"ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל על דעת חלק מן הפילוסופים ואינם יכולים להסכים, אשר אדם השפל והאפסי בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה הגדולה והנשאה." שתכלית הבריאה חלה על האדם. שהאדם הוא מרכז הבריאה ועליו מדובר, כאשר מדברים על מטרת הבריאה. "אבל הם דומים, כאותה התולעת שנולדה תוך הצנון, והיא יושבת שם וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמדת הצנון שהיא נולדה בו."
"אבל ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת, אני חשבתי שכל העולם הוא כמדת הצנון שנולדתי בו, ועתה אני רואה לפני עולם גדול נאור אדיר ויפה להפליא. כן אותם המשוקעים בקליפת הרצון לקבל שלהם שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות," "מעשיוֹת" נקרא שמתקנים את התרי"ג הרצונות בעל מנת להשפיע, ובהם מקבלים נרנח"י, התגלות האלוקות, "המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט על אפסותם וריקנותם כמו שהם באמת, ולא יוכלו להעלות על הדעת שכל המציאות הגדולה הזו לא נבראה אלא בשבילם." לא רואים את עצמם כמרכז הבריאה, לא רואים למה זה נברא בשבילם. לא מקבלים את כל האורות העליונים, לכן למה שיגידו שהם בשבילם.
"אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות להשפיע נחת רוח ליוצרם בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג את עצמם ואת כל המדרגות של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים, ואז" בטח ש"היו אומרים בעצמם מה שאמרו חז"ל, אורח טוב מה הוא אומר, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי."
אלה שעוד לא הגיעו לראות את המצב הנכון הם "כל הפוסל במומו פוסל". ואלה שהגיעו לראות אותו, הם מרגישים את זה, אלא "עיניכם תראנה ולא זר!" כותב בעל הסולם בשירו. ולכן אלה שעדיין נמצאים בצנון, ואלו שיצאו מהצנון לעולם הנאור, נמצאים בשני עולמות שונים, ולא יכולים להבין זה את זה. הפילוסופים מתוך הצנון והמקובלים מחוצה לו. ואין להם שפה משותפת, ואין קשר ביניהם, ולא יכולים להבין זה את זה.
מהי קליפת הרצון לקבל שמשוקעים בה?
הרצון לקבל שמסתיר מאיתנו את האורות, את הבורא, ונמצאים בגללו בתוך בועה חשוכה שנקראת "העולם הזה", שהאדם דואג רק לעצמו, שזה דאגה לא לעצמו, אלא לרצון לקבל שהוא בכלל לא שלו, הוא נקרא "קליפה", שעוצרת את האדם. בדומה למושג "חור שחור" בפיסיקה, שהאור לא פורץ החוצה. וכך נמצאים בתוך מקום שנראה סגור, שאין יותר חוץ ממנו. כי כמה שמנסים לבנות מכשירים ולצאת ממנו, נתקעים במשהו שעוצר. ורק במקרה הטוב יודעים שנתקעים, אבל לרוב אפילו לא יודעים.
בעולם הזה אנחנו נמצאים באותו מצב. כל קרני הראייה, החושים, הרגשות, תקינים כביכול, חיים בסדר גמור ולא רואים שמוגבלים במשהו. להרגיש מוגבלות אפשר רק אם יודעים, שיש משהו מעבר לזה ויש הבדל בין זה לזה. ואם לא מרגישים, אז חיים בתוך עולם שחור וזהו העולם. ומתוכו מוציאים מסקנות בלי להכיר שנמצאים בתוך הצנון. כי לדעת שנמצאים בצנון, צריך להרגיש מר בקשר למשהו. אבל אם יש רק את הטעם הזה, אז אי אפשר אפילו לקבוע שזה צנון. כך דעת הפילוסופים. ולכן הם חושבים את עצמם חכמים, כי הם לא רואים משהו אחר.
לכן כתוב: "דעת תורה הפוכה מדעת בלבייתים". מי שנמצא ברצון לקבל, בדאגה על עצמו, ומי שנמצא בדאגה על הבורא, הם שני עולמות. אפשר לנקוב במהות של כל אחד מהם. אבל מי שרוכש דאגה, חרדה, יראה, על הבורא, עם הדאגה שלו עליו, הוא יוצא מחוץ לעצמו וחש את הבורא, או מה שנקרא עולם אחר. ואז משתנים בו לגמרי כל דרכי המחשבה, התפיסה וההרגשה.
"ועדיין נשאר לבאר, סוף סוף למה לו לאדם כל אלו עולמות העליונים שברא יתברך בשבילו, ואיזה צורך יש לו לאדם בהם.
וצריך שתדע שמציאות כל העולמות נחלקת לה' עולמות בדרך כלל. ונקראים: א) אדם קדמון, ב) אצילות, ג) בריאה, ד) יצירה, ה) עשיה. אמנם בכל אחד מהם יש פרטים עד אין קץ." מתוך התכללותם של כל הפרטים זה מזה. "והם בחינת ה' הספירות" עיקריות "כח"ב תו"מ." הנובעות מחמש דרגות העביות, שיש בתוך חומר הרצון לקבל. "כי עולם אדם קדמון הוא כתר, ועולם האצילות הוא חכמה, ועולם הבריאה הוא בינה, ועולם היצירה הוא תפארת, ועולם העשיה הוא מלכות." כל המציאות נחלקת לחמישה חלקים, לפי חמשה דרגות העביות של החומר.
"והאורות המלובשים באלו ה' עלמות נקראים יחנר"נ," נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. "שאור היחידה מאיר בעולם אדם קדמון. ואור החיה בעולם אצילות. ואור הנשמה בעולם הבריאה. ואור הרוח בעולם היצירה. אור הנפש בעולם עשיה. וכל אלו העולמות וכל אשר בהם, נכללים בהשם הקדוש י"ה ו"ה וקוצו של יוד. כי עולם הא' שהוא" עולם "אדם קדמון" זה קוצו של יוד, "אין לנו תפיסה בו, ועל כן מרומז רק בקוצו של יוד של השם, ועל כן אין אנו מדברים ממנו, ואנו מזכירים תמיד רק ד' עולמות אבי"ע", שהם י' ה' ו' ה' "והי' היא עולם אצילות וה' עולם הבריאה, ו' עולם היצירה, ה' תתאה היא עולם עשיה.".
מה ששייך לעביות דשורש, או לעולם אדם קדמון, או ליחידה, או לקוצו של י', זה תכונות הבורא, רצונות של הבורא, מחשבה של הבורא, הכל מה ששייך לבורא עוד לפני הנבראים. כמו בכלי שמתפתח מהאור. האור הוא בחינת שורש. והכלי הראשון הוא בחינה א' דעביות, שהאור בורא את הכלי, וממלא אותו.
לכן מדברים רק מבחינה א', ותמיד מבדילים ד' בחינות דאור ישר. ולמה ד' בחינות הרי יש חמש. אבל הבחינה הראשונה היא בעצמה לא בחינה. אלא הכל בה עדיין יש מיש, והנקודה יש מאין רק כלולה שם, כנתון מצד הבורא כלפי הבריאה. והיתר זה כבר התפתחות. לכן בחינת שורש שייכת לבורא. אותה משיגים ולא משהו מעליה. ולכן קוראים לה נציג הבורא, או יחס הבורא לנבראים.
ובחינת שורש, הנקודה הזאת של יש מאין, שנמצאת באור, בבורא, שהוא יש מיש, היא מתפתחת דרך ד' בחינות, כדי לגמור את כל צורתו של החומר, של הרצון לקבל, כלפי האור, כלפי המאציל. ולמה צריך ד' בחינות, ולא רק בחינה אחת, בחינה א'? מפני שהבורא רוצה, שהנבראים ירגישו אותו. לכן מלבד תענוג הוא נתן לבחינה א' הרגשה של נותן התענוג. ובגלל זה בחינה א' מתפתחת לבחינה ב'.
ולכן בהתפתחות החומר יש ד' בחינות דאור ישר, שכוללות גם רצון להנות, וגם רצון להנות מהנותן של התענוג. ובהתאם לארבעת חלקי הרצון האלה, ארבעת חלקי הנברא הכללי, מסתדרים כל הרצונות עם המסכים, שבכללות הם נקראים חמישה העולמות או י' ה' ו' ה' - הוי"ה בהתפתחותה.
איך מתבצע המעבר מהרגשת התענוג להרגשת הנותן?
המעבר מהרגשת התענוג להרגשת הנותן, מתבצעת בנברא שנמצא בלא לשמה, ומתחיל לקשור את החיים שלו, את התענוג שלו, את עצמו, עם הבורא. כמו אמא שכולה כולה נמצאת ברצון שלה, בהשתוקקות שלה, בחרדה, בדאגה בתוך הילד הקטן שלה. אם מעבירים את הרצון לתוך הבורא, נקרא שעוברים ל"לא לשמה".
האדם אמנם קושר עדיין את התוצאה שתהיה לו, עם התענוג שיש לו. שהוא קשור לגדול, הוא שייך לגדול, הוא נעלם בתוך הגדול, ודרכו פותר את הבעיות שלו, וכך טוב לו. אבל מהנקודה הזאת מתחיל המעבר מתענוג להרגשת הנותן. אלא ש"לא לשמה".
"והנה נתבארו ה' עולמות שהם כוללים כל המציאות הרוחנית הנמשכת מאין סוף ברוך הוא עד עולם הזה. אמנם הם כלולים זה מזה, ויש בכל עולם מהם כללות ה' העולמות, כנ"ל. ה' ספירות כח"ב תו"מ, שבהן מלובשים ה' אורות נרנח"י, שהן כנגד ה' העולמות, כנ"ל." כל עולם בנוי מהתפשטות ברוחב של חמשת החלקים. וחמשת החלקים האלה נחלקים לעוד חמישה חלקים, ועוד חמישה חלקים וכך הלאה עד אין קץ.
"ומלבד ה' הספירות כח"ב תו"מ שבכל עולם ועולם", ולכן בכל עולם ועולם, איזה שלא ניקח, יש בו אור אין סוף, "יש גם ד' בחינות דצח"מ רוחניים", שהם מתלבשים כך: "אשר נשמת האדם היא בחינת מדבר אשר שם, ובחינות החי הן המלאכים שבאותו עולם, ובחינות הצומח נקראות בשם לבושים, ובחינות הדומם נקראות בשם היכלות."
"ונבחנות כמלבישות זו את זו. כי בחינת המדבר, שהיא נשמות בני אדם מלבישות על ה' ספירות כח"ב תו"מ", שהן עשר ספירות דאור אין סוף, או דאור ישר. "שהן אלקיות שבאותו עולם וענין י' הספירות שהן אלקיות יתבאר להלן בהמבוא לספר הזוהר. ובחינות החי שהן המלאכים, מלבישות על הנשמות, והצומח שהם הלבושים, מלבישים על המלאכים, ובחינות הדומם שהן היכלות, מסבבות על כולם. וענין ההתלבשות הזו משוערת, בענין שהם משמשים זה לזה ומתפתחים זה מזה, כעין שבארנו בדצח"מ הגשמיים שבעולם הזה (לעיל אות ל"ה-ל"ח)". כל אחד מהם מברר את האחרים, תומך באחרים ומקבל דרך האחרים, אם מדובר על עשר ספירות דרך מדבר, מלאכים, לבושים והיכלות. אבל אם מדובר הפוך, מהיכלות, ללבושים ומלאכים, אז הם מסייעים לאדם, והוא יכול לקבל את האור מעשר ספירות האלה, שנשמתו מתלבשת עליהם.
"וכמו שאמרנו שם שג' הבחינות דומם צומח חי לא יצאו בשביל עצמם, אלא רק שתוכל הבחינה ד' להתפתח ולהתעלות על ידיהן, שהיא מין האדם. ועל כן אין תפקידן אלא לשמש את האדם ולהועילו. כן הוא בכל העולמות הרוחניים, אשר הג' בחינות דומם צומח וחי אשר שם, לא יצאו שם, אלא כדי לשמש ולהועיל את בחינת המדבר אשר שם, שהיא נשמת האדם. על כן נבחן, שכולם מלבישים על נשמת האדם. שפירושו, לתועלתו."
הכל נברא למען האדם. והאדם הקטן הזה, שנראה בעולם הזה עלוב ואומלל, אם בודקים את מעמדו לא בעיניים גשמיות לפי חתך הגשמי, אלא לפי הערך והמשקל הסגולי שלו בחתך רוחני, רואים שהוא מעל כל המציאות. ואפילו עוד יותר, שהוא נמצא ברמה, בגובה, במשקל, כמו הבורא. וכך נעשה מלכתחילה מצד הבורא. רק עלינו לגלות עובדה זאת ולחיות בה. וכל מה שיש בעולם, נברא רק כדי להביא את האדם לאותה דרגה סופית, שהוכנה לו מראש.
מה הם "לבושים" ו"היכלות"?
"לבושים" ו"היכלות" הם הרצונות לקבל שנמצאים בבריאה. הבריאה נבראה כרצון לקבל אחד. אלא כדי להביא את בחינה ד' לתיקון, נוצר תיקון הדרגתי. ולכן יש חלקי רצון לקבל הכללי, שנפרדים כביכול מבחינה ד', ונראים מתוקנים כלפי מטרת הבריאה, שלא צריך לתקן אותם. אבל לא נכון שלא צריך לתקן אותם, אלא הם עצמם לא יכולים לעבור את תיקונם, רק על ידי בחינה ד' עצמה. כי תיקון מתבטא ברצון, בהשתוקקות, שבאים מתוך הנאצל, מהכרת המאציל.
והנאצל, הנברא, רק בבחינה ד', מסוגל לעבודה הזאת של הרגשת ההשתוקקות למאציל. וכל ג' הבחינות הקודמות נטולות הרגשה כזאת. לכן הן לא מסוגלות לתקן את עצמן. ומה שחסר בהם בהרגשה, אינו אומר שהם מתוקנים, אלא שלא חלה עליהם חובת התיקון. אבל גם אותם בהחלט צריך להביא לאותו מצב של על מנת להשפיע. איך? על ידי התכללותם בדרגת המדבר.
המדבר חייב להשתמש בכל הבחינות, שורש, א', ב', ג', או בכל חלקי הבריאה, בכל הרצונות, בכל מה שיש בו ובסביבתו. ואז הוא מגלה עד כמה כל פרט ופרט מחוץ לו, נחוץ לו ומשמש אותו, כדי להגיע למטרה הסופית של דבקות בבורא. כי האדם, שהוא בחינה ד', לא יכול לממש את בחינה ד', אם לא יכלול בה את כל ג' הבחינות הקודמות. וכך הוא מחבר לעצמו את כל הבריאה, ומתחיל להרגיש את הבריאה בתוכו, ולגלות שהיא חלק ממנו.
כל העולמות, המלאכים, ההיכלות והלבושים, הם חלקי רצונו, חלקי נשמתו. וכך יוצא, שאדם הראשון, הכולל את כל הנשמות, עומד מול הבורא ללא שום מחיצה ביניהם. אפילו ללא מערכת העולמות שנבראה. כי האדם שעולה מעליה, הוא 'בולע' אותה, הוא מחיל על עצמו את חוקיה, והופך להיות המערכת עצמה. ואז חוץ ממנו ומהבורא, שנמצאים בקומה שווה, בזיווג דלא פסיק, לא קיים דבר.
איך האדם צריך להשתמש בכל הבריאה?
עוד לא מובן לנו איך האדם משתמש בכל הבריאה. כרגע מדובר רק על התכללות הרצונות, ולא שחייבים להגיע להשתמש בכל החומר הזה של היקום, כוכבים למיניהם וכו'. אלא רק על השימוש ברצון, במהות, של כל חלקי הבריאה, ולא בצורה גשמית.
מה הם י' ה' ו' ה'?
י' ה' ו' ה' הם סימנים של התגלות הבורא לנברא. הבורא שמתגלה לנברא הוא מתגלה בו בחמישה חלקים, בחמישה שלבים. בשלב הראשון, כשהבורא עוד לפני השגת הנברא, ובארבעה השלבים הבאים, כשהבורא בהשגת הנברא. שהנברא משיג את הבורא בארבע שלבים האלו מלמטה למעלה, עד שהוא מגיע לשלב החמישי, לקוצו של יוד.
ואז כל השם של הבורא, היינו, מה שהבורא רוצה לגלות לנברא, מועבר לנברא. האדם שמתקן את הכלי שלו, מחבר אותו כולו, ומקבל בתוכו, בתרי"ג הרצונות שלו, את כל האורות, את כל הנרנח"י, הוא מגלה את שֵם ה' - קוצו של יוד וי' ה' ו' ה' - כמו שכתוב: "ויהי השם ה' עליך". זה כללות התגלות האלוקות לנברא.
מיהו "האדם"?
"האדם" נקרא בחינה ד' של הרצון לקבל, שמחוברת עם בחינה ב', ומתקנת את עצמה, את החומר של הנברא, את הרצון לקבל, על ידי תכונת הבינה, שניתנה לו כדי לתקן את בחינה ד'. "אדם" נקרא "אדמה לעליון", שיש בו הכנה לתיקון. ובאף רצון אחר, חוץ מרצון של בחינה ד', שבו נכנסת בחינה ב', כדי שיהיה אפשר לתקן אותו, אין באף בחינה אחרת התכללות כזאת. אלא רק שילוב ד' ו-ב' בתוך בחינה ד', הוא נקרא "אדם".
וכל יתר הבחינות הן רק מסייעות לבחינה ד', שבתוכה נמצאת בחינה ב', לתקן את עצמה. ומתוך שהן מסייעות לה, הן נכללות בתיקון, ומועילות לו, ומקבלות את כל התיקונים והמילויים. אבל בעצמן הן לא מסוגלות לתקן את עצמן, כי אין להן הרגשת הזולת, ולכן אין להן הרגשת הבורא, הרגשת התכלית, את שאלה "מהו הטעם בחיינו?", כי אין להן נקודה שבלב.
אלא רצונות בלתי מפותחים, כמו שרואים במין החי בעולם הזה, שלא שואל את עצמו למה הוא חי. כי השאלה "למה אני חי?", "מה התכלית שלי?", היא שאלה סמויה על המקור, על הבורא. ושאלה כזאת לא נמצאת במין החי, אלא רק במין המדבר. ורק באותו מין המדבר שמגיע לשלבי התפתחות מתקדמים. ואז כבר מגיע לו ללמוד את חכמת הקבלה, כדי לפתור את השאלה הזאת.
"והנה האדם בעת שנולד, יש לו תכף בחינת נפש דקדושה, ולא נפש ממש, אלא בחינת אחורים של הנפש, שפירושו בחינה אחרונה שלה, המכונה, מפאת קטנותה, בשם נקודה." זה נקרא "נולד". ולא שנולד הגוף. בחוכמת הקבלה לא מדובר בשום מקום על הגוף הביולוגי שלנו, אלא על הרצון שלנו, שהולך ומתקדם ובא משך עשרות ומאות גלגולים, עד למצב המסוים והמפותח הזה, שיש בו אחוריים דנפש דקדושה, הנקרא "נקודה".
על ציר זמן מסוים, האדם הולך ומתפתח עד שמגיע לאותה נקודה. "והיא מלובשת" הנקודה הזאת "בלב האדם, כלומר בבחינת רצון לקבל שבו", "לב" נקרא רצון, רצון לקבל. ו"נקודה שבלב" היא מין אחוריים דנפש דקדושה, הנקרא גם "חלק אלוה ממעל". משהו ששייך לבינה, לתכונת ההשפעה. לא רצון להשפיע, אלא משהו ממנו, הנקרא "אחוריים דנפש דקדושה". והרצון לקבל של האדם, "המתגלה בעיקרו בלבו של אדם."
"ודע הכלל הזה, שכל הנוהג בכלל המציאות כולו, נוהג בכל עולם, ואפילו בכל חלק קטן שאך אפשר להפרט, שיש באותו עולם." לפי אותו חוק של כלל ופרט שווים. כל התנהגות, או חוקיות, או נוסחה, שרואים באיזה פרט, מעידה על כל המציאות. כי כל פרט מחולק לאותם החלקים, כמו שיש בכל המציאות. כל חלק קטן או גדול במציאות, מחולק לעשר ספירות, וחלים עליו חוקים זהים כמו על כללות המציאות.
"באופן, כמו שיש ה' עולמות בכלל המציאות, שהם ה' ספירות כח"ב תו"מ כנ"ל, כן יש ה' ספירות כח"ב תו"מ בכל עולם ועולם. וכן יש ה' ספירות בכל חלק קטן שבאותו עולם. והנה אמרנו, שעולם הזה נחלק על דצח"מ, והם כנגד ד' הספירות חו"ב תו"מ, כי דומם נגד מלכות, וצומח נגד תפארת, וחי נגד בינה, ומדבר נגד חכמה, והשורש של כולם הוא נגד כתר." הרצון לקבל שנקרא "העולם הזה", גם הוא כולל בתוכו חמישה חלקים. "העולם הזה" הכוונה לסוג הרצון ולא לגושי הדומם, או הצמחים, או החיות שמסתובבות על פני כדור הארץ.
"אמנם, כאמור, שאפילו פרט אחד מכל מין ומין שבדצח"מ, יש בו גם כן ד' בחינות דצח"מ. באופן שגם בפרט אחד שבמין המדבר, דהיינו אפילו באדם אחד יש בו גם כן דצח"מ, שהם ד' חלקי הרצון לקבל שבו, שבהם מלובשת הנקודה מן הנפש דקדושה." כלומר, יש בו ד' בחינות דרצון לקבל, שבתוך האדם. ובהם מתלבשת הנקודה שבלב.
"ומטרם י"ג שנה לא יצויר שום גילוי אל הנקודה שבלבו. אלא לאחר י"ג שנה," "מטרם י"ג שנה" או "לאחר י"ג שנה", אינה קביעת זמן מסוים, אלא נקודת ציון. ומה קורה לאחר "י"ג שנה"? מגיע ללימוד הקבלה, הנקרא "כשמתחיל לעסוק בתורה ומצות."
"תורה" נקרא, שרוצה על ידי "המאור שבה מחזירו למוטב", לתקן את תרי"ג הרצונות שבו. ותיקון של כל רצון נקרא "קיום מצווה". ולעשות תרי"ג מצוות, "לקיים תרי"ג מצוות" נקרא, לתקן את הרצונות ולמלא אותם באור העליון, זאת אומרת, לגלות בהם את הבורא. וכל יעודה ומטרתה של חוכמת הקבלה, הוא "גילוי אלוקותו לנבראיו בעולם הזה". כלומר, להביא את הרצון שנקרא "העולם הזה", שהתגלתה בו הנקודה, לגילוי האלוקות.
"ואפילו בלי שום כונה," אם עוסק בה. אבל אין מצב שאדם הוא בלי שום כוונה. "בלי שום כוונה" זה חיה או בהמה. אלא מצוות בלי כוונה נקרא "דהיינו בלי אהבה ויראה, כראוי לשמש את המלך". לא מדובר על פעולות שעושים ללא יחס לבורא, בלי להתקדם אליו, בלי להשתוות אליו, בלי להידמות אליו, אלא בלי כוונה הרצויה.
"דהיינו בלי אהבה ויראה, כראוי לשמש את המלך, גם אפילו שלא לשמה", כלומר, עוד לפני שעוברים שני שלבים ביראה ושני שלבים באהבה, עד גמר התיקון של הרצון. אפילו שנמצאים לפני השלבים הללו, אם רוצים להיות בהם, למרות שלא מסוגלים, זה נקרא לעסוק בתורה ומצוות. אבל עוד לפני תיקון עצמי שרוכשים יראה ואחר כך אהבה.
בעל הסולם מסביר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שמתוך ארבעת העולמות, שני העולמות עשיה ויצירה, הם יראה. ושני העולמות בריאה ואצילות, הם אהבה. אבל לפני שהאדם מגיע לתיקון הרצונות שלו, אלא עומד עדיין ברצון אגואיסטי, אם יש בו נקודה שבלב, שהיא "חלק אלוה ממעל", "אחוריים דנפש דקדושה", יש לו כבר התחלה, יש בו הכנות. עוד לפני שנכנס לתיקון, ולו של רצון אחד קטן שבו.
ואם האדם מושך עליה מאור המחזיר למוטב, אור מקיף (הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנ"ה), הוא מגדיל ומרחיב את הנקודה שבלבו, ואז "מתחילה הנקודה שבלבו להתגדל ולהראות פעולתה." איך? האדם מתחיל להרגיש ולחוש תופעות שונות ששייכות להשפעה, למשהו שלא מהעולם הזה, לקשר עם הבורא. הוא מגיע להכרת הרע ומרגיש משיכה לטוב, שהשפעה זה טוב. הוא מתחיל להעריך את ההשפעה, את התכונות הרוחניות.
"כי מצות", בצורה כזאת אם מתחילים לעבוד, "אינן צריכות כונה",אין להן עדיין כוונה על מנת להשפיע, אבל שרוצים להגיע אליהן, הן לא צריכות כוונה, וזה נקרא "אין", אין כוונה. "ואפילו המעשים בלי כונה", אלא "מה שבידך בכוחך לעשות עשה", שמשתדלים לעשות מעשים, למרות שאין עדיין כוונה רצויה, זה לא חשוב. כי אם משתדלים, כמו שילד קטן משתדל להיות גדול, אז ממעשים כאלה בלי כוונה הרצויה עדיין, שזה נקרא "לא לשמה",הם "מסוגלים לטהר את הרצון לקבל שלו." כי האדם לא יכול להתחיל מנקודה אחרת, ממצב אחר.
המצב ההתחלתי של האדם, הוא רצון לקבל על מנת לקבל. אבל על ידי זה, שמעוררים בו את הנקודה שבלב, "אחוריים דנפש דקדושה", שמלכתחילה נמצאת בו, וסוף סוף מתגלה לאחר כל הגלגולים, הוא מתחיל לרצות להגיע לרוחניות, כדי שיהיה לו טוב. ואז הוא אמנם מחשב כל מיני חשבונות "מה לי?" ו"מה לבורא?". אבל כבר קושר את עצמו לרוחניות ורוצה להשתפר. וזה נקרא שנמצא בקיום תורה ומצוות, ללא כוונה.
ורצון כזה לרוחניות, מספיק כדי לטהר בו את הרצון לקבל, "אלא רק בשיעור דרגה הא' שבו, המכונה דומם." דרגת דומם של הרצון לקבל, מתקנים אותה על ידי מה? על ידי ללא כוונה. "ובשיעור שמטהר חלק הדומם של הרצון לקבל, בשיעור הזה הוא הולך ובונה את התרי"ג אברים של הנקודה שבלב שהיא הדומם דנפש דקדושה." הנקודה שבלב מתחילה לעלות לתיקון, להתרחב בדרגת הדומם שבה.
"וכשנשלם בכל תרי"ג מצוות, מבחינת המעשה," בדרגת דומם, עדיין הכל לא מבורר כלפי האדם. הוא לא יודע בדיוק איזה מצוות כן ואיזה לא. עדיין לא יכול לספור ולהבין איזה מצוות למעלה מחזה ואיזה למטה מחזה, ועושה אותן ב"לא תעשה" ו"כן תעשה". אבל אם הוא בכל זאת מבצע את כל המצוות בבחינת דומם,אז "נשלמו בזה כל תרי"ג אברים של הנקודה שבלב, שהיא הדומם דנפש דקדושה,"
"שרמ"ח איבריה הרוחניים נבנים על ידי קיום רמ"ח מצות עשה," שמשתדל להיות הגורם הפעיל בחיבור עם הבורא, "ושס"ה גידיה הרוחניים נבנים על ידי קיום שס"ה מצות לא תעשה." שהוא נזהר להשתמש ברצון לקבל שלו, כדי לא להתנתק מהדבקות בבורא. "להידבק בבורא" נקרא להיות בהשפעה. דבקות זה לא שזזים כמה מטרים קדימה לקראת הבורא. אלא שהאדם בודק את עצמו ומקדם את עצמו לקראת השפעה. "עד שנעשית לפרצוף שלם דנפש דקדושה", הנקודה הזאת הולכת וגדלה עד שנעשית פרצוף, כלי שלם, תרי"ג איברים. "ואז הנפש עולה ומלבשת את ספירת המלכות".
כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, הם עולמות או ספירות עיקריות, שמלבישות על עצמן נשמות בני אדם, מלאכים, לבושים והיכלות. והאדם שבונה את הכלי הראשון שלו, הוא כבר מרגיש התלבשות מסוימת על משהו, התגלות בתוך הכלי של אור מסוים, שבאמ"ספירת המלכות,אשר בעולם עשיה הרוחני." כמו שלומדים בקבלה, שכל העולם הזה נמצא בעולם העשייה. אבל הכוונה היא לא לעולם הזה שבו אנו חיים בתוך חמישה חושים גופניים, אלא "עולם הזה" שמשיגים בעבודה על הנקודה שבלב.
"וכל פרטי דומם צומח חי הרוחניים" זאת אומרת הרצונות, "שבעולם ההוא", בעולם העשיה, "הנמצאים כנגד ספירת המלכות ההיא דעשיה, משמשים ומסייעים את פרצוף הנפש דאדם שעלה שם". כלומר,שתיקן את עצמו ומילא את עצמו, בהתאם למדרגה הזאת. "דהיינו בשיעור שהנפש משכלת אותם, שהמושכלות ההן נעשות לה מזון רוחני".כי הוא משיג את הבורא, הוא משיג את כל הסובבים, האמצעים, שנמצאים בעדו.
"וזה הנותן לה כח להתרבות ולהתגדל עד שתוכל להמשיך אור ספירת המלכות דעשיה בכל השלמות הרצויה ולהאיר בגוף האדם",בכלי שתיקן. ואז האדם רוכש מלכות דעשיה, עולה מעל המחסום. עד המחסום לא היו לו כוונות רצויות. אלא התחיל לעבוד עליהן ללא הכוונה הרצויה. עבר על כל המאורעות שהשפיעו לו מלמעלה, בכל מיני מקרים, משך שנות לימודיו או בהפצת הקבלה. עד שהגיע למצב, שנפתח לו הכלי הראשון, ומרגיש בו התגלות, הנקראת "אור המלכות דעולם העשיה דקדושה".
"ואור השלם ההוא מסייע לו לאדם להוסיף יגיעה בתורה ומצות," זאת אומרת, למשוך מאור עוד יותר גדול, שיתקן בו רצונות עוד יותר גדולים, "ולקבל יתר המדרגות." לקנות מדרגה יותר גדולה נקרא שמתקן רצון יותר גדול, וממלא אותו. "וכמו שאמרנו, שתכף עם לידת גופו (רצון לקבל) של האדם" אם האדם מתקן את כללות הרצון לקבל שבו, בדרגת דומם דקדושה, אז "נולדה ומתלבשת בו נקודה מאור הנפש," יש לו שם אור הנפש
"כן כאן, כשנולד לו פרצוף הנפש דקדושה," שיש לו כלי כלפי מלכות דעשיה, אז "נולדת עמה גם נקודה ממדרגה העליונה ממנה," יש לו גם הכנה למדרגה יותר עליונה, "דהיינו בחינת אחרונה (אחוריים) מאור הרוח דעשיה", כי כל המדרגות בנויות האחת בתוך חברתה. וברגע שהאדם משיג מדרגה, הוא משיג מלבד אותו חצי מדרגה ששייכת לתחתון, גם חצי מדרגה ששייכת לעליון. מה שמשמש לו תמיד כמעבר בין עליון לתחתון. והוא עצמו שכלול וקשור לשניים, יכול להשתמש בתחתונים כדי לעלות יותר למעלה ולסייע לעליונים.
לכן תמיד כשהאדם מגלה ורוכש את מלוא המדרגה, הוא מגלה בה חלק האחוריים של המדרגה היותר עליונה, "המתלבשת בפנימיות פרצוף הנפש, וכך הוא הדרך בכל המדרגות, שכל מדרגה שנולדה, יוצאת בה תכף בחינה אחרונה ממדרגה העליונה אליה. כי זה כל הקשר בין עליון לתחתון עד רום המעלות." אותו מבנה שהתייצב בהשתלשלות מלמעלה למטה, ומבטיח שתמיד איפה שלא נימצא ברום המדרגות, תמיד יהיה לנו קשר עם העליונים. ורק תלוי באדם איך הוא מעורר את העליונים ומשתמש בהם לעזרה. אבל הכנה לקשר כבר ישנה בתוך האדם, דרך כל המצבים שלו, עד הגמר התיקון.
"וכך בסגולת נקודה זו", נקודת הרוח שהתגלתה בתוך פרצוף הנפש. כמו שברצון הנקרא לב, התגלתה נקודה שבלב, אחוריים דנפש דקדושה, כך עכשיו בפרצוף הנפש דקדושה יש אחוריים מפרצוף הרוח דקדושה. "וכך בסגולת נקודה זו שיש בה מעליונה, היא נעשית מסוגלת לעלות למדרגה העליונה ואין כאן מקומו להאריך." כי הטכניקה כבר מובנת.
מהי נקודה שבלב?
בכל אחד ואחד נמצאת הנקודה שבלב. המבנה שלנו הוא רצון בדרגות דומם, צומח, חי ומדבר. דרגות דומם, צומח, חי שאינן משתנות, ודרגת מדבר שמשתנה. במה היא משתנה? שהיא מתפתחת, על ידי מאורעות משך כל הגלגולים, עד שמגיעה למצב הנקרא גם הוא דומם, צומח, חי ומדבר, אבל מדבר שמרגיש בתוכו התעוררות כלפי מעלה.
וזה נקרא "נקודה שבלב". כל הרצונות נקראים "לב". והמיוחד בנקודה שבלב, שהיא רצון שלא שייך לעולמנו, אלא לרוחניות. ואם מרחיבים אותה, אז מגלים שהיא לא נקודה, אלא אחוריים של מדרגה רוחנית.
הנקודה הזאת שייכת לעולם הרוחני, ונותנת לאדם הרגשה מהעולם שממנו היא באה. אם משפיעים עליה אור רוחני, השתוקקות רוחנית, לא חשוב שלא מבינים בדיוק מהי רוחניות. אלא משתדלים, כמו ילדים. די בזאת כדי שאותה נקודה תתחיל להתגדל. מפני שהפעולות עליה לא מצריכות כוונה מתוקנת, אלא מספיקות הכוונות שלנו, כי היא מלובשת בתוך הרצון לקבל דעולם הזה.
מספיק שהאדם עושה פעולות, וחושב מחשבות, ורוצה להגדיל אותה כדי שיהיה לו טוב, וכבר היא מתגדלת. כי בכל זאת הוא שם לב עליה, רוצה אותה, יש לו רצונות להנות דרך העולם העליון. ובדרגה שלנו זה מספיק. זה נקרא "לא לשמה". שמתוכו באים אחר כך לעבוד "לשמה". זאת אומרת, מתחילים לתקן את תרי"ג האיברים.