בעל הסולם אומר (אות י"ט), שלפי סדר אורות וכלים, איך שנברא הכלי על ידי האור, ברצון להנות ממנו, עד שלא נקיים את החוק, שמאפשר לקרב את האורות לכלים, נרגיש סבל וייסורים בכל הרמות של העולם הזה, גופניות, חברתיות ומדיניות, ובאותו יחס גם בעולם הרוחני. כי כל הסבל הוא שמרגישים חיסרון באור, וכל התענוג הוא מהאור שבא וממלא את החיסרון.
מהו החיסרון? אחרי צמצום א' החיסרון הוא הרצון לקבל הטבעי, שנפסל להיות כלי קבלה, ובמקומו בא מסך ואור חוזר. זאת אומרת, לפי מידת המסך ואור חוזר שיש בכלי, הוא זכאי לתענוגים. ובמידה שלא יכול, לא מסוגל, לבנות מסך ואור חוזר, הוא מרגיש ייסורים. או שמרגיש ייסורים בצורה ישירה, מחוסר כלים למילוי. או מפני שהייסורים עצמם, הם שמזרזים את הכלי להתקדם, ולקבל צורה שהאור יכול למלא אותו.
לאחר צמצום א', המילוי של הכלי, הוא לפי חוק השתוות הצורה. כמה שהכלי לפי הטבע שלו, היינו, על ידי מסך ואור חוזר, דומה לאור, באותה מידה הוא זוכה לאותו מעמד כמו האור, לאותה מידת שלימות ונצחיות שהאור יכול להופיע בה. והאנושות חייבת מלמטה למעלה, לאט לאט להכיר בכך ולהבין, שרק על ידי השוואת הצורה, השתוות הצורה, התקרבות לבורא לפי רצונו, נזכה לחיים טובים ונצחיים.
והרצון לקבל, מפני שהוא כל פעם הולך וגדל בנו, הוא גורם לאדם להגיע להכרת הרע בו. ולבוא על ידי הבורא לבטל את השימוש בו על מנת לקבל, ולבנות עליו כלי אמיתי. ועוד יתגלה, עד כמה בעל הסולם חשב וצפה ורצה, אפילו בזמנו, בשנות העשרים של המאה הקודמת, להגיע בפועל שכל אחד וכולם יחד יבטלו את קליפת הגוף, ונגיע למצב הרוחני.
"ואחר כל המתבאר, נפתרה לנו שאלה הא', ששאלנו, מה מהותנו. כי מהותנו היא כמהות כל הפרטים שבהמציאות, שהיא לא פחות ולא יותר מהרצון לקבל, (כנ"ל באות ז') אלא לא כפי שהוא מזדמן לנו עתה במציאות הב', שהוא הרצון לקבל אך לעצמו. אלא כפי שעומד וקיים במצב הא' באין סוף ברוך הוא, דהיינו בצורתו הנצחית, שהוא לקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, (כנ"ל באות י"ג)".משלושת המצבים האלה, במצב הא' אין עדיין רצון לקבל, שהוא על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, אלא אם נמצאים במצב הא' ממצב הג'. אבל כבר באין סוף, לאחר צמצום א', היתה החלטה שהכלי הולך ומשווה צורתו לאור.
"ואף על פי שעוד לא הגענו בפועל למצב הג', ועדיין אנו מחוסרי זמן", מחוסרי תיקונים, "מכל מקום אין זה פוגם במשהו בעיקר מהותנו משום שמצבנו הג' מתחייב לנו בהחלט גמור מצד מצב הא'". כל המצבים מחויבים זה מזה, כי כלפי הבורא הם קיימים כמצב אחד. "לפיכך כל העומד לגבות כגבוי דמי." גם אם אותו מצב לא התגלה עדיין לעינינו, אין זה אומר שהוא לא קיים או לא יתקיים. אלא הוא לא קיים רק לעינינו, כדי לאפשר לנו להגיע להצדקה, להגיע לראות את המצב האמיתי מתוך רצוננו, מתוך השתוקקות שלנו.
המצב שבו אנו נמצאים, הוא המצב הסופי, מצב אין סוף, באיכות ובכמות, בכל הנועם והטוב שיש בו. אלא שאנחנו לא רואים אותו, ורואים רק לפי הכלים שלנו. אבל ברגע שהאדם באמת רוצה לראות מצבים מתקדמים יותר לאין סוף, הוא זוכה מלמעלה לאור המחזיר למוטב, שמתקן לו את הראיה, את כלי ההרגשה, והוא רואה ומרגיש וחי במצב אחר.
"ומחוסר זמן, הנחשב לחסרון הוא רק במקום שיש ספק של משהו," שלא רוצים עדיין, או לא מסוגלים, או לא בטוחים שכך קיים. "אם ישלים את" הרצון השלם, "הצריך להשלים באותו זמן, וכיון שאין לנו שום ספק בזה," אם ובמידה שאכן כך, "הרי זה דומה עלינו כמו שכבר באנו למצב הג', ואותו הגוף בצורתו הרעה הניתן לנו כעת, גם הוא אינו פוגם את מהותנו, להיותו הוא וכל קניניו עומדים להתבטל לגמרי יחד עם כל מערכת הטומאה שהיא מקורם, וכל העומד להשרף כשרוף דמי, ונחשב כמו שלא היה מעולם."
אנחנו שרויים בתוך ים של אור העליון, שנמצא במנוחה מוחלטת. וכל העולם הוא ציור שמצטייר בתכונות שלנו, בחמשת החושים שלנו. אותה מידה שהם קולטים את השינויים שמתרחשים בהם, ומרגישים אתעצמם לעומת האור העליון, קובעת לנו את תמונת העולם. "עולם" מהמילה "העלמה", "נעלם". זאת אומרת, האדם תופס את החושך על פני האור. ומידת העלמה אינה אחידה, אלא נותנת לו ציור שלו ושל עולמו.
לכן, באותה מידה שנביא את הכלים שלנו להשתוות עם האור, נתחיל לחיות ולחוות עולם אחר לגמרי, מציאות אחרת. עד שנתקן את כלֵי הקליטה שלנו למצב, שלא נרגיש יותר שום שוני בינינו לבין האור, אלא עולם שכולו נאור. ללא שום חסרונות בכלים, שידחפו אותנו עוד ועוד על ידי ייסורים, על ידי ריקנות בכלים, לתקן אותם, ולגלות עולם שכולו אור. אלא נגיע לאותו מצב הנקרא "דבקות בבורא", "השתוות הצורה עם האור", "עולם אין סוף", "מצב הג'", הא' והב' שהתחברו כאחד.
זאת אומרת, במצבנו, במציאותנו, אין מלבד תיקון הכלים, כלי הקליטה. מה שמתרחש בהם, קובע מהו העולם שלנו. לכן אם לא מייחסים את העולם למשהו קבוע וקיים מחוץ לנו, אלא שמתרחש רק בהרגשתנו, אז השינוי בכלֵי הקליטה להתאמה לאור, מעביר את האדם למימד אחר לגמרי של חיות, של הרגשה, של שלימות ונצחיות. שמרגיש את גופו ואת העולם סביבו, שקיימים במצב אין סוף, במצב הרוחני.
עד שהאדם לא עובר למדרגת קליטה אחרת, מקליטה בחמשת החושים, הנקרא "העולם הזה", הוא לא יכול לתאר אותה לעצמו. אבל הקבלה מלמדת אותנו, שכך צריך לתפוס את המציאות, להבין שכך היא נתפסת בנו. לכן אין זמנים, אין מצבים, אין תנועות, אלא רק מה שמתרחש בתוך החושים שלנו, שאותם ניתן לשנות על ידי האור המחזיר למוטב.
"אמנם הנפש המלובשת בגוף ההוא שמהותה היא גם כן בחינת רצון בלבד, אלא רצון להשפיע, שהיא נמשכת לנו ממערכת ד' העולמות אבי"ע דקדושה, (כנ"ל באות י"א) היא קיימת לנצחיות, כי צורה זו של רצון להשפיע, הוא בהשואת הצורה לחי החיים, ואינה כלל חס ושלום בת חילוף. ותשלום הענין הוא להלן מאות ל"ב ואילך."
מהי אותה נפש שנמשכת ממערכת עולמות אבי"ע דקדושה? המערכת הרוחנית בנויה מעולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה דקדושה, וכנגדם עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה דטומאה. ממערכת הטומאה האדם מקבל רצון מקולקל, וממערכת הקדושה הוא מקבל אור המתקן, אורות שמתקנים את הרצון הזה, וכך הוא רוכש כלי. ועל הכלי הזה הוא מקבל מסך ואור חוזר ממערכת הקדושה, וכך מתקדם.
מהי "הנפש ההיא"?
"אמנם הנפש המלובשת בגוף ההוא שמהותה היא גם כן בחינת רצון בלבד, אלא רצון להשפיע".אותו הכוח שמקבלים ממערכת הקדושה, שנותן מסך ואור חוזר, ואחר כך מילוי שבא. קודם בא אור המתקן, אור ע"ב ס"ג, אור המחזיר למוטב, ואחר כך האור שבא למילוי הכלי. אור המתקן לא בא כתענוג, אלא כאור שבא לתיקון הכלים. אבל המילוי הוא תענוג, שמקבלים אותו על מנת להשפיע.
מה פירוש "ומחוסר זמן, הנחשב לחסרון הוא רק במקום שיש ספק של משהו"?
אם האדם עוד לא מתקן את הכלים, באותם כלים לא מתוקנים, הוא רשע. ובהם בטוח שהוא מנוגד לאין סוף, והוא כלל לא בטוח שבהם יקרה התיקון, כי הוא לא רוצה אותו. ברוחניות העניין הוא פשוט. או מעלים מ"ן, וזה נקרא שרוצים תיקון, ואז מתקיים התיקון. או שלא מעלים מ"ן, ואז נשארים בחוסר תיקון, ונמצאים בניגוד למצב הרוחני.
להימצא "במקום ספק", כן או לא, רוצה או לא רוצה, יקרה או לא יקרה, לא נחשב עדיין ביצוע של החיסרון. זאת אומרת, "חוסר זמן" נקרא, חוסר באותם התיקונים, שעוד צריכים לעבור במדרגות. ו"ספקות" נקרא שהאדם עצמו משקיע מאמצים, אבל עדיין לא הגיע להעלאת מ"ן לפי דרגתו הנוכחית. וזה תלוי בזה.
בכל מדרגה ומדרגה שעליה רוצים לעלות, צריך לעשות מספר פעולות כדי להגיע אליה ולבצע אותה. בהתאם לאורות שנכנסים, להתקדם עם הכלים כלפי האורות. ואז "חוסר זמן" זה מידת ההסתרה, ששורה על האדם בהתאם למיקום שלו, ו"מקום הספק" הן אותן הפעולות שהאדם חייב עוד לעשות, אותן הפרעות שחייב לעבור עליהם, כדי להגיע לאותה העלאת מ"ן אמיתית, שאם מגיעים אליה, אז קורה התיקון. כלומר, "ספק" הוא זמן ההכנה לביצוע של כל מדרגה ומדרגה.
מהו "שלא היה מעולם"?
"מה שלא היה מעולם" הכוונה, שעל הרצון לקבל ששלט בעבר על האדם, אין לו יותר שליטה, וזה לא נחשב כפגם, אלא ההפך, כל העומק שלו, כל העוצמה שלו, עוברת למערכת הקדושה. ולא נשאר ממנו שום זכר. כל מה שהאדם הרוויח, הועבר למערכת הקדושה. ולא שנעלם לגמרי וכביכול כל המאמץ נשרף. המאמץ לא נשרף, אלא צורתו הקודמת עוברת למערכת הקדושה, ולכן זה נקרא "כשרוף דמי".
שום דבר לא נעלם, לא מאמצי האדם, ולא עומק הרצון לקבל שמתגלה, כי הם הופכים להיות כלי, כלי קבלה. הרצון לקבל הוא חומר הבריאה. והכוונה על מנת להשפיע שרוכשים עליו, היא כדי לעבוד עם החומר שניתן לנו, עם הרצון לקבל.
"ואל יסור לבך אחר דעת הפלוסופים האומרים, שעצם מהותה של הנפש, היא חומר שכלי, והויתה באה רק מכח המושכלות שמשכלת, שמהן מתגדלת והן כל הויתה", הפילוסופים חושבים, שנפש האדם תלויה בכמה האדם חושב, מבין, משכיל, מכיר את המציאות. למה? כי הם לא יודעים שיש משהו אחר מעבר לזה. ולכן הם חושבים שנפש האדם, היא מה שהאדם מוסיף דרך המוח על הכרת המציאות. כי הם לא רואים שבכוחו להוסיף עוד משהו לעצמו.
"וענין השארת הנפש אחר פטירת הגוף תלוי לגמרי בשיעור שכליות ומושכלות שקבלה, עד שבהעדר לה המושכלות, אין כלל על מה שתחול השארת הנפש אין זה דעת תורה. גם אינו מקובל כלל על הלב, וכל חי שניסה פעם לקנות שכל, יודע ומרגיש שהשכל הוא קנין ואינו עצם הקונה."
השכל, המוח, הכוח השכלי של האדם, הוא תלוי בחיסרון, ברצון לקבל. ככל שהרצון לקבל יותר גדול, הוא תקיף יותר כלפי המערכת השכלית של האדם, לעבוד ביתר שאת, ביתר ערמומיות, במגוון אפשרויות, רק כדי למלא את הרצון לקבל. ואם האדם מסופק ברצון לקבל שלו, אין לו על מה לחשוב, המוח שלו לא עובד.
רואים בכל מאורעות החיים, איך משתמשים בעיקרון הזה בכל מערכת שפתחנו כולל בחינוך ובלימוד. אם רוצים לעניין את האדם, מציגים לו בעיות ושאלות לפתרון. כל מערכות החינוך והלימוד בעשרים שנותיו הראשונות של האדם, גן ילדים, בית ספר, אוניברסיטה, מבוססת על הצגת בעיות וחיפוש ומציאת פתרון. מדוע? מפני שהתמודדות עם בעיות מפתחת את השכל של האדם, ואחרת הוא לא יכול לגדול.
לכן שכל נחשב קניין, כי כל אחד יכול לפתח את השכל, אבל שום דבר ממנו לא יכול להישאר לנצחיות. מה יישאר לנצח, אותו שכל שמשמש לרצון, להצליח להרוויח בבורסה, או להצליח לרמות מישהו, או להצליח להיות מדען גדול? לאחר שהאדם נפטר מן העולם, הרצונות לבורסה, למדע, לשליטה, נעלמים ואינם. וכך אותו שכל שנועד לשרת רק אותם, גם הוא נעלם ולא נשאר. כל רצון שהאדם מפתח, בהתאם מתפתח השכל לידו. ואם הרצון כבר לא קיים, גם השכל שמשרת אותו נעלם. שכל זו מערכת מקבילה לגמרי לרצון כדי לשמש לו.
והפילוסופים חושבים אחרת, מפני שלדעתם אין לאדם מה לקנות בעולם הזה חוץ מעוד שכל. ולכן הם חושבים שהשכל הוא נצחי. אבל הקבלה מסבירה לנו, שבעולם הזה יש לאדם לקנות כלי חדש, כלי נצחי. רצון חדש שלידו יהיה לו שכל חדש. רצון לבורא, להשפיע לו, להשתוות איתו, לתת לו. בהתאם לרצון הזה, יתפתח השכל איך להגיע להשפיע לבורא. ואז גם הרצון וגם השכל, במערכת של השפעה לבורא, הם נצחיים, מפני שהם שייכים לבורא. וגם המילוי שלהם הוא נצחי ולא נעלם.
זה נקרא "נשמה", "נפש". ולא הרצון הגשמי, שהוא רק לצורך חמשת החושים וגוף דעולם הזה. שאם נפטרים מהגוף, גם הרצונות האלה לא מתקיימים. "גוף" הכוונה לא לגוף הגשמי בלבד, לא לבשר עצמו, אלא למה שמתרחש בתוך הגוף. רצונות להתמלא בתענוגים גופניים לאוכל וכו', ורצונות לתענוגים אנושיים, לכסף, כבוד, מושכלות. ששייכים לרצון, שהוא נקרא "גוף דעולם הזה".
כל הרצונות הגופניים והרצונות האנושיים לכסף, כבוד, מושכלות, שייכים לחיים הביולוגיים של האדם. והם נעלמים שנפטרים מהגוף הביולוגי, ובגלגול הבא הופכים לתכונות של הגוף החדש. הם לא נשארים באדם כחיים נצחיים, כלומר, כקשר עם הבורא, בעל מנת להשפיע. אלא הם חוזרים כחסרונות, כרשימות, בגלגול הבא. ולכן הפילוסופים טועים.
"אלא כמבואר, שכל חומר של הבריאה המחודשת, הן חומר של העצמים הרוחניים", על מנת להשפיע, "והן חומר העצמים הגשמיים", על מנת לקבל, "אינו לא פחות ולא יותר מבחינת רצון לקבל" בלבד. "ואף על פי שאמרנו שהנפש היא כולה רצון להשפיע. הוא רק מכח תיקונים של לבוש אור חוזר המקובל לה מעולמות העליונים שמשם באה אלינו, שענין לבוש הזה מבואר היטב בפתיחה לחכמת הקבלה (באות יד טו, טז, יט, אמנם עצם מהותה של הנפש היא גם כן רצון לקבל עיין שם ותבין זה) וכל ההבחן הניתן לנו להבחין בין עצם לעצם," בין עצם רוחני ל עצם גשמי, "אינו נבחן משום זה, רק ברצונו בלבד".
מה זאת? "כי הרצון שבכל מהות, מוליד לו צרכים והצרכים מולידים לו מחשבות והשכלות בשיעור כזה, כדי להשיג את הצרכים ההם, אשר הרצון לקבל מחייב אותם. וכשם שרצונות בני אדם שונים איש מרעהו, כן צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם שונים זה מזה, למשל, אותם שהרצון לקבל שבהם מוגבל בתאוות בהמיות בלבד, הרי צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם, רק בכדי למלאות הרצון הזה בכל מלואו הבהמי, ואף על פי שמשתמשים בשכל ודעת כאדם," וגם נראים כבני אדם, "מכל מקום דיו לעבד להיות כרבו," אם הרצונות הם גשמיים, שייכים לגוף הביולוגי, אז גם השכל גשמי, "והוא כשכל בהמי, להיות השכל משועבד ומשמש לרצון הבהמי."
"ואותם שהרצון לקבל שלהם מתגבר בעיקר בתאוות אנושיות, כגון כבוד ושליטה על אחרים, שאינם מצוים במין הבהמה, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם רק בכדי למלאות להם הרצון ההוא בכל מלואו האפשרי. ואותם שהרצון לקבל שלהם מתגבר בעיקר לקבל מושכלות, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם למלאות להם הרצון הזה בכל מלואו." השכל רק משרת לרצון, כעֵבד לרבו. ואין לו שום עדיפות, אלא הוא שייך ונדבק לרצון. ויש לו אותה דרגה כמו לרצון.
"ואלו ג' מיני רצונות מצוים על פי רוב בכל מין האדם, אלא שמתמזגים בכל אחד בשיעורים אחרים, ומכאן כל השינוים שבין אדם לאדם. וממדות הגשמיות יש להקיש ג"כ למדות העצמים הרוחניים לפי ערכם הרוחני."
גם ברוחניות וגם בגשמיות, בין בני האדם בעולמנו או בין הנשמות ברוחניות, כל ההבדל הוא רק בהתמזגות השונה של אותם הרצונות. לכל אחד ואחד יש אותו כלי, אותו מבנה של עשר ספירות, אבל המכלול בו שונה, התכללות רצונות מיוחדת במינה רק לו. וכך גם בתכונות דעולם הזה, לכולם יש רצונות גופניים ורצונות אנושיים לכסף, כבוד, מושכלות, אבל בכל אחד ואחד הם בהתמזגות אחרת, במידה אחרת, שמולידה אדם מיוחד בפני עצמו.
מה הם הג' מיני רצונות?
"ג' מיני רצונות" שמצויים בכל אדם ואדם, הם רצונות גופניים, רצונות אנושיים ורצונות למושכלות.
"באופן שגם נפשות בני אדם, הרוחניות, אשר מכח לבושי אור חוזר שמקבלות מעולמות העליונים", אבי"ע דקדושה, "שמשם באות," האורות האלו, "אין להן אלא רצון להשפיע נחת רוח ליוצרן," בלבד, "שהרצון הזה הוא מהות ועצם הנפש, כנ"ל, נמצא אחר שמתלבשת בגוף האדם," ברצון לקבל שלו, "היא מולידה בו צרכים ומחשבות והשכלות, למלאות הרצון להשפיע שלה בכל מלואו. דהיינו להשפיע נחת רוח ליוצרה כפי מדת גדלו של הרצון שבה." כמו שבעולמנו מתגלה לנו חיסרון למלא את הרצון על מנת לקבל, כך בעולם הרוחני האדם מקבל התעוררות מאבי"ע דקדושה, לתקן ולמלא את הרצון להשפיע שלו.
מה זה אומר "שהרצון הזה הוא מהות ועצם הנפש"?
"באופן שגם נפשות בני אדם, הרוחניות, אשר מכח לבושי אור חוזר שמקבלות מעולמות העליונים שמשם באות, אין להן אלא רצון להשפיע נחת רוח ליוצרן," רצון להשפיע האדם מקבל ממערכת הקדושה, שבא אור ומתקן לו את המסך ואור חוזר, ואז יש לאדם רצון להשפיע.
הרצון להשפיע בא מצד מערכת הקדושה, אבל הוא מתפתח בהתעוררות מצד האדם, שצריך לעבוד ולהגדיל את כלי ההשפעה, עד למצב שיוכל לעבוד עם המילוי, עם המסך ואור חוזר, בלקבל על מנת להשפיע.
החומר ההתחלתי הוא תמיד רצון לקבל, גם במערכת הקדושה וגם במערכת הטומאה. אבל החומר הזה גדל באדם ממערכת הטומאה, ממנה באה תוספת של חומר. וממערכת הקדושה באים התיקונים, מסך ואור חוזר. וזה נקרא שבמקום רצונות דלקבל, באים רצונות דלהשפיע.
ואז בהתאם לרצונות דלהשפיע, שהאדם מקבל ממערכת הקדושה, הוא מתחיל לפתח את השכל איך לבצע, איך לממש, את הרצון להשפיע שלו כלפי הבורא. בדיוק כמו שהוא עובד עם הרצון לקבל בעולם הזה, ומחפש איך לממש אותו.
ולמה צריך לדעת איך לממש את הרצון להשפיע? כי זה כל ראש הפרצוף. בצורה כזאת מכירים את מעשי הבורא. לומדים ממנו איך הוא משפיע, באיזה אופן, למה, איך ומה. וזה נקרא "לימוד שכלי". ליד הרצון של האדם, ורק כשהאדם רוצה, נמצא רצון שהאדם לומד ממנו איך הוא עושה, וחוזר על המעשה הזה ועושה. או בצורה אחרת, שלומד את המעשה מאח"פ דעליון, שנכלל בנו.
לכן זו השכלה רוחנית. ומפני שהיא שייכת להשפעה, והשפעה היא נצחית, כי היא בהתאמה לבורא, אז ההשכלה הזאת, השכל הרוחני, הוא נשאר. והרצון להשפיע כל הזמן גדל, ולידו גדל השכל איכותית וכמותית בכל מיני אופנים.
למה בעל הסולם קורא "נפש"?
בעל הסולם קורא "נפש", לרצון שבא מאבי"ע דקדושה. לאור שמתקן את הכלים, לרצון להשפיע. וגם לאור שממלא את הכלי.
שפת הקבלה היא שפה קצרה, ולכן צריך להתרגל לראות מתוך הכתוב על מה מדברים, ולא רק להתייחס איך מכנים אותו. במיוחד בהקדמה הזאת, שבעל הסולם מסתיר ומבלבל בכוונה את המושגים. אבל מתוך ניסיון בלימוד קודם, אפשר לנו להרגיש ולהבין על מה מדובר, אם לא בורחים מלשייך את כל הנאמר לאורות וכלים, למסכים, להעלאת מ"ן, לזיווג ע"ב ס"ג וכו'.
ומה שנותר לא ברור, היא העבודה האישית של האדם, איך לדחוף את כל הנתונים האלה קדימה, כי יש לו בזמן ההכנה הסתרה עליה הנקראת "סָפֵק". והיא תמיד ספק. למה? כי על ידי הספקות האלה, האדם לומד את מחשבות הבורא, רצונותיו, מה הוא רוצה ממנו. כמו ילד שמסתכל על הגדול ולא יודע מה הוא עושה בדיוק, לא מבין למה, ונמצא במין מבוכה תמידית. אבל בצורה כזאת הוא מעורר בתוכו חסרונות, ורוכש ידע ואומנות להיות כגדול.
כל השאלה היא על ההסתרה שבכל מדרגה ומדרגה, על שלב ההכנה, שלב הַסַפֵק. כי אחר כך כבר מעלים מ"ן, בא אור חוזר, נותן מסך, ורוכשים את המדרגה. אבל לפני כן, שנמצאים בזמן ההכנה, אלה זמנים של מצבים מבולבלים בכל מקום ובכל מצב. עד שאפילו רבי שמעון חשב, שהוא שמעון מן השוק.
לכן אם פתאום נמצאים בספק, שמבולבלים ולא יודעים איך ומה, צריך לעזוב את הדיון על זמן ההכנה, ולדון על אותו מצב בטוח, שמעלים מ"ן, מקבלים אור המתקן המחזיר למוטב, שמתקין מסך ואור חוזר, שעליו נעשית אחר כך הפעולה שממלאה את הכלי. ואיך להגיע ליישום כזה, כתוב במאמרים ובמכתבים, על כל הספקות והבעיות של האדם בעשייה הזאת.
ולמה נמצאים במצב כזה? מפני שבזמן ההכנה, האדם הוא כלי שבו נמצא אח"פ דעליון. והאח"פ דעליון הוא חשוך. הוא יכול להתמלא רק אם מעלים אליו מ"ן. רק אם מבקשים אותו מתוך גלגלתא ועיניים, אז הוא מתקן את האדם ומתחבר אליו. והאדם מקבל גדלות דמין הא', הנקראת "גלגלתא עיניים דתחתון עם האח"פ דעליון".
ועד אז, יש חושך בעליון, והתחתון רוצה ולא רוצה, לאחוז בו, להבין אותו, להסכים איתו. כי בהתחלה נמצאים כלפי העליון ברצון לקבל. לא מבינים אותו. הוא חשוך מתוך שאין עימו השתוות. אחר כך לאט לאט מתחילים להבין, שכדאי להתבטל כלפיו. להיות בגלגלתא ועיניים, בכלים אמיתיים של השפעה כלפיו. נעשים מוכנים להצטרף אליו ולקבל אותו כגדול, גם כחשוך, לא חשוב, העיקר שהוא העליון. וכך לאט לאט מתייצבים כלפי האח"פ דעליון הזה כגלגלתא ועיניים, שמוכן להיות איתו ביחד.
ואז העליון לוקח את החסרונות של התחתון, ומתחיל לעבוד איתם כמו עם מ"ן. עם איזה חסרונות? להידבק רק לעליון, רק להיות איתו יחד, אפילו שיישאר חשוך. וכך לאט לאט התחתון מתחיל לגדל את הגלגלתא ועיניים שלו, שהעביות בהם עולה, מעביות שורש לעביות א', ב', ג', ד'. אבל האדם לא רוצה כלום, אפילו שהעליון נישאר חשוך, אלא העיקר בשבילו שהעליון הוא עליון, והוא כתחתון דבוק אליו למעלה מהדעת.
ולאחר שמגדלים את הגלגלתא ועיניים, מתחילים לעורר את הכלים דקבלה. והכלים דקבלה הם העלאת מ"ן אמיתית על הכלים, על תיקון הרצונות, על רצונות אמיתיים, חומר הבריאה. לפיכך, בכל הזמנים שהתחתון עדיין לא עליון, אלא נמצא עדיין כתחתון, הוא נמצא כנגדו כל הזמן בספקות, כמו אותו ילד. ומכאן נובע כל חוסר ההבנה שלנו.
האם לכל שלושת סוגי הרצונות יש שורש רוחני?
בעולם הזה הרצון של האדם כולל שלושה סוגי רצונות:
רצון גופני - רצון שנמצא בתוך הגוף ופועל בלי קשר לגורם חיצוני.
רצון אנושי - רצון שמתפתח ביחס לסביבה.
רצון רוחני - רצון שמתפתח כלפי רוחניות, כלפי הכוח העליון.
ההבדל בין הרצונות האלה תואם לכלי הרוחני. ואפילו הרצון למלא את הגוף עם אוכל, מין, משפחה, שהגוף דורש. לא הגוף דורש אותם, אין גם "גוף" וגם "דורש", כי הבריה הזאת בעצמה לא יכולה לדרוש. אלא יש בה כוח רוחני, שנמצא בדרגה כזאת שדורש.
הדרישות של הגוף, הרצונות שהסביבה והאנושות מספקות לאדם מבחוץ, וההתעוררות שמרגישים כלפי רוחניות, הם כולם רצון שאינו שייך לגוף הפיסי של האדם. ואותו חלק מהם שמתלבש בחומר דעולם הזה, מתראה כך רק כלפינו. כי רצונות הם רק כוחות (כמו כוח המשיכה למשל). ולכן הם בנויים בהתאם לרצונות שיש בכלי הרוחני, רק במישור הגשמי, שכל אחד מהם מתחלק לעוד ועוד חמישה רצונות.
למה רצונות נעלמים והופכים בגלגול הבא לתכונות?
אם האדם מתקן את הרצונות שלו בעל מנת להשפיע, אז כל הרצונות שלו מהדרגה הגופנית והאנושית הופכים להיות על מנת להשפיע, כבסיס שעליו הוא מתחיל לעלות. אבל כרצונות שעדיין לא מכוונים לבורא בצורה גלויה וברורה. אלא כמו שנאמר "הכל מהאדמה בא", שעומד עליהם ומתחיל לגדול כלפי מעלה לרוחניות.
הרצונות האלה מתוקנים, אם על פניהם עולים כלפי מעלה. אבל אם לא עולים על פניהם כלפי הבורא, אז הם לא עברו תיקון, ובצורתם הלא מתוקנת אין להם מעמד בנצחיות. ועדיין חייבים לעבוד עליהם ולתקנם. היינו, עד שהאדם לא מימש את כל הגלגולים, עד לאותו גלגול אחרון שבו מתחילה העלייה שלו בסולם המדרגות הרוחניות, כל הרצונות הקודמים עדיין לא מתוקנים, כי הם לא נעשו יסוד לעלייתו הרוחנית. ולכן נאמר עליהם, שהם נגמרים יחד עם הגוף, וחייבים לחזור ולבוא שוב בגלגול חדש.
ואם בגלגול הבא, האדם זוכה להתחיל לעלות על פני תכונותיו הגופניות והאנושיות, נקרא שמילאו את תפקידם, וגם הם נכללים בעלייתו. ואז לא רק תכונותיו, אלא כל העולם, היינו, דומם, צומח, וכל החי, שסובב את האדם, גם הם מתקדשים על ידי האדם, כי כולם נכללים מכולם.
איך מתקדשים כל היתר?
האדם פועל משך כל גלגולי חייו, מתוך כל מיני רצונות בכל מיני מצבים, עד שבסופו של דבר מגיע להתעוררות כלפי חוכמת הקבלה. הוא מגיע בשרשרת פעולות לא מוכרת אבל מוכתבת, לאותו רגע שמתחיל בעליה רוחנית. וכך כל מה שעשה עד אז מוצדק, כי זה מה שהביא אותו לתשובה. ולכן כל המאורעות שעבר, וכל הרצונות שהשתמש בהם, גם הם מתקדשים. כי האדם שמתחיל לעלות לרוחניות, לוקח עימו את כל הרצונות הגופניים והאנושיים.
ורואים בדרך הרוחנית, בזמן התעוררות והתפעלות, שהם נקראים "עלייה", האדם מסתכל אחורה על כל מה שעבר ויש בו איזו הבנה, שבלי זה הוא לא היה מגיע למצבו הנוכחי. וזה נקרא שמצדיקים את המצבים הקודמים. כי לוקחים גם אותם להתעלוּת.
"ובהיות עצם ומהות הגוף רק רצון לקבל לעצמו, וכל מקריו וקניניו הם מלואים של הרצון לקבל הזה המקולקל, שלא נברא מלכתחילה, אלא כדי לבערו ולכלותו מהעולם בכדי לבא למצב הג' השלם שבגמר התיקון, על כן הוא בן תמותה כלה ונפסד, הוא וכל קניניו עמו, כצל עובר שאינו מניח אחריו כלום." חייב לעבור לגלגול הבא, עד שיתוקן. הכל צריך לבוא לתיקון עד הרצון הקטן ביותר.
"ובהיות עצם ומהות של הנפש רק רצון להשפיע, וכל מקריה וקניניה הם מלואים של הרצון להשפיע ההוא, שהוא כבר קיים ועומד במצב הא' הנצחי, וכן במצב הג' העתיד לבא," העתיד להתגלות, "לפיכך אינה כלל בת תמותה ובת חילוף, אלא היא", העצם הזה, "וכל קניניה עמה, המה נצחיים חיים וקיימים לעד". האדם שמגיע לעל מנת להשפיע, ההישג שלו נרשם ונחתם, כי מעלים בקודש ולא מורידים בקודש. הכל בא בהוספה בלבד.
הרצון לקבל מביא אותנו להכרת הרע, עד כמה גרוע להיות בעל מנת לקבל, ולכן הוא תמיד מקדם אותנו ליתר עומק של הרצון לקבל, הרצון המקולקל. אבל בנצחיות שופטים את הרצון לקבל מגובה העלייה, ומשם כל תוספת רצון לקבל קטנה, נראית כנפילה גדולה. כמו שכתוב: "הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה". לכן שם יש כל פעם רק העלייה.
"ואין ההעדר פועל עליהם", על התיקונים הרוחניים, "כלום בשעת מיתת הגוף," שנפטרים מעל מנת לקבל. "ואדרבה, העדר צורת הגוף המקולקל," שהיה על מנת לקבל, "מחזק אותה ביותר", שבמקום זה הוא קונה על מנת להשפיע, "ותוכל לעלות אז למרומים לגן עדן. ונתבאר היטב, שהשארת הנפש אינה תלויה כלל וכלל במושכלות שקנתה," בזמן ההכנה בחומריות של העולם הזה, "כדברי הפלוסופים הנ"ל, אלא נצחיותה היא בעצם מהותה בלבד, דהיינו בהרצון להשפיע". כל ההשכלות שהאדם משכיל, על ידי שמשתדל להשפיע לבורא, נשארות לנצחיות, כי הן באות ומתווספות זו לזו משך כל המדרגות, עד שמגיעים לעולם אין סוף.
"שהוא מהותה." למה "מהותה"?כי האדם רוכש ראש הפרצוף. הדבר העיקרי שצריך לרכוש. ההבדל בין מצב הא' למצב הג', הוא הבדל בראש. על ידי זה שהאדם מכיר את הבורא, מכיר את פעולותיו, את גדלותו, מתגדלים בו המילויים מנפש דנפש לנרנח"י דנרנח"י, ונעשה כבורא.
"וענין המושכלות שקנתה הן שכרה, ולא עצמותה." המושכלות האלה הם ראש הפרצוף. אותה תוספת שקנתה הנפש עצמה, שהאדם הרוויח בעצמו. קניין של האדם שלא שייך לאותו רצון שהבורא ברא. הקניין הפרטי, העצמאי שלו, שמבדיל בינו המתוקן, לבינו העומד במצב הא'.