"ומכאן יצא לנו הפתרון המלא של חקירה ה', ששאלנו, כיון שהגוף מקולקל כל כך עד שאין הנפש מצויה בכל טהרתה עד שירקב הגוף בעפר, ואם כן למה הוא חוזר ועומד לתחית המתים. וכן על מה שאמרו ז"ל, עתידים המתים להחיות במומם, שלא יאמרו אחר הוא. (זהר אמור י"ז)", למה יש עניין כזה של תחיית המתים? על מה מדובר?
"והענין תבין היטב, ממחשבת הבריאה עצמה, דהיינו ממצב הא', כי אמרנו, כיון שהמחשבה היתה להנות לנבראיו," מלכתחילה כסוף מעשה במחשבה תחילה, הבורא חשב על אותו מצב, שהנשמות יבואו בהרגשתם, בהכרתם, בהבנתם, למצב שייקרא בעיניו "להטיב לנבראיו", שהוא חייב להביא אותם למצב הזה. "הרי הכרח הוא, שודאי ברא רצון גדול מופרז עד מאד. לקבל כל אותו השפע הטוב שבמחשבת הבריאה." היה חייב מתוך רצונו להטיב לנבראיו, לעשות שיקבלו כל הנדרש. אבל הם מצדם חייבים להכיר ולהשיג בעצמם את הטבתו. ואותה משיגים מדבר והיפוכו.
"כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול, עולים בקנה אחד (כנ"ל באות ו' ז' עש"ה)," הרצון המופרז צריך להיות בדיוק כמו הרצון להטיב לו. "ואמרנו שם, שהרצון לקבל הגדול הזה, הוא כל חומר המחודש שברא, מפני שאינו נצרך כלל ליותר מזה, כדי לקיים מחשבת הבריאה", בזה נגמרה מצדו הבריאה. "ומטבע פועל השלם שאינו פועל דבר מיותר, כעין שאומר בשיר היחוד, מכל מלאכתך דבר אחד לא שכחת לא החסרת ולא העדפת."
"גם אמרנו שם, שהרצון לקבל המופרז הזה, הוסר לגמרי ממערכת הקדושה וניתן למערכת העולמות דטומאה", זאת אומרת, הרצון לקבל המקולקל, עם הכוונה על מנת לקבל, הוא שייך למערכת הטומאה. "שממנה מציאות הגופים וכלכלתם וכל קניניהם בעולם הזה". העולם הזה נמצא תחת מערכת עולמות אבי"ע דטומאה.
"עד שהאדם משיג י"ג שנה," מרגיש את הנקודה שבלב, אז "שעל ידי עסק התורה", שלומד עם הכוונה "המאור שבה מחזירו למוטב", "מתחיל להשיג נפש דקדושה," את האור שמאיר לו ומתקן אותו, "שמתפרנס אז ממערכת העולמות דקדושה," שמשתוקק לקדושה אפילו בלא לשמה, להגיע ללשמה. "לפי מדת גדלה של הנפש דקדושה שהשיג. גם אמרנו לעיל, שבמשך שתא אלפי שני, הניתנים לנו לעבודה בתורה ומצות, אין שום תיקונים מגיעים מזה אל הגוף". בששת אלפים שנה הרצון לקבל לא נתקן, לא מגיע לתיקון,אין לו אז, לא תחיית המתים ולא קבלה על מנת להשפיע, אלא הרצון לקבל נמצא בצמצום ומשיג נפש דקדושה.
"דהיינו לרצון לקבל המופרז שבו, וכל התיקונים הבאים אז על ידי עבודתנו, הם מגיעים רק לנפש, שעולה על ידיהם במדרגות העליונות בקדושה וטהרה, שפירושו, רק להגדלת רצון להשפיע הנמשך עם הנפש". על השימוש ברצון לקבל, על ה"לקבל", עושים צמצום וקונים רק כוונה על מנת להשפיע. הרצון לקבל משתתף בעביותו רק כדי לקנות מסך דהשפעה, כוונה דעל מנת להשפיע, בכל חמש דרגות העביות של הרצון לקבל.
"ומטעם זה סוף הגוף למות ולהקבר ולהרקב". הרצון לקבל עם הכוונה על מנת לקבל, הנקרא "גוף דטומאה", צריך להיראות בעיני האדם שמשתמש בו, כמת, כנרקב, שלא נשאר ממנו כלום. האדם בודק בכל רצון ורצון את הכוונה, שהיא על מנת לקבל, מתחרט עליה, ממית אותה, קובר אותה ומלווה אותה עד שהיא נרקבת, "כי" על מנת לקבל לא יכול להיתקן, "לא קבל לעצמו שום תיקון", אלא חייבים להיפטר ממנו בצורה הזאת הנקראת: "מיתה", "קבורה", "ריקבון".
"אכן אי אפשר שישאר כך," הרצון לקבל בעל מנת לקבל, "כי סוף סוף, אם יאבד הרצון לקבל המופרז מהעולם, לא תתקיים חס ושלום מחשבת הבריאה, דהיינו שיתקבלו כל התענוגים הגדולים אשר חשב להנות לנבראיו, שהרי הרצון לקבל הגדול והתענוג הגדול, עולים בקנה אחד. ובשיעור שנתמעט הרצון לקבלו, הרי בשיעור ההוא נפחתים התענוג וההנאה מן הקבלה."
הרצון לקבל הכרח הוא שיישאר, אי אפשר למחותו מן העולם. אלא לעבוד על הכוונה. לבדוק את הכוונה על מנת לקבל, לראות שהיא נמצאת למטה תחת מערכת טומאה. ולהגיע למצב של הכרת הרע בה עד כדי כך, שרואים איך היא ממיתה אותנו מחיי החיים, מתיקונים, מהתאמה לבורא. שהיא מפריעה ולא נותנת להגיע לדבקות.
ואז מגיעים להחלטה, שלא רוצים להשתמש בכוונה על מנת לקבל. איך? מצמצמים גם את הרצון וגם את הכוונה על מנת לקבל. ועם הרצון שיורד תחת הצמצום, מתחילים לקנות כוונה בעל מנת להשפיע. ולפי כמה כוונה על מנת להשפיע שקונים, מתחילים להשתמש ברצון לקבל ולגדל גם עליו כוונה בעל מנת להשפיע, עד שמגיעים על כל חמש דרגות העביות של הרצון לקבל להשפיע על מנת להשפיע. זו העבודה משך ששת אלפים שנה.
האם בששת אלפים שנה עובדים מעבר לרצון לקבל?
אי אפשר לעבוד על משהו אחר, אלא רק על רצון לקבל, כי הוא חומר הבריאה. ותמיד עובדים עם הרצון לקבל. העבודה מתחילה על דרגה ד' דעביות, שהיא התעוררות הנקודה שבלב. ואותה נקודה הולכים ומגדילים. אבל הנקודה הזאת, למרות שהיא נקודת בינה, בתוך הלב שהוא מלכות, היא עדיין על מנת לקבל.
רק בנקודה הזאת מתחילים לעבוד כלפי הבורא, להרגיש את הרצון כלפי הבורא. ולא רצונות למיניהם לכסף, כבוד, מושכלות, כמו בעביות שורש, א', ב', ג'. העבודה כלפי הבורא במצב הנקרא "לא לשמה" נקראת "זמן ההכנה". שנמשכת עד שמקבלים מלמעלה את מידת האור הנכונה שמחזירה למוטב, ועוברים מחסום.
מהו מעבר המחסום? בריחה ממצריים. שנמצאים באפס עביות, בעביות דשורש. ואז בדרגות עביות א', ב', ג', ד', של הרצון לקבל, עושים צמצום א' על עצם הרצון לקבל, ולא משתמשים בו. אלא קונים עליו את הכוונה על מנת להשפיע, משיגים את דרגת הבינה - כלי להשפיע על מנת להשפיע. ואותה תקופה היא נקראת "ששת אלפים שנה" (כמעט).
זאת אומרת, ששת אלפים שנה הם קניית דרגת הבינה. ממלכות המקולקלת שהיתה קודם, מגיעים למצב שמצמצמים את המלכות עצמה, ועולים לדרגת הבינה. וכשגומרים לקנות את דרגת הבינה, אז ממשיכים להשתמש בכל עוצמת הרצון לקבל, כדי להגיע לכתר. עוברים תחיית המתים ורוכשים כלי לקבל על מנת להשפיע, ומגיעים לגמר התיקון.
האם י"ג שנים הם גיל שלוש עשרה?
רב"ש אמר, שבעל הסולם כתב "י"ג שנים", כדי לבלבל. ואין לקביעת הזמן הזה שום חשיבות. אלא ציין כביכול, שעד גיל שלוש עשרה האדם נמצא במעבר המחסום. אבל לא רצוי כל כך למתייחס למושג הזה. כי ב"תלמוד עשר הספירות" הוא אומר משהו אחר, ש"גיל שלוש עשרה" נקרא, לאחר תחיית המתים, שהאדם מתקן את הרצון לקבל עצמו, ועובד איתו בלקבל על מנת להשפיע.
עד "גיל שלוש עשרה" הוא עובר עיבור, יניקה, מוחין, קטנות, קונה דרגת הבינה, ועם הבינה מתחיל לתקן את המלכות. ובהקדמה זו הוא אומר, שעד "גיל שלוש עשרה" הנקודה שבלב לא פועלת, ומגיל שלוש עשרה ואילך הנקודה שבלב מתחילה להראות את פעולתה. ועל הסתירה הזאת אומר רב"ש, שיש חובה לגלות טפח ולכסות טפחיים, כלומר, לבלבל את האנשים. ולכן אפילו שלומדים ומשרטטים, והכל כביכול ברור לפני האדם, מגלים אחר כך עד כמה יש כיסוי. כי אם הכל ברור לאדם, יש לו הרגשה שאין יותר מה לגלות.
אם הכל לפי הרצון שלו והשכל שלו, אז האדם מסתפק במה שיש. ולכן צריכים בלבולים. כפי שצריכים את הייסורים, שהבורא נותן לנו בחיים האלה. כי אלמלא הייסורים האלה, לא היינו נדחפים להיפטר מהם ולגלות מה סיבתם, ולראות שהסיבה נעוצה בהפכיות הצורה. שאין אפשרות לעזוב ולהתפתח מייסורים, אלא חייבים להגיע לתיקון ולהשתוות הצורה.
כך צריך את הבלבולים, ככל שנכנסים ללימוד ועבודה. אמנם צריכים גם לפתוח פתח מסוים, הנקרא "טפח", מידה מסוימת של מרחוק. אבל פותחים פתח ומתקדמים לטפח, כדי לתת לאדם הרגשה שישנה כאן הסתרה על משהו. מהי הסתרה? בדומה לאישה שמתאפרת ומתכסה. אם היא לגמרי סוגרת את עצמה, אז לא רואים ולא נמשכים. אבל אם היא פותחת וסוגרת את עצמה, זה נקרא "יופי", "ספרא דצניעותא". אותו עניין שמסבירים ב"זוהר", שצריך לפתוח ולסגור על מנת לתת משיכה לרצון לקבל.
וכך "פותחים טפח", כדי לראות שיש משהו בפנים, ו"מכסים טפחיים" כדי לגלות את הרצון למה שיש שם בפנים, שלא רואים אותו, אלא רק "מריחים" שהוא נמצא. וכיסוי טפחיים האלה, הם העזרה ביצירת הכלי. ולכן כותבים מושגים, שבאים לבלבל את האדם, במטרה לעזור לו ביצירת הכלי, ולא למלא את השכל ולהסתפק בזה. בדומה לאותן דוגמאות אמיתיות שנותנים על תענוג גשמי בעולם הזה.
איך למטה ממחסום אפשר לדעת, שמשווים צורה עם הבורא?
כמה שיודעים, צריך לדאוג להשתוות הצורה, למשיכה לבורא. ואין מה להתרעם על מה שלא יודעים, שהבורא לא נפתח, ולא יודעים מה הוא רוצה, או מה צריך לרצות. אלא כמה שנפתח לאדם, סימן שזה מספיק לו, כדי מתוך הכלי שלו, מתוך החיסרון שיש בו, להימשך קדימה.
וכשהוא נמשך קדימה, אז כבר פועלים על האורות והרצונות שבתוך האדם, אורות מקיפים שמגדילים לו את הכלי. הם עובדים בצורה של התנגשות בין אורות מקיפים לפנימיים באדם, שנותנים לו יותר הבנה וכנגדה יותר חיסרון, או בלבול וכנגדו הבנה. וכך מתוך הבטישות האלה יוצא הכלי - חיסרון יותר מחודד, יותר מלוטש, יותר נכון.
ואין מה להתלונן, שחסרים לנו איזה נתונים מבחוץ, שהבורא לא מספק. אלא בכל רגע בחייו של האדם בחיי חיותו, מה שיש בו באותו רגע, הוא בדיוק מה שאותו אדם צריך. מלמעלה מגיעים לנו כל הנתונים לעבודה לפי חוקים מוחלטים. אין רגע מצד הבורא, שהאדם נמצא במצב לא מוכן לעבודה. אלא האדם מצדו, יכול להיות במצב שלא מבין איך להגיב, או לא יודע ממה להתחיל. ולכן חושב שלא קיבל מספיק, וצריך להצטייד בעוד משהו. אבל אין רגע שהאדם נמצא במצב לא כשיר לתחילת העבודה.
איך משתלבים בכך קבוצה, עבודה בקבוצה ובורא?
האדם שרוצה לגדל את נקודה שבלב שלו בצורה נכונה. מרגע שמתגלה בו הנקודה שבלב ועד גמר התיקון, הוא צריך לייחד את עצמו "אני" ו"עוד נשמות" ו"בורא" כאחד. לכן לא חשוב איפה נמצא כל אחד מהגורמים האלה: קבוצה, עבודה בקבוצה ובורא. כי אם חושבים אחרת, אז לא נמצאים בתהליך התיקון מהנקודה שבלב והלאה.
לזה בעל הסולם קורא ("פרי חכם - איגרות קודש", דף ס"ג): "ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא". אם האדם רוצה להשתוקק נכון לבורא, הוא חייב לייחד את עצמו עם כל יתר הנשמות, כדי שיהיה לו כלי, והכלי הזה יהיה בהשוואת הצורה לבורא. כלומר, הערבות, הקבוצה, "ואהבת לרעך כמוך", זה האמצעי להתקדמות. הנקרא מלא לשמה לבוא לשמה, או בלשמה לבוא מתכונת הבינה לתכונת הכתר, המשפיע במלואו.
ברמה של העולם הזה, עובדים על הרצון לקבל הגשמי, על רצונות גופניים ורצונות לכסף, כבוד, מושכלות. אבל מהמחסום, שמלכות מתחילה עם בינה להשפיע על מנת להשפיע, ואחר כך עד הכתר לקבל על מנת להשפיע, כל העבודה היא כנגד הקליפות. והעבודה נגד הקליפות היא על מנת להשפיע לנשמות.
זאת אומרת, מתחילת ששת אלפים שנה, מאותו רגע שהאדם מתחיל את עבודת התיקון בלהשפיע על מנת להשפיע, מיד לאחר המחסום, העבודה שלו היא להתייחד עם כל יתר הנשמות, כדי להשפיע להן. או להשפיע על מנת להשפיע, או אחר כך לקבל על מנת להשפיע. ובעבודת ההשפעה הזאת האדם נעשה דומה לבורא, שכך מתייחס לכל הנשמות, בהשפעה בלבד.
ולפני כן, בלא לשמה, עושים הכנה בקבוצה, שמשתדלים ומשחקים בהשפעה כמו ילדים. מנסים להעריך את השפעה, לא חשוב אם יוצא או לא. אבל מה היא בדיוק, לא יודעים.
איך רצון לקבל מקולקל יכול לחזור ולעבור תחיית המתים?
הרצון לקבל שהאדם מקבל מלכתחילה, הוא נקרא "פרא אדם יולד", ונמצא בעביות דשורש. ומעביות דשורש והלאה, הרצון לקבל הוא על מנת לקבל, אבל לתענוגים דעולם הזה. שנמשך אחריהם, עד שמקבל נקודה שבלב, התעוררות של רצון לבורא.
האדם עוד לא מבין אותו, עוד לא מרגיש אותו. הרצון הזה סגור עדיין, סתום, עוד לא מבורר כלפיו. אבל הוא כבר מתחיל לרוץ אחרי משהו, שלא נמצא בעולם הזה. לכן אומרים על אדם כזה, שהוא משתגע, כי לא מבינים מה הוא רוצה. רואים אותו רץ לקבלה, או למיסטיקה אם הוא טועה, ומחפש משהו מעבר לעולם הזה, מעבר לגשמיות, לכסף, כבוד, מושכלות.
מהנקודה שבלב, הרצון לקבל מתחיל להימשך לרוחניות. והמשיכה הזאת הולכת ומתגברת עד שלפני המחסום, האדם מגיע למצב שנקרא "עד שלא מניח לי לישון" ("פרי חכם - איגרות קודש", דף ע'). זאת אומרת, הוא מקבל רצון לרוחניות מופרז. "מופרז" הכוונה, מעבר לכל הרצונות שיש לו בעולם הזה. הוא לא רוצה כלום בעולם הזה, מוכן לוותר עליו, ורוצה רק רוחניות. תחילה לא לשמה, ואחר כך מתוך שלא לשמה בא לשמה, שמתאהב בבורא. עדיין נמצא בעל מנת לקבל, אבל כבר לבורא, לרוחניות.
ואז האדם פורץ ועובר את המחסום, ומתחיל לתקן את הרצון הזה. הוא נכנס ל"עיבור", זאת אומרת, הרצון לקבל משתתק. ואז הוא מתחיל לגדל את הכוונה על מנת להשפיע, אבל לגדל אותה על פני הרצון לקבל, שהולך וגדל מעביות שורש, א', ב', ג', ד', בדרגות רוחניות. לא כלפי תענוגים גשמיים כמו בדרגות שורש, א', ב', ג', ד', בעולם הזה. אלא כלפי תענוגים רוחניים, זאת אומרת, להשתמש בבורא. מצד שמאל, מצד הטומאה, בא כלי שמפתה אותו להשתמש בבורא, בתענוגים רוחניים, על מנת לקבל. והאדם עושה צמצום ומתגבר על כל רצון ורצון, ומרכיב עליו כוונה על מנת להשפיע.
וכך מלכות הולכת ומצמצמת את עצמה, וקונה על עצמה רק כוונה על מנת להשפיע, הנקראת "להשפיע על מנת להשפיע", דרגת בינה. ולאחר שמקבלת על כל העביות, שהתגלה בה מצד הטומאה, דרגת בינה, נקרא שהאדם עולה מעולם העשיה לעולם האצילות, ונמצא בעולם האצילות, בגלגלתא ועיניים.
ובגלגלתא ועיניים דאצילות, האדם מתחיל להחיות את הרצון לקבל, שעבר בעל מנת לקבל, הריגה, שריפה, חניקה, סקילה, בכל א', ב', ג', ד', דרגות העביות שבו. מחזיר אותו מקטן לגדול, מקל לכבד, ומצרף אותם לעצמו כאח"פ דעליה. ומחייה אותו בכל הדרגות, שורש, א', ב', ג', ד', עד שמגיע לגמר התיקון. ושם נוסף לו ל"ב האבן, שנתקן בפעולת זיווג נוספת הנקראת "רב פעלים מקבציאל". ואז מגיעים לגמר תיקון הסופי. כלומר, לא רק מצד האדם, אלא גם מלמעלה.
איך האדם נעשה דומה לבורא דרך ההשפעה לנשמות האחרות?
לאחר שמעוררים באדם את הנקודה שבלב, את "חלק אלוה ממעלה", אם האדם רוצה להגדיל את החלק האלוקי הזה, הוא חייב להידמות לבורא. פעולות הבורא הן כלפי נבראיו, ונקראות "פעולות השפעה". והאדם צריך להתחיל דרך ההתאמה לבורא, לעשות אותן פעולות. מצד אחד לראות את כל הנבראים כשדה העבודה שלו, מקום העבודה שלו, ששם הוא מתייחס אליהם, כמו שהבורא מתייחס אליהם. ומצד שני להתייחס אליהם ככלי, שמבטל את עצמו כלפיהם כמו שהבורא מבטל, אבל מתייחד איתם כדי להגיע להשפעה לבורא עצמו. זאת אומרת, כלפי החברה יש שני הליכים. הראשון, פנייה לחברה שמתאר אותם לעצמו ומתייחס אליהם כמו הבורא. ושנייה, פנייה לחברה להתייחד איתם, כדי להתייחס לבורא.
האם האדם מתקן את עצמו כלפי החברה עוד לפני המחסום?
האדם לא מתקן את עצמו כלפי חברה לפני המחסום. הוא רק משתדל לעשות פעולות כאלה, אבל מתוך ידיעה שהוא מתייחס לכל מה שקורה בכוונת רווח ברורה. וחוץ מזה, לאחר המחסום לא מתעוררים באדם רצונות כפי שהיו בו קודם. אלא רצונות כלפי הבורא. לפני המחסום מתעוררים בו רצונות כלפי העולם הזה, הפרעות של משיכה לתענוגים דעולם הזה, לכסף, כבוד, מושכלות, מין, ידע, שליטה. ולאחר המחסום מתעוררים בו רצונות לנצל את הבורא.
הקליפה היא כנגד הבורא. היא רוצה להנות ממנו, מהאור עצמו. רצונות שהם לחלוטין לא אותם הרצונות, באותה רמה, באותו לבוש, כמו שהיו לו לפני המחסום. לכן מעבר למחסום נמצאת מערכת אבי"ע דטומאה בעצמה. ולפני המחסום רק ניזונים מאבי"ע דטומאה, וזה נקרא שנמצאים בתענוגים דעולם הזה.
בעולם הזה ישנן חמש דרגות תענוגים, תאוות גופניות, כסף, כבוד, מושכלות. כהעתקה מארבע עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה דטומאה. אבל שהם רק כהעתקה, כהארה קטנה, שבאה מעל המחסום היכן שנמצאות הקליפות, כלפי העולם שלנו, למטה ממחסום, שהוא אפילו לא קליפות. לכן אפשר לכנות את הרצונות שורש, א', ב', ג', ד', העתקה ממערכת אבי"ע דטומאה בעולם הזה.
"וכבר אמרנו שמצב הא', מחייב בהחלט את המצב הג'", מצב הא' הוא שלימות ונצחיות מצד הבורא. מצב הג' הוא שלימות ונצחיות מצד ההשגה ההכרתית של הנברא. אותו מצב שלם שהבורא הכין בשבילו, ומלכתחילה ברא אותו בו, רק הנברא עצמו לא הגיע עדיין להתפתחות מספקת ונכונה כדי להכיר בו, להבין אותו ולהרגיש אותו כשלם. ולכן היה צריך לעבור את מצב הב', כדי להכיר באיזה מצב הוא נמצא, מה הבורא עשה בשבילו.
"שיצא בכל השיעור המלא שבמחשבת הבריאה שבמצב הא', לא יחסר ממנו אף משהו (כנ"ל באות ט"ו), ולפיכך מחייב המצב הא' את תחיית הגופים המתים. כלומר, הרצון לקבל המופרז שלהם, שכבר כלה ונפסד ונרקב" ומת, "במציאות הב' מחויב לעמוד", אותו רצון שכביכול נעלם כליל מהאדם בצורתו על מנת לקבל. "נעלם" הכוונה, שהאדם עצמו החליט, שהוא לא מוכן בשום פנים ואופן ובשום תנאי להשתמש ברצון הזה, אחרת "טוב לי מותי מחיי".
ואותו רצון שנעלם הוא צריך לקום "לתחייתו מחדש", לתחיית המתים. איך? "בכל גודל שיעורו המופרז בלי מצרים כל שהם, דהיינו בכל המומים שהיו בו." וזה הדבר המופלא. למה הרצון לקבל צריך לקום "בכל המומים שהיו בו", בעל מנת לקבל? לא הרצון לקבל עצמו, אלא צריכה לקום ולהתחדש בו הכוונה על מנת לקבל. כלומר, צריך להחיות את כל מערכת הטומאה, בהדרגה, בשלבים, בהתאם ליכולת של האדם לסבול ולתקן אותה. לא קם הרצון לקבל, אלא האדם מתחיל לעבוד בכל רצון ורצון על הכוונה על מנת לקבל, להפוך אותה לכוונה על מנת להשפיע. ולכן העבודה הזאת נקראת עבודה על הרצון עצמו. אבל אין רצון ללא כוונה.
בקבלה לומדים, שעושים צמצום על הרצון לקבל, ומחליפים את הכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע, ואז שוב מתחילים להשתמש ברצון כדי לקבל על מנת להשפיע. אבל למעשה, לא מציאותי להיפטר מהכוונה. היא או קדושה או קליפה, אין אמצע. ואותו מצב ביניים הנקרא "קליפת נוגה", לא לכאן ולא לכאן, לא כוונה לבורא ולא כוונה על מנת לקבל, לא קיים במציאות, אלא הוא מצב דמיוני, תיאורטי, מופשט. ולכן גם באדם שמצמצם את הרצונות (שגם הרצונות נשארים בצורה מסוימת, למרות שממיתים ושורפים וגורמים לריקבונם) נשארות בו כוונות.
"ולפיכך מחייב המצב הא' את תחיית הגופים המתים. כלומר, הרצון לקבל המופרז שלהם, שכבר כלה ונפסד ונרקב במציאות הב'", כתוצאה מהחלטת האדם, שכך הוא רוצה שיקרה. והתרחקותו וסלידתו מהרצון לקבל במימדים שונים, הנקראים "מיתה", "קבורה", "ריקבון". ואז "מחויב לעמוד" שוב את הרצון לקבל הזה לתחיית המתים, "לתחייתו מחדש, בכל גודל שיעורו המופרז בלי מצרים כל שהם, דהיינו בכל המומים שהיו בו."
"ואז מתחילה העבודה מחדש," מצד האדם, "בכדי להפוך הרצון לקבל המופרז הזה," עם הכוונה על מנת לקבל, "שיהיה רק בשיעור כדי להשפיע, ואז הרוחנו פי שתים". העברה של הרצון לקבל מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, זו עבודה מקצה לקצה. ומה מרווחים פי שתיים?
"א) שיש לנו מקום לקבל כל הטוב והנועם והרוך שבמחשבת הבריאה" - נפתח הכלי עצמו של הרצון לקבל, הנפח שלו. זאת אומרת, רצונות שאפשר לפתוח אותם להרגשת תענוגים, שמתחילת המציאות לא פתחנו אותם, לא הרגשנו בהם אף תענוג. אלא התענוגים היו באים תמיד לפנינו, כדי לבלבל את האדם, כדי לפתות אותו. והאדם היה מצמצם אותם, ולא משתמש בהם. וכעת האדם יכול לפתוח את הרצונות לקבל האלה. כי הוא בטוח שהרצון שפותח, התענוג שיכנס בו, יהיה בהקדם כוונת על מנת להשפיע.
"א) שיש לנו מקום לקבל כל הטוב והנועם והרוך שבמחשבת הבריאה," רצון נקרא "מקום", "מכח שכבר יש לנו גוף", רצון לקבל, "המופרז מאד בהרצון לקבל שבו העולה בקנה אחד עם התענוגים הללו כנ"ל."
"ב) שמתוך שקבלתנו" את התענוגים האלה "באופן הזה, לא תהיה רק בשיעור להשפיע נחת רוח ליוצרנו, הרי קבלה זו כהשפעה גמורה נחשבת (כנ"ל באות י"א)". זאת אומרת, מרגישים תענוג שבא מהבורא, בתוך הרצון לקבל עצמו. ובתענוג הזה משיגים, לא את התענוג עצמו, אלא תענוג מזה שעל ידי קבלת התענוג משפיעים לבורא. וכך מכפילים כל תענוג ותענוג פי תר"ך פעמים. "פי תר"ך פעמים" הוא לא מספר, אלא מושג שמבטא את גדלות הבורא לעומת גדלות הנברא.
"ובאנו גם להשואת הצורה, שהיא הדבקות. שהיא צורתנו במצב הג'. הרי שמצב הא' מחייב את תחיית המתים בהחלט." אם מצב הא' הוא המצב הסופי, שנברא חייב להידמות במלואו לבורא, אז חייבת להיות בו תחיית המתים. כלומר, העבודה על חומר הרצון לקבל בהכרת האדם, בהבנת האדם, בהשגת האדם, ברצון שלו, ביגיעת שלו, בהשתוקקות לו, חייבת להיות מקצה ועד קצה, מעל מנת לקבל המופרז ביותר ועד על מנת להשפיע המופרז ביותר.
מהו המושג "להרוויח פי שתיים"?
מעל מנת לקבל, שלא מרגישים אלא ניצוץ קטן שמחייה אותנו, מגיעים להרגיש תענוגים שבתוך הרצון לקבל עצמו, ותענוגים מתוך ההשפעה לבורא, מלהשפיע, שזה נקרא "להרוויח פי שניים". בדומה לילד חולה שמסרב לאכול, ואמא מכריחה אותו לבלוע את האוכל, למרות שמאוד כואב לה. אבל אין לה ברירה, כי אחרת הוא לא יבריא, ובריאותו חשובה לה. ולאחר שהילד מבריא, הוא מבין את כל מה שאמא עשתה וטרחה בשבילו, ואז יש לשניהם תענוג עצום. הכלי שהיה לא מתוקן כל צרכו, נעשה מתוקן.
"להרוויח פי שניים" לא מתייחס להרגשת התענוג דעצמו, מנרנח"י שמגיעים לתוך הרצון לקבל. וגם לא להרגשת ההשפעה לבורא, שמוסיפים לכלי של האדם כלי של הבורא. אלא למה שקורה בתוך האדם, לאחר שרכש את כל מערכת הטומאה. מערכת הטומאה היא הפרעה שעומד כנגד הבורא. ומשה הוא האדם האומלל שעומד באמצע. הוא לא כמו פרעה שמרגיש בעל הבית על כל הארץ, וגם לא כמו הבורא ששולט בכל, שהם ממש אחד מול השני, אור ורצון לקבל כחומר הבריאה. אבל מערכת הטומאה שהאדם רוכש, היא שנותנת לו את הרצון להשפיע של הבורא, שמרחיב את הרצון לקבל שלו פי תר"ך פעמים. על ידה הוא קונה כלים שמלכתחילה לא היו שלו.
כמו ילד שמתחיל לקנות את הכלי של אמא, כמה שהיא דואגת לו, כמה שהיא רוצה לתת לו, כמה היא טורחת הכל בשבילו. הוא עצמו קטן ויש לו רק את הגלידה שלו, או משהו לאכול. אבל הוא קונה מאמא שלו את כל הכוונות והרצונות והתוכניות וההבנות, את האח"פ דעליון במלואו. ואז שלוקח את הגלידה, הוא נהנה מהגלידה, אבל בהנאה שלו ממלא את האח"פ דעליון. וזו התוספת שלו, שהיא נקראת כפול שניים. אבל היא לא פי שניים, אלא פי תר"ך פעמים, פי אין סוף, עד כמה שגודל הבורא יותר מגודל הנברא.
האם תחיית המתים מבטלת את צמצום א'?
צמצום א' לעולם לא מתבטל. צמצום א' נקרא "כוונה על מנת להשפיע" , שאי אפשר להיות בקשר עם הבורא, להיות ברוחניות, ללא הכוונה על מנת להשפיע. אלא רק באותו מקרה השבירה, שנמצאים בעולם הזה, עד שעוברים את המחסום, נראה לעינינו ולהבנתנו שנמצאים בעל מנת לקבל. אבל לאחר גמר התיקון נראה, שגם לפני גמר התיקון היינו בעל מנת להשפיע. אפילו בעולם הזה, רק היינו מבולבלים שכביכול עובדים בו לעצמנו.
מתחילת מציאותו, האדם עובד רק על מנת להשפיע לבורא. אבל בעולם הזה, כולל בזמן ההכנה עד המחסום, הוא נקרא עובד ה' ללא הכרה, כמו בובה. כי מפזרים לו "אבק", כעֵין שקר, שהוא עובד למען עצמו. אבל רק עד שהאדם לא רוצה יותר לעבוד לעצמו, ומחפש דרך להיפטר מהשקר הזה - להדליק את האור במרתף החשוך של חייו. ואז הוא מתחיל לצאת מהבלבול ולהיות עובד ה' בהכרה. ואין לנו בכלל עבודה לעצמנו. אלא כל העולם נמצא רק בעבודת ה'. עד המחסום ללא הכרה, כביכול בהכרח, כי מלמעלה מכריחים אותנו. ולאחר המחסום בהכרתנו.
מהי מערכת הקליפות?
מערכת של האדם בעל מנת לקבל, שבאה מהבורא, ונקראת "שמאל דרוחניות".