הבורא ברא את נבראיו כדי להטיב להם. והטבתו היא להביא את הנבראים לאותו מצב שבו הוא נמצא, כי זה המצב הטוב והיחיד שקיים במציאות. ואיך שהבורא חשב להטיב להם, מיד התקיים המצב הזה, שבו הנבראים שרויים תמיד. אלא המצב הזה, שמצד הבורא נחשב למצב היחיד, מצד הנבראים מתחלק לג' מצבים:
מצב ה-א': איך שהוא יצא לפי טבע הבריאה.
מצב ה-ב': שהנבראים מתחילים להכיר את הטבע שלהם לעומת הבורא.
מצב ה-ג': שהם בעצמם משתוקקים לחזור לאותו מצב.
ורק כלפי הנבראים קיים הבדל בהכרה, בהשגה, בהבנה, מה ההבדל בין הטבע שלהם לטבע הבורא. וככל שהנבראים מכירים את השוני, ואת הנבזות שבטבע הבריאה, ברצון לקבל בעל מנת לקבל, הם יכולים לעשות תיקון, ולרצות לראות את עצמם בהשוואת הצורה עם הבורא. ואז לבקש את התיקון הזה ולהימצא בו. ובכך הם נכללים באותו מצב הא', אבל כבר לפי רצונם ולפי בקשתם. וזה נקרא שנמצאים במצב הג'.
ובקבלה לומדים, שהנשמות עוברות ג' מצבים. ובמצב השני, של הכרת טבע הבריאה, הנקרא "הכרת הרע", יש בתיקון הרע ובחזרה לטוב, ב' דרכים, דרך תורה ודרך ייסורים. ושתיהן תלויות במאמץ של הנברא. או שהוא בעצמו עושה מאמץ להיות בהתאמה לבורא. או שהבורא חייב לעורר אותו על ידי הייסורים, להכיר בחומרת מצבו.
ולמה על ידי הייסורים ולא על ידי תורה? כי האור לא משפיע על הנברא, עד שלא ירצה אותו. אין כפייה ברוחניות. ולמה הבורא בעצמו לא מושך את הנברא על ידי הטוב, כי בכך הוא שולל ממנו בחירה. הנברא שהוא רצון להנות, נמשך למצב הטוב מתוקף בריאתו, מתוקף רצונו להנות, וכך לא יהיה לו תיקון, אלא ימשיך בטבע שלו ובקלקול.
לכן אין לנו דרך אחרת. או ללכת בדרך ייסורים, הדרך הכללית, הכוח הכללי שפועל על כל המציאות. או להיות נברא שמסוגל לפתח רגישות כלפי הייסורים שלו, ולהשתמש בהם ככוח מעורר אותו להבנה עד כמה הוא מנוגד לבורא. ולתחבל תחבולות באמצעות הסביבה, איך לרצות לחזור למצב הג' בכוחות עצמו.
"ובהמתבאר מובנה היטב קושיא ג' הנ"ל שהקשינו, שבעת שאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מוצאים את עצמנו מקולקלים ונבזים שאין כמונו לגנות, ובעת שאנו מסתכלים על הפועל שפעל אותנו, הרי אנו צריכים להיות ברום המעלות, שאין כמוהו לשבח, כיאות להפועל שברא אותנו. כי מטבע הפועל השלם שפעולותיו שלמות."
אם הפועל הוא שלם, איך קורה שאנחנו הפוכים ממנו, הרי היינו צריכים להיות שלמים. איך ניתן ליישב בורא שלם עם פעולתו הלא שלימה.
"ובהאמור מובן היטב, שאותו הגוף שלנו בכל מקריו וקניניו האפסיים אינו כלל הגוף שלנו האמיתי". איך שאנחנו מכירים את עצמנו, מי אנחנו ומה אנחנו, אינו אנחנו בצורתנו האמיתית. "שהרי הגוף שלנו האמיתי," הרצונות שלנו, התשוקות שלנו, המהות שלנו, "כלומר, הנצחי, השלם בכל מיני שלמות, כבר הוא מצוי עומד וקיים באין סוף ברוך הוא בבחינת מצב הא'," ולא כמו שנראה לנו. "שמקבל שם צורתו השלמה מהעתיד להיות במצב הג', דהיינו קבלה בצורת השפעה, שהיא בהשואת הצורה לאין סוף ברוך הוא.
"ואם אמנם מצבנו הא' עצמו מחייב שתנתן לנו במציאות הב' את הקליפה של אותו הגוף שלנו, בצורתה הבזויה והמקולקלת, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, שהוא כח הפירוד מאין סוף ברוך הוא כנ"ל," שניתנה לנו, "בכדי לתקנו, ולאפשר לנו לקבל הגוף הנצחי שלנו בפועל גמור במצב הג', אין לנו להתרעם על כך כלל, כי העבודה שלנו לא תצויר רק בגוף הזה הכלה ונפסד, כי אין אדם מתקן מה שאין בו."
במצב הב' מוסיפים לאדם כוונה מקולקלת על מנת להשפיע, שהיא באה מקשר בינה ומלכות, מתכונות הבורא ותכונות הנברא שנמצאות בנו. התכונות האלה מתעוררות באדם בצורה בזויה ומקולקלת, במיוחד כדי לאפשר לו לתקן אותם. ולא שהרצון לקבל הוא פגום. אלא הכוונה הזאת, היא כל מה שנתנו לנו לעבוד איתו. כי אלמלא הכוונה האגואיסטית, לא היה לנו מה לתקן. לא היינו מרגישים את עצמנו נבדלים מהבורא. ולעולם לא היינו יכולים להתקרב אליו. מפני שלפי החומר שלנו, שהוא רצון לקבל, אנחנו לא דומים ולא שווים אליו, אלא נבראים.
החומר הגולמי של הרצון לקבל, הרצון להנות בעצמו, לא נברא כדי לבזות את האדם, או להרחיק אותו מהבורא. אלא הוא חומר הכרחי מצד הרצון להטיב של הבורא, לברוא לעצמו רצון שיקבל את ההטבה שלו. ורק הכוונה שמעל החומר, איך הנברא עובד עם החומר שלו, לטובת עצמו או לטובת הבורא, היא מה שמקולקל ונתון לעבודה במצב הב'.
"באופן שבאמת אנו מצוים באותו שיעור השלמות הראוי ומותאם להפועל השלם שפעל אותנו גם במצבנו זה הב', כי גוף זה אינו פוגם אותנו במשהו, שהרי הוא עומד למות ולהתבטל, ואינו מוכן לנו, רק בשיעור זמן, הנחוץ לבטלו, ולקבל צורתנו הנצחית."
האדם רואה את עצמו פגום כלפי האלוקות, כל עוד אינו מממש בפועל את ההזדמנות שניתנה לו, על ידי הכוונה להשוות צורתו לבורא. אבל הכל רק כלפי הנברא, בהכרה שלו וברצון שלו להשתוות הצורה.
ומלבד אותה ביקורת של הנברא על מעמדו, על מידת נכונותו להיות כבורא, שום דבר לא משתנה במציאות. ולכן באותה מידה שהנברא מתקן את היחס שלו לבורא, ורוצה להיות בהתאמה אליו, בדבקות עימו, מתוך הרגשה אמיתית, מתוך תשוקה, דרישה, העלאת מ"ן, בהתאם לזה הוא רואה מצב יותר מתוקן במידת הרצון שלו, ונכלל בו.
זאת אומרת, אנחנו מתקנים את הרגשת הנברא בעולמו, במצבו, כלפי הבורא. אבל כלפי הבורא המצב הוא שלם, מוכן, נצחי, קיים ולא משתנה. כי כלפי הבורא עצמו, כל פעולות הנברא כלל לא קיימות. אלא הוא רואה אותנו במצב השלם והנצחי, כמו שיצא ממחשבתו היחידה להטיב לנבראיו.
האם מצב הב' חל על הנבראים?
במצב הב', אמנם שבלימוד הקבלה כוללים בו, גם את השתלשלות העולמות מלמעלה למטה, וגם את בריאת אדם הראשון, ושבירתו, וביאתו לעולם הזה, בתור נשמות בודדות, ואחר כך כנשמות שעוברות אלפי שנות הכבדה של הרצון לקבל, עד שמתוכה הן מקבלות נקודה שבלב. ולמרות שאנחנו נכללים במצב הב', אבל הוא לא שייך לנבראים, אלא עדיין הכנה. והנבראים מתחילים רק מהכרת הרע.
במידה שאותו יצור, לא דומם ולא צומח ולא חי, אלא מדבר, מגיע בהתפתחותו להכרת הרע, אז במידת הכרת הרע שלו הוא נקרא "נברא" - נבדל בהרגשה שלו ובהבנה שלו מהבורא. ומידת השוני הזאת מהבורא היא נקראת "הכרת הרע". מאותו רגע ואילך אפשר להגדיר את האדם הזה בתור נברא. אחרת נמצאים בשליטתו המלאה של הבורא, ואי אפשר להיקרא נברא.
"נברא" נקרא אותו אדם שמרגיש את עצמו כעומד שונה מול הבורא, ברצונות ובנטיות מנוגדות לבורא. אבל באותה מידה שמרגיש כך, הוא גם מרגיש רצון לתקן את עצמו. ולכן אין נברא, אלא אם מרגישים את הרע, וצועקים לבורא שיתקן אותו. נברא אמיתי הוא מי שמעלה מ"ן. ומי שלא מעלה מ"ן, הוא עדיין לא נברא. כי עוד לא הגיע להכרת הניגודיות בינו לבין לבורא. מדובר רק כלפי הנבראים, ולכן זה המעמד שחייב להיות לנברא.
למה במצב הג' הכל מתוקן?
כל הפגמים וכל מה שנראה לנברא כדברים שליליים, הם באים מהבורא. אין עוד מי שפועל במציאות מלבד "הוא ושמו אחד", כי אין עוד מלבדו. ובמצב הג' כל הקושיות האלו, מקבלות תיקון ומילוי בהכרת הנברא, בהרגשת הנברא, ביחס שלו לעולמו, לבורא. ולכן הוא לא רואה את מצב הב', אלא רואה ומרגיש את המצב הג'.
האם הרגשת הקלקול לא מעידה על צורך בתיקון המערכת?
הבורא ברא מצב שלם. רק רוצה שהנברא יכיר במצב, שהוא שלם. כדי להכיר בשלימות, הנברא חייב להרגיש מצב הפוך, כלפי כל מיני אופנים, טעמים, תכונות, שנמצאים בשלימות. אם השלימות מורכבת מחמש דרגות העביות, מנרנח"י מילויים, שמתחלקים לעוד ועוד נרנח"י, אז הנברא חייב להרגיש כל אותם דברים חיוביים ושלמים בצורה הפוכה. כדי מההפוך הזה להרגיש, להבין ולרצות את השלימות.
ולא שהשלימות הזאת נפגמת ועל הנברא לתקן אותה, אלא כדי שיכיר באיזה מצב הוא נמצא, הוא חייב לעבור מצבים נגדיים. הנברא קיים מלכתחילה בשלימות, כמו בבחינת עובר, שמבוטל בתוך השלימות ללא שום ההכרה, בלי להחזיק בה. בלי לחוש את כל הנרנח"י בתוך חמש דרגות העביות שלו. אלא מתבטל כלפי האור אין סוף, שאפילו לא מרגיש שקיים בו, אלא רק הרגשת שלימות ונצחיות קטנה בלי לאחוז בה.
אבל בכך שהופכים לנברא את מצב השלימות לההפך ממנה, ונותנים לו להרגיש מה זה הפוך משלימות, נותנים לו אפשרות לקנות כלים ממינוס אין סוף לפלוס אין סוף. ואז הוא מתחיל להבין כל צעד, כל טעם, כל סגנון, שיש בשלימות, מהצורה שכנגדה. כי חוץ מלהכיר דבר מהיפוכו, אי אפשר להכיר שום דבר.
לכן, לא שהבורא ברא משהו בחוסר שלימות. אלא הוא גורם לנבראים הרגשת חוסר שלימות, כדי שיכירו את שלימותו. כמו בעל בית, שרוצה להכין באורח שלו די כלים, להבחין בעושר הטעמים בסעודה שמתקין. ואז הוא שם על שולחנו, משקה חריף, או מלוחים מעוררי תיאבון, או יוצא עימו לטייל לפני הארוחה.
ואם חוקרים ובודקים למה הבורא עשה אותנו, את האורחים, ההפך ממנו, מבינים שהיה בכך צורך גבוה. כי אחרת לא היינו מרגישים את הסעודה, אלא מתבטלים באור אין סוף בלי להכיר. ובמצב ההופכי מקבלים טעם ורצון ודריכות לשלימות. ומבינים ומכירים וחשים אותה לכל עומקה האינסופי, לכל הנרנח"י שלה.
לכן במצב הא' הנברא נמצא במצב נפש דנפש, שלא מכיר יותר, אלא מעט את עצמו כקיים. אבל לאחר ההכרה במצב הב', שיורד לעומק הכלים, מרצונו מכיר את הפגמים, משתוקק לנצחיות ועולה חזרה לאין סוף, הוא מקבל נרנח"י דנרנח"י. ואותם הוא מרוויח בעצמו, מתוך רצונו. בעצמו הוא קם ורוכש ומרגיש שהם שלו. ובמקום להיות נברא מבוטל בבורא, הוא קונה את דרגת הבורא לעצמו.
בקבלה מסבירים את התהליך הזה בכל מיני אופנים וציורים. אבל תמיד מושם דגש, שכלפי הבורא הכל מושלם. הוא הכין סעודה, והכין את האפשרות לעורר את התיאבון, את הרעבון. ועל הנברא רק לעבור על כל ההרגשות שליליות, כדי שייווצר בו תיאבון לשלימות, שירצה אותו, ויבין אותו, ויכיר אותו, בהרגשתו ובמודעותו.
לכן אי אפשר לדלג על מצבים. אלא חייבים לעבור אותם אחד לאחד. ובלתי אפשרי לעבור אותם במהירות, כלומר, לעבור ממצב למצב בלי לרדת לעומקו. אלא צריך להכיר אותם. וזירוז הזמן הוא להתחיל להיות רגישים לכל השינויים הקטנים. כך מזרזים את הזמנים. אבל אי אפשר בלי לעבור על כל הספירות העיקריות, עם הפרטיוֹת ועם המשניוֹת, עד אין סוף. אחרת תחסר לנו הכרת השלימות באין סוף. ולא יהיה לנו כלי שלם. וכל התהליך הזה קיים רק כלפי הנברא, לעורר בו את התיאבון והכרת המצב המוגמר כבר מלכתחילה.
מהו הגוף הזמני שמתבטל בנברא?
כדי להגדיר את המצבים שבהם נמצא הנברא, משתמשים בכל מיני שמות וכינויים. "גוף" מתייחס לצורת הרצון לקבל שפועלת בתוך הנברא, בצורה מיוחדת הנקראת "בעל מנת לקבל", כדי שיכיר בצורה הזאת כלא טובה. ואותה צורה של רצון, כאשר היא לא רצויה בעיני הנברא, נקרא שממית אותה, ובמקומה הופך אותה לצורה אחרת, הנקראת "רצון להשפיע".
"גוף מתבטל" או "גוף לא מתבטל" מתייחס לצורות של הרצון לקבל, שאחת נקראת שהגוף מת, והשניה שהגוף קם. אבל מדובר באותו רצון לקבל, אותו רצון להנות, שברא הבורא. אלא עם כוונה על מנת לקבל, הוא נקרא "גוף פגום", שחייבים להמיתו, ולקבור אותו, ולחכות עד שיירקב, כלומר, עד שיגיע להכרת הרע הסופית. ואז הנברא במקום הכוונה על מנת לקבל, ירצה על אותו גוף שתהיה לו כוונה על מנת להשפיע.
בצורה כזאת הנברא נעשה דומה לבורא, מפני שקבלה על מנת להשפיע היא השפעה טהורה. ואז אותו גוף כביכול "קם לתחייה" - נִתְקַן בצורתו הנצחית. "גוף אחד הולך", ו"גוף שני קם" הם רק כינויים, לאותו רצון שהבורא ברא, עם כוונה על מנת לקבל, ואחר כך עם כוונה על מנת להשפיע.
בתפיסה של מי מוגדר מצב הא', אם אין עדיין נברא?
הנברא הוא מי שמכיר שהוא נברא. מדובר מצד המקבלים, מצד הנשמות, ולא מצד הבורא. מתי יש נשמות, שאפשר להגדיר אותן כנבדלות מהבורא, כנבראים? מתי שהם מכירים בכך. זאת אומרת, לא דרגות דומם, צומח וחי, ולא מֵדבר בדרגות דומם, צומח וחי שבו. הם לא מרגישים נבראים, לכן הם לא נקראים נבראים. כי כל אחד קובע מי הוא לפי מה שהוא משיג.
אי אפשר לומר על חיה שהיא נברא. כי היא לגמרי טבע, שפועל לפי פקודות הטבע. שאין בו שום חידוש מצדו עצמו, מעמד שהוא רוצה לשנות את עצמו. כל הפעולות נעשות על ידי הבורא. אבל מתוכן יש פעולות הכרחיות, שהבורא קובע מתי הן תתבצע. ויש פעולות הנקראות "פעולות התיקון", שהבורא מחכה שהנברא יבקש שיקרו בו. וכל עוד הנברא לא מבקש, הבורא לא מבצע. אלא הולך ומוסיף לנברא הכרת הרע, ביקורת על מצבו, שירגיש את עצמו יותר ויותר מקולקל, עד שירצה לתקן את עצמו, את מצבו. ואז מבקש, והבורא מבצע.
זאת אומרת, יש פעולות שבאות מהבורא, שנמצאות כביכול בהשהיה, ומחכות עד שהנברא ירצה בהן, עד שידרוש אותן. ורק אלה הפעולות שנברא מעורר בבורא, בהן הוא נקרא נברא. כי אז הוא עומד מול הבורא, ויכול לדרוש ממנו, ויכול לתקן את עצמו בהתאמה לבורא.
וכל יתר פעולות הבורא, לא שייכות לנברא, אלא שייכות לבורא. ההנהגה וההשגחה, או טבע הבריאה שברא, הוא לא שואל אף אחד ומנהיג אותן לפי תוכניתו. לכן בעל חיים כלשהו הוא לא נברא, כי נמצא בשליטתו מלאה של הבורא. כי נברא, מהמילה "בר", חוץ ממדרגה, נבדל מהבורא בכך שיש לו רצון משלו. יש לו הכרה שהוא שונה מהבורא. זאת אומרת, יש לו יחס לבורא והוא מבקש ודורש ממנו.
עד שבני אדם לא מגיעים למצב של העלאת מ"ן, או מתקרבים אליו. רק במידה שהם מרגישים את עצמם מול הבורא, הם נקראים "נברא". כך ההגדרה שלומדים בחוכמת הקבלה לפי כלים ואורות. ובעבודה הפנימית מתחילים לפני כן, מנקודה שנקראת "זמן ההכנה". שהבורא נותן לנו הרגשת השוני ממנו בנקודה שבלב, אבל עוד לא מימשנו אותה.
והתקופה הזאת מהנקודה שמתעוררת כשוני ממשהו לא נודע, מהבורא, עד המצב שהאדם מרגיש את השונות שלו מהבורא, ולא יכול לסבול אותו ודורש תיקון, דורש השוואת הצורה, היא נקראת "זמן ההכנה". שאותו מתחילים מרגע שבאים ללמוד קבלה, ועד שמגיעים לצעקה אמיתית ועוברים להרגשה הרוחנית, לנקודת הקשר הראשונה עם הבורא, שאז כבר נמצאים כנברא אמיתי.
כלומר, ממצב הא' יש השתלשלות העולמות והפרצופים עד העולם הזה. ובעולם הזה השתלשלות של אלפי שנים עד הנקודה שבלב. ומנקודה שבלב ועד המ"ן הראשון זה זמן ההכנה, ההסתרה, עד המחסום. ולאחריו מאה עשרים וחמש מדרגות של השתוות הצורה עד מצב הג'. וממצב הא' עד מצב הג' זה מצב הב'. מהנקודה שבלב מתחיל גילוי הנברא כלפי עצמו.
אבל הנברא נחשב נברא, כלומר, שמעלה מ"ן, מעבר למחסום. וכל מה שלומדים בתע"ס, על הקשר בין הבורא לנבראים, ונקרא "חוכמת הקבלה", מתייחס למצבים מעבר למחסום עד מצב הג'. וזמן ההכנה מהנקודה שבלב ועד המחסום, נקרא "עבודת ההכנה".
ובמצב הא' הנברא גם מרגיש, אבל הוא נכלל בו כזרע בתוך רחם. מתבטל שם ומרגיש את קיומו רק במידת שורש דשורש. כי האור העליון כבר עובד על משהו, ומתחיל להוריד אותו בהשתלשלות עד העולם הזה. אבל כלפי הנברא אי אפשר לדון שיש לו משהו במצב הא'. הוא עדיין לא נברא. אין הרגשת שוני מהבורא. אלא עובדים אורות וכלים כדי לעשות צמצום א' ולגרום השתלשלות מלמעלה למטה.
הכל עובד שם לפי חוק האור, וחוק הכלי שכנגדו. ובפגישתם הם מולידים כל מיני מצבים. באותו עולם אין סוף הם מולידים הכרת המצב לעמקותו, ולא שמשתלשל משהו. אלא "השתלשלות העולמות" פירושו, שבתוך ההרגשה, בתוך הרצון שיש באין סוף, מתחילות להיחשף שכבות יותר עמוקות, שבהן מתגלה המעמד בין האור לכלי. ושום דבר לא משתלשל באיזה מרחב. אלא הכל קורה באותו עיגול אין סוף, באותו כלי. רק ליתר בירור של הקשרים בין אורות לכלים, על כל צורות העביות והמקרים שביניהם.
"עולם הזה" נקרא מצב אין סוף, שמבורר לפי טבע הבריאה, לפי חומר הרצון לקבל, המבורר סופית כלפי האין סוף. שמגיעים למצב שכל הכלים מתקשרים עם כל האורות עד הסוף. בשבירה ובהתקשרות ביניהם הם גומרים את הקשר, את ההתחברות, בין הכלים לאורות. ואז יש עבודה אחרת.
"ויחד עם זה, מיושבת קושיא ה' שהקשינו, איך אפשר שמנצחי תצאנה פעולות בלתי נצחיות הוות ונפסדות. ובהמתבאר מובן, כי באמת כבר יצאנו מלפניו. כראוי לנצחיותו, דהיינו בריות נצחיות בכל השלמות".
גם במצב הא' אין שום פגם ואין שום מכשול כלפי הבורא. אלא לפי הכרתנו אין זה כך. כי במצב הא' אנחנו נמצאים בתוך הבורא כמו ילד שחושב את עצמו גדול ומבין וחזק, שנראה לו שהוא עושה הכל, והכל שייך לו, מבלי להכיר את מצבו האמיתי. זו השלימות שבה אנו נמצאים במצב הא'. אבל שלימות שהיא על חשבון הבורא, לא על חשבון הנברא.
"ונצחיותנו זו, מחייבת בהכרח, שקליפת הגוף הניתנה לנו רק לעבודה תהיה כלה ונפסדת, כי אם היתה נשארת בנצחיות חס ושלום אז היינו נשארים נפרדים חס ושלום מחי החיים לנצח."
במצב הא', המצב באין סוף הוא נצחי ושלם, אבל כלפי הבורא. וכלפי הנברא הוא בדרגת עביות שורש דשורש, בדרגת הכרה ובדרגת הרגשה אפסית. וממנה עלינו לגלות כל יתר העביות שלנו, הטבע שלנו, כלפי שלימות הבורא.
"וכבר אמרנו באות י"ג שצורה, זו של הגוף שלנו, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו," שבמיוחד התקלקל מאין סוף לאט לאט, בתוך אין סוף, והתגלה כהפוך מן האור, הוא נקרא "ירידה עד העולם הזה", "אינה נמצאת כלל במחשבת הבריאה הנצחית," הצורה הזאת המקולקלת. "כי שם אנו עומדים בצורתנו של מצב הג'. אלא שהיא מחויבת לנו במציאות הב'" מחויבת לנו! מדגיש בעל הסולם, "כדי לאפשר לנו לתקנה כנ"ל."
"ואין לשאול כלל על מצב שאר בריות העולם, חוץ מהאדם, משום שהאדם הוא מרכז כל הבריאה, כמ"ש להלן (באות ל"ט) וכל שאר הבריות אין להן חשבון וערך של כלום לעצמן זולת באותו השיעור שהן מועילות לאדם להביאו לשלמותו", הם כמו מלאכים, כמו כוחות עזר. כי אין בעולם שום גורם חוץ מהאדם שמחולל בו שינויים. "ועל כן הנה עולות ויורדות עמו," עם האדם, "בלי שום חשבון לעצמן."
היכן נמצאים הצדיקים והרשעים בסולם המדרגות הזה?
במצב הא' - הכלי מקבל כל טוב מהאור ומצבו הוא אין סוף. הנברא מלא בכל טוב. אבל הנברא מרגיש את הכלי הזה בתוכו רק בשכבה העליונה. ואת כל עומק הכלי אינו מרגיש. והשכבה העליונה הזאת היא מידת המציאות שהוא קורא לה "אין סוף" ו"נצחיות".
מצב הב' - הכלי מתגלה כלפי הנברא, והוא מתחיל להכיר את עומק הכלי. ורוצה להישאר בדבקות על עומק אותו הכלי. כשמתגלה הכלי לעומקו, נקרא שהנברא יורד עד העולם הזה, לפי הכרתו. ואז הוא מתחיל לתקן, ולדרוש להעלות לאותה הרגשת השלימות והנצחיות שהרגיש כמצב הא', אבל עד שדורש בכל הנרנח"י.
הכל קורה באותו נפח, באותו כלי אין סוף, רק לעומקו. לעומקה של הכרת הרע והכרת הריקנות והנבזות, שזה נקרא "העולם הזה". וגם אחר כך שדורש לחזור לטוב. ושום דבר לא יוצא מגדר אותו נברא שברא הבורא, אלא רק בעומק הכרתו. כל המצבים קיימים רק כלפי הנברא. הכל מתרחש בתוך הרצון של הנברא: עולמות, פרצופים, מלאכים, שדים, רוחות, קליפה, קדושה. או בט' ראשונות כלפי המלכות, או במלכות כלפי ט' ראשונות, אבל הכל בתוך עיגול האין סוף, ולא יוצא מחוץ לו.
וגם אצלנו. הנברא, האדם, חייב לדרוש בתוך עצמו את עמקות ההכרה, עמקות ההשגה, עמקות הרצון, עמקות הדבקות. הכל מתרחש בפנים בתוך האדם. ומה שנראה לנו כמשהו מחוץ לו, נובע מכלים לא שלמים. כי הכלי בנוי מכתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. ובכלים זעיר אנפין ומלכות האדם לא מסוגל לקבל אחרי צמצום ב', והם נקראים "מקיפים".
וכך יוצא, שחלק מהמציאות מרגישים כפנימי (כתר, חוכמה, בינה) וחלק כחיצוני (זעיר אנפין ומלכות). ונראה לנו שיש "אני", ויש חיצון לנו שנקרא "עולם". אבל אין אני ואין עולם. ובגמר התיקון, שמתבטל צמצום ב', ואין תיקונים כמו ברית מילה וכל מה ששייך לתיקון המקיפים, אלא הכל נכלל בכלי אחד של עשר ספירות שלמות מכתר עד מלכות. אז מתבטלים העולמות ומתבטל הגבול בין הכלים. וזה נקרא שעולים לאין סוף, וכל העולמות נבלעים בתוך האין סוף, והכל חוזר לכלי אחד. להרגשה אחידה של נברא, שנמצא יחד עם הבורא בשלימות, נצחיות, בכל העומק של הכלי שלו. וכל הכלי הוא של הנברא.
לכן צריך לראות את כל הבריאה כנמצאת בתוך האדם, ומחוצה לו אין כלום, אלא רק עצמותו. ו"רשעים" ו"צדיקים" הם האדם שמתחיל לעלות בסולם המדרגות ולתקן את מאה עשרים וחמש המדרגות שלו. כל מצב ומצב שבו הוא נמצא, מורכב משני מצבים. מצב א' הנקרא "הכרת הרע". ומצב ב' הנקרא "תיקון". במצב שהאדם נמצא בהכרת הרע הוא נקרא "רשע". ובמצב שעשה תיקון הוא נקרא "צדיק".
"ויחד עם זה מבוארת קושיא הד' שהקשינו, כיון שמדרך הטוב להטיב, איך ברא מלכתחילה בריות שתתענינה ותתיסרנה במשך ימי חייהן כי כאמור, כל אלו היסורים מתחייבים ממצב הא' שלנו שנצחיותנו השלמה אשר שם המקובלת ממצב הג' העתיד לבא, מכריחה אותנו ללכת, או בדרך תורה או בדרך יסורין, ולבא ולהגיע לנצחיותנו שבמצב הג' (כנ"ל באות ט"ו)". אם הייסורים הם הכוחות של ההתקדמות שלנו. אז איך יכול להיות שהם דבר טוב ועוד שמשתלשל מהבורא אלינו?
"וכל אלו היסורין אינם שורים רק על קליפת הגוף שלנו הזו, שלא נבראה אלא למיתה וקבורה". במידה שהאדם מרגיש את עצמו נמצא בכוונה על מנת לקבל,הוא מרגיש את הייסורים. למה? "שזה מלמד אותנו, שהרצון לקבל לעצמו שבו, לא נברא אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע." להחליף כוונה מעל מנת לקבל, לעל מנת להשפיע. מי מחייב? הייסורים.
מהיכן באים הייסורים? אותה הכוונה עצמה על מנת לקבל, היא מולידה את הייסורים, למי שנמצא בה. "והיסורים שאנו סובלים, אינם אלא גילוים לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו." הייסורים שבאים מהכוונה הפגומה עצמה, הם נועדו כדי להביא לאדם הרגשת האפסיות שבכוונה הזאת.
"ובוא וראה בעת שכל בני העולם יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול שידאג בעדו וימלא את צרכיו. אמנם בזמן שכל אחד אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו," זאת אומרת, אותו רצון משתמש בו עם הכוונה לעצמו, "מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו בכל מיני מחלות ומכאובים."
"והנך מוצא, שכל אלו היסורים המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו לבטל את קליפת הגוף הרעה". "קליפת הגוף" היא הכוונה על מנת לקבל, שרובצת על הרצון לקבל הנקרא "גוף". "ולקבל צורה השלמה של רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמו מסוגל להביאנו אל צורה הרצויה. ודע, שהמצות שבין אדם לחברו הן קודמות למצות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו", רק בצורה שהיא קודם השפעה לחברו, "מביאתהו להשפיע למקום."
הכוונה על מנת לקבל מתגלה רק כלפי הנברא. שכביכול לא משתמש נכון ברצון לקבל שלו. וזה נעשה בכוונה כדי שנרצה להידמות לבורא בכוונה להשפיע לו. כי קבלה בכוונה לעשות נחת רוח לבורא נחשבת כהשפעה. הכל מתגלה רק כלפי הנברא. ובמידה שיש באדם כוונה על מנת לקבל, במידה הזאת הוא נמצא בייסורים, במחלות, במלחמות. עד שמרגיש אותה כדבר בלתי נסבל ומוכן להתפטר ממנה. וברצון להיפטר מכוונה על מנת לקבל, הוא עובר כמה שלבים. קודם הוא רוצה להיפטר ממנה בגלל שרע לו. ואחר כך מתחיל להבין שכדאי לרצות להיפטר ממנה, מפני שבכך הוא עושה נחת רוח לבורא.
מה זה "מצוות שבין אדם לחברו"?
"מצוות בין אדם לחברו", זה קניית חסרונות של החבר, במקום חסרונות שלו עצמו. היינו, לצאת מהדאגה לעצמו לתוך הרצונות של החבר, ולהתחיל למלא אותם כאילו היו שלו. אבל לעשות זאת מתוך הרצון להידמות לבורא, להיות כמוהו. ואז האדם מגלה, שהבורא נמצא באותו מצב שדואג לחברו, ולוקח את הרצון לקבל שלו וממלא אותו.
וככל שהאדם מגלה את כל הרצונות, של כל הנשמות מחוץ לו, ודואג למלא אותם, הוא מתחיל לגלות את הבורא, שהוא לוקח את כל הרצונות האלו וממלא אותם. ואז באותה פעולה הוא מגיע להשוואת הצורה לבורא. ובהרגשה הוא מגיע להרגשת המילוי של הבורא בכל הנשמות, בכל הרצונות שהוא רוצה לצרף לעצמו.
וכך יוצא, שהמפגש עם הבורא קורה ביתר הנשמות וביתר הרצונות. שאם האדם מתייחס אליהם באהבה ומצרף את הנשמות אליו, אז בחיבור הזה הוא נפגש עם הבורא ונמצא עימו בדבקות.
מה זה "מצווה בין אדם למקום"?
"מצוות שבין אדם למקום" זה להשפיע נחת רוח לבורא. ולכן מצוות בין אדם לחברו, זאת אומרת, לרכוש כלים של החבר, כלים זרים, הם קודמים להשפעה למקום. כי אי אפשר להשפיע לבורא, אלא אם משפיעים לנבראים. דרכם משפיעים לבורא. ואחר כך מגלים שלא "דרכם" משפיעים לבורא, אלא הם היינו הך.
כי ההפכיות, הרע, מתגלה כלפי אדם אחד, כלפי הנשמה הפרטית. וכל היתר חוץ ממנו זה אין סוף כלפיו. אז אם האדם יוצא מעצמו ורוצה להזדהות, לאהוב, להתחבר, עם יתר הנשמות, נקרא שהוא קונה את הכלי הכללי, האינסופי. ושם הוא מגלה את הבורא. הם כמו ט' ראשונות כלפיו והוא בעצמו נקודת המלכות. מה שחוץ ממנו, הן ט' ראשונות. וט' ראשונות הן תכונות הבורא. הוא פוגש את הבורא בכל היתר חוץ מעצמו.
בין מי למי מתרחשות מלחמות ברוחניות?
מלחמות ברוחניות הן רק בין האגו של האדם, וחובתו להשוואת הצורה לבורא. בין פרעה למשה. שפרעה נקרא האגו של האדם, רצון לקבל על מנת לקבל. ומשה הוא ההפך, המשיכה להשפעה לבורא. תכונת הבינה, על מנת להשפיע.
במה אני יכול למלאות את החבר שלי?
אני יכול למלאות את החבר שלי, בערבות. נקודה.