"אכן לא יתכן שתהיה תחית המתים, אלא קרוב לגמר התיקון". מדוע? כי רק בשלב האחרון, לאחר כל התיקונים, מתחילים להחיות את הרצון לקבל. אבל קודם כל האדם עושה עליו צמצום, ואחר כך עובר איתו "ארבע מיתות בית דין", וקובר אותו, דואג שהוא ירקב באדמה, שלא יישאר ממנו זכר, מהכוונה על מנת לקבל. כי הרצון להנות, החומר של הבריאה נשאר. אלא הכוונה שלו על מנת לקבל, השימוש בה נמחק, וזה נקרא שהגוף מת ונרקב.
אבל אותו גוף קם אחר כך לתחייה. מדוע אותו גוף? כי האדם צריך לקחת את כל הרצונות עם הכוונות על מנת לקבל, ואת הכוונות בלבד, ולא את הרצון, הרצון נשאר אותו רצון. להעביר מכוונות על מנת לקבל, משלילי, לחיובי, לעל מנת להשפיע. כי החומר עצמו הוא ניטרלי. הרצון להנות הוא לא טוב ולא רע. אלא, הכוונה על מנת לקבל "נרקבת", כלומר, נפסלת על ידי האדם לשימוש, ואף מתחיל בו התיקון שלה לכוונה ההפוכה, לעל מנת להשפיע.
ולכן לא יתכן שתהיה "תחית המתים", זאת אומרת, שאותה כוונה על מנת לקבל נוכל להפוך אותה לעל מנת להשפיע, אלא רק קרוב לגמר התיקון, "דהיינו בסופה של מציאות הב' ", התיקון האחרון בכל סדרת התיקונים שהאדם צריך לעבור. "כי אחר שזכינו לשלול את הרצון לקבל המופרז שלנו," שהוא על מנת לקבל, "וקבלנו את הרצון" שהוא הכוונה "אך להשפיע, ואחר שזכינו לכל המדרגות הנפלאות שבנפש, המכונות נפש רוח נשמה חיה יחידה," בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, להשפיע על מנת להשפיע, קנינו את כל כוח הבינה, "על ידי עבודתנו בשלילת הרצון לקבל הזה," עם הכוונה על מנת לקבל.
"הנה אז, הרי כבר באנו לשלמות הגדולה ביותר, עד שאפשר להחיות את הגוף",היינו, הרצון לקבל, "בחזרה, בכל הרצון לקבל המופרז שלו," היינו, עם הכוונה על מנת להשפיע. "ואין אנו נזוקים עוד ממנו להפרידנו מדבקותנו". אלא ההפך, בכך שאפילו רוצים להפוך את השימוש ברצון לקבל לעל מנת להשפיע, זוכים ליתר דבקות.
"ואדרבה, אנו מתגברים עליו," על הכוונה האגואיסטית, לקבל, "ואנו נותנים לו צורת השפעה, כנ"ל. ובאמת כן הוא המנהג בכל מדה רעה פרטית, שאנו רוצים להעבירה ממנו", אם רוצים להתנתק מאיזה הרגל רע. "שמתחילה אנו צריכים להסירה לגמרי עד קצה האחרון," זאת אומרת, לא להשתמש בו בכלל, לשנוא את הדבר. זה נקרא להתרחק ממנו לגמרי, שהוא כביכול לא קיים יותר בשבילנו. "שלא ישאר ממנה כלום," כלפינו, ביחס שלנו כלפיו, ולא שמוחקים משהו מהבריאה.
"ואחר כך אפשר לחזור ולקבלה ולהנהיגה בדרך האמצעי." אם הכוונה היא בעל מנת להשפיע, כי אז אדרבא, יותר שימוש ברצון לקבל ייתן יותר דבקות בבורא. אבל "וכל עוד שלא הסרנו אותה כולה מאתנו", את הכוונה על מנת לקבל, "אי אפשר כלל להנהיגה בדרך הרצוי הממוצע."
"וזה שאמרו חז"ל עתידים המתים להחיות במומם, ואחר כך מתרפאים. דהיינו כנ"ל, שמתחילה עומד לתחיה אותו הגוף," הרצון להנות, הרצון לקבל, "שהוא הרצון לקבל המופרז",בעל מנת לקבל, עם הכוונה הקודמת שלו. אבל ללא חשש מהכוונה הזאת, כי רכשנו להשפיע על מנת להשפיע. ואותו רצון לקבל על מנת לקבל עוברנו בכל המיתות שלו בעביות שורש, א', ב', ג', ד'. והתרחקנו ממנו לגמרי.
וכך הרצון לקבל הזה עומד "בלי מצרים כל שהם, דהיינו כמו שנתגדל תחת מרכבת העולמות הטומאה מטרם שזכו לטהרו במשהו על ידי תורה ומצות, שזהו בכל מומו, ואז אנו מתחילים בעבודה חדשה, להכניס כל הרצון לקבל המופרז הזה בצורת השפעה כנ"ל," להעביר כל רצון מהקצה השלילי לקצה החיובי, להשתמש ברצון עצמו. לא לקנות את תכונת הבינה, אלא לתקן את המלכות עצמה בעל מנת להשפיע.
"ואז הוא נרפא, כי עתה השיג גם השואת הצורה. ואמרו הטעם, שהוא, שלא יאמרו אחר הוא". למה? "פירוש, שלא יאמרו עליו, שהוא בצורה אחרת מהיותו במחשבת הבריאה, שהרי שם עומד זה הרצון לקבל המופרז" הזה, "מכוון לקבלת כל הטוב שבמחשבת הבריאה," לכך הוא נולד ולכך נוצר. "אלא שבינתים ניתן אל הקליפות וניתן לטהרה, אבל סוף כל סוף אסור שיהיה גוף אחר". הרצון הוא אותו רצון, רק משנים בו את הכוונה.
קודם מצטיידים בכוחות הבינה. לכן לא נוגעים ברצון לקבל, אלא "קוברים" אותו עם כל המומים שלו, ומתייחסים אליו כלא קיים. סולדים ממנו ומתרחקים ממנו. ואז רוכשים את תכונות הבינה. ולאחר שמשיגים את תכונות הבינה, חוזרים אליו ומקימים אותו לתחייה.
"שאם יהיה בשיעור פחות משהו," ממה שהיה מלכתחילה, שנוצר יש מאין, "הרי הוא כמו אחר לגמרי, ואינו ראוי כלל לכל הטוב שבמחשבת הבריאה, כמו שכבר מקבל שם מבחינת מצב הא'" את המילוי, "והבן היטב.".
"ובכל המתבאר נפתח לנו הפתח ליישב שאלה הב' הנ"ל, דהיינו מה תפקידנו בשלשלת המציאות הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה, במשך ימי שני חיינו הקצרים. ותדע, שעבודתנו במשך ע' שנותינו מתחלקת לד' חלוקות". "שבעים" היא מידה של זעיר אנפין, שבע כפול עשר, שבעים ספירות של זעיר אנפין. והאדם, הוא צריך להידמות לזעיר אנפין. ותפקידו הוא כך:
"חלוקה א: הוא להשיג את הרצון לקבל המופרז בלי מצרים, בכל שיעורו המקולקל, מתחת יד מערכת ד' העולמות אבי"ע הטמאים. כי אם לא יהיה בנו הרצון לקבל המקולקל הזה, לא נוכל כלל לתקנו, כי אין לך מי שיתקן דבר שאין בו." האדם, קודם כל צריך לעבור דרך ד' עולמות דטומאה, ולרכוש את כל הרצון לקבל בעל מנת לקבל. איך הוא יכול לעשות את זה? אם הוא יכנס תחת מערכת הטומאה, הוא לא יוכל לצאת. אבל צריך להיכנס לשם, כי כנראה שיהיה לו כוח לצאת.
"ולפיכך, לא די אותו שיעור הרצון לקבל, המוטבע בגוף ממקור לידתו לאויר העולם," הנקרא "כיסתא דחיותא", נר דקיק, רצון לקבל הקטן, לתענוגים גופניים או אנושיים בעולם הזה. אלא עלינו לרכוש את הרצון לקבל השלם, המלא, האמיתי, שאין לו שום מֵצַרים
"אלא עוד, שמוכרח להיות מרכבה לקליפות הטמאות לא פחות מי"ג שנים". מידה, ולא שנים. מידה שלימה, שהאדם רוכש את מלוא הרצון לקבל האגואיסטי. בתפיסה העממית נהוג לחשוב, שעד גיל בר מצווה לילד יש רק רצון לקבל, הוא רק אגואיסט, ואי אפשר לדרוש ממנו שום דבר טוב. אבל מי"ג שנה ואילך הוא יכול להתחיל לעשות דברים טובים. לכן נקרא שמגיע למצוות, ויכול לקיים אותן.
"כלומר שהקליפות תהינה שולטות עליו, ותתנה לו מאורותיהן, שהאורות שלהן הולכים ומגדילים את הרצון לקבל שלו, כי המלואים שהקליפות מספיקות אל הרצון לקבל," מספקות לרצון לקבל, "אינם אלא מרחיבים והולכים את התביעה של הרצון לקבל. למשל כשנולד אין לו תאוה אלא למנה" אחת, "ולא יותר, אבל כשהסטרא אחרא ממלאת לו המנה" הזאת, את הרצון הזה, תכף נרחב הרצון לקבל, והוא רוצה מאתים, ואחר כך כשנותנת לו הסטרא אחרא את המלוי מאתים, מיד נרחב הרצון ורוצה ד' מאות" - תמיד רוצה כפול.
"ואם אינו מתגבר על ידי תורה ומצות לטהר את הרצון לקבל ולהפכו להשפעה," אם הולך רק בעוד ועוד למצוא מילוי ישיר לעצמו, "הרי הרצון לקבל שלו הולך ומתרחב במשך שנות חייו, עד שאין אדם מת וחצי תאותו בידו." הוא רק מרחיב את הרצון לקבל שלו, ומילוי רגעי מגיע רק כדי לכבות את הרצון לקבל הקודם, ולגרות אותו להשיג מילוי כפול.
"וזה נבחן שהוא מצוי ברשות הסטרא אחרא והקליפות, שתפקידן להרחיב ולהגדיל את הרצון לקבל שלו", למערכת הקליפות יש תפקיד מלמעלה, ולשם זה היא קיימת ומופעלת על ידי הבורא. "ולהגדיל את הרצון לקבל שלו ולעשותו מופרז בלי מצרים כל שהם. דהיינו בכדי להמציא להאדם כל החומר שהוא צריך לעבוד בו ולתקנו." ללא החומר המופרז, לא יהיה לאדם מה לתקן.
זה השלב הראשון, התקופה הראשונה, שהאדם צריך לעבור, והיא נקראת "עד י"ג שנה".
באיזה חומר נהנים עד שמחיים את הרצון לקבל?
הבורא ברא רצון להנות. ואנחנו זה אותו הרצון להנות. אין יותר ואין פחות ממנו, אלא הרצון להנות הוא החומר של הנברא. וממה הוא יכול להנות? מן האור שממלא אותו. איזה תענוג יכול להיות מורגש בו? שמקבל את האור כמו שקיבל באין סוף. ללא שום כוונה מופרזת על מנת לקבל, אלא כוונה להנות, שהרגיש אותה מספיק, כדי לעשות עליה צמצום וכל יתר הפעולות.
באין סוף הרצון הזה עוד לא מוגדר כטומאה. ואין עליו איסור. הצמצום בא אחרי כן. רק לאחר צמצום א'. מי שרוצה לעבוד בצורה מנוגדת לאותה החלטה של צמצום א', נקרא שנמצא בטומאה. ולפני צמצום א' אין איסור. לכן אומרים בקבלה, שמלכות דאין סוף, למרות שלפי החומר שלה קיבלה כדי להנות, במצב אין סוף היא נמצאת "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון" (לפי פרקי רבי אלעזר), כי אין עדיין שום איסור. הנברא אמנם מקבל ונהנה, אבל אותו תענוג לא מנתק אותו מהבורא.
והנימוקים לאמירה הזאת הם קודם כל, שהכל מדובר כלפי הנברא. ואם הנברא עדיין לא קבע, שהוא לא רוצה להיות מנותק מהבורא, ולא מרגיש שהקבלה על מנת לקבל היא ניתוק, אז אין זה כך. כי כל ההבחנות האלה לא קיימות כלפי הבורא, אלא רק כלפי הנברא.
ובנוסף לכך, באין סוף הנברא נמצא במצב, שהרצון שלו עדיין לא מפותח. עוד לא נגלה כל עמקות הרצון לקבל של המלכות. עוד לא השתלשלה, עוד לא נעשתה המלכות לכלי של ממש, על ידי בטישות של אור מקיף ואור פנימי, כניסות ויציאות, טעמים ונקודות. עוד לא נראה ולא מורגש הכלי. כי הכלי נולד לאחר השתלשלות מלמעלה למטה, שבכל המלכות הזאת נכנס ויוצא אור, נכנס ויוצא אור, 125 ירידות. רק אז נגלה כל עומק הכלי, כל החושך של הכלי. ובאין סוף הוא לא היה. לכן, אפשר לדַמות את המלכות דאין סוף לעובר שנמצא בתוך אמו, מתבטל כלפי אמא. בדבקות פשוטה כ"הוא ושמו אחד".
והרצון לקבל הזה, שמתחילים לפתוח אותו על ידי האור, לעבוד איתו, הוא מקבל נפח, עומק, להיפתח מי הוא באמת לעומת האורות. ולפי האור שמגיע מלמעלה מתגלות כל ארבע דרגות העביות שלו. הרצון לקבל המלא באור אין סוף, לא מרגיש שהוא נמצא בדרגה ד' דעביות. אז מגלים בתוכו ארבע דרגות עביות אמיתיות, עביות שורש, א', ב', ג' וד'. ואז מקבלים הבנה, הכרה והרגשה מהו עומק הרצון לקבל.
החומר הזה הוא חומר נצחי, שהבורא ברא אותו יש מאין. שאי אפשר לעשות איתו כלום, כי הוא רק בריאה. והחומר הזה לאחר שהוא משתלשל ויורד לדרגת העולם הזה, הוא נמצא מתחת לכל העביות של הרוחניות, ב"עולם הזה", שיש לו תשוקות למשהו פחות מרוחניות. שיש הארה קטנה מאוד הנקראת "נר דקיק", וכנגד ההארה הזאת יש רצון, רצון דעולם הזה. ועל הרצון הזה וההארה הזאת צמצום א' לא חל, אלא הם זמן הכנה לרוחניות, שמאפשר לנברא לחיות בינתיים.
צמצום א' היה על כל המלכות כולה. ורק לאחר שנבראו כל העולמות (העלמות על אור אין סוף), אז נעשתה מציאות כזאת, שכלפי הנברא נראה שהוא יכול לעשות הכל. אבל למעשה הוא נמצא בחוסר הכרה, שהוא לא מבין שעושה פעולות על מנת להשפיע, ורק כביכול נמצא בעל מנת לקבל. שחי בעולם הזה, ואין בורא, ומרגיש את עצמו כאילו העולם כולו שלו. אבל בעצם הכל נמצא תחת המחסום.
והרצון לקבל הקטן מאוד, שנקרא "רצון דעולם הזה", שכנגדו עומד רק נר דקיק, נר קטן מאוד שמספק אותו, כדי לאט לאט להרחיב לו את הכלי, קודם כל עובר גלגולים רבים משך אלפי שנים, עד שמגיע להרחיב את הכלי דעולם הזה. ולאחר שגומר להרחיב אותו, הוא צריך להתחיל לגְדול. אבל יש לו כלי קטן מאוד, שנמצא בחוסר הכרה כלפי הרוחניות, במצב הנקרא "עולם המדומה", שמדמיין לעצמו כאילו שהוא חי. ואיך אפשר להגדיל אותו? על ידי הגדלת הרצון. ורצון מגדילים על ידי מערכת הטומאה.
אבל האדם נמצא למטה ממערכת הטומאה, הנקראת "אבי"ע דטומאה". אלא מספקים לו אורות שהאדם רוצה לקבל אותם, רץ אחריהם, מגיע בעולם הזה רק למילוי רגעי, שמרחיב לו את הכלי ומשאיר אותו בריקנות. אז הוא שוב רוצה יותר, ומגיע לו שוב אור יותר, וכך כל פעם ופעם מרצון של מאה לרצון של מאתיים ולרצון של ארבע מאות. כדי שיגיע לכל הרצון שהיה במלכות דאין סוף, אבל על מנת לקבל. וזה נקרא שהולך ומרחיב את הכלי שלו "עד י"ג שנה".
עם מה עוברים מחסום?
עוברים מחסום ונכנסים לרוחניות במצב של "חולת אהבה אני". שהאדם רוצה מאוד רוחניות, לקבל אותה ולהנות ממנה, שמשותף בה גם קצת לשמה. כשהוא מתכוון גם לבורא, שיש לו כבר יחס למקור, מהיכן שבאים התענוגים. אבל עדיין במצב שמשתוקק לתאווה. האדם יוצא ב"רכוש גדול", כמו בני ישראל שיצאו ממצריים עם כל הכלים של המצרים, עם כל מה שרכשו בעבודה הזאת על הרצון לקבל, משך ארבע מאות שנה.
מהו התהליך הזה י"ג שנה?
"י"ג שנה" זה סימן. כעין תקופה שצוברים את הרצון לקבל על מנת לקבל. רכישת הרצון לקבל, הקניין הזה, שהאדם קונה לעצמו. הוא מתחיל להרגיש מה יש בו, לגלות מה נמצא בתוכו, את הרצון לקבל בעל מנת לקבל. ואם יש לו את כולו, אז כבר יכול להתחיל לתקן.
במצבנו אין לנו עדיין מה לתקן. ולכן זאת התקופה הראשונה, כמו שכתוב: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". על זה צריך לעבוד. אבל על הרצון לקבל המופרז לא עובדים בצורה ישירה. כי אם האדם יעבוד על התאוות והמילויים למיניהם, הוא לא יצא מהעולם הזה. אלא להתחיל לגלות תענוגים רוחניים צריך להשתוקק אליהם בצורה אחרת, בלא לשמה.
על מה בדיוק נעשה צמצום א' ?
צמצום א' נעשה על הכוונה על מנת לקבל. הנברא לא רצה להיות מנותק מהבורא, להיות הפוך ממנו, בזמן קבלת השפע, קבלת האור העליון, ולכן עשה צמצום. הצמצום נעשה מטעם הבושה. מדברים כלפי הנברא. כאשר נעשה צמצום, מלכות דאין סוף התרוקנה מהאור. מה זה "התרוקנה מהאור"? לא רוצה להרגיש אותו.
מה הוא אותו רצון קטן מתחת למחסום?
הרצון הקטן הזה הוא גילוי של הרצון האינסופי, שמתגלה בצורה אפסית כזאת וקטנה, רק כלפינו. אותה הארה קטנה, אותו "נר דקיק" שמקבלים בתוך הרצון להנות בעולם הזה, זו הארה שמחייה את הרצון, שמחייה את הנברא.
צריך להתרחק מכל תמונה גשמית. אלא יש רצון בנפח קטן מאוד, שמקבל הארה קטנה מאוד. הרצון הזה כלול מחמש דרגות, ומרגיש בהארה שבאה אליו חמישה אורות.
הרצון הזה נראה לו כלפי עצמו, שהוא מורכב בצורה כמו שאנו מורכבים, מגוף, מפנימיות בתוכנו, מחיצוניותנו, מעולם סביבנו. אבל כל התמונה מתרחשת בתוך הרצון הקטן הזה, רצון דעולם הזה, שאנחנו חיים בתוכה. ומרגישים דרך הרצון הזה, שיש עצמנו ויש סביבנו - דומם, צומח, חי ומֵדַבְּרִים אחרים.
מה הקשר בין הרצון הקטן הזה לבין הנשמה?
מהרצון הקטן הזה שיתפתח, יגדל אחר כך רצון יותר גדול. ואם הרצון הגדול יותר יקבל כוונה נכונה על מנת להשפיע, האור שייכנס בו ייקַרֵא "נשמה", והרצון המתוקן ייקרא "כלי של נשמה", או "גוף", או "פרצוף".
חוץ מרצון אין שום דבר במציאות. אין רצון אחד בעולם הזה, ורצון שני בעולם הרוחני. הרצון הוא אותו רצון. מדובר רק על מידות עד כמה הוא מוּכַּר כלפי עצמו. וברצון דעולם הזה הוא מוכר בצורה המזערית ביותר, שזה נקרא "חיי האדם דעולם הזה". ומה שמרגיש בתוך הרצון הזה נקרא "הוא ועולמו".
למה נאמר שבעולם הזה אין לנו נשמה?
בעולם הזה אין באדם נשמה. "נשמה" נקרא "חלק אלוה ממעל", אותו האור שיכנס לכלי המתוקן, אם נגדיל את הרצון מעל הרצון דעולם הזה, שיהיה לנו רצון במימד אחר, רצון כלפי הבורא. איך אפשר להגדיל אותו? צריך קודם רצון כלפי הבורא, להנות מהבורא.
בעולם הזה האדם רוצה להנות ממה שמצייר לפניו נר דקיק, הארה מועטת שמגיעה מלמעלה, ממערכת דטומאה. אחר כך מגיעה ממנה הארה יותר גדולה, והרצון של האדם מתחיל לגדול ולגדול עד מתחיל לרצות את הבורא, בתאווה גדולה יותר מכל העולם הזה. האדם נכנס לתהליך של הגדלת הרצון הקטן שלו עד לצורה בלתי מוגבלת, עד הנפח הטבעי שלו, על ידי אורות שבאים ממערכת אבי"ע דטומאה. לכן הרצון הזה ממשיך לגדול בעל מנת לקבל.
"חלוקה ב: הוא מי"ג שנים ואילך", כלומר, לאחר שמקבלים את כל הרצון לקבל הגדול. "שאז ניתן כח לנקודה שבלב שבו, שהוא סוד אחורים של הנפש דקדושה, המלובשת בהרצון לקבל שלו, מעת לידתו, אלא שאינה מתחלת להתעורר רק אחר י"ג שנים (שהוא מטעם הנ"ל) ואז הוא מתחיל להכנס תחת רשות מערכת העולמות דקדושה, דהיינו בשיעור שהוא עוסק בתורה ומצות." האדם מתקן את הרצון לקבל המופרז, הרע, הטמא, על ידי "תורה ומצות", כלומר, על ידי האור המחזיר למוטב. כל רצון ורצון מתרי"ג הרצונות, שמהם מורכב הרצון הכללי, אם מתקנים אותו בעל מנת להשפיע, אז בתוך הרצון הזה יכול להתלבש אור לפי השתוות הצורה. וזה נקרא שמקבלים "תורה". ולקבל את האור הזה בתוך הרצון, זה נקרא לרכוש את הנפש דקדושה.
"חלוקה ב: הוא מי"ג שנים ואילך," כלומר, לאחר שמקבלים את כל הרצון לקבל הגדול, "שאז ניתן כח לנקודה שבלב שבו,שהוא סוד אחורים של הנפש דקדושה, המלובשת בהרצון לקבל שלו, מעת לידתו", הנקודה שבלב בתוך הרצון, כלומר, התחלת הבינה.
לאחר כל התהליך בעולם הזה, רוכשים מאפס ועד י"ג שנה, את כל המלכות, הרצון על מנת לקבל הגדול. שנמצאת בו גם נקודה שבלב, אבל שעובדים איתה רק כנקודה. לאחר י"ג שנה ואילך הנקודה שבלב מתחילה לגדול, וזה נקרא שרוכשים בינה.
"ואז הוא מתחיל להכנס תחת רשות מערכת העולמות דקדושה". קודם נכנס תחת אבי"ע דטומאה. וכעת מגדיל ומתקן את עצמו על ידי אבי"ע דקדושה, "דהיינו בשיעור שהוא עוסק בתורה ומצות." עד כמה שמתקן את עצמו בכל פעם, באותה מידה הכלי ניתקן והאור ממלא אותו. "ועיקר התפקיד בעת ההיא, הוא להשיג ולהגדיל את הרצון לקבל הרוחני. כי מעת לידתו אין לו רצון לקבל אלא לגשמיות בלבד, ולפיכך אף על פי שהשיג הרצון לקבל המופרז מטרם י"ג שנים, אינו עוד גמר גדלותו של הרצון לקבל, ועיקר גדלות הרצון לקבל, מצוירת רק ברוחניות".
"כי למשל מטרם י"ג שנים חשק הרצון לקבל שלו לבלוע כל העושר והכבוד שבעולם הזה הגשמי, אשר גלוי לכל, שהוא בעדו, עולם שאינו נצחי, המצוי לכל אחד רק כצל עובר חלף ואינו. משא"כ כשמשיג הרצון לקבל המופרז הרוחני, הרי אז, הוא רוצה לבלוע להנאתו כל הטוב והעושר שבעולם הבא הנצחי, שהוא בעדו קנין עדי עד ולנצחיות. הרי שעיקר הרצון לקבל המופרז אינו נגמר, אלא ברצון לקבל רוחניות." מתחיל לרצות את הבורא ולהבין מהם התענוגים הרוחניים.
מה הם "תענוגים רוחניים" לעומת "תענוגים גשמיים"? מה ההבדל ברצון לקבל שמקבלים על ידי מערכת הטומאה, ועל ידי מערכת הקדושה? מאבי"ע דטומאה מקבלים רצון להנות מהאוכל. ומאבי"ע דקדושה, רצון להנות מבעל הבית. מתחילים להבין גדלות הבורא, להרגיש מה זה נקרא להשפיע לו, ומה התענוגים הגדולים שיכולים להגיע על ידי ההשפעה. ובזה מרחיבים את הרצון לקבל.
אם עד י"ג שנה, גדלים בצורה טבעית, פותחים את הרצון לקבל הטבעי, המופרז. לאחר י"ג שנה רוכשים תוספת רצון, תוספת עסיסיות, מתוך שימוש כלפי הבורא, שמכיר בגדלות הבורא. מה שלא היה קודם. רק מערכת עולמות הקדושה יכולה להביא לאדם את גדלות בעל הבית, שתהיה עיקר ההנאה שלו. וכנגדה האדם מרגיש כמה תענוגים יש בה, ומזה הרצון לקבל שלו גדל.
מהו העולם הזה לפני נקודת האפס?
בעולם הזה לפני נקודת האפס, האדם מתקיים בעולם הזה משך הגלגולים. בעל הסולם מבלבל אותנו ואומר, שעד י"ג שנה רוכשים את הרצון לקבל המופרז שבעולם הזה. אבל "עולם הזה" הכוונה לכל מה שתופסים על מנת לקבל.
ולפני כן לא נחשב שתופסים על מנת לקבל, כי אותו נר דקיק שמקבלים ועוברים איתו את כל הגלגולים, לא נחשב שמקבלים משהו. כי ביחס לרוחניות, העבודה הזאת כלפי התענוגים היא לא עבודה בהכרה. ולכן היא לא נחשבת זמן הכנה, כי לא מתקדמים תוך כדי השתתפות עצמית.
למרות שגם לפני י"ג שנה יש לאדם נקודה שבלב, אבל היא לא מתחילה להתרחב. היא לא מתחילה להוביל אותו.
האם אבי"ע דטומאה נחשבת רוחניות?
מערכת אבי"ע דטומאה נמצאת רק בעולם הרוחני. רוחניות היא על מנת להשפיע. אבל גם אבי"ע דטומאה שמגדילה את הכלים שלנו כלפי הבורא, נקראת "רוחניות". ולא העולם הזה. "עולם הזה" מגדירים כרצון לקבל תענוגים המלובשים בגופניות או באנושיות. והעולם הרוחני הוא היכן שהתענוגים לא מלובשים בלבושים שמכירים בעולם הזה, אלא תענוגים גלויים. אמנם בעל מנת לקבל, אבל תענוגים גלויים. שרואים אחרי החומר, אחרי הלבושים שלו, שמתחילים להכיר במקורות. ותשוקה לאורות נקרא שנמצאים בעולם הרוחני. המצב של הרצון לא נקרא "רוחני". המצב הזה נקרא "טומאה". אבל מרגישים אורות, רוצים אותם, רוצים את הבורא, רוצים את השליטה עליו.
"וזה שאמר בתקונים (תקונים חדשים צ"ז ע"ב)", ב"זוהר", "על הכתוב לעלוקה שתי בנות הב הב (משלי ל') שעלוקה פירושו גיהנם, והרשעים הנלכדים בגיהנם זה, צווחין ככלבא הב הב דהיינו הב לן עותרא דעלמא הדין, הב לן עותרא דעלמא דאתי" - תן לנו עושר של העולם הזה, תן לנו עושר של עולם הבא. "ועם כל זה הוא מדרגה", שרוכשים את כל הרצונות שרק אפשר, "עם כל זה הוא מדרגה חשובה לאין ערך יותר מהראשונה," שבה היה לו רצון לקבל קטן, רק לתענוגים של העולם הזה. "כי מלבד שמשיג שיעור הגדלות האמיתית של הרצון לקבל, וניתן לו לעבודה כל החומר כולו שהוא צריך, הנה היא המדרגה המביאתו לשמה, כמו שאמרו חז"ל (פסחים נ' ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה." אז ניתן לו לעסוק בתורה ומצוות. מהמדרגה הזאת, שיש לו רצון לתקן משהו. כי לפני זה לא היה לו מה לתקן.
"ועל כן נבחנת המדרגה הזו הבאה לאחר י"ג שנה לבחינת קדושה, והוא סוד השפחה דקדושה המשמשת לגבירתה. שהוא סוד השכינה הקדושה. כי השפחה מביאתו לשמה, וזוכה להשראת השכינה." אמנם שהרצון הוא על מנת לקבל, ומופרז, וגדול, שמביא לאדם צרות צרורות וריקנות גדולה, אבל שמשיג אותו, אז הוא מביא אותו למצב של הכרת הרע, והוא מתחיל לתקן.
"אמנם הוא צריך לעשות כל האמצעים המותאמים שיבא לשמה, כי אם לא יתאמץ לזה, ולא יבא חס ושלום לשמה, הרי הוא נופל בפח השפחה הטמאה, שהיא הלעומת דשפחה דקדושה, שענינה לבלבל את האדם, שהלא לשמה לא יביאהו לשמה. ועליה נאמר, ושפחה כי תירש גבירתה (משלי ל'), כי לא תניחהו לאדם להתקרב אל הגבירה שהיא השכינה הקדושה." הסכנה היא, שהאדם על ידי תענוגים מקריים שמביאים לו מאבי"ע דטומאה, יישאר כל הזמן בריצה אחרי מילויים רגעיים, ולא יוכל להפסיק את הריצה הזאת הנקראת "מת וחצי תאוותו בידו".
"והמדרגה הסופית שבחלוקה זו, היא שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, בדומה לבעל תאוה המתאהב בתאוה גשמית עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו כל היום וכל הלילה, ועל דרך שאמר הפיטן בזכרי בו אינו מניח לי לישון. ואז נאמר עליו, ועץ חיים, תאוה באה (משלי י"ג) כי ה' מדרגות הנשמה הוא סוד עץ החיים, שמהלכו חמש מאות שנה. שכל מדרגה היא בת מאה. דהיינו כי יביאהו לקבל כל אלו ה' בחינות נרנח"י המבוארות בחלוקה הג'." במערכת הטומאה צריך להגדיל את הרצון לקבל עד לגודלו האמיתי. אבל לא להישאר בה, אלא לגדול בתאווה לבורא, בצורה כזאת של לא לשמה, שממנה יעבור לשמה.
איך אפשר להישמר ממערכת הטומאה?
האדם שנמצא תחת מערכת הטומאה, המערכת הטְמֵאה, נמצא בסכנה. כי הוא נמצא ברצון לקבל על מנת לקבל. ואם הוא לא עובד איתו כל הזמן, כדי בכל צורה לנסות ולהביאו לשמה, אז הרצון שלו מקבל צורה של שיפחה טמאה.
אבל אם משתוקק להכיר את הבורא, כדי להשפיע לו, אמנם תיאורטית ולא בצורה אמיתית, אבל מתוך ידיעה שכך צריך, ולשם כך בונה את כל המערכות סביבו, ומדבר על זה ומשתוקק לזה עד כמה שניתן לו, לא ברצון האמיתי, שנתקן בצורה כזאת רק על ידי האור העליון המחזיר למוטב, אלא כמו במשחק, אז נקרא שעושה את כל הפעולות, כדי ששפחה תהפוך לגברתה.
מה שאין כן, אם לא מתכוון לכך, אלא לכבוד, לשליטה, או לידע במה שלומד, או להוציא תענוגים מלימוד התהליך הרוחני, אז נקרא שהשפחה יורשת את גבירתה. ונשאר לכוד בכל ההילוך הזה, בלי שום סיכוי לצאת. ואז העיקר הוא לזרז את התהליך, וללחוץ עד כמה שאפשר. מה שאפשרי רק על ידי החלטה קבוצתית. כי האדם לבדו לא מסוגל.
בקבוצה גם אם מרגישים עליות וירידות כלליות, בזמן ירידה אפשר להחליט ולקיים מצב של עלייה. מפני שכל אחד עובד אז לא כלפי עצמו, אלא כלפי האחרים. וזה מה שמאפשר לעלות ולקבוע את ההילוך הנכון. ואין שום אמצעי אחר. ובפעולה כזאת תלוי כל העתיד הטוב, כותב בעל הסולם באחד ממכתביו. כי בקבוצה שנמצאת בדכדוך, כל אחד נמצא בחושך, בחולשה, שמושפע מהם.
ורק אם יחד מתגבשים, ומחליטים שכל אחד עובד כלפי השני. ואז האדם מפסיק לחשוב על עצמו, יוצא מעצמו, ומתחיל לעבוד על האחרים. גם בזמן הירידה הגדולה ביותר ניתן להתחיל מאפס, מסתם פעולות, ללא מוח ולב. ולהגיע בצורה כזאת לתוצאות. אין יותר אמצעים.
האם צמצום א' משפיע על העולם הזה הסתרה שמביאה לנו סבל?
האדם מגיע לחוכמת הקבלה, כי סובל שלא יכול למלא את הכלי שלו. ואז מחפש מהי הסיבה, מה המקור לסבל, ומהיכן יכול לבוא המילוי. אבל מאותו רגע שמתחילים לחפש, אסור לחכות שיבוא סבל, ולחכות שיצטבר למידה יותר גדולה.
ברגע שמתחילים להכיר את מקור הסבל, או את הסיבה לתענוג, או את הכיוון להתעלוֹת מהעולם הזה, אי אפשר להיות בסבל. כי הסבל לא עוזר להתקדמות. ברגע שמקבלים מהבורא מה לקחת כדי להתקדם, אין טעם לחכות לסבל, הוא לא עובד ולא מקדם. כי מרגע זה ואילך מחוייבים להתקדם רק על ידי המאור המחזיר למוטב, רק על ידי יגיעה ובחירה חופשית. ולא עוזר לשבת ולצפות להתקדם ממכות.
מכות יכולות לבוא כתזכורת מהבורא, שכדאי לקחת החלטה על הבחירה החופשית, ולתת יגיעה ולהתקדם. להזכיר לנו שהביא אותנו לגורל הטוב, ועלינו לקחת אותו. אבל לאחר שנתן את הסימן, אסור להשתוקק לסבל, או לחכות עד שיבוא. הייסורים לא מקדמים, אלא רק היגיעה.