"הקדמה לספר הזוהר" זו הקדמה חשובה מאוד, שרב"ש היה נוהג ללמד אותה לתלמידים חדשים. אבל לא שהיא כל כך קלה. בעל הסולם עשה אותה במיוחד לא פשוטה, ואפילו הכניס בה כמה עניינים כדי להסתיר מה שלא רצה להגיד. זאת אומרת, גם גילה וגם הסתיר לפי הכלל "גַלֵה טפח וכסֵה טפחיים". אבל למרות זאת היא הקדמה בעלת השפעה חזקה מאוד על האדם ומועילה מאוד.
בהתחלת ההקדמה בעל הסולם שואל שאלות וקושיות, שהאנושות מנסה לברר אותן משך כל ההיסטוריה שלה ללא הצלחה יתרה, מתוך מטרה להסביר אותן למעיין. אבל כדי לברר אותן הוא מוסיף חקירות, שקודם צריך לפתוח ולקבל עליהן תשובות, ורק אחר כך עם התשובות האלה לגשת ולחקור את השאלות. ואז להבין את השאלות עצמן, את מהות השאלה, לֵמה בדיוק מתכוונים בשאלה, ומהי התשובה.
בהמשך ההקדמה הוא מסביר את הצורך בהשתלשלות העולמות. מה מהותו של האדם ואיזה תהליך הוא עובר. כי האדם הוא היחיד בכל המציאות שהולך ומתפתח, ויש לו תכלית שחייב להגיע אליה. ובתהליך להגיע לתכלית, נמצא מקום הבחירה החופשית שעל האדם לממש, ולהתקדם מתוך רצון שלו, מתוך דרישה ודחף פנימי, על ידי פיתוח כלי משלו.
ועם הכלי החדש הזה, שבא על חשבון האדם, ללא יסוד שבא מהבורא. אלא כולו מלמטה למעלה על חשבון האדם. האדם מגיע לדרגה העליונה ביותר. ואז הוא קם לנצחיות בצורה עצמאית. כי נעשה דומה ושווה לבורא, ונמצא עימו בהשתוות הצורה, בדבקות. וזו היתה מטרת הבורא.
ובדרך להשגת המטרה עוברים ג' זמנים, מצבים. המצב הראשון הוא אין סוף, שהבורא מצדו מציב את כל המציאות בשלימות ונצחיות בצורה סופית שאין בה מה לשנות. אלא רק מצד האדם, עליו לשנות את ההכרה שלו באותה מציאות. להרגיש אותה ולהתחבר עימה בכל מהותו מתוך הכרתו. וזה לא יכול לבוא מצד הבורא, אלא רק להתפתח מצדו של הנברא.
לפני שאדם נמצא בהכרת המציאות, נקרא שהוא נמצא ללא הכרה, כמו עובר בבטן אמו. אבל ככל שהולך ומכיר את מציאותו, את העולמות, את הבורא, את הכוח העליון שמשגיח עליו ומנהל אותו, הוא הולך ונעשה עצמאי, בדומה לאותו זרע שגדל ומתפתח להיות אדם גדול. עד שמשיג את כל גודל הכלי שעיצב בו הבורא, ובתוכו את כל האור שממלא את הכלי. חש אותם ועובד עימם בצורה פעילה.
ולאחר כל הפעולות האלה, שמבקר את המציאות, חוקר אותה, מסכים או לא מסכים, עובר בכל מיני שלבי ההכרה, בסופו של דבר הוא בא למצב שמצדיק לחלוטין את כל המציאות שברא הבורא, את כל החוקיות של המציאות הזאת. ובכך נעשה שווה ודומה לבורא. ובעצמו מקבל מהבורא את ההנהגה וההשגחה על כל המציאות, וזה נקרא "גמר תיקונו". וכל התהליך הזה האדם עובר.
"ועתה נשארה לנו לבאר חקירה הו', מה שכתבו חז"ל שכל העולמות העליונים ותחתונים לא נבראו אלא בשביל האדם, שלכאורה תמוה מאוד, שבשביל אדם הקטן, שאינו אפילו בערך שערה דקה כלפי המציאות שלפנינו בעולם הזה, ומכל שכן כלפי העולמות העליונים הרוחניים, יטרח הבורא יתברך לברוא כל אלו בשבילו."
אם מתבוננים במציאות ובעצמנו בתוך המציאות, רואים עד כמה אנו קטנים בכוחות, בהשגה, בנפח, ובכל מה שיש לנו. ולכן נשאלת השאלה, איך יכול להיות שהאדם שחי על כדור אחד קטן, שנמצא בקצה הגלקסיה, בסוף כל המציאות הגשמית והקוסמית, נברא כדי לשלוט על הכל, כולל על היקום הזה סביבו? ובכלל, מה לו לאדם כל אין סוף הכוכבים והפלנטות האלה, אם אפילו בעולם הזה הוא לא מצליח לשלוט על עצמו ולסדר את עצמו ואת חייו? ממצבנו הנוכחי נראה, שלא מתפקידנו לשאת במשימה כזאת, לא לפי יכולת התפיסה שלנו, ולא לפי הכוחות השכליים שניתנו לנו. למרות הכתוב בספרי הקבלה, שהאדם חייב לשלוט ולהיות בעל הבית על כל המציאות. אבל בתוכנו לא רואים שום יסוד לקביעה הזאת.
"ועוד יותר תמוה, למה לו לאדם כל אלו העולמות הרוחניים האדירים המרובים." אם העולם הזה נראה לאדם כמרחקים אינסופיים בלתי נתפסים, זמנים של מיליארדים שנות אור, מה לו ולעולמות העליונים, הרוחניים. הרי המקובלים מסבירים לנו, שעולמנו על כל היקום שבו, על כל תכונותיו והכוחות שפועלים בו, הוא כגרגיר חול כלפי דרגה עליונה הקטנה ביותר, התחתונה ביותר. זאת אומרת, ההבדל בין היקום והאדם שבו, לבין הדרגה הרוחנית הקטנה ביותר, הוא ממש אינסופי. ומה לו לאדם עוד לעלות מעל כל הדרגות הרוחניות האלה, מעל כל העולמות, וגם עליהם לשלוט? למה הוטלה עליו המשימה הזאת? מהיכן ימצא כוחות ונחיצות לזה? אלא כתוב במפורש, שעל האדם בסופו של דבר להגיע למצב הזה. ולכן מתעוררת השאלה: למה לאדם כל זה?
"וצריך שתדע, שכל נחת רוח של יוצרנו יתברך להנות לנבראיו, היא במדה שהנבראים ירגישו אותו יתברך, שהוא המשפיע, והוא המהנה אותם," ולהרגיש אותו כולל את כל הבריאה. האדם צריך להכיר את כל הבריאה ולהכיל אותה בתוכו, כלומר, להיות מעליה ולהבין אותה לכל עומקה. ואז הוא יבין מה הבורא הכין, ובעצם שהכין זאת בשבילו. ויקבל ויחוש ויחיה כבעל הבית של כל הבריאה.
"אשר אז יש לו" לבורא "שעשועים גדולים עמהם, כאב המשתעשע עם בנו החביב לו, בה במדה שהבן מרגיש ומכיר גדולתו ורוממותו של אביו, ואביו מראה לו כל האוצרות שהכין בשבילו. כמו שאומר הכתוב (ירמיה ל"א) הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'." רק לאחר שהאדם מקבל מהבורא את המתנה שכוללת את כל המציאות, גם עולמות עליונים וגם עולם הזה, מרגיש אותם, חש ומבין אותם, אז הוא מגיע להנות מהם. וההנאה הזאת מכל המציאות, היא ההנאה שאותה התכוון הבורא למסור לנברא, בכך שברא אותו.
"והסתכל היטב בכתוב הזה ותוכל להשכיל ולדעת את השעשועים הגדולים של ה' יתברך עם אותם השלמים, שזכו להרגישו ולהכיר גדולתו בכל אותם הדרכים שהכין בעדם, עד שיבוא עמהם ביחס של אב ובנו היקר, כאב עם ילד שעשועים שלו, וכו', ככל המבואר בכתוב לעיני המשכילים. ואין להאריך בכגון זה. כי די לנו לדעת, אשר בשביל הנחת רוח והשעשועים האלו עם השלמים הללו, היה כדאי לו לברוא את כל העולמות, העליונים ותחתונים יחד, כמו שיתבאר לפנינו.
במצבו הנוכחי, האדם לא תופס את היקף היחסים האלה. הוא לא מבין איפה ולמה, אבל עליו להניח שכך הוא. כי אלה שכבר עברו את כל הדרך והגיעו, כותבים ומספרים לנו עליהם, מתוך שהשיגו את כל העולמות, את כל המדרגות, גם ככלים וגם כאורות. הם קיבלו ורכשו אותם, ומרגישים בהם את המתנה הגדולה שהבורא הכין לנו. את כל אותם השעשועים שהוא משתעשע עם האדם, שעולה מעל לכל הבריאה ומנהל אותה בעצמו.
"ובכדי להכין את בריותיו, שתוכלנה להגיע למדרגה הרמה והנשאה הנזכרת, רצה הקב"ה לפעול זה על סדר ד' מדרגות, המתפתחות אחת מחברתה, הנקראות דומם צומח חי מדבר." לא בעולם הזה, אלא במדרגות רוחניות.
ארבעת סוגי הבריאה בעולם הזה, דומם, צומח, חי, מדבר, הם תוצאה מארבע הדרגות שיש ברוחניות. כי כל מה שיש בעולם העליון, משתלשל ובא לעולם התחתון ממנו, ומשם לעולם היותר תחתון. עד לחמישה עולמות דומים זה לזה, שהשוני ביניהם הוא רק בחומר הבריאה. וכך העולם הזה דומה על כל פרטיו לעולם הרוחני. אלא פרטיו הם מחומר גשמי, לעומת הפרטים בעולם העליון שהם מחומר רוחני.
ולכן ד' דרגות העולמות הרוחניים, נקראות גם הן בשמות "דומם", "צומח", "חי", "מדבר", כמו בעולם הזה. כי ברוחניות אין שמות, אלא לוקחים שמות מהעולם הזה. וכך הבורא עיצב וברא את הבריאה דרך ד' בחינות דאור ישר, שמהן נובע ד' דרגות התפתחות שמשתלשלות ובאות לעולם הזה כדומם, צומח, חי, מדבר.
"והן באמת ד' בחינות של הרצון לקבל, שכל עולם ועולם מעולמות עליונים מתחלק בהן. כי אף על פי שעיקר החפץ הוא בבחינה ד' של הרצון לקבל, אמנם אי אפשר שתתגלה בחינה ד' בבת אחת, אלא בכח ג' בחינות הקודמות לה, שהיא מתגלית ומתפתחת בהן ועל ידיהן לאט לאט עד שנשלמה בכל צורתה שבבחינה ד'. כמבואר בתע"ס חלק א' אות נ' ד"ה וטעם."
מהבורא יוצא אור, וזה נקרא "בחינת שורש". האור הזה מפתח כלי, רצון לקבל בבחינה א', וממלא אותה. מתוך כך הכלי מתחיל להגיב ורוצה להיות כמו הבורא שמורגש בתוך בחינה א'. בבחינה א' מרגישים את התענוג, ואחר כך בסוף בחינה א' מרגישים את נותן התענוג. ובחינה ב' רוצה להיות דומה להנותן, ובסופה היא רוצה לעשות את הפעולה הזאת, לתת.
וכך בחינה ג' מקבלת כדי לתת. מבצעת מה שיש בבחינה ב' (בחינה ג' היא הפעולה של בחינה ב'). ואחרי הפעולה הזאת, שבחינה ג' מקבלת כדי לתת (שזו ממש נתינה), ודומה לבחינת שורש, בחינה ד' מרגישה שהיא מכירה את הרצון שלה, כי היא התפתחה בכל הבחינות הללו ורוצה ממש לקבל. ובחינה ד' היא נקראת "מלכות", גמר הכלי.
ארבע הבחינות האלה הן נקראות לפי הסדר "דומם", "צומח", "חי", "מדבר" (אם מדברים על התפתחות הרצון לקבל, התפתחות החומר, משרטטים אותן מלמעלה למטה. ואם מדברים על גובה ההשגה, משרטטים מלמטה למעלה). ומהוות תבנית, תא, של ד' בחינות, המתפתחות הנברא מהבורא.
ולכן התהליך הזה שנברא מלמעלה, של חמש בחינות, מבחינת שורש ועד בחינה ד', חוזר לאחר מכן על כל שלביו. אבל קוראים להן "ארבע בחינות דאור ישר" ולא חמש, כי לא מחשיבים את הבחינה הראשונה. בחינת שורש היא נציג הבורא. זה הבורא בעצמו, הרצון לתת שלו. לכן אומרים "ארבע בחינות דאור ישר", כלומר, מה שהאור הנקרא "שורש", מֵפַתֵח ברצון לקבל.
ומארבע הבחינות הללו מתפתחים אחר כך העולמות, לפי בחינת שורש, א', ב', ג', ד'. וגם בכל אחד מהם יש התפתחות משורש עד ד', שמתפתחת שוב משורש עד ד', וכך הלאה עד אין סוף. שכל פרט ופרט בבריאה כלול מארבע בחינות (חמש בחינות), מאותה תבנית, מאותו יסוד של הבריאה.
וגם העולם שלנו, שהוא דרגה האחרונה בעולמות הנקראים א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. החומר שלו כלול משורש וד' דרגות, לפי דרגות דומם, צומח, חי, מדבר, המוכרות לנו כטבע של העולם הזה. וכל אחד ואחד מפרטיו, ובמיוחד האדם שכולל את הכל, מתחלק לדומם, צומח, חי, מדבר. אפילו כל חלקי הגוף בתוך האדם.
וגם הרצון של האדם שחי בעולם הזה, מתחלק לאותן דרגות דומם, צומח, חי, מדבר, כולל שורש. זאת אומרת, הכל מחולק לחמש דרגות העביות. גם העולם הזה וגם עולמות עליונים. ובאות ל"ה בעל הסולם מסביר איך אותה מציאות מתפתחת מלמטה למעלה.
"והנה בחינה א' של הרצון לקבל הנקרא דומם, שהיא תחילת גילוי של הרצון לקבל בעולם הזה הגשמי". בעולם הזה הגשמי, ההתפתחות מתחילה מאפס, מבחינה א' של הרצון לקבל, הנקרא "דומם". "אין שם אלא כח תנועה כולל לכל מין הדומם," כמו ביקום. שיש כוח, לחץ, כוח משיכה, כוח צנטריפוגלי, שפועל על כל היקום, על הכוכבים וכו'. כוח שמפעיל וקובע ושולט על כל הגושים. ללא תנועה מיוחדת, רצון מיוחד, לכל חלק וחלק, לכל כוכב או לכל גוש, או אובייקט שנמצא בחלל היקום הזה. אלא הכל מופעל על ידי אותם כוחות. ואין עצמאות לאף גוש לנוע כרצונו.
"אבל בפרטים שלו אינה ניכרת לעין שום תנועה. כי הרצון לקבל מוליד צרכים והצרכים מולידים תנועות מספיקות עד כדי להשיג את הצורך. וכיון שהרצון לקבל הוא במדה מועטת, אינו שולט רק על הכלל כולו בבת אחת, ואינה ניכרת שליטתו על הפרטים."
בדרגת דומם יש רצון לקבל כל כך קטן, שאינו מוליד מעצמו תנועה עצמית, אלא נשלט על ידי כוחות כלליים. כפי שרואים על הדומם בעולם הזה, או אפילו על הרצון של האנושות. בני האדם מתחלקים לדומם, צומח, חי, מדבר, לפי הרצון שיש להם.
ובדומה ליקום, שבנוי מאין סוף טונות של דומם, ונע רק על ידי כוח שבא ושולט עליו מבחוץ, ללא שום תגובה מבפנים. כך בני האדם שיש להם רצון דומם, רצון לא מפותח עדיין, נעים והולכים בהתאם לאיך שלוחצים עליהם ומנהלים אותם. או הטבע, או שליטה מבחוץ על ידי שלטון, על ידי פרסום, על ידי האנושות, ללא שום תנועה מעצמם. זה נקרא "דומם" במין האנושי.
וכמו שדומם הוא רוב היקום, לעומת צומח חי ומדבר שיש רק על הפלנטה הקטנה שלנו, כך בכל אוכלוסיית בני האדם על פני כדור הארץ, רוב רובה של האנושות נמצא בדרגת דומם. ובהתאם לכך אין טעם לבוא אליהם בטענה, שהם לא מתעוררים ולא רוצים ואין להם תשוקה להתפתחות. כי הם בנויים כדומם. אחר כך הדומם הזה מתפתח. אבל החלוקה היא כזאת.
"לו) נוסף עליו", על הדומם, "הצומח, שהוא בחינה ב' של הרצון לקבל שמדתו כבר גדולה יותר" של הרצון, "ממדתו שבדומם, והרצון לקבל שבו שולט בכל פרט ופרט מהפרטים שלו." בין דומם לצומח השוני הוא מהותי. בדרגת צומח לכל אחד יש תנועה פנימית, יש לו מה לומר, יש לו מתוכו משהו. כל אחד ואחד הוא כעין אישיות נפרדת, לפי מה שיש בתוכו. רצון של צומח אחד שונה מרצון של צומח שני רק במעט. אבל הוא בא מבפנים, מתוך אובייקט עצמו, הצומח.
"כי כל פרט יש לו תנועה פרטית לעצמו, שמתפשט לארכו ולרחבו, ומתנועע למקום זריחת השמש, וכן ניכר בהם, ענין של אכילה ושתיה והוצאת הפסולת, לכל פרט ופרט. ועם כל זה עוד לא נמצא בהם הרגש חפשי פרטי לכל אחד."
היתרון בצומח, שיש לו תנועה, אבל תנועתו היא תנועה כללית, יחד עם כל יתר בני מינו. לכל מיני העצים והצמחים יש תקופות אופייניות של גדילה, התפתחות ונבילה. אותם חוקים חלים על כל פרט ופרט מהם. ואין פרט אחד שיש בו משהו מיוחד. אלא במין שלו יש משהו מיוחד. אופי מיוחד, זמן גדילה מיוחד וטיפול מיוחד שהאדם נותן לו.
זאת אומרת, התפתחות הרצון לקבל ביחס לדומם, אבל עדיין שנבדלים רק כסוגים שונים של צומח. כך באוכלוסיית בני האדם בעולם. דרגת הצומח הם אותם גושים גדולים, כמו עמים למשל. לכל עם יש מנטליות משלו והֵרגלים, שנובעים מתוך הרצון הפנימי של האומה. וניכרים כהבדלים בחיצוניות כביכול, של צבע עור, מבנה פַּנים ועוד. אבל ההבדל הוא ברצון, במהות הרצון שבכל אומה, בו נמצא השוני.
"נוסף עליו מין החי, שהוא בחינה ג' של הרצון לקבל, ומדתו כבר נשלמה במדה מרובה, שהרצון לקבל הזה כבר מוליד בכל פרט ופרט הרגש חפשי פרטי, שהוא החיים המיוחדים לכל פרט באופן משונה מחברו", מה שאין בצמחים, "אמנם עדיין אין בהם הרגש זולתו," זאת אומרת, יש יתרון ועדיין חיסרון. לכל פרט יש רצון חופשי משלו, הוא עצמאי ויכול לנוע, אבל בדומה לחיות, למרות שיש להם חופש תנועה, בכל זאת הם הולכים לאותו מקום להתרבות או להמליט. אמנם יש להם כבר הֵרגש פרטי, רצון פרטי, הם לא מסתובבים כולם בתנועה אחת כלפי השמש, אבל הם עושים אותה פעולה בזמנים זהים. יש להם תנועה פרטית, אבל שבאה רק מתוך דחף פנימי, ולא מתוך שמרגיש רצון שנמצא מחוץ לו, מזולת.
"והיינו שאין בהם שום הכנה. להצטער בצרת חברו או לשמוח בשמחת חברו. וכדומה." בעולם הזה האנשים האלה נחשבים מפותחים, כי יש להם תנועה פרטית, הם רוצים משהו. זה ניכר בשליטה, בהשגת רכוש. התנועה שלהם היא ברצון לבלוט מעל המסה העיקרית של האנושות, שנוהה אחרי כל מה שמכניס בה החינוך או הפרסום, והולכת ומקיימת את הרצון הזר הזה.
מה שאין כן דרגת החי שבמין האנושי. אלה כבר אנשים מיוחדים, שיש להם רצון לשליטה, לכבוד, לבלוט מעל כולם, להיות מיוחדים. אין הרבה בעלי רצונות כאלה. בזמננו הם רבים לעומת כמותם לפני מאה שנה, ועוד הרבה יותר מכמותם לפני אלף שנה. כי האדם הולך ומתפתח, והרצונות שבו גדלים כמותית ואיכותית, לכן אחוז אוכלוסיית העולם שמשתוקק לשליטה וכבוד, הולך וגדל.
בכל אחד מאיתנו הרצון לקבל הולך ומתפתח כמותית ואיכותית מגלגול לגלגול ומדור לדור, ועובר שלבי התפתחות מדומם לצומח לחי ולמדבר. אבל מה חסר בהם? חסר הֵרגש זולתו. לא יכול לשמוח בשמחת חברו ולהצטער בצער חברו. "חברו" נקרא מי שהוא מרגיש.
"נוסף על כולם מין האדם", שכולל כל החסרונות והיתרונות גם יחד, "שהוא בחינה ד' של הרצון לקבל, והיא כבר במדתו השלמה הסופית". הרצון לקבל הגדול, הוא שעוזר לאדם להיות מעל כולם. "הרי הרצון לקבל שבו פועל בו, גם הרגש זולתו. ואם תרצה לידע בדיוק נמרץ, כמה הוא ההפרש מבחינה ג' של הרצון לקבל, שבמין החי, עד הבחינה ד' של הרצון לקבל שבמין האדם." המדבר, "אומר לך, שהוא כמו ערך בריה אחת של המציאות כלפי כל המציאות כולו." במין המדבר, באדם, יש שינוי מהותי מאוד, לעומת כל יתר הרצונות הקודמים. למרות שגם בין הרצונות הקודמים יש הבדל עצום. בהתפלגות של דומם, צומח, חי, מדבר, בפירמידה של המין האנושי, המדבר הוא כמות קטנה מאוד לעומת כל היתר, אבל המעבר מדומם צומח חי, לדרגת מדבר הוא מהותי.
ובעל הסולם מסביר למה. "כמה הוא ההפרש מבחינה ג' של הרצון לקבל, שבמין החי, עד הבחינה ד' של הרצון לקבל שבמין האדם. אומר לך, שהוא כמו ערך בריה אחת של המציאות כלפי כל המציאות כולו." הוא שולט ונמצא מעל כולם. "כי הרצון לקבל שבמין החי, החסר מהרגש זולתו," זה ההבדל המהותי. "לא יוכל להוליד חסרונות וצרכים אליו רק בשיעור המוטבע באותה הבריה, בלבדה". בדרגות דומם, צומח, חי, חיים במה שמקבלים מתכונות הטבע, לא יכולים להתפתח ולקנות רצון.
"משא"כ האדם שיש לו גם הרגש זולתו, נמצא חסר גם בכל מה שיש לזולתו", יש לו קנאה. ועל הקנאה אומרים, שהיא מוציאה את האדם מן העולם, שקנאת סופרים תרבה חוכמה, כלומר, היא חובה להתפתחות, בלעדיה אין התפתחות. בלי שהאדם יוצא מעצמו ומרגיש חסרונות של הזולת וקונה אותם לעצמו, זאת אומרת, רוצה מה שיש לזולתו, וגם מה שאין לזולתו, אלא הוא רק משתוקק אליו, אז הוא לא אדם, הוא לא דרגת מדבר.
וההבדל בין בחינת מדבר ליתר הבחינות הקודמות, סוגי הרצון הקודמים, שהוא יכול להתפתח בעצמו, וגם לקבוע את כיוון ההתפתחות, איזה חיסרון חיצוני לקנות. זה בעיקרו מימוש בחירתו החופשית. האדם יכול לבחור בין כל סוגי החברות והקבוצות של החברה האנושית, את הקבוצה או החברה שאליה הוא רוצה להשתייך כדי לקנות חסרונות מחבריה, ובכך לקבוע את התפתחותו. רק על ידי קניית חיסרון זר מחוץ לו. אותו חופש בחירה שיש לאדם.
"ומתמלא קנאה לרכוש לו כל הישות שנמצאת בזולתו. ואם יש לו מנה רוצה מאתים, וכן נמצאים חסרונותיו וצרכיו הולכים ומתרבים עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות שבעולם כולו." ההבדל הוא, שבדרגת מדבר יש אפשרות להתפתחות בלתי מוגבלת. כמה כאלה יש במין האנושי שבעולם הזה? כמה אלפים. אמנם הכמות הזאת מתרבה וגדלה משנה לשנה, כי הרצונות גדלים באדם. והכל בא מהדומם ומתפתח. אבל בכל זאת רק במעט.
ובעל הסולם כותב, שכך צריך להיות וכך יישאר. ואף פעם דומם לא יגמר ויבוא לדרגת צומח, או צומח ייגמר ויבוא לדרגת חי, או מחי כולם יבואו לדרגת מדבר. אלא הפירמידה הזאת, היחס הזה בין סוגי בני האדם בעולם הזה יישמר, כי הוא נובע ממבנה אדם הראשון. כנגדו יש באדם הראשון ראש, תוך, סוף. מבנה שהוא קיים וקבוע ולא משתנה, אלא משתנה רק האיכות של כל חלק וחלק. אבל שורש הנשמה של כל אחד בתוך אדם הראשון נשאר כשהיה.
האדם מתפתח בצורה יחסית בכל יתר החלקים של דומם, צומח, חי, מדבר שבו, ועולה בצורה איכותית. אבל כלפי מבנה אדם הראשון הוא לא משתנה. הוא לא נע כלפי מעלה, או עובר ונכנס פתאום לראש דאדם הראשון. אלא השורש שלו נשאר אותו שורש. כפי שבעל הסולם אומר, שאפילו בגמר התיקון, בדור האחרון, יישאר אותו מבנה יחסי בין בני האדם. אלא על כל אחד ואחד להכיר ולדעת איך למלא את תפקידו. ואם יעשה אותו, הוא ירגיש שלימות ונצחיות לא פחות מכולם. ויהיה נכלל עם כולם בכך שנותן להם והם נותנים לו. ובקשר הזה הוא ירגיש שייך לכל מבנה אדם הראשון. ללא שום פחיתות בחלק שאליו הוא שייך במבנה הכללי.
במה ההבדל בין דרגות דומם, צומח, חי, לבין דרגת מדבר?
ההבדל בין שלושת הסוגים דומם, צומח, חי, לבין דרגת מדבר, שמדבר יש לו הֵרגש זולתו. הוא מרגיש את הזולת. האדם מסתכל על זולתו ורואה שיש לו מכונית יפה ורוצה אותה לעצמו. או מסתכל עליו ורואה שהוא מצטער כי אין לו משהו. ומתחיל לפחד שגם לו יחסר אותו דבר. מתוך פחד, מתוך קנאה, מתוך הרצון לקבל שלו. האדם קונה מזולתו חסרונות בטוב או ברע. וכך על ידי שמצרף לעצמו את הרצון לקבל של הזולת, הוא מגדיל את הרצון לקבל שלו ויכול להתפתח. כי התפתחות באה רק מצורך, רק מרצון לקבל. וזה ההבדל בין יתר דרגות דומם, צומח, חי, לבין דרגת המדבר.
לאיזו דרגה שייך מי שבא ללמוד קבלה?
מי שבא ללמוד קבלה כבר שייך למין המדבר. הוא בא ללמוד כי יש לו חיסרון להכיר את מי שמנהל אותו. הוא בא עם השאלה "למה אני סובל?", "בשביל מה אני חי?", "מה הם החיים?", לטוב או לרע. הוא לא חייב לסבול ממש ייסורים, אלא "ייסורים" או "צער" הכוונה, שיש בתוכו משהו שאוכל אותו מבפנים ולא נותן לו מנוח. ועם שאלה הזאת הוא בא.
לא שאלה על החיסרון למה הוא מרגיש כך, אלא שאלה על המילוי, מאיפה בא החיסרון, ומי או מה יכול למלא אותו. וזו כבר שאלה על הזולת, מהיכן בא הסבל שלו. האדם מתחיל להרגיש, שלא הוא מנהל את חייו, אלא מישהו אחר, ותוהה מה קורה לו בחיים ולמה. הוא שואל על משהו מחוץ לו שרוצה להכיר ולדעת ולהבין אותו. לַמה זה מתעורר בו, ומי יכול למלא את ההתעוררות הזאת.
והשאלה הזאת היא מתוך דחף להרגיש את הזולת. "זולת" נקרא כל מה שמחוץ לאדם עצמו. הזולת הזה הוא לא האנושות, אלא שאלה על משהו למעלה ממנה, על מקור החיים, למה אני חי וכו'. שאלה על מה שחוץ לו, מחוץ לשליטתו.
מהו החומר של העולם הרוחני?
החומר של העולם הרוחני הוא חומר רוחני. מהו חומר רוחני או גשמי? הבורא ברא את חומר הבריאה, כדברי הכתוב (בתחילת "פתיחה לחוכמת הקבלה"), שכל חומר הבריאה מראשה ועד סופה הוא רק רצון לקבל, רצון להנות, רצון למלא את עצמו, להרגיש מילוי. איזה מילוי? זה שברא אותו. את האור שברא את הרצון. הבורא שברא אותו, וברא חיסרון לעצמו.
כמו שמכניסים צורה מוטבעת לתוך חומר, והחומר הופך להיות ההפך ממנה. כך הנבראים הם ההפך מהבורא. ומתוך זה מרגישים את עצמם בחיסרון ממנו. החומר בעצמו בנוי מארבע שכבות. והרצונות שבחומר הזה מתעוררים להרגיש את המילוי, להרגיש את הבורא. וההתעוררות למילוי הזה, נקרא "רצון". החומר הוא רצון לקבל. סוג החומר, סוג הרצון לקבל, הוא לפי התעוררות מצדו.
וכך נוצר חומר גשמי וחומר רוחני. זאת אומרת, הרצון יכול להיות גדול או קטן, בכוונה לעצמו או בכוונה לזולת. אבל כל רצון בנוי מחמישה חלקים של בחינת שורש א' ב' ג' ד'. וכל חלק וחלק יכול להיות בכוונה על מנת לקבל או בכוונה על מנת להשפיע. ולפיהם נקבעים איכותו, גדלותו, מיקומו ביחס בכל הרצון לקבל הגדול.
והחלק הקטן ביותר, הפחוּת ביותר, שמתגלה מתוך כל הרצון, בכוונה על מנת לקבל לעצמו, בצורה בלתי הכרתית, הוא נקרא "העולם הזה". השכבה הדקה ביותר של החומר שרוצה להנות, הרצון הקטן והזך ביותר, שהאדם רוצה למלא את עצמו רק בדברים גשמיים. השכבה הזאת של הרצון היא מידת הרצון שמתגלה כלפי האדם, וגם היא מתחלקת לדומם, צומח, חי, מדבר.
ומלבד העולם הזה, האדם הולך ומגדיל את הרצון הזה ורוכש את כל יתר הרצונות, על ידי הֵרגש הזולת.כדי מתוך העולם הזה להרגיש את כל יתר המציאות, על האדם לצאת מעצמו ולקנות את התכונה על מנת להשפיע. וכך הוא יוצא ורוכש את כל יתר המציאות, והופך אותה לכלי עבודה עם הכוונה על מנת להשפיע. וכך כל המציאות הופכת שלו, והוא נעשה אדם.
וכולנו חייבים להגיע למעמד הזה, רוצים או לא רוצים. כל מי שנמצא בשכבת העולם הזה, חייב לרכוש את כל יתר הכלי. ואפשר לרכוש אותו רק על ידי הרגשת הזולת. לכן בעל הסולם אומר, שתכלית הבריאה לא נועדה לדומם, צומח וחי, אלא רק למֵדבר.
איך המין האנושי שלא שייך לחלק המדבר עובר תיקון?
מתחילת הבריאה, משך כל התקופות ההיסטוריות, האדם מתפתח דרך רצון של דומם, צומח, חי, מדבר. ובהיסטוריה רואים תקופות מסוימות, שאנשים רצו רק לאכול, לא מפני מחסור באוכל, אלא מפני הרצון להתמלא באוכל. גם בימינו ישנם כאלה שמסתפקים רק במילוי הרצון לאוכל, ולא מתוך עַנִיוּת וחוסר אוכל, אלא מעַנִיוּת הרצון.
בהודו יש אנשים, שמסתפקים בקילו אורז ליום ולא צריכים יותר, אלא יושבים כל היום בלי לזוז. כמו מקסיקני שיושב תחת עץ עם כובע על העיניים. אבל זה הרצון מדבר באדם, במידת התפתחות פנימית כזאת, שהוא לא צריך כלום, אין לו בשביל מה לרוץ, אלא כך טוב לו. בעבר היו תקופות שרוב האנושות עברה את ההתפתחות בצורה כזאת, מלבד יחידים שבגלל זה שלטו על כל היתר.
ולאחריה העולם החל לזוז, ובאו תקופות הפילוסופיה, הספרות, הרנסנס והמהפכה התעשייתית והטכנולוגית. עד המאה העשרים נעשתה קפיצה אדירה תוך מאה שנה. ומה יהיה במאה הבאה אי אפשר לתאר, כי הכל זז. והיום כבר רואים אפילו בקרב האומות, בין העמים והגזעים, איך קופצים רצונות שקודם כלל לא ציפו מהם. כי האנושות כולה הולכת ומתפתחת. ולכל אדם ואדם יש חלק בתכלית הכללית.
ולכן מה שלא יהיה, אותו מבנה יישאר. ובעל הסולם כותב בטיוטה שרשם לעצמו (מאמר "דור האחרון"), שאפילו בדור האחרון, שכולם יגיעו לרצון הגבוה לזולת, לאלוקות, וירכשו את כל המלכות האינסופית, גם אז יהיו אנשים שבקושי יבינו את המשימה. אבל אם הם יקבלו אותה מהאחרים בהכנעה, כדי להיות כמוהם, הם ישתתפו בכלי הכללי ויגיעו לתיקונם. כי גמר התיקון נועד לכל הנשמות. כל נשמה ונשמה לפי סוגה.
ואם אין לאדם יותר רצון, לפי שורש נשמתו במבנה אדם הראשון, אז הוא לא צריך לתקן יותר. אלא רק לתקן את התכללותו עם יתר הנשמות. ככל שיוכל לשרת אותם, במידה הזאת הוא יקנה מהם חסרונות, וכך יצרף את עצמו לכלי הכללי, ויגיע לגמר התיקון, לשלימות, לנצחיות, למטרת הבריאה.
אם יש מבנה קבוע ולא משתנה של ארבע בחינות, אז למה אומרים שצריך להתפתח?
באדם הראשון היה מבנה ראש, תוך, סוף, שכַּלל רצונות רבים מכתר עד מלכות. והמבנה הזה נשבר. מה נשבר בו? נשברו המסכים שהיו על כל כלי וכלי. וכל כלי עומד עם מסך משלו ועובד בצורה הזאת. ולאחר שנשברים המסכים, כל הכלים מתערבבים יחד. וכך כל כלי פרטי ממבנה אדם הראשון נמצא בלי מסך ומעורב עם אחרים. זאת אומרת, יש לו כל התכונות מכולם. כמו במגדל בבל.
בשביל מה? כדי שכל אחד יהיה כלול מכולם. זאת אומרת, כל נשמה פרטית מאדם הראשון, כלולה מכל יתר הנשמות, מכל יתר הרצונות ("נשמה" נקרא רצון). למה? כדי שהאדם יוכל לצאת מעצמו ולהרגיש אותם, ועל ידי זה יוכל לתת להם ולקבל מהם. וכך כל אחד שהוא בעצמו רק נקודה קטנה באדם הראשון, על ידי זה שנותן ומקבל מכל יתר הנשמות, הוא בונה מעצמו אדם הראשון, ויכול להרחיב את הכלי שלו, אפילו אם הוא בא מהכלי הקטן ביותר. כי אחרי השבירה, כל כלי הוא כלול מכולם.
ועל ידי נתינה וקבלה מכולם, הוא מביא את עצמו למבנה, שתופס לחלוטין את כל המציאות. וכך יוצא, שכל אחד מהנשמות הפרטיות, כל אחד מהנבראים, הופך להיות יחיד ומיוחד מול הבורא, כאילו אין אחרים. אבל לא במובן האגואיסט, אלא ההפך, הוא לוקח מהם את כל החסרונות ומוכן לעבוד איתם ולמלא אותם.
מתי האדם הופך לדרגת מדַבר?
האדם הופך למדבר, במידה שהוא מרגיש את הזולת. זאת אומרת, כל אחד ואחד אפילו אם הוא חלק הדומם והאחרון מבין נשמות אדם הראשון, על ידי שבירת הכלים הוא נכלל מכל יתר הנשמות, ולכן יש בו חלק ממדבר, חלק מצומח וחלק מהחי. אמנם הם לא שלו, אלא בפנים בתוכו הוא נשאר דומם. אבל יש בו משהו מהאחרים, מדרגות צומח, חי, ואפילו מדבר.
ועל ידי זה שהוא קונה חסרונות, חיסרון מהזולת, הֵרגש הזולת, מדרגת מדבר, למרות שהוא ממלכות, הוא הופך להיות שייך לנשמה הגבוהה ביותר, כי הוא נכלל גם ממנה. הנשמה הגבוהה הזאת היא לא העיקרית בתוכו. אבל היא מאפשרת לו להיות שייך לכל המבנה הכללי ולרכוש אותו מתוך נשמתו. ולכן כל אחד רוכש את כל המציאות. וכל אחד עומד כאחד יחיד ומיוחד, כנגד בורא אחד יחיד ומיוחד.
האם על ידי מבנה אדם הראשון הבורא יצר כלי אינסופי?
הבורא יצר כלי אינסופי באין סוף מימדים, כמו תמונת הולוגרמה. בכל אחד נמצאת כל המציאות, כל העולמות וכל היקום. הכל נועד בשבילו והוא היחיד. כך לכל אחד. ואף אחד לא מפריע לשני. כי כל אחד נמצא במרחב משלו, בחתך שונה לגמרי מהאחרים, בגלל התכללות הנשמות. כי כל אדם שונה בהתכללות שלו מהתכללותו של השני, והם לא נפגשים. אלא הם יכולים להיפגש רק אם הם תורמים אחד לשני, ואז זו התכללות על התכללות. התכללות מהשבירה והתכללות על ידי זה שמממשים את השבירה הזאת מקשר לא טוב בינינו, לקשר טוב. ויש מזה הרבה תוצאות ממש יפות.
האם כל אחד מרגיש בגמר התיקון מציאות שונה?
כל אחד מרגיש מציאות שונה, מפני שבכל אחד יש לו יסוד שונה באדם הראשון. לאדם הראשון ישנם שש מאות אלף יסודות, ומהם מתפצלות מיליארדים של נשמות. אבל לכל אחד ואחד נקודה שהיא יסודית אצלו, ובאחרים היא משנית, ונובעת מהתכללות. וכך כל אחד עובד מנקודת היסוד שלו, אבל יש בו אותו אוסף חלקים של כל חלקי אדם הראשון, אבל בצורה מעורבבת ומבולבלת. ונקודה אחת מאותה ערבוביה היא שלו, ואת היתר הוא קנה על ידי השבירה.
ואם האדם משתמש בנקודת היסוד שלו ועושה עליה צמצום, ומפתח כלפי יתר הנשמות רצון להשפיע, אז הוא יוצא מעצמו ועל ידי זה מרגיש את הזולת. תחילה על מנת לקבל ולאחר מכן על מנת להשפיע. וקונה את כל יתר הנשמות, כל יתר הרצונות, אבל קונה אותם מתוך נקודת היסוד שלו, וכך הופך להיות כאדם הראשון.
בזמן התיקון יש שוני. תחילה מיתקנות הנשמות הגבוהות, סוג הנשמות שנקודת "האני" שלהם, נקודת היסוד, באה מלכתחילה ממבנה אדם הראשון עד החזה שלו. אותן הנשמות הנקראות "כלים דהשפעה" או "ישראל". ולאחר שהן מתקנות את עצמן, הן חייבות לתקן את הכלים דקבלה, הנקראים "אומות העולם" או "גויים", הכלולים בהם על ידי השבירה.
מי נקרא "ישראל"?
"ישראל" נקרא מי שמתעורר לבורא, ומרגיש את עצמו שייך להשתוקקות, להתעוררות לבורא, והוא לאו דווקא שייך לעם ישראל הנוכחי.
"ואחר שנתבאר, שכל התכלית הנרצה להבורא יתברך מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם שהכין בעדם, ובשיעור המבואר בכתוב, הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים וכו'", בשיעור המלא. עד שלא מקבלים כל הטוב הזה, מטרת הבריאה לא מגיעה לסיומה. "הנך מוצא בבירור, שהתכלית הזו לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים כמו הארץ והירח והשמש, ולוא יהיו זהרם ומדתם כמה שיהיו, ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם אפילו מבני מינם הדומים להם, ואיך יחול עליהם ההרגש האלקי והטבתו." המטרה של הֵרגש הזולת במין המדבר, הוא כדי שדרך התפתחות הֵרגש "בקרובים", במין האנושי, נגיע להֵרגש הבורא. "אלא רק מין האדם בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם,"
"הנה אחר העבודה בתורה ומצות", אחר תיקון הרצון לקבל שיהיה על מנת להשפיע. "העבודה בתורה נקרא שעל ידי המאור המחזיר למוטב מתקנים 613 רצונות שבגוף אדם הראשון. תיקון של כל רצון ורצון נקרא "לעשות מצווה", ומתקנים כל רצון ורצון על ידי אור העליון הנקרא "תורה", המאור המחזיר למוטב, המתקן את הרצונות. במה הוא מתקן אותם? הוא מביא לרצונות צורה נכונה של הֵרגש הזולת. והאדם שנמצא בנקודה שלו, רוצה מתוך המבנה שלו להתקשר עם כל יתר הרצונות, כל יתר הנשמות שנמצאות מחוץ לו, כדי לקנות את החסרונות שלהם. הוא רוצה לעזור להם, הוא רוצה לתת להם, על ידי זה הוא רוכש את הכלי שלהם. ודרך הכלי הכללי שהוא בעצמו הופך להיות אדם הראשון, הוא מרגיש מי ממלא אותו, שזה הבורא.
"הנה אחר העבודה בתורה ומצות,שמהפכים הרצון לקבל שלהם לרצון להשפיע, ובאים בהשואת הצורה ליוצרם," כמו שהבורא הוא המשפיע, כך גם האדם. מה נאמר "ליוצרם", כאילו יש סוגים רבים של אלוקות? בכל רצון ורצון שהאדם מתקן, הוא מרגיש את הבורא, את האור העליון שממלא אותו, אבל בצורה שונה. כי כל רצון ורצון מתוך תרי"ג הרצונות, יש כלפיו מילוי שונה, תכונה אחרת של הבורא, השפעה מסוג שונה. וזה נקרא "ליוצרם".
"שאז מקבלים כל המדרגות שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות נרנח"י", המילוי של הרצונות שיש באדם, הנקראים ספירות כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות, או בחינות שורש א' ב' ג' ד', הוא נקרא נרנח"י - נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. "שבזה נעשו מוכשרים לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית כוונת הבריאה של כל העולמות לא היתה אלא בשביל האדם."