במה היא הבחירה החופשית
הבורא הוא האור העליון, שברא את הכלי, את הנברא. וברא אותו ברצון להנות. מפני שמחשבת הבריאה של הבורא היא רצון להטיב לנבראיו, כי מטבע הטוב להטיב, ברא בנשמות רצון גדול להנות. והרצון הזה נמצא מלכתחילה בהפכיות הצורה לכוח העליון. ואם הוא נמצא בהפכיות הצורה, הוא לא יכול להנות, כי התענוג שנכנס לרצון לקבל, מיד מכבה אותו.
כמו שרואים מהחיים שלנו. האדם יכול להשתוקק זמן רב למשהו ולתת עליו יגיעה גדולה. וברגע שמשיג אותו ומקבל, התענוג נכנס לתוך הכלי. ולמרות שכל כך ציפה וכל כך רצה, מיד שמקבל אותו, התענוג מתחיל לכבות את הכלים והתענוג נעלם. מפני שיש ביניהם הפכיות הצורה. התענוג שנכנס ממלא את הרצון. והרצון שמקבל תענוג נעלם, כי מקבל מה שרוצה. ויחד עם זאת מבטל את הכלים.
לכן, אף פעם האדם לא מגיע למילוי. ותמיד משתוקק לעוד משהו, ושוב רק כדי לרגע אחד לקבל כעין הרגשת תענוג. אבל לעולם אינו מתמלא. אלא כל חייו רץ אחר התענוג בלי להצליח להגיע לאותו מילוי נצחי ושלם. מפני שהוא עובד בצורה ישירה. כלים מול האורות, רצון מול התענוג.
והבעיה היא איך להגיע לאותו מילוי שלם ונצחי, שאליו אנו משתוקקים. והשיטה להגיע אליו היא נקראת "חוכמת הקבלה". כי לא פשוט למלא את הכלים באורות, או אותנו בתענוג, שאכן ימלא את הכלי. כדי לברוח מהייסורים של חוסר תענוג, אפשר להקטין את הכלים, להגביל אותם, לרצות פחות, לאכול פחות, וכו'. ואמנם מקטינים את הכלים ומקטינים את הייסורים, אבל לא מגיעים לתענוגים. ואילו חוכמת הקבלה מסבירה לאדם איך להגדיל את הכלים ולהתמלא בתענוג.
"תענוגים" הכוונה גם לתענוגים גופניים של אוכל, מין, משפחה, שאותם הגוף דורש אפילו אם האדם חי בודד בעולם. וגם לתענוגים אנושיים שמתעוררים בנו על ידי הסביבה. תענוגים לכסף, כבוד, שליטה, מושכלות, או לתענוגים רוחניים, התענוג לדעת את השורש שלנו, ומהו טעם בחיים, מהי מהות החיים.
וכדי להגיע למילוי שיישאר בתוך הכלי, וממנו הכלי ייהנה, והמילוי לא יכבה את הרעבון, את החיסרון, ולא יבטל את הכלי, צריך לכוח זר. בדומה לאמא לילד, שהמילוי שממלא אותה לא מבטל בה את הכלי, שהוא הרצון כלפי הילד, התשוקה אליו, האהבה לילד, התענוג שיש לה מהילד, מפני שהחיסרון נמצא מחוץ לה. האמא נהנית מזה שהילד נהנה, לכן התענוג בה בלתי פוסק.
לפי העיקרון הזה צריך להיות קיום התענוג בכל אחד ואחד. אם האדם נהנה מזה שהשני נהנה, התענוג יכול להיות קיים, נצחי, שלם ובלתי מוגבל. אבל עם השני שלו רוצים לֵהנות, הוא בעצמו בלתי מוגבל ונצחי. לכן יש צורך בגורם שלישי. או האנושות כדברי הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", או הבורא. שני גורמים חיצוניים כלפינו, שאם רוצים להגיע להרגשה של תענוג נצחי, צריך לדעת איך להסדיר את עצמנו כלפיהם.
והרגשת התענוג בכלים נקראת "חיים". והאדם שזוכה למצב, שעובר בו אור התענוג בצורה בלתי פוסקת, הוא מתחיל להרגיש את עצמו כמו הנשמות שנמצאות מחוץ לגוף, אבל בעוד האדם עצמו נמצא בחיים האלה ובתוך הגוף. זאת אומרת, על ידי שיטת הקבלה אפשר להרגיש בו זמנית חיים רוחניים וחיים גשמיים, ולחיות בשני העולמות.
הדרך מסודרת לפי טבע אורות וכלים. האור יצא מעצמותו וברא את הכלי בהתאמה מדויקת אליו. לפי הרצון שלו להַנות לכלי, ברא את הכלי עם חיסרון להֵנות. והכלי שמרגיש את האור, מרגיש אותו כתענוג. וכל הפגישה בין אורות לכלים, שהאור מוליד את הכלי ודרך ארבע בחינות דאור ישר מפתח אותו, ואחר כך לעשר ספירות, צמצום א', עולם אין סוף, וכל העולמות. בכל הפעולות האלה מתקיים חוק פשוט וברור, שכל הפעולות מתואמות ביניהן בצורה החלטית כמו בחוקי הפיסיקה או בחוקי הטבע של העולם הזה.
ואם האורות והכלים משתלשלים מלמעלה עד העולם הזה בחוקיות מוחלטת, וגם בעולם הזה הכל מתקיים תחת אותו חוק מוחלט, אז היכן הוא מקום הבחירה? היכן בחוקיות הזאת יש מקום למישהו שמרגיש ולפי הרגשתו יכול לרצות לשנות ולהטיל ספקות משלו? איך אותו מישהו שנחשב יצור בפני עצמו, שיש לו בחירה, ובמיוחד בחירה חופשית, הנקראת אפשרות להכניס משהו אישי משלו מחוץ לאותה חוקיות שקיימת, יכול לקיים אותה בכלל?
"ואין להקשות לפי זה",שיש ג' מצבים:
מצב הא' - מצב האין סוף, שאור ממלא את הכלי בצורה בלתי מוגבלת, שלא משאירה בכלי שום חיסרון. והוא יחס הבורא לנברא. מה הבורא רוצה ונותן לבריאה.
מצב הב' - איך הבריאה מגיבה למצב הא'. זמן קלקול וזמן תיקון. מצב של חוסר וודאות, ספקות, הסתרה, שבו מקום הבחירה של האדם. זה הזמן שבונים בו את היחס למצב הא'. מסכימים או לא מסכימים איתו, ורוצים לחזור אליו בצורה הכרתית וברצון עצמי. בו מפתחים יחס אישי שלא היה מלכתחילה בבריאה.
מצב הב' נקרא, שמוסיפים רצון למה שקורה במצב הא'. זמן קלקול שכולל את שבירת הכלים, בריאת העולמות, אדם הראשון, שבירת אדם הראשון ועד העולם הזה. וזמן תיקון שכולל את כל הגלגולים, שהאדם עובר בעולם הזה משך אלפי שנים. עד שמגיע לנקודה שבלב, שמתחילה להתפתח בו, בזמן שהוא חי בעולם הזה, ומתוך העולם הזה, משיג את מצב הג'.
מצב הג' - בסוף מצב הב' עוברים את כל התיקונים לאורך מאה עשרים וחמש מדרגות, ומגיעים למצב הג'. מצב הג' נקרא שחוזרים לאותו מצב הא'. חוזרים למצב האינסופי, השלם, הנצחי, אבל מתוך הכרה עצמית ועל ידי רצון עצמי. האדם בונה בעצמו את מצב הג' הזה. הוא מגיע מהפכיות הצורה, מנקודת אפס במצב הא', שהבורא הוא שמייצב ובורא לו את מצב האין סוף. למצב שהוא בעצמו מעלה את עצמו מהעולם הזה ועד מצב אין סוף.
וכאשר האדם עושה אותו בעצמו, הוא מגיע לאותה פעולה שהבורא עשה בבריאה. זאת אומרת, האדם מגיע לאותו דרגה, לאותה הבנה, לאותה המודעות, לאותן הפעולות של הכוח העליון. ובכך הוא מגיע למטרת הבריאה. כי הבורא שרוצה להנות לנברא, לא יכול להנות לנברא, לתת לו מתנה פחותה מדרגת הבורא. כי פחות ממנו לא נקרא "טוב ומטיב", "להנות לנבראים", "להגיע לכוח העליון". אלא המתנה שאליה האדם צריך להגיע, חייבת להיות בדיוק אותו מצב, אותה קומה, שיש לבורא. והאדם מגיע אליה במצב הג'.
וכל ההבדל בין מצב הג' למצב הא' הוא בכלי אין סוף. זאת אומרת, כלי בלתי מוגבל, מלא בכל המילויים, בהבנה, בהשגה, בתענוג. ההבדל הוא בכך, שהאדם מוסיף ראש לפרצוף. כי במצב הא' יש לו רק תוך. במצב הב' האדם מתחיל להשיג ראש, תוך, סוף. ומגיע למצב הג', שקיים שם ראש ותוך. במצב הג' לעומת מצב הא' האדם משיג "ראש". כלומר, כל המחשבות של הבורא, כל ההבנות, ההשגות, ההכרה, בכל המצב הנצחי והשלם.
והכל על ידי עבודתו במצב הב'. שהולך ומשיג בעצמו, ופותח לעצמו את כל המציאות. לא של העולם הזה, אלא אותה מציאות נוספת שכלפינו נקראת "העולם העליון". וכל פעולה ופעולה שהאדם עושה במצב הב', מתוך שעומד בעולם הזה, בזמן שנמצא בחיים הגשמיים, הפיסיים שלו, הנקראים "חיי העולם", הוא משתמש, קונה את הראש, על ידי בחירה חופשית.
ואיזו בחירה חופשית נשארת לאדם, אם כל החוקים הם חוקים מוחלטים. הרי האורות והכלים מסודרים מלכתחילה זה מול זה, שהיכן נשארת בכלל בחירה ובמה. בחיים שלנו בחירה נקרא חוסר וודאות, חוסר ידיעה. שאם האדם היה יודע, לא היתה לו בחירה, כי היה יודע שזה כך וההוא כך. אלא חוסר הוודאות נותן לאדם הרגשה, שהוא נמצא במצב של בחירה בין כמה פעולות. אבל לא שהוא יכול לבחור, אלא הוא לא יודע מה לבחור. וזה נקרא אצלנו "בחירה".
אבל כלפי חוקים רוחניים, שהם ברורים ומוחלטים, גם החוק הכללי, וגם החוקים שנכללים בו, לא מדובר על בחירה כחוסר וודאות. "אם כן נתבטלה מאתנו הבחירה חס ושלום, כיון שאנו מוכרחים להשתלם ולקבל המצב הג' בהחלט, מכח שכבר הוא מצוי במצב הא'." ובמה הבחירה שלנו? לא בחובה לקבל את כל המצבים מעכשיו ועד גמר התיקון. כי כולנו בנויים כבר עם כל הרשימות בתוך הנשמה, בשורש. "אדם הראשון" שנשבר וחלקיו נפלו לעולם הזה, בכל חלק וחלק, בכל נשמה ונשמה, משש מאות אלף הנשמות העיקריות, שמתחלקות לעוד מיליארדים, בתוכו מאה עשרים וחמש דרגות נפילת אדם הראשון, שמצטיירת כעין שרשרת רשימות.
והאדם שמתחיל להתפתח, מגלה אותם אחד לאחד, רשימו אחר רשימו, על ידי האור העליון, האור מקיף, שפועל עליו. וכך הוא נמצא תמיד במצב מוגדר של רשימו, שכולל רשימו דהתלבשות ורשימו דעביות מכל מצב ומצב. והאור העליון שפועל על אותו רשימו, מפתח אותו ומקיים אותו. אבל כל הנתונים כבר נמצאים באותו רשימו. כי מהו רשימו? מכל מצב שהיינו, נשאר רושם מן האור שהיה בו, הנקרא "רשימו דהתלבשות". ורושם מן הכלי שהיה בו, הנקרא "רשימו דעביות". ואין מה לשנות, כי כל מצב הוא כבר נתון.
לכן אין עליו שאלה. כי איך אפשר לומר משהו על מצב הבא, שהאדם לא מכיר ולא יודע באיזו דרך עליו להתפתח. כי כל מצב הבא הוא מצב יותר גדול, יותר גבוה, יותר מפותח. וממצב קודם אי אפשר לקבוע מהו המצב הבא, אם הם מצבי התפתחות. כמו שילד, הוא לא יכול לומר מה תהה צורתו בשנה הבאה. העלייה מהעולם הזה היא חזרה באותם מצבי התפתחות, כלומר, רק מימוש הרשימות.
ואם כך, איפה הבחירה? הבחירה, אומר בעל הסולם, היא איך עוברים מרשימו לרשימו, מרשימו אחד לרשימו שני. אמנם עוברים על ידי התפתחות דאור מקיף. אבל, או שמזמינים אור מקיף על ידי הרצון, אם הוא נמצא באדם (ואם לא, מאיפה יקח רצון?), שהאדם עצמו דוחף את עצמו קדימה. או שהאדם לא מפתח את הרצון להתפתחות, ונאלץ לברוח מהייסורים. לאדם יש אחת משתי הדרכים. או בעצמו למשוך ולדחוף את עצמו למטרה. או שהייסורים דוחפים אותו אליה מאין ברירה.
וההבדל הזה בין הרצון לייסורים, זו כל הבחירה החופשית שיש לאדם בעולם הזה. אותה הדלתא בין הרצון לייסורים. או האדם מזמין אור מקיף על עצמו, שפועל ומושך אותו מדרגה לדרגה. בכל דרגה ובכל מצב מוצא חשיבות להיות בדרגה יותר עליונה, ואז מעלה מ"ן ומבקש אור מקיף שימשוך אותו לדרגה יותר עליונה. זו נקראת "דרך תורה", דרך האור, דרך הוראה, שרוכשים אותה מחוכמת הקבלה.
ואם האדם משתהה מסיבות שונות של עצלות, חוסר יכולת וכו'. אז לא מוזמן ולא בא אותו אור מקיף, הנקרא "המאור המחזיר למוטב", שמחזיר את האדם למצב הבא, היותר טוב. אלא פועל עליו האור המקיף הכללי. שמקדם בהכרח את כל האנושות, את כל הנשמות, באופן אחיד לקראת מטרת הבריאה, לקראת גמר התיקון, לחזרה ממצב הא', דרך מצב הב', למצב הג'. אבל פעולת האור מקיף הכללי לא מושכת קדימה, אלא דוחפת מאחור, כי היא מביאה ייסורים.
והם בסופו של דבר פועלים על האדם, לרצות לעבור ממצבו הנוכחי למצב הגבוה יותר. ואז האדם מפתח מ"ן ומבקש, והאור המקיף הפרטי מתקן ומעלה אותו. זאת אומרת, או שהאדם עצמו מבין שכדאי להתקדם, ולא זקוק לאור מקיף הכללי כתוצאה מאריכות הזמן. או שהאדם לא מתקדם והזמן נמתח. ואז חייב לעבור תהליך ממושך של ייסורים, של הכרת הייסורים למה הם ומה הם. שיכול לקחת שנים רבות, ואפילו גלגולים רבים. עד שבסופם מגיע ממש לאותה תוצאה, למ"ן, לחיסרון לעלות מדרגה לדרגה.
על ידי מה מממשים את הבחירה? איך אפשר לצייר מצב עתידי שהוא כדאִי וטוב, הרי האדם לא רואה ולא מרגיש שהוא טוב, ולא מגלה אותו אפילו אם קורא בספרים? אלא יש עניין מאוד פשוט. האדם הראשון נשבר לשישים ריבוא נשמות, לשש מאות אלף נשמות, שיש ביניהן יחס מיוחד. והאדם שנמצא בין כל יתר הנשמות, ששייכות לנשמת אדם הראשון. נמצא בסביבה שקובעת את כל הרצונות שלו, מלבד הרצונות הגופניים, לאוכל, מין, משפחה, ששייכים לגוף עצמו, בלי קשר לסביבה.
אבל הרצונות לכסף, כבוד, שליטה, מושכלות, או רוחניות, שייכים לסביבה. הסביבה מקרינה אותם על האדם. ואם האדם מכניס את עצמו לסביבה, חוג, קבוצה, הוא יכול להגדיל או להקטין כל אחד מהרצונות האלה, ובכך מתממשת הבחירה שלו. לכן כדי למצוא סביבה, שתשפיע עליו גדלות המדרגה הרוחנית, עליו להתחבר עם קבוצת מקובלים נכונה ומדריך נכון, כדי לפתח בתוכו מלאכותית רצון למדרגה יותר גבוהה. אפילו אם הוא לא רוצה. כי אם הוא נכנס תחת השפעת החברה, אחר כך הוא רוצה.
והבחירה החופשית היא לרצות או לא לרצות להיכנס לסביבה מסוימת. כי לאחר שנמצאים בה, היא כבר משפיעה על האדם את הרצון והמחשבה שלה, מה גדול וכדאי לפי הכרתה. זאת אומרת, הבחירה של האדם היא רק בסביבה. ובבחירת החברה נמצא מימוש בחירתנו החופשית.
האם האדם עצמו מזמן את האירועים שקורים לו בחייו?
האדם מרגיש אומלל בעולם ורוצה להרגיש יותר בטוח. לשם כך פיתח מערכות של דתות ואמונות שקושרות בין מעשיו בחיים, למה שיקרה לו מחר. אבל עד היום עוד לא מצאנו את הקשר הזה. משך אלפי שנים חושבים שיכולים לקבוע את המצב הבא או מצבים יותר טובים, ותמיד רק מפסידים, ואף פעם לא מצליחים.
אלא ההפך, היום האנושות מגלה, עד כמה היא נמצאת בחוסר אונים, בחוסר כיוון, בחוסר הבנה בין סיבה למסובב. בין מה שעושים היום, לבין מה שיקרה מחר. אבל להכיר את המערכת, נקרא להכיר את כל רשת הכוחות הרוחניים שפועלים בעולם הזה. האדם אכן מפעיל עם הרצון שלו את כל מה שקורה סביבו, אבל עדיין הוא לא מכיר את הנוסחה.
ולהכיר את הנוסחה נקרא לעלות לדרגה יותר עליונה, מהיכן שבאים הכוחות לעולם הזה. מה שאנו עושים על ידי העלאת מ"ן. האדם מעלה מ"ן ומתעלה לדרגה הבאה. הדרגה הגשמית, הגופנית שלו, קיומו בעולם הזה, הופכת להיות תחתיו. והוא כבר נמצא במערכת קבלת ההחלטות, ממנה יורדים הכוחות שפועלים בעולם הזה, על דרגת החומר. אין לנו אפשרות אחרת, אלא רק דרך השפעה על האור, להזמין פעולות על הכלים שלנו.
הניסיון שצברנו משך אלפי שנים, מביא עכשיו את האדם להבנה, שהוא לא מבין דבר. המשבר הכללי במדע, וכל היכן שהאדם נכנס עם הרצון שלו, עם יכולת כביכול לשנות, נוצר כתוצאה מהתפתחותנו עד היום, ומהצורך להביא אותנו כבר למימוש נכון של הבחירה החופשית.
וההתעניינות הנוכחית במיסטיקות ושיטות למיניהם, היא עוד פעם בדיקה של האדם את היכולת שלו לשלוט על חייו דרך מערכת. אבל זו רק בדיקה חוזרת ואחרונה, שאין לו כלי ממשי, אמצעי ממשי, להשפיע דרכו על העולם. אלא רק באותו בחירה חופשית, כפי שמסביר בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית", רק בה יש ממש.
"והענין הוא, כי ב' דרכים הכין לנו ה' יתברך במצב הב'," לעבור ממצב הא' למצב הג', מהאין סוף שהבורא נתן לנו, לאין סוף שעלינו לחזור בהכרתנו, "כדי להביאנו אל מצב הג'. הא' הוא, דרך קיום התורה ומצות, על דרך שנתבאר לעיל." "קיום תורה ומצוות" הכוונה, על ידי האורות לתקן את הרצון לקבל. כל נשמה פרטית של כל אחד ואחד, הכוללת בתוכה את הרשימות. מתחלקת בתוכה, כמו נשמת אדם הראשון הכללית, לשני חלקים:
רמ"ח - כלים מלמעלה ועד החזה של הפרצוף, הנקראים "גלגלתא ועיניים", כלים דהשפעה.
שס"ה - כלים מהחזה ולמטה, הנקראים "אח"פ", כלים דקבלה.
כל החלקים האלה לאחר החטא, לאחר שבירת הנשמה, הם מקולקלים, כלומר, נמצאים ללא מסך. ועל ידי האור העליון הנקרא "תורה", המאור המחזיר למוטב, האור מקיף, אפשר לתקן כל רצון ורצון מתוך תרי"ג (רמ"ח ושס"ה = תרי"ג) הרצונות האלה. והתיקון הזה של כל רצון ורצון, הוא נקרא "קיום מצוות". האדם מושך מלמעלה את האור שמתקן את הרצונות שלו, זה נקרא "על ידי קיום תורה ומצוות".
"ודרך הב' הוא, דרך יסורין," מהי דרך ייסורים? האם גם היא דרך? בעניין זה יש דיוק מיוחד, האם אפשר לתקן על ידי הייסורים. ייסורים הם פרק זמן שעובר אדם, שלא משתדל דיו למשוך אור מקיף. שהם מחייבים אותו להכיר, שכדאי לו למשוך אור מקיף ולהעלות מ"ן. ואז האור המקיף בא ועושה את הפעולה. זאת אומרת, הייסורים הם לא דרך, שאפשר על ידם להתקדם מדרגה לדרגה. אלא, הם זמן השהייה, שהאדם חייב להישאר באותה דרגה, עד שיתחכם ויבין, וירצה בעצמו להתקדם.
וזמן הייסורים יכול לערוך בין כמה שנים לכמה גלגולים. "אשר היסורים בעצמם ממרקין את הגוף, ויכריחו אותנו לבסוף להפך את הרצון לקבל שבנו ולקבל צורת הרצון להשפיע, ולהדבק בו יתברך." להשוות צורה, להגיע לצורה, לדרגה, לתכונות, למצב, למעמד, כמו שיש לכוח העליון. "והוא על דרך שאמרו חז"ל (סנהדרין צז ע"ב) אם אתם חוזרים למוטב טוב, ואם לאו אני מעמיד עליכם מלך כהמן, ובעל כרחכם הוא יחזיר אתכם למוטב."
"וזה שאמרו ז"ל על הכתוב, בעתה אחישנה, אם זכו" אם מנצלים את ההזדמנות שניתנה, את האפשרות על ידי הסביבה, להביא לנו רצון לדרגה הבאה, להתקדמות רוחנית, הדרך היא "אחישנה, ואם לאו בעתה." בעיתו. זאת אומרת, על ידי מכות וייסורים כלליים, שבאים לכל העולם בכללות ומתקדמים אותו גם בלי רצונו. מדוע? כי אנחנו בנויים מחומר אחד בלבד, מרצון להנות. ועל ידי הייסורים אפשר לכוון ולקדם את האדם בעל כורחו לאן שרוצים.
"פירוש, אם זוכים על ידי דרך הא', שהוא על ידי קיום תורה ומצות, אז אנו ממהרים את התיקון שלנו, ואין אנו צריכים ליסורין קשים ומרים, ואריכות הזמן שיספיק לקבלם, שיחזירו אותנו למוטב בעל כרחנו. ואם לאו, בעתה, דהיינו רק בעת שהיסורים יגמרו את התיקון שלנו," זאת אומרת, יבואו בצורה מספקת אחד אחר השני, עד שהאדם מגיע להבנה. "ותגיע לנו עת התיקון בעל כרחנו. ובכלל דרך היסורים, הם גם עונשי הנשמות בגיהנם." "גיהנום" פירושו, הכבדת הרצונות בצורה רוחנית, בנשמות. ירידת הדרגות, ששרשרת הרשימות בכללותה, מקבלת נטל נוסף.
"אבל בין כך ובין כך, גמר התיקון שהוא מצב הג', הוא מחויב ומוחלט מצד המצב הא'. וכל הבחירה שלנו, היא רק בין דרך יסורין לבין תורה ומצות".הבחירה היא כלפי רוחניות בלבד. בחיים הגשמיים אין לנו בחירה. מה שנראה לנו, שכל הזמן אנחנו בוחרים, בכל מיני טעמים, מקצועות, עם מי להתחתן, איך לחיות, נובע מחוסר וודאות ולא מבחירה. אלה חיים מוכתבים לחלוטין. כמו שרואים על בהמה וחיה, שהיא פועלת רק מתוך דחפים טבעיים, וכוחות שפועלים עליה. על עצמנו אנחנו לא רואים שכך הוא, אבל על דרגה נמוכה מאיתנו אפשר לצפות ולראות.
"והנה נתבאר היטב. איך ג' המצבים הללו", מצב הא', מצב הב' ומצב הג', "של הנשמות קשורים זה בזה ומחייבים בהחלט זה את זה."
האם אין לנו בחירה, כי היא נעשית אצלנו מתוך רצון לקבל?
כולנו נמצאים במקום, מימד, שפועל בו חוק אחד, הנקרא "רצונו להטיב לנבראיו". ובתוך החוק הזה, שהוא חוק פיסי, אנו קיימים. והחוק הזה הוא שמסדר את כל ההתרחשות בין אורות לכלים בצורתה הפרטית. וכמו כל חוק וחוק בטבע העולם הזה, הוא לא משאיר שום מרווח לא נודע. אלא הוא לא נודע רק כלפינו. כי אין בחוקי הטבע משהו לא ידוע. אלא אם לומדים את החוק ויודעים אותו, רואים שהוא מוחלט, ומתקיים אם רוצים או לא רוצים, לפי נוסחה מסוימת של קשר בין כוחות, השפעות ותוצאות.
והגורם האנושי, האדם, יכול לפני שהחוק הזה פועל עליו בצורה נוקשה והחלטית, הנקראת "מכבש ההתפתחות". לרצות לרוץ ולהקדים את פעולתו הנוקשה, בהבנה ובהכרה שהתקדמות, שהתפתחות, היא טובה ורצויה. אם האדם מצליח לגבש בתוכו הבנה, השגה, הכרה כזאת, הוא מממש את בחירתו החופשית. אבל רק חברה יכולה להשפיע עליו רצון לדרגה יותר גבוהה, ולא הוא בעצמו. לכן עלינו לבנות חברה, או להיכנס לחברה מוכנה, ועל ידה ויחד איתה, לגרום לעצמנו לרצות את המצב הבא בהתפתחותנו.
ובכך האדם לא מפר שום חוק. אלא רוצה בהתקדמות, לפני שהחוק עצמו מחייב אותו בצורה טבעית ודוממת. הוא מכניס אליה תאוצה על ידי הגורם האנושי.
האם האדם יכול להעריך ולמדוד את עוצמת המ"ן ודיוק הכיוון שלו?
להעלות מ"ן נקרא להשתוקק למצב הבא בתור. ולפני שמגיעים למצב הבא, כלומר רוכשים את התכונות ומתקיימים כבר במצב הבא, אי אפשר לדעת מה הוא. לכן האדם לא יכול למדוד עד כמה הוא מֵכוּוַן נכון. כמו שילד בן שלוש, גם אם הוא רוצה להיות בן ארבע, כמו יתר ילדי הגן, אין לו מושג מה זה עד שלא יגיע לגיל ארבע.
וכך האדם שצריך לעלות מדרגה לדרגה. כל התכונות שבו, כל תרי"ג הכלים והאורות שבהם, ההשגות וההבנות והכל מה שיש בו, מה שיודע ומתפשט בו ברמ"ח איברים למעלה מחזה. ומה שלא יודע ולא מבין, ועדיין לא משיג, למטה מחזה, הכל שייך לדרגה שנמצא בה. ולכן הוא לא יכול לדעת תכונות וחוקים שפועלים בדרגה הבאה, היותר עליונה. הוא לא מסוגל לתאר את המצבים שישנם שם. רק נראה לו שעדיף להיות שם, כי שם יותר טוב.
לכן מ"ן נקרא חיסרון לא מוגדר. כמו ילד שצועק, והגדול מבין ומביא לו מה שלטובתו, ולא בהכרח את מה שעליו הוא צועק. ואי אפשר אחרת בין מדרגות, אפילו בין מדרגות גשמיות בעולם הזה. לא כל שכן ברוחניות, ששם הפער בין המדרגות גדול מאוד, בפרט שיש הסתרה בין המדרגות. בעולמנו נראה לנו שאין הסתרה. אבל ההסתרה הזאת, שילד בן שלוש לא מבין מה זה להיות בן ארבע, היא לא עד כדי כך רחוקה, כמו בין מדרגות רוחניות.
לפיכך לא נדרש בהעלאת מ"ן, לדעת את המדרגה העליונה ולכוון אליה בדיוק. אף פעם אין זה אפשרי, אפילו בטבע. בתהליכים ביולוגיים, בצמיחת תאים או בצמחים, יש אותו תהליך, שהמצב הנוכחי לא יודע מהו המצב הבא, אבל רוצה אותו. ההשתוקקות שלנו היא בדומה למשחק של ילדים, שמשחקים דרגה הבאה, למרות שלא יודעים. רק בגן זה לא קורה על ידי הסביבה, שצריכים לגרום לסביבה להשפיע עלינו חשיבות דרגה הבאה.
איפה הבחירה אם רצון גדול לרוחניות נותנים מלמעלה?
האנושות מתפתחת משך אלפי שנים, מדרגת אפס של רצון לקבל, דרך דרגות רצון של קיום גופני. ולאחריהם רצונות לכסף, כבוד, שליטה, מושכלות ורוחניות. ולפי הציר הזה מתרחש כל מהלך ההיסטוריה. אם באנושות עולה הרצון, מיד מתרחשת מהפכה או התפתחות טכנולוגית, חברתית, או אחרת.
ובתוך כל השרשרת הזאת, האדם מתפתח מגלגול לגלגול משך אלפי שנים, עד שלאחר הרצון למושכלות, הוא מגיע לשאלה "מהו הטעם בחיי?", בשביל מה הוא חי. שזה נקרא "נקודה שבלב". לאותה נקודה מביא אותו הכוח הכללי של האור מקיף, שפועל על הרשימות מאדם הראשון, שנמצאות בכל נשמה ונשמה. שבהן טמון ההבדל בין העמים, וההבדל האישי בין אדם לאדם, לפי משפטי נשמות.
והנקודה שבלב, היא באה ממבנה אדם הראשון הכולל שני חלקים, בינה ומלכות. מלכות היא טבע הנברא ובינה היא טבע הבורא. המבנה הזה נשבר, כדי שתכונות הבינה יכנסו לתכונות המלכות, ויתקנו את המלכות. לכן השבירה היתה עניין הכרחי. ואחרי השבירה נפלו החלקים, הנשמות, מהדרגה הרוחנית לדרגה הגשמית, לעולם הזה. שבו גם בינה וגם מלכות נמצאות בתוך האדם בצורה מקולקלת. והאדם לפי טבעו מפתח תחילה את חלק המלכות שבו. אבל מגיע למצב שחלק המלכות מתפתח בו עד כדי כך, שגורם לו רק ייסורים. ולא רוצה אותו יותר, אלא להגביל את עצמו. כי ככל שהמלכות גדלה בתוכו, הוא מרגיש יותר ייסורים, את הסיבה למכות.
וזהו הזמן, שבינה מתחילה להראות את עצמה. בתחילה כנקודה בלבד בתוך המלכות. במלכות שגדלה כבר דרך רצונות גופניים, כסף, כבוד, מושכלות. אבל כשהנקודה הזאת מתחילה להתעורר באדם, הוא מתחיל לשאול על כללות החיים, על מהות החיים. כי אותה נקודה, למרות שהיא שבורה, היא שייכת לתכונות הבורא.
עד לאותו מצב מביאים את האדם מלמעלה ללא שום בחירה. והוא מתעורר לרוחניות מתי שמגיעה שעתו להתעורר. יש נשמות גבוהות שהתעוררו בעבר כאברהם אבינו, רבי שמעון, אר"י, רמח"ל. ויש נשמות שמתעוררת רק עתה. אבל מנקודה שבלב ואילך מתחילה להיות לאדם בחירה חופשית, ולפני כן לא. ואז האדם ממשיך ומתקדם לא על ידי אור מקיף הכללי, אלא על ידי אור מקיף הפרטי, ולפי בחירתו החופשית.
הקושי להעלות מ"ן תלוי בחשיבות. אנחנו פועלים רק לפי חשיבות, מה חשוב יותר ממה. צריך להעלות דרגת החשיבות. להעלות דרגת חשיבות של משהו שלא רואים ולא מרגישים, אפשר רק על ידי הסביבה. כמו בחיים הרגילים, שהאדם לא יודע, ולא מרגיש, ואין לו יחס מיוחד למשהו. והסביבה נותנת לו חשיבות מה כדאי לקנות ומה כדאי לעשות.
האם הבחירה בסביבה נעשית יותר קלה אם מגבירים את הייסורים?
ההתקדמות לרוחניות אינה על ידי ייסורים. הייסורים הם רק כדי שנתעורר ונתחיל לארגן רצון, נתחיל לארגן סביבה, כדי לרצות את המצב הבא. הייסורים שבאים לא גורמים לאדם להעלאת מ"ן. העלאת מ"ן נובעת רק מזה חשוב מזה. שהדרגה הבאה יותר חשובה מהדרגה הנוכחית. הייסורים רק אומרים לנו שהיכן שנמצאים זה לא טוב. אבל לא לאן ללכת, לאן להשתוקק. הם לא מעלים באדם את חשיבות הרוחניות. הם רק אומרים לו שהחיים האלה הגשמיים, הם לא שווים.
ואז, או שהאדם צורך סמים ואלכוהול, כדי איכשהו להרגיע את עצמו ולהשתיק את הריקנות. לכן כיום זו מכה גדולה בעולם. או שהוא מוצא פתרון אחר ומגיע לשגשוג, לתענוגים, לנצחיות ולקבלת התשובה.
מהי בינה בצורתה המקולקלת?
תכונת הבינה היא השפעה. והיא מקולקלת כאשר רוצים להשפיע כדי לקבל תועלת אגואיסטית. מלכות מֵבינה רק דבר אחד, רק לקבל, להנות. זו התכונה שיש ביצורים לא מפותחים יחסית, או בתינוקות, הם רק תופסים לעצמם. הם לא מכירים שיש "אתה", "שלך", "שלי". תינוק בא ותופס, כי זה החומר הטבעי, זו צורתו.
ובינה בשורשה היא ההפך, היא השפעה. אבל כאשר היא מאבדת את הצורה הרוחנית, אז צורתה היא להשפיע כדי להנות מהשפעה. וכתוצאה מזה נהוג בחברה להשתמש זה בזה ולנצל זה את זה, על ידי שנותנים ועושים טובה, כדי להרוויח ולהצליח בעצמי. תכונות הבינה מאפשרות לנו כדברי הכתוב: "לכו ותתפרנסו זה מזה". אבל הצורה הזאת להשפיע על מנת לקבל היא מקולקלת, כי היא על מנת לקבל. ואינה פועלת להתקדמות רוחנית.
לכן, חייבים לתקן אותה קודם. בתחילת התיקון עושים צמצום על המלכות, ואז מתחילים לפתח את הנקודה שבלב, עד שמפתחים אותה לגלגלתא ועיניים שלמות. ואותו מצב נקרא "לעלות לעולם האצילות". ולאחר שמתקנים את כל תכונות הבינה שבתוך האדם, עולים ומתקנים את האח"פ דעליה. שאז מתעלים לעולם אין סוף, וחוזרים למצב הא', אבל שנקרא כבר מצב הג'. כי האדם גורם לחזרה הזאת בעצמו.
ומהחזרה הזאת האדם משיג את כל הדרגות. כי פעולות הבורא הן רק קלקול. הוא ברא את הבריאה והוריד אותה מלמעלה, מאין סוף, עד למטה לעולם הזה. וכל פעולת הנברא היא לעלות חזרה מהעולם הזה ועד עולם אין סוף. הבורא ברא רצון לקבל שהוא טבע הגרוע ביותר, שעליו אנחנו עושים תיקון, ודרך התיקון הזה רוכשים את דרגת הבורא.
איך צריך להתייחס למערכת הגשמית שקיימת חוץ מהסביבה?
המילה "בחירה" מעידה, שמכל האפשרויות שנראות לנו, יש רק פתח קטן וצר, שבו האדם יכול לקבוע משהו. לכן הבחירה כוללת צמצום כל האפשרויות שכביכול יש לפנינו, שבהן לא קיימת בחירה, ולמצוא רק את הפעולה האחת, שבה האדם יכול לקבוע את עתידו.
והאור מקיף שבא, הוא מתחיל לברר לנו את התמונה הזאת. והאדם לאט לאט רואה שבחיים האלה הוא לא קובע דבר. אלא רק בפרמטר אחד, שנקרא הגדלת חשיבות ההתפתחות הרוחנית על ידי חברה מיוחדת. כפי שבעל הסולם מסביר בהרחבה במאמר "בחירה חופשית".
האם יש אור מקיף פרטי לאחר שנכנסים לקבוצה?
אור מקיף פרטי פועל על האדם שלומד ממקור נכון, מספרים מקוריים, על הפעולות שמתקיימות בעולם העליון, ורוצה להתכלל בתוך הפעולות הללו. בדומה לילד שרוצה להיות במדרגה יותר עליונה, שרוצה להיות כמו גדול. נראה לו שעל ידי פטיש קטן וכובע, הוא כבר כמו גדול. אבל על ידי הרצון להיות בדרגה יותר עליונה, האדם מזמין אור מקיף פרטי, ורק מתוך זה הוא גדל.
אם לא יהיה ממה ללמוד, אם לא תהיה תשוקה למצב יותר גבוה, אז גדול או קטן יהיה אותו דבר. למה בהמה לא מתפתחת, אלא רק נעשית יותר גדולה, כדברי הכתוב: "עגל בן יומו שור קרי"? כי אין לה תשוקה, אין לה הבנה, אין לה השתוקקות, להיות גדולה.
איך קבוצה שמתפתחת ממשיכה לעלות הלאה?
זה לימוד בפני עצמו, איך מתפתחת קבוצה שקובעת לעצמה יעד, ומוכנה כבר להתלכד. אז היא כבר אוסף של נשמות פרטיות, שמוכנות לתמוך אחת בשנייה. זאת אומרת, לקבוע בינם לבין עצמם חוק הערבות, תמיכה הדדית. שלפי הפשט בתורה, עד שעם ישראל לא קיבלו את הערבות "כאיש אחד בלב אחד", לא יכלו לקבל את התורה, את האור העליון.
אם מקיימים בקבוצה את החוק הזה, אז מהר מאוד זוכים להתגלות הרוחניות. אבל את זה לומדים בתוך קבוצה כחוקים מוגדרים שהשאירו לנו המקובלים. יש תקנון של קבוצת מקובלים שמצוי כבר אלפי שנים. לימוד ומימוש שאותם חייבים לבצע. עד שכל העולם ייכנס אליו בעוד כמה זמן, כי הייסורים בכל זאת מקדמים את האנושות.