מי הוא הגורם לתפילה

תשמ"ו - מאמר י"ח

1985/86 - מאמר 18

חז"ל (במסכת ברכות ל"ב) אמרו "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה, ואח"כ יתפלל". זה מראה לנו, שהאדם צריך להאמין, כי זה שהאדם בא לידי מצב, שירגיש את חסרונו בעבודת ה', היינו הרגשתו שאין לו אמונה כמו שצריך להיות, זאת אומרת, שתהיה לו היכולת להאמין שהקב"ה הוא טוב ומטיב. והרגשה זו, שרואה, שאין בידו להודות לה', ולומר בפה מלא, שיהיו פיו ולבו שוים "ברוך שאמר והיה העולם", היינו שהוא נהנה מהעולם עד שהוא נותן תודה לה', מזה שברא את העולם, ויש לו ממה להנאות. ואם חס ושלום לא מרגיש את הטוב והעונג שיש לקבל, אז קשה לו לתת תודה על זה. וזה כואב לו, מדוע אין הוא יכול להלל להקב"ה על העולם שברא, ולומר "ברוך שאמר והיה העולם" בפה מלא.

והחסרון הזה כואב לו, היינו שהוא אומר, שבטח הרגשה זו באה לו מזה, שהוא מרוחק מה', היינו שהוא משוקע באהבה עצמית. וזה גורם לו פירוד מה', היינו שאין לו רגש של גדלות הבורא, כי הבורא נסתר ממנו. ומשום זה הוא לא יכול לראות את האמת, מה שכתוב "כי הוא חייך ואורך ימיך". וכמו כן הוא לא יכול להרגיש את חשיבות התורה, כמו שכתוב "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

וכשהאדם נותן חשבון לעצמו, איפה היא ההתפעלות הזו, מצד מה שהגויים אומרים עלינו "רק עם חכם ונבון" אנחנו מכח התורה, מכח מה שאנו מקיימים מה שכתוב "ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". ומדוע אין אני מרגיש את חשיבות התורה והמצות.

ובמצב ההתבוננות הזה, שהוא מרגיש, איך שהוא רחוק מכל חשיבות של עבודת ה', ומתחיל להתעורר ולחשוב, שבטח צריכים לעשות משהו, שלא ישאר כך במצב השפלות הזו כל ימי חייו. ובטח אז האדם מתחיל להתפלל לה', שיקרב אותו אליו, ויתן לו עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

היינו שיסיר ממנו את ההסתרה של גדלות וחשיבות דקדושה, שיוכל להתגבר על כל מחשבות ורצונות השפלות, הבאים מכח אהבה עצמית. ושכל דאגותיו יהיו אך ורק, איך יכולים לעשות משהו עבור הקדושה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו", שבטח שזה יכול להיות רק בשיעור שהוא מאמין בגדלות וחשיבות של הקב"ה.

אם כן הוא מבקש מה' שיאיר עיניו, ויראה וירגיש את גדלות וחשיבות ה', כמו שכתוב (תהילים פ"ח) "למה ה' תזנח נפשי, תסתיר פניך ממני". ואז הוא התפלה הוא מעומק הלב, היינו שהאדם רוצה אז שהקב"ה ירפא את לבו, כמו שכתוב (תהילים קמ"ז) "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם".

ואז בטח האדם חושב, שההתעוררות לתפלה, שה' יקרב אותו אליו, זה בא מכח אדם עצמו, ומחכה לישועת ה', שהוא יעזור לו, בזה שיקבל תפלתו, ויענה לו על תפלתו. זאת אומרת, שיקרב אותו אליו יתברך, כמו שהוא מתפלל עכשיו, מסיבת שהוא מרגיש עכשיו את חסרונו, מה שלא היה מרגיש מקודם.

אי לזאת, כשהאדם לא מקבל מהבורא, מה שהוא חושב שהבורא צריך לתת לו, אז הוא האדם מתרעם, מדוע אין הבורא עונה לו על תפלתו, שהוא מתפלל. בשמא אנשים אחרים, שלא מקרב אותם לפי דעתו, הוא מטעם שאין להם חסרון לרוחניות. אבל הוא לא דומה לשאר אנשים, שאין להם שום זיקה לה', אז ממילא אין הקב"ה צריך לקרב אותם.

אבל אדם זה, שהתפלל לה', שיעזור לו, שיקרב אותו אליו, הלא הקב"ה בעצמו רואה, שאין הוא דומה לשאר אנשים, אלא הוא מרים מעם, שיש לו הבנה בחיי העולם ותכליתו, שהוא עושה חשבון לעצמו, לאיזה מטרה הוא נברא, ולמה הוא צריך להגיע. מה שאם כן שאר אנשים, כשהוא מסתכל עליהם, הוא רואה את שפלותם, שכל מחשבותיהם ומעשיהם הם רק לצורך תועלת עצמם. והוא מרגיש, שהוא מבין אחרת, מסיבת שכלו ומידותיו שהם יותר במעלה וחשיבות משאר אנשים.

ועוד יותר מזה. לפעמים אדם רואה, שהוא עומד במעלה יותר גדולה ויותר חשובה, אפילו מאנשים שהוא נמצא איתם בחברותא. והוא רואה, שהם לפעמים חושבים על רוחניות. מה שאם כן הוא, כל מחשבתו ורצונו הוא רק על רוחניות, והוא רוצה תמיד לצאת מאהבה עצמית, וכל בקשותיו לה', הוא רק שיוציא אותו משפלות זו. והוא לא רואה על שאר חברים שלו, שגם הם יהיו כל כך רציניים, שיחשבו רק על רוחניות.

לכן יש לו תרעומות על הבורא, מדוע הוא לא עונה לו על תפלתו, על מה שהוא מתפלל, ומשאיר אותו במצבו שהוא נמצא, כמו שאר החברים, ולא מתחשב עמו, היינו עם תפלתו, שהוא מתפלל באמת מעומק הלב. אם כן הוא רואה חס ושלום בעניית התפלה מלמעלה חסרון. ושואל לעצמו, הלא כתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", ש"כל - פה" פירושו, שכל הפה יבקש את התפלה, היינו שכל הגוף שלו דורש, שה' יעזור לו. מה שאם כן שאר אנשים, שלא מקבלים תשובה על תפלתם, הוא משום שהוא לא "כל - פה".

הנה אאמו"ר זצ"ל אמר על זה, הנה כתוב "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע". והוא זצ"ל פירש, שזה שהאדם מרגיש חסרונו, ומתפלל לה', שה' יעזור לו, אין הסיבה שהאדם מרגיש חסרונו, זה נותן לו מקום להתפלל, אלא הסיבה היא, היות שהוא מצא חן בעיני ה', וה' רוצה לקרבו.

אז ה' שולח לו את הרגשת חסרונו, וקורא אותו שיתחבר אליו. זאת אומרת, שה' מקרבו, בזה שה' נותן לו רצון, שהוא יפנה לה', ושידבר לה'. נמצא, שכבר יש לו עניית התפלה מטרם שהוא התפלל. היינו, שה' קרבו אליו, בזה שהוא נתן לו מקום, שידבר לה'. וזה נקרא "טרם יקראו ואני אענה". זאת אומרת, שה' קרב את האדם אליו, מטרם שעלתה מחשבה במוחו של אדם, שצריכים להתפלל לה'.

אבל מדוע בחר ה' בו, לתת לו קריאה, לבוא אליו להתפלל. על זה אין לנו תשובה. אלא שצריכים להאמין למעלה מהדעת, שכך הוא. וזה נקרא אצלנו בשם "הנהגה השגחה פרטית". דהיינו, שאסור לו לאדם לומר, שאני מחכה עד שה' יתן לי התעוררות מלמעלה, אז תהיה לי אפשרות לעבוד בעבודת הקודש. כי הוא זצ"ל אמר, שעל עתיד אדם מחוייב להאמין בשכר ועונש. היינו שהוא צריך לומר "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי" (אבות פרק ראשון).

אם כן אסור לחכות על רגע אחד אחרי כן. אלא האדם צריך לומר, אם לא עכשיו אימתי. ואסור לחכות על זמן יותר מוכשר, ש"אז אני אקום לעבוד עבודת הקודש". אלא כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שני, ה') "ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה".

אלא אחר המעשה, אמר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין בהשגחה פרטית, שלא שהאדם קורא לה', אלא הקב"ה קורא לאדם, ואומר לו, שאני רוצה שתדבר אליך. נמצא, שלא הסיבה להתקרבות באה מצד האדם, אלא מצד הבורא. ומשום זה אין להאדם לחשוב, שאין הקב"ה שומע תפלה חס ושלום. אלא כבר קירב אותו עוד מטרם שהאדם פנה לה', שיקרב אותו אליו.

וזה נקרא "טרם יקראו ואני אענה". נמצא לפי הנ"ל, אם האדם נתעורר להרגיש את מצבו השפלות שלו, זה לא בא מצד האדם, אלא הקב"ה שלח לו אז הרגשה כזאת, בכדי שיבקש שיקרבו. אי לזאת, תיכף כשבאה לאדם מחשבה שהוא מרוחק מה', ורוצה להתפלל לה' שיקרב אותו, אין לו להתפלל, עד שיתן מקודם תודה לה\', בזה שה\' קורא אותו, שיתקרב אליו.

וה' רוצה שהאדם יתפלל לה'. וכשהאדם נותן לעצמו חשבון נפש, מה פתאום נזכר עכשיו שישנו רוחניות בעולם, והוא צריך להשתדל להשיג מה שהוא ברוחניות, ואם תיכף אומר, שהמחשבה זו הקב"ה שלח, אז אח"כ הוא יכול להתפלל.

וזה שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום". זאת אומרת, תיכף שנפל במחשבתו את מצבו בענין רוחניות, הוא צריך תיכף על המקום לתת שבח והודיה לה', על זה שהוא נתן לו את המחשבה ורצון על רוחניות. ואח"כ, היינו לאחר שהוא יודע, שה' קורא אותו, ותיכף מתחיל להודות ולשבח את המלך, בזה שקירב אותו, אז הוא יכול להתפלל על מצבו. היות שהוא רואה, שחסרה לו תורה, ואינו יודע שום הבחנות בין אמת לשקר. ומתפלל לה', שיראה לו את דרך האמת.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (מדרש רבה, תולדות, ס"ג, סימן ה') וזה לשונם "וייעתר לו ה'. ר' לוי אמר, משל לבן מלכים, שהיה חותר על אביו, ליטול ליטרא של זהב. והיה זה חותר מבפנים, וזה חותר מבחוץ, שכן בערביא קורין לחתירתא עתירתא". ומפרש שם "המתנות כהונה", ש"ליטול ליטרא, פירוש, וגם אביו חפץ ליתנו, והיה חותר כנגדו כדי שימהר לקחתו".

ולפי מה שהתבררנו, שהסיבה שהאדם רוצה להתקרב באה מצד הבורא. ואין הבורא מחכה עד שהאדם יתעורר, אלא הוא מעורר את האדם. ואח"כ האדם מתפלל, שהבורא יקרב אותו. את זה יכולים להבין בדבר, שנותן משל על הפסוק "וייעתר", שהוא, שיצחק התפלל לה'. ונתן על זה משל, דהיינו, שאביו, היינו הבורא, חותר מבפנים, היינו שאביו נתן לו מחשבה ורצון להתפלל אליו, ואח"כ הבן מלכים חותר מבחוץ, זאת אומרת, שעם ישראל הם בני מלכים, והם עומדים מבחוץ של היכל המלך, ורוצה להתקרב לה', היינו לכנס להיכל המלך, זאת אומרת, שאביו שבשמים הוא התחיל תחילה.