מתחילת המציאות ועד למטרת הבריאה, לגמר העבודה וקבלת התגמול, אנחנו עוברים ארבע חלוקות. חלוקה א' היא "להשיג את הרצון לקבל המופרז בלי מצרים". חלוקה ב' היא להשיג על ידי הנקודה שבלב את הרצון לקבל הגדול והמופרז שתחת מערכת אבי"ע דטומאה. אותה מערכת שתחתיה נמצא גם עולמנו. "חלוקה ג הוא העבודה בתורה ומצות לשמה, דהיינו על מנת להשפיע, ושלא לקבל פרס."
"שעבודה זו מטהרת את הרצון לקבל לעצמו שבו, ומהפכתו ברצון להשפיע". המונחים "רצון לקבל" ו"רצון להשפיע" מבלבלים. אבל הרצון נשאר אותו רצון, רצון להנות. ובצורתו שרוצה להנות, הוא לא יכול להשתנות. אלא צריך לתאר שמתעלים מעל הרצון להנות, כביכול נמצאים למעלה ממנו, ומשתמשים בו, או על מנת לקבל, או על מנת להשפיע.
זאת אומרת, מתעלים מעל הרצון ומתחשבים בַּכוונה בלבד. כי הרצון תמיד נמצא, כמו שהאור העליון עומד תמיד לרשותנו, במידה שזקוקים לו. אלא כל העבודה שלנו היא על הכוונה. כמו שאומר הכתוב, שאחרי צמצום א', הרצון לקבל נפסל מלהיות כלי קבלה, ובמקומו בא מסך ואור חוזר.
לכן כשכתוב "רצון לקבל", מדובר על הכוונה על מנת לקבל. וב"רצון להשפיע" מדובר על הכוונה על מנת להשפיע. כי הרצון להשפיע הוא לא נברא, אלא הבורא. נברא הוא תמיד רצון להנות, אלא אם כן הוא משתמש עם הכוונה להנות כדי להשפיע נחת רוח לבורא, ואז הוא נקרא "משפיע". כי הכוונה, היא שהופכת את תוכן הפעולה.
"אשר בשיעורי הטהרה של הרצון לקבל, נעשה ראוי ומוכשר לקבל ה' חלקי הנפש הנקראות נרנח"י (להלן באות מ"ב) כי הן עומדות ברצון להשפיע (כנ"ל באות כ"ג) ולא תוכלנה להתלבש בגופו," ברצון לקבל שלו, "כל עוד שהרצון לקבל שולט בו", מכוון על מנת לקבל, "הנמצא עם הנפש בהפכיות הצורה," לכן, "או אפילו בשינוי צורה", מקצתו שונה, לא לגמרי כולו. גם אז לא יכול להתלבש בו אור הנרנח"י, אלא אולי בחלקו.
"כי ענין התלבשות, והשואת הצורה, עולות בקנה אחד (כנ"ל באות י"א). ובעת שיזכה שיהיה כולו ברצון להשפיע ולא לצורך עצמו כלום, נמצא שזכה בהשואת הצורה לנרנח"י שלו העליונים, (שהן נמשכות ממקורן באין סוף ברוך הוא ממצב הא' דרך אבי"ע דקדושה) ותכף תמשכנה אליו ותתלבשנה בו, בדרך המדרגה."
ככל שהאדם מתקן את הרצון להנות שלו, שיהיה בכוונת על מנת להשפיע, בהתאם לכך הרצון לקבל שלו, עם מסך ואור חוזר, נעשה שווה לאור העליון. ולפי השתוות הצורה מרגיש בתוכו את המילוי הזה של האור העליון, שנמצא בו בקביעות, ולא יוצא ולא בא, אלא בגלל צמצום א' נסתר מהרגשת הנברא.
ובהתאם לתיקונים שהנברא עושה, האור אט אט מתגלה כלפיו. לפי אותו תנאי שנבחר על ידי הנברא, עוד באין סוף בעת הצמצום, שהאור יכול להתגלות בו רק בהשתוות הצורה. והנברא שמרגיש את האור, מגלה את התענוג ואת נותן התענוג שנמצאים בו. וזה נקרא שמשיג נרנח"י, לעומת האור שהיה לו באין סוף, במצב הא'.
מהיכן האדם לוקח חיות בזמן שעדיין לא מרגיש בעולם הרוחני?
האדם שנמצא בעולם הרוחני, לוקח חיות מהשפעה לבורא. אם יש לו רצון להשפיע לבורא ומשפיע לבורא, כנגד זה מרגיש תענוג גדול. אבל התענוג שמקבל, לא בא כדי לחזק את האדם שישפיע לבורא, אלא כדי לתת לאדם אפשרויות להשפיע בורא. זאת אומרת, פעולת ההשפעה היא תמיד ללא שום צורך לעצמו, גם בהתחלה, גם באמצע וגם בסוף.
והכוח שמאפשר לאדם לבצע את פעולת ההשפעה, ולחיות כל הזמן דבוק לאותו רעיון, לאותו מקור, הוא נקרא "כוח הבינה", אור דחסדים, הרוחניות שהאדם מקבל. אי אפשר להבין אותו בעולמנו, כי הוא תענוג מעולם אחר. אבל התענוג הזה מקובל ברצון לקבל, כדי שיהיה לו אפשרות להשפיע. בדומה לתהליך הנשימה. בשביל מה נושמים? לא נושמים כדי לקבל תענוג, אף אחד לא נהנה מנשימה, אלא נושמים כדי לחיות.
כך האדם מתייחס לקבלת התענוגים, הוא מרחף מעליהם. אלא נמצא בהשתוקקות לראות את הפעולות שלו מכוונות לבורא, ולכן חייב לקבל תענוגים כדי להתקשר, כדי באמצעותם לשלוח לבורא את היחס שלו. אבל השפעה היא מעל הרצון להנות ומעל הרגשת התענוג לעצמו. ומזה הוא חי.
"חלוקה ד) הוא העבודה הנוהגת אחר תחית המתים, דהיינו שהרצון לקבל, " כלומר, הכוונה על מנת לקבל, ולא הרצון עצמו. רצון אי אפשר לשנות או למחוק. הרצון הוא נתון קשיח ומוצק שבורא ברא, ולאדם אין יכולת לפעול עליו ולא כלום. אלא כוונה דעל מנת להשפיע, או כוונה דעל מנת לקבל, שרוכבות מעל הרצון, אותן לומדים בקבלה, ואותן מתקנים, ועל ידן משיגים את המטרה, את הרוחניות.
"אחר שכבר נעדר לגמרי על ידי מיתה וקבורה, עומד שוב לתחיה ברצון לקבל המופרז הגרוע ביותר, שהוא סוד עתידים המתים להחיות במומם (כנ"ל באות כ"ח) ואז מהפכים אותו" את הכוונה בעל מנת לקבל, על קבלה בצורת השפעה, בעל מנת להשפיע. "כמ"ש שם באורך. אמנם יש יחידי סגולה שניתנה להם עבודה זו גם בחיים חיותם בעולם הזה." הם מגיעים בחיי חיותם בעולם הזה, לגמר התיקון השלם.
מצב הא', רצון לקבל על מנת לקבל, הנברא מצמצם והופך למצב הב'. ואז במצב הג', מרכיב כוונה על מנת להשפיע, על כל דרגות העביות שורש, א', ב', ג', ד', של הרצון לקבל. ולאחר שעושה תיקון כוונה על כל הרצונות, הוא מתחיל בתיקון הרצון לקבל עצמו לרצון על מנת להשפיע. ומתחיל לקבל על מנת להשפיע.
במצב הג' על איזה דרגות עביות מתקנים תחילה רצון להשפיע?
על כל דרגות העביות. מלכות עולה לבינה ומתקנת את עצמה ברצון להשפיע. היא כולה רוצה להשפיע. וגם הצמצום הוא צמצום על כל הדרגות, על כל סוגי העביות. גם כוונה על מנת להשפיע קודם קונים על כל דרגות העביות, ואחר כך מתחילים להשתמש בה.
האם אלה שעוברים מחסום ולא מגיעים לגמר התיקון, חוזרים להתגלגל?
יחידי סגולה עוברים את כל התהליך עד לתחיית המתים, בזמן חיותם בעולם הזה. בניגוד אולי לאחרים, שעוברים אותה בצורה שאינה קשורה לגוף. שיחידי הסגולה, שעוברים תחיית המתים בעודם בגופם, זה מקנה להם יכולת להפעיל את מה שהם מרוויחים בגמר התיקון, לטובת פעולה בעולם הזה. לפעול בעולם הזה מהאור שמקבל בתוכו, בתור יחיד סגולה שמחייה את המתים. כדברי הכתוב בגמרא, שיכול האדם להחיות את המתים.
"להחיות מתים" לא נקרא להקים לתחייה את הגוף הגשמי. אלא לאותו תיקון מיוחד ששמור ליחידי סגולה, להיות מחויבים לעשות תיקונים כלפי העולם הזה. ולכן הם עוברים "תחיית המתים" בעודם בגופם הביולוגי. אם האדם עדיין לא צריך לעבור תחיית המתים, בחיי חיותו בעולם הזה, למה לפני כן הוא צריך, ואולי גם בתקופה הקודמת אין צורך, כי מה כבר יש לו בחייו בעולם הזה? או ההפך, ב"תחיית המתים" האדם מחייה את כל הרצונות שהיו בעל מנת לקבל, והופך אותם לעל מנת להשפיע. אם כך למה זה לא נעשה בעולם הזה, אלא במימד אחר, בצורה מנותקת?
אבל אין לכך מילים. כי מה שכביכול אנו חיים או לא חיים, אינו אלא דמיון שלנו, התפעלות מסוימת מתוך הכלים שלנו. ולא משהו ממשי. אלא כך האדם מתאר לעצמו את צורת קיומו, שהוא חי ומרגיש את עצמו יצוק בתוך המציאות סביבו. אבל זו הרגשה בלבד, ולא שקיים "אני" ו"עולם סביבי". אלא קיים רק כלי ועולם אין סוף, ושום דבר חוץ מזה. אלא הרגשה בשכבה מאוד דקה, התחתונה ביותר, של אותה מציאות. מציאות שיש בה הרבה מאוד. כי היא יסודית מאוד בכלי הכללי. והאדם שמתחיל לתקן את היחס שלו. הוא בשמירה על אותה מציאות ואיתה יחד, עובר את כל התיקונים בהרגשת המציאות היותר עליונה.
מהו בבחינה ג' עניין טיהור הרצון לקבל?
בחלוקה ג', "לטהר את הרצון לקבל" נקרא, קניית הכוונה על מנת להשפיע. ללא כוונה על מנת להשפיע, אין עם מה להחיות את המתים. תחילה צריך להצטייד בכלי כנגד כל המלכות, ורק אז להתחיל להחיות אותו. להחיות אותו במומו, ולהתחיל להעביר אותו למצב ההופכי. ולעבודה הזאת אי אפשר לגשת, אם לא נמצאים בעל מנת להשפיע.
מה ההבדל בין חלוקות ב' ג' וד'?
בחלוקה ב' מתחילה להתרחב הנקודה שבלב, ואז קונים רצון להשפיע. בחלוקה ג' העבודה היא לשמה, שהאדם לוקח את הרצון לקבל לעצמו, ומהפכו לרצון להשפיע. ובחלוקה ד' הוא לוקח את המתים והופכו לעל מנת להשפיע.
מה נותנת לאדם חלוקה ג' על פני חלוקה ב'?
חלוקה ב' נותנת כוונה בעל מנת להשפיע. רכישת תכונת הבינה על ידי התבטלות כלפיה. זה נקרא שמלכות עולַה לבינה. אבל אין שם מלכות. היא מוותרת על כל הרצונות שלה לקבל, רק כדי שתהיה עליהם כוונה על מנת להשפיע. אבל מלכות לא עובדת עם בינה. אלא היא מתקשרת עם הבינה בכל רצון ורצון שלה.
וחלוקה ג' נותנת למלכות מוכנות לקלוט על עצמה את תכונות הבינה - "חלוקה ג) הוא העבודה בתורה ומצות לשמה, דהיינו על מנת להשפיע, ושלא לקבל פרס. שעבודה זו מטהרת את הרצון לקבל לעצמו שבו, ומהפכתו ברצון להשפיע, אשר בשיעורי הטהרה" - ככל שהאדם עובד עם הרצונות לקבל בעל מנת להשפיע, הכלים שלו נפתחים והאור נכנס בהם ומטהר ומתלבש שם, "כי ענין התלבשות" נעשה בהשוואה אחת.
למה בחלוקה הג' נבחנים למתים שצריך להחיותם?
חלוקה ג' לא נוגעת לעניין המתים. לאותה מלכות שמצמצמים ולא רוצים להשתמש בה, כי תומכים בבינה. אלא במצב הא' הרצון מקבל. במצב הב' מצמצם את עצמו. במצב הג' קונה כוונה, כוונת בינה. "מלכות עולה לבינה" וקונה את כל תכונות הבינה. ובמצב הד' משתמשת עם העביות שלה ועם כוונת הבינה.
מנקודת האפס שלא רוצה לקבל, האדם עולה לבינה ותופס את הכוונה שלה על מנת להשפיע. אבל קודם כל הוא עולה לבינה עם כל העביות שלו, מבלי להשתמש בעביות, ומקבל כוונה על מנת להשפיע, ואחר כך מתחיל להשתמש בעביות שלו, במלכות. ואז יש לו מלכות מצוידת בכוונות הבינה, אבל מבלי שתיקן את הכוונה על מנת לקבל. אלא רק צמצם אותה, לא רוצה להיות איתה בקשר. ולאחר שיש כלי, כוונה על מנת להשפיע, שרוכבת על כל המלכות, אפשר ללכת ולתקן גם את הכוונה על מנת לקבל. וזה נקרא להחיות את המתים, לעלות אותם לדרגת בינה.
אם סתם עולים מצומצמים לבינה, אי אפשר להבין איך לעבוד עם העביות. אלא צריך שנמצאים בבינה, לצרף אליה עביות המלכות, וללמוד מבינה מה לעשות ואיך להיות. ולאחר שרואים ויודעים, אפשר להתחיל להחיות את המתים. כי יש כבר בינה ומלכות מתוקנות ונכונות, ואז אפשר ללכת לכוונה על מנת לקבל ולתקן אותה. ותיקון הכוונה על מנת לקבל, שנקרא "תחיית המתים" זה העבודה הסופית. עד אז האדם כבר עשה השוואת הצורה לבורא. אלא עדיין לא עבר ממינוס לפלוס בהבנה שלו, מתחילת הבריאה ועד סופה. עוד לא הבין אותו מההפך. אבל הוא נמצא בהשוואת הצורה.
באותו תהליך משתמשים בעולם הזה בחינוך מסודר של בני אדם. בתהליך הלימודי מעבירים אותם את כל המצבים הטובים והרעים שמכשירים אותם. למשל, בהכשרה להיות מחנך. מעלים אותם לדרגת הנימוס והפסיכולוגיה והאתיקה של המקצוע, שהאדם יודע אותה ויש לו כוונה טובה. כלומר, על פני העביות שלו הוא ייצב דמות נכונה של מחנך. ואז שנעשה בעצמו כבורא, כלומר, נכון ויציב, הוא הולך לתקן את הרשעים. וללא להיות "אדם", עם העביות שלו ועם הבינה שבו, הוא לא יכול ללכת אליהם ולתקנם.
אם הרצון לקבל הוא חומר, אז איזו עביות יש לתקן בו?
מתקנים את החומר שרוצה להנות, שיהיה מקושר עם הכוונה על מנת להשפיע. או אפשר לומר בצורה אחרת: האדם שמגיע לימין וקונה תכונת הבינה, הוא לא יכול ללכת לקו שמאל ולתקן את כולו בבת אחת. כי הבינה שלו היא רק בינה ללא עביות. כשהאדם מצרף את עצמו לבינה, הוא עושה על עצמו צמצום א'. הוא לא משתמש ברצון לקבל שלו, אלא רק נדבק.
האדם משתמש בכל הרצון לקבל, שורש, א', ב', ג', ד', כדי לבטל את עצמו ולהידבק לבינה. ונדבק אליה לגמרי, שזה נקרא לגמור "תשעה ירחי לידה". אבל בצורה כזאת הוא לא מוכן למשהו. אלא נמצא לגמרי מבוטל כלפי בינה. הוא ספג ממנה תכונות, אבל אין קשר בין העביות שלו לבין הבינה. כי העביות מתבטלת בתוך בינה. וכעת הוא צריך להגדיל את עביותו בתוך הבינה.
איך הוא מגדיל אותה? איזו עביות הוא מגדיל בתוך בינה? עביות טובה. מה זה "טובה"? לא זו שהיתה קודם על מנת לקבל. אלא הוא מחבר יחד מלכות ובינה והולך וגדל בגובה. וכך קונה כל דרגת הבינה, אבל על פני כל העביות דמלכות שלו. קודםהמלכות שלו היתה מבוטלת. אבל עכשיו מלכות שלו לא מבוטלת, אלא היא מלכות יחד עם בינה.
וכך "איש טוב" יכול על ידי תכונות בינה ומלכות שיש בו, לבוא ל"רשעים", לתכונות ההפוכות שמתגלות בו, ואף אותן להביא לעל מנת להשפיע. ואז כבר יוצא קו אמצעי. צריך להיות אדם גדול, עם כל התכונות הטובות על פני הרצון לקבל שלו, כדי שתהיה לו אפשרות ללכת לרשעים. אחרת אין לו מהיכן לקחת הֵספק, כוח.
איך להרכיב כוונה על המצבים שעוברים עלינו בעולם הזה?
האדם צריך לחיות בעולם הזה ולהרגיש את המציאות בעולם הזה, כי יש לו רצונות שנמצאים במין יחס משותף, שבתוך הרצונות האלה ישנה הארה מסוימת. ולפי איך שהוא מרגיש את ההארה בתוך הרצונות, כך הוא מרגיש את עצמו ועולמו. ומגדיר אותם כלפי עצמו כ"אני ועולמי". אבל למה בסוג רצון אחר, למרות הופעת האור בצורה אחרת, לא מאבדים את ההרגשה הנוכחית שנמצאים בה? בשביל מה לו לאדם שתי רמות של הרגשות והתפעלויות, כאילו הוא נמצא בשני עולמות, עולם כאן ועוד עולם מחוץ לו, אם "עולם" הוא מה שמתראה בכלי?
המקובלים מסבירים, שהאדם שנמצא ברמת העולם הזה, ובו בעת נמצא ברמה יותר גבוהה, ברמה הרוחנית, הוא בעצמו עושה את הקשר בין שני המצבים האלה, הוא המקשר ביניהם. ומפני שדרך השגת הרוחניות הוא מתקשר לכל יתר הנשמות, ומרגיש אותם כחלק ממנו ששייך לגוף אחד בלב אחד, הוא מבצע תפקיד מיוחד, בכך שמכין להם את התיקון. אבל הוא בעצמו לא צריך להישאר בהרגשת העולם הזה, אלא לצורך השכלתו הכללית. אבל לא בהכרח לצורך התעלותו הפנימית. זאת אומרת, כל הקשר עם העולם הזה, אחרי שעולים למדרגה הסמוכה, לדרגה הרוחנית הקטנה ביותר, הוא לצורך הכלי המשותף הכללי של אדם הראשון.
והאדם עצמו, שמרגיש איך דרך כל דרגות העביות, הוא כל פעם רואה את חתך המציאות בצורה אחרת, לומד כך מעשי ה'. אבל תמיד ברור לו, שכל מה שהוא מרגיש, הוא מרגיש בתוך הכלי שלו, בכלי של רצון להנות, ולא שמדובר על גופו הביולוגי. אלא ברצון להנות, או עם כוונה על מנת לקבל, או עם כוונה על מנת להשפיע, ולא בו עצמו. אליו לא מתייחסים, כי הוא בעצמו רק גוף חומרי הנקרא "חמור", חומר הבריאה.
למה האדם צריך לעבור חלוקה ג' על כל הרצונות ולאחריה חלוקה ד' על כל הרצונות?
האדם צריך לעבור חלוקה ג', מפני שעליו להבטיח שיהיה לו כלי מלכות מצויד בכוח הבינה. אחרת הוא לא יוכל להחיות מתים. "להחיות מתים" נקרא, להימצא כבורא כנגד רצון לקבל עם מאה אחוז כוונות על מנת לקבל. אחרת מהיכן יהיה לאדם כוח להחיות את המתים? לכן הוא חייב להכין את עצמו ולהצטייד בכל הכוחות האלה, שעל כל העביות דמלכות שלו תרכב כוונת הבינה. ולעבודה הזאת על הבינה האדם יכול להתמסר בכל הכוחות.
"חלוקה ד) הוא העבודה הנוהגת אחר תחית המתים, דהיינו שהרצון לקבל, אחר שכבר נעדר לגמרי על ידי מיתה וקבורה," כלומר, שעבר צמצום, כי לא רוצים להשתמש בו, אלא זלזול בכוונתו על מנת לקבל, והכוונות האלה על מנת לקבל עברו עבר "מיתה וקבורה". אז "עומד שוב לתחיה ברצון לקבל המופרז הגרוע ביותר," עם אותן הכוונות, "שהוא סוד עתידים המתים להחיות במומם (כנ"ל באות כ"ח) ואז מהפכים אותו על קבלה בצורת השפעה". משנים את הכוונה ולא את הרצון. אלא מקטינים את הרצונות שצריך להקטין, מצמצמים את הרצון שנמצא תחת הכוונה על מנת להשפיע. ולאחר מכן מתחילים לאט לאט להחיות אותו יותר ויותר. וכך הרצון הזה הולך וגדל יחד עם הכוונה, ואז מהפכים את הכוונה על פני הרצון, לכוונת ההשפעה.
מהו השלב "מלכות עולה לבינה"?
מלכות עולה לבינה בכך, שהיא מצמצמת את עצמה, ונכנסת לבינה כמו זרע בתוך רחם, שמבטלת את עצמה. ואז היא מתחילה לגדול עם העביות שלה, כדי לקלוט את תכונות הבינה על כל העביות שבה. ולאחר שרכשה תכונות הבינה, היא פונה לטפל בכוונה על מנת לקבל, ולהפוך אותה לכוונה על מנת להשפיע. כי כדי לפנות ל"מת", לא מספיק שתהיה רק כוונת הבינה, אלא צריך שכוונת הבינה תהיה על כל עובי המלכות.
למה חלוקה ג' לא נבחנת עדיין לקבלה על מנת להשפיע?
מדובר רק על הכוונה, על תוכן המעשה. ותוכן המעשה הוא לקנות את תכונת הבינה על כל העביות. אלא רוכשים את תכונות הבינה על עביות המלכות. זאת אומרת, עוד לא יוצאים לעבודה, אלא עדיין לומדים באוניברסיטה. אבל נמצאים כבר עם כל הבעיות ועם כל העביות, אלא רק חסר להגיע לצורה טובה. ולצורה טובה מגיעים רק בגמר האוניברסיטה, שמלאים כוחות נכונים לכיוון הנכון, אז נותנים לאדם לצאת לחיים.
מה זה נקרא "להשפיע לבורא"?
"להשפיע לבורא" נקרא להפוך את הכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע. לעבור ממינוס תרי"ג רצונות בשימוש על מנת לקבל, לפלוס תרי"ג רצונות בשימוש על מנת לקבל. למה? כי החומר עצמו לא שייך לנברא. אלא לנברא שייכת הכוונה. נברא מתחיל רק מנקודת הבינה, מהנקודה שבלב. והרצון לקבל צריך להיות, וצריך לתת את התמיכה שלו ואת העביות שלו. אבל הנברא בעצמו הוא רק מעל הרצון לקבל.
וגם על מנת לקבל זה צורת הנברא. וכל צורה שאינה על מנת לקבל, או על מנת להשפיע, נכללת בדומם, צומח וחי, שעליהם לא מדברים בקבלה, כי הם מבוטלים כלפי הבורא, הם "יד ה' עליו", ולכן לא נקראים "נברא". נברא נקרא "נבדל". לא אותו חומר ההיולי יש מאין, אלא מי שעבר כוונות על מנת לקבל.
מי נקרא "נברא"?
נברא נקרא מי שמתוך החושך שלו, מהכוונה על מנת לקבל, מגיע לאור, להתאמה לבורא, לדבקות אליו, שנקרא "כוונה על מנת להשפיע". נברא חי כולו רק בכוונה, ביחס כלפי הבורא, ואף פעם לא בעביות.
מה הבדל בין הכלי לבין הרצון לקבל, חומר?
ההבדל בין אור חוזר לבין עביות הכלי, ששניהם שקולים זה כנגד זה. אור חוזר צריך להיות בדיוק שקול לכלי.
האם העביות היא בתוך החומר או בתוך הכוונה על מנת לקבל?
גם בזה וגם בזה. בכוונה על מנת לקבל יש אותן חמש דרגות העביות. הכוונה הזאת רוכבת על העביות, על החומר. אם כך, למה שלא יהיה כך?
איך עובדים עם העביות?
כל העבודה שלנו היא לעבור מכוונה על מנת לקבל, לכוונה על מנת להשפיע, בכל חמש דרגות העביות של החומר. הרצון לקבל שלנו כולל תרי"ג רצונות, שאפשר לקיים אותם, או בעל מנת לקבל הנקרא "טומאה", או בעל מנת להשפיע הנקרא "קדושה". וכדי לעבור מקדושה לקליפה או מקליפה לקדושה, יש צורך להקטין באמצע את הרצון לקבל.
זאת אומרת, האדם שנמצא ברצון לקבל על מנת לקבל גדול מאוד, בקליפה גדולה, ברצון לקבל שממש נעול על עצמו. גם אם הוא רואה ומרגיש ומחליט לעבור להשפעה, הוא לא יכול לעבור עם הכלי העבה הזה. אלא עליו לצמצם אותו ואז לעבור.
איך הוא מצמצם? מקטין את השימוש ברצון להנות שלו. הוא לא יכול לשנות את הכוונות שלו, אלא רק לאחר מכן. ובינתיים הוא מקטין את השימוש ברצון לקבל. זאת אומרת, אנחנו צריכים להיות בעלי בית על הרצון לקבל שלנו. להשתמש בו רק בהתאם, לכמה שיכולים להשתמש עם הכוונה על מנת להשפיע.
למה אומרים שחומר הוא "לא יגונה ולא ישובח"?
בחומר השינוי נעשה בצורת השימוש, כדי להקל עלינו לקנות כוונה נכונה. האדם מקטין את עצמו ללחם ומים, כי רק עליהם הוא יכול לעשות כוונה על מנת להשפיע בזמן שהוא נהנה. ואם לא יקטין את עצמו עד ללחם ומים, אלא יישאר בבשר ודגים, הוא לעולם לא יוכל על הכמות הזאת של התענוגים, לעשות כוונה על מנת להשפיע. ולכן הוא מקטין את הרצון ומרכיב עליו כוונה נכונה. ואז מגדיל אותו ושוב מרכיב כוונה נכונה.
השימוש בצמצום על הרצון, לא נובע מחוסר רצון להנות, אלא מאין ברירה. האדם מגביל את עצמו בשימוש ברצון, כדי לאפשר לו בזמן השימוש ברצון לחשוב על הבורא. לא מפני שהרצון לקבל בעד או נגד. אלא גודל הרצון מפריע, כי האדם תלוי בגודל הרצון. בבינה אפשר להיות כלולים עם ב' דעביות, או ג' דעביות, או ד' דעביות. ואחר כך להיות כלול לא בתוך הבינה ממש, אלא לקחת את תכונות הבינה על שורש, א', ב', ג' וד' דעביות.
וכך מלכות מקבלת על עצמה את תכונות הבינה, כי מקבלת על מנת להשפיע על העביות שלה. אבל בכך היא עדיין לא מתקנת את הטומאה, כי לא עשתה אבחון מי היא כנגד הבורא, ממינוס על מנת לקבל, לפלוס על מנת להשפיע. ועכשיו היא עושה זאת.