף לא מחשבה על עצמי..."

חיים: "אף מחשבה..."

הבזק.

הם קמים, מביטים סביב, עושים את צעדיהם הראשונים...

הרב אשלג: "אני יכול להתקרב אליהם?"

הרב אשלג רואה איך הפרח מהנהן לעברו בעלי הכותרת שלו...

והוא שומע את הקול של עצמו.

- "חכה. ראה!"

ופתאום הרב אשלג רואה איך משה נדלק כמו לפיד.

הוא לא מספיק לצעוק, והאש שורפת אותו.

חיים עושה צעד לאחור וגם הוא מתחיל לעלות באש.

שמעון וברוך מסתובבים, אבל לפני שהם מספיקים לזוז ממקומם – הם נעלמים בלהבה.

במקום שבו עמדו נותרות רק ארבע ערמות של אפר.

ומיד אנחנו חוזרים לירושלים. לכיתה.

התלמידים יושבים המומים.

הם לא מסוגלים לזוז ממקומם.

הרב אשלג מכסה את עיניו בידיו.

שמעון: "אנחנו לא נעבור?"

ברוך: "עזור לנו, אבא."

הבזק.

הרב אשלג עומד על השביל.

מסביב שדות שזורים בפרחים.

מאחוריו – העיר הלבנה.

הרוח מעיפה את האפר מהאדמה.

הרוח מלטפת את הדשא, מניעה אותו כמו גלים בים.

הרב אשלג שומע את הקול של עצמו.

- "ראית?"

הרב אשלג: "כן"

קול: "ואתה עדיין רוצה בזה?"

הרב אשלג ( מביט בגלים הללו): "והרי העולם שלך נוצר בעבורם... אפשֵר לי לפתוח להם קצת... ממש מעט... לעשות את הצעד הראשון..."

הרוח שוקטת.

הרב אשלג שומע את הקול של עצמו.

- "טוב. נסה."

הרב אשלג: "אתה מסכים לי?"

- "כן"

ירושלים. כיתה.

הרב אשלג קם וניגש לדלת.

הוא יוצא מהכיתה.

ומיד רואים רצף קטעים דוקומנטריים של שלום. 1926. חופשה בשוויץ. תצוגת אופנה בצרפת. תהלוכות מלחמה ברוסיה הסובייטית. קרבות של שיכורים ברחובות מינכן.

רוברט גודרד משגר את הרקטה הראשונה המונעת בדלק נוזלי. הפיכה בממשלת פולין.

כל התמונות הללו נטמעות בלילה ירושלמי.

בביתו של הרב אשלג דולק אור. הרב מתהלך בחדר מצד לצד.

לאחר מכן הוא מתיישב מאחורי השולחן ומתחיל לכתוב...

ושוב רצף של קטעים דוקומנטריים. מרתונים של ריקודים בארצות הברית. מסעדות חדשות נפתחות. כוכבי הוליווד יוצאים לחגוג. הקהל צווח מרוב התרגשות כשהוא רואה את השחקן האיטלקי, רודולף ולנטינו. ירי חסר רחמים בפילים באפריקה. זיגמונד פרויד מתחיל בניסוייו. מתאגרפים בזירה מנחיתים מהלומות זה לזה לקול תשועות הקהל. היטלר שותה עם חבריו... מוסוליני מנצח בבחירות באיטליה...

ירושלים. חדרו של הרב אשלג. לילה.

ידו מקרבת את כתב היד למנורה.

כתב היד בוער. האש מכלה את האותיות. היא משתקפת במשקפיו של הרב אשלג.

ברוך צועק: "אבא, מה אתה עושה?!"

קולו של הרב אשלג: "זה לא טוב. איש לא יבין את זה..."

ביתו של הרב אשלג. פינת האוכל.

שולחן גס, שבראשו יושב הרב אשלג.

לידו יושבת רבקה, בהיריון.

מסביב לשולחן יושבים בדממה שבעה ילדים.

על כל צלחת יש תפוח אדמה אחד, חתיכת לחם וחצי בצל.

רבקה מעבירה את תפוח האדמה שלה לצלחתה של בתה בת השלוש. הבת אוכלת בלהט.

הרב אשלג קם בפתאומיות וניגש לחלון.

למטה, מול הבית, הוא רואה אדם שמביט בו בתשומת לב.

האדם לבוש בחליפה מהודרת מאוד בת שני חלקים, שאיננה תואמת את הלבוש המקומי.

האדם מסמן לו בידו.

הרב אשלג פותח את החלון.

האדם: "אינך מזהה אותי, המורה?"

הרב אשלג: ( מתבונן בו בתשומת לב): "אהרון?!"

אהרון ( מחייך): "זה אני. תרשה לי להיכנס?"

הרב אשלג: "מה מעשיך כאן?"

אהרון: "התעשרתי והגעתי אליך לבקש מחילה."

הרב אשלג: "עלה."

חדר. הרב אשלג ואהרון יושבים ליד השולחן.

פניו של אהרון חיוורות.

רבקה עומדת בצד.

אהרון: "אתה נסעת, ואני קיללתי את עצמי על כך שפחדתי לנסוע. התחושה שבגדתי בך לא הרפתה ממני. בכיתי לילות שלמים. אם רק היית יודע... לבסוף החלטתי לעזוב הכול ולהגיע לכאן כדי להתחנן שתסלח לי, ולהישאר איתך לנצח... ואז קיבלתי ירושה, והכול התהפך. ידעתי שזה יקרה, אבל לא חשבתי שזה יקרה מהר כל כך. אחיה של אימי נפטר באנגליה והוריש לי הכול. עברתי לאנגליה – זה היה אחד התנאים. פתאום הבנתי איזו משימה גדולה הניח הבורא על כתפי. הבנתי שהחלטותי היו נכונות. אלה לא היו ההחלטות שלי! ( הפוגה) והנה, הגעתי לכאן."

הרב אשלג: "בשביל מה?"

אהרון: "אין לך אמצעים להוציא לאור את ספריך... ( מביט ברבקה) אומרים שאין לך אמצעים גם למחיה..."

הרב ( קוטע את דבריו): "אדם צריך להסתפק במה שהכרחי בלבד."

אהרון: "לכמה כסף אתה זקוק?"

הרב אשלג: "כדי שיספיק לאוכל צנוע לכולם, לדיו ולנייר."

אהרון: "כמה זה?"

רבקה: "אנחנו זקוקים למעט. זה זמן רב שהוא כותב על פיסות נייר קרועות, והילדים כבר מזמן לא אכלו לשובע."

אהרון מוציא מהכיס האחורי של המעיל חפיסת שטרות כסף ומניח על השולחן.

אהרון: "אני רוצה שתכתוב ספר שיהיה ברור לכל האנשים, אפילו לכסיל כמוני. זה אפשרי?"

הרב אשלג: "אני חייב לנסות."

אהרון: "אשאיר לך כסף למחייה ולכתיבה. הנה הוא ( מקרב את הכסף לרב)."

הרב אשלג: "יש לך בית בלונדון?"

אהרון: "בית גדול בן שלוש קומות (מוציא מכיסו קופסה עם כדורים ולוקח כדור)."

הרב אשלג: "אכתוב אצלך."

אהרון ( מופתע.מביט ברבקה וברב): "לא העליתי בדעתי שהדבר אפשרי. זו זכות גדולה!"

הרב אשלג: "אשאיר את הכסף הזה למשפחתי."

רבקה ( בחופזה): "אבל יש כאן יותר מדי כסף."

אהרון: "שטויות! אשאיר יותר... אבל... ( מסתכל על רבקה) אשתך בהיריון..."

הרב אשלג מעביר את מבטו לרבקה.

רבקה ( אומרת לכיוונו): "אל תדאג. אני אסתדר."

הרב אשלג: "אני חייב לנסוע."

רבקה: "תוכל לכתוב שם בשקט."

הרב אשלג: "אני זקוק לשקט..."

רבקה: "אתה נוסע. נוסע. ואנחנו נתפלל כאן בעבורך."

נמל יפו. ספינה לבנה מתכוננת להפלגה.

הרב אשלג ותלמידיו עומדים ליד כבש הספינה.

מכריזים על העלייה לסיפון.

הרב אשלג מתחבק עם כולם.

הוא מחבק את ברוך.

- ( לוחש לו): "אני מצפה למכתבים מכם."

הוא מחבק את חיים, את משה ואת שמעון...

שמעון: "אתה נוסע בכוונה. הרי יכולת לכתוב גם כאן..."

הרב אשלג מסתובב ומתחיל לעלות לספינה.

שמעון: "יהיה לנו קשה מאוד בלעדיך."

הרב עולה ואינו מביט לאחור.

שמעון: "קשה עד בלתי אפשרי!"

משה ( קוטע אותו): "שחרר את הרב! תפסיק לבכות! ( קורא לעבר גבו של הרב) אל תדאג, הרב, אנחנו נסתדר!"

הרב אשלג עלה על הסיפון.

הוא עומד לצד אהרון, ליד מעקה הביטחון.

הספינה מפליגה.

שמעון מסתובב. הוא הראשון שמתרחק.

הספינה מתנדנדת על פני המים.

הרב אשלג עומד על הסיפון עטוף בשמיכה.

[1] יש מצבים שבהם המורה כולל בתוכו את הרצונות של תלמידיו, מבטל את האגו שלהם באמצעות השפעתו עליהם. כמו מעביר אותם ממקום אחד למקום אחר, בדומה לציפור שמעבירה את גוזליה בעזרת כנפיה למקום אחר. לכן מצב זה מכונה "כנפיים". המצב הזה קורה כאשר המורה מחליט שהתלמידים זקוקים לעזרתו.

[2] הצבע הלבן – מסמל מצב מואר, מזוכך לחלוטין מהאגו. העיר הלבנה מסמלת את הרצון המתוקן הסופי של האדם, שהיה אגואיסט ונמוך ביותר והפך לגבוה ביותר – ללבן. בעיר הזאת מתרחש החיבור המוחלט עם הבורא.

[3] אחד שלם – התחושה שאנחנו חלק מנשמה כללית אחת. התחושה הזו מחליפה את הרגשת ה'אני' הפרטי שלנו. מצד הבורא אנחנו מהווים אחד שלם ומאוחד. ולכן כדי שהוא ישמע אותנו, עלינו להתאחד.

חזרה לראש הדף
Site location tree