מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם
תשמ"ז - מאמר י"ז
1986/87 - מאמר 17
חז"ל אמרו (חגיגה י"ג) "אמר רב אמי, אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, שנאמר, לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום". ובסנהדרין (נ"ט) "אמר ר' יוחנן, עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר, תורה ציווה לנו משה מורשה. לנו מורשה ולא להם".
והקשה הגמרא "שרבי מאיר היה אומר מנין, שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה, הוא ככהן גדול, שנאמר, אשר יעשה אותם אדם וחי בהם. כהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. הא למדת, שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול".
ויש להבין זה בדרך העבודה, לפי הכלל, שבעניני עבודה לומדים את כל התורה באדם אחד. וכפי מה שאומר הזה"ק, שכל אדם הוא עולם קטן בפני עצמו. כלומר, שהוא כלול מכל ע' אומות העולם. אם כן, מה נקרא "ישראל", ומה נקרא "עכו"ם" באדם עצמו.
ועוד קשה על דרשת רבי מאיר, שמביא ראיה מהכתוב "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". הלא רבי שמעון דורש "אדם נקרא ישראל". ומביא ראיה מהכתוב "אתם קרויין אדם ולא אומות העולם". אם כן איך מביא רבי מאיר ראיה ממילת "האדם", שכוונתו על עכו"ם. והתוספות שם בסנהדרין רוצה לתרץ, שיש הבדל בין "אדם" ל"האדם".
ורש"י מפרש, שלא יהיה קשה מרבי שמעון, שאומר "אדם משמע ישראל". פשוט, דלית ליה דרבי שמעון, שאדם משמע דוקא ישראל. וגם יש להבין את ההבדל הגדול, שיש בין רבי יוחנן לרבי מאיר, שרבי יוחנן אומר "עכו"ם, שעוסק בתורה, חייב מיתה". ולרבי מאיר הוא דומה לא כסתם ישראל, אלא ככהן גדול. היתכן, שיהיה יותר גדול מסתם ישראל.
הזה"ק (אחרי, דף ק"ג, ובהסולם, אות רח"צ) אומר "רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אביו. כתוב, "לא עשה כן לכל גוי". אבל יש לשאול, כיון שכתוב "מגיד דבריו ליעקב". למה כתוב "חוקיו ומשפטיו לישראל". הרי הוא כפל לשון. ומשום שהתורה, שהיא טמונה עליונה היקרה שמו ממש, על כן התורה כולה סתומה וגלויה, שיש בה סוד ופשט בסוד שמו.
ועל כן ישראל הם בשתי מדרגות, דהיינו סתומה וגלויה. שלמדנו ג' מדרגות הן המתקשרות זו בזו, שהן:
א) הקב"ה,
ב) התורה,
ג) ישראל.
וזה שכתוב "מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל". שתי מדרגות הן. אחת גלויה, שהיא מדרגת יעקב, ואחת סתומה, שהיא מדרגת ישראל. ומה רוצה הכתוב בזה. ומשיב "אלא כל מי שנמול ונרשם בשם הקדוש, נותנים אותו בדברים הגלויים שבתורה". זה שכתוב "מגיד דבריו ליעקב".
אבל "חוקיו ומשפטיו לישראל", שהוא במדרגה עליונה יותר, ועל כן "חוקיו ומשפטיו לישראל", שהם סודות התורה. וחוקי התורה ונסתרות התורה, שלא צריכים לגלות זה, אלא למי שהוא במדרגה עליונה יותר כראוי. ומה לישראל כך, שאין מגלים התורה, אלא למי שהוא במדרגה עליונה, לעמים עכו"ם על אחת כמה וכמה".
ובאות ש"ג כתוב "בוא וראה דבר ראשון שבתורה, שנותנים לתינוקות, הוא אלף-בית. זהו דבר, שאין בני העולם יכולים להשיג בבינתם ולהעלותם על רצונם". ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים קודם כל לדעת, מהו "ישראל" בעבודה, ומהו "עכו"ם" בעבודה.
חז"ל דרשו על הפסוק (שבת ק"ה, ע"ב) "לא יהיה בך אל זר, ולא תשתחוה לאל נכר. איזהו אל זר, שיש בגופו של אדם. הוי אומר זה יצר הרע. משמע מכאן, שעכו"ם נקרא "היצה"ר", כלומר כשמדברים מגוף אחד, נמצא, שעבודה זרה, שנקרא "אל נכר או אל זר", הכל נמצא באדם. ולפי זה יש להבחין באדם עצמו בחינת עכו"ם, שהוא היצר הרע, ובחינת ישראל, שהוא היצה"ט.
אולם יש להבין, מדוע נקרא היצר הזה, שמפתה את האדם לענג עצמו, ושיהיה לו הנאה מהחיים, בשם "רע". הלא הוא אומר להאדם "שמע בקולי, אז תהנה מהחיים". אם כן מדוע הוא נקרא בשם "יצר רע". וגם בשם "אל זר". ומהו הקשר בין עבודה זרה ליצר הרע. ומדוע הוא נקרא בשם "אלקות", שעובדים ומשתחוים לו, כמו שעובדים לעבודה זרה.
ידוע, שיש שני מלכים בעולם:
א) מלך מלכי המלכים,
ב) מלך זקן וכסיל. שהכוונה הוא על יצה"ר.
וזה מכונה גם כן "שתי רשויות":
א) רשותו של הקב"ה,
ב) רשותו של האדם.
כשאדם נולד, אמרו חז"ל, נולד תיכף עם יצה"ר, כמו שכתוב "לפתח חטאת רובץ". שפירושו בזה"ק "שתיכף, שיוצא מפתח הרחם, בא לו יצה"ר". ויש לפרש על דרך העבודה, שתיכף, מיום שנולד האדם, עובד ומשמש בכל לב ונפש את יצר הרע שבקרבו.
אולם ידוע, שיצר הרע אינו אלא הרצון לקבל שישנו באדם, כמבואר בהקדמת ספר הזהר. ואדם מתחילת לידתו, אין לו אלא מטרה אחת, לשמש את הרצון לקבל. היינו, שכל החושים שלו נתונים איך לשמש את המלך זקן וכסיל כנ"ל. וכמו כן הוא משתחוה לו. כלומר, שענין "השתחוה" נקרא, שמכניע את הדעת ושכל שלו בפניו.
זאת אומרת, אפילו שהוא שומע לפעמים, שצריכים לשמש למלך מלכי המלכים, ואפילו שיש לפעמים, שהשכל והדעת מחייבים, שעיקר מה שנולדנו בעולם, אינו לשמש את הרצון לקבל, מכל מקום מכניע את הדעת הזה, ואומר "הגם שהגיון מראה לי, שלא כדאי לעבוד ולשמש כל ימי חיי את הרצון לקבל, אלא כדאי לשמש את הקב"ה, אבל אני הולך למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהגוף אומר לי, עזוב את כל מה שקיבלת מפי ספרים או מפי סופרים, שצריכים לשמש את הבורא, אלא כמו אז כן עתה, ואל ימרה את פי של הרצון לקבל, אלא עבוד אותו בלב ונפש".
נמצא, שהאדם משתחוה להרצון לקבל, כי זה שמכניע את הדעת. זה נקרא "השתחוה". וזה נקרא, שאדם "עובד את אל זר", שזה הוא זר מהקדושה. וכן הוא נקרא "אל נכר", שהוא נוכרי מקדושה.
והאדם, העובד אותו, נקרא אז בשם "נוכרי" או "עכו"ם". וזה אל זר בגופו של אדם. כלומר, שאין "אל זר" נקרא דבר שמבחוץ, שהוא עובד לדבר שהוא מבחוץ לגופו. שחושבים, שדוקא באופן כזה נקרא שהוא עובד עבודה זרה. אלא בזה שהוא עובד ומשמש את גופו, הנקרא "רצון לקבל", שזה נמצא בגופו של אדם, זה נקרא שהוא "עובד עבודה זרה". והאדם הזה נקרא "נוכרי" או "עכו"ם".
והוא מטעם, שאין לו שום שייכות לקדושה. כי "קדוש" נקרא הבורא, כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'". שפירושו "פרושים תהיו" (כנ"ל במאמר ט"ז שנת תשמ"ז). היות שהבורא הוא המשפיע, ובכדי שתהיה דביקות בו יתברך, הנקרא "השתוות הצורה", צריך האדם גם כן להיות משפיע. וזה נקרא "קדושה".
נמצא לפי זה, מי שעובד ומשמש את הרצון לקבל, ועושה אותו לעצם, כלומר שהוא אלקי שלו, ורק אותו רוצה לעבוד בלב ונפש, וכל מה שהוא עושה, בין מעשה דלהשפיע אפילו, אין לו שום חשבון מהמעשה דלהשפיע, אלא לפי מה שיצמח מזה טובת הנאה להרצון לקבל שלו, ואינו מסיח דעת ממנו חס ושלום, אלא הוא דבוק באמונתו, שרק אותו צריכים לעבוד כנ"ל, אפילו שהדעת מחייב אותו, שלא כדאי לעבוד אותו, מכל מקום אין בידו כח לבגוד באלקיו, שמיום הוולדו הוא עובד אותו. לכן נקרא זה "אמונה", היות שעובד את הרצון לקבל שלו למעלה מדעת. ואין שום שכל בעולם יכול לנתק ולהפריד אותו מדביקותו, שהוא דבוק בו מעת הוולדו. וזה נקרא "גוי" או "נוכרי".
ו "ישראל" נקרא, מה שהוא ההיפך מ אל-זר, היינו ישר-אל. שפירושו, שכל כוונתו הוא, שהכל יהיה ישר-לאל. כלומר, שכל מה שהוא חושב וחושק, הוא להגיע ישר להיות דבוק בה'. ולא רוצה לשמוע בקולו של הרצון לקבל. ואומר, שהשם, שנתנו להרצון לקבל, נקרא "יצר הרע", מתאים לו, משום שהוא גורם לו רק רע.
היינו, עד כמה שהוא משתדל למלאות רצונו, בכדי שלא יפריע לו מעבודתו, שהוא רוצה להיות עובד ה', הוא להיפך. כלומר, מזה שדואג לתת כל פעם מה שהוא דורש ממנו. והוא נותן לו, מטעם שחושב, שעל ידי זה הוא לו יפריע לו. אז רואים ממש להיפך, שהמקבל הזה מקבל תוספות כח ממש, מזה שהוא מספק לו את צרכיו, היינו שנעשה יותר רע.
ועתה הוא רואה, איך צדקו חז"ל, במה שאמרו (בראשית רבה, כ"ה ח') "טוב לביש לא תעביד". שפירושו, לאדם רע לא תעשה טוב. וכמו כן אצלנו, שלומדים הכל באדם אחד, יהיה הפירוש, שאסור לעשות טובות להרצון לקבל, שהוא יצר הרע. מסיבת, שמכל טוב שאדם עושה לו, יש לו אח"כ כח להרע לו. והוא נקרא "משלם רע תחת טובה". והם כמו שתי טיפות מים. כלומר, באותו שיעור שהוא משמש אותו, באותו שיעור יש לו כח לעשות לו רעות.
אולם האדם צריך תמיד לזכור, מהו הרע שהמקבל גורם לו. ומשום זה מוטל על האדם לזכור תמיד את מטרת הבריאה, שהיא "להטיב לנבראיו". ולהאמין בזה, שהבורא, יש בידו לתת טוב ועונג עד בלי די, כמו שכתוב (מלאכי, ג' י') "ובחנוני נא בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די".
והסיבה, מדוע אין האדם מרגיש את הטוב והעונג, מה שהבורא רצה לתת. ידוע, שהוא מסיבת שינוי צורה, שיש בין הבורא, שהוא המשפיע, לבין המקבל. שזה גורם בחינת בושה בעת קבלת הטוב והעונג. ובכדי שלא תהיה נהמא דכסופא, נעשה תיקון, המכונה "צמצום". שהוא, שלא לקבל אלא בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו. שזה הוא נקרא "השתוות הצורה", כמו שאמרו חז"ל "מהו רחום אף אתה רחום".
פירושו, כמו שהבורא הוא המשפיע, ואין לו שום ענין של קבלה, "כי ממי יקבל", כן האדם צריך להשתדל להגיע לדרגה זו, שלא ירצה עבור עצמו שום דבר, אלא כל מחשבתו ורצונו יהיה אך ורק להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הוא מקבל כלים, הראויים לקבל שפע עליון. שהוא שם כללי של הטוב והעונג, מה שהבורא רצה לתת להנבראים. שבאופן כללי השפע מתחלק לה' בחינות, הנקראות "נרנח"י". ולפעמים הן נקראות בשם "נר"ן". או סתם מכונה השפע עליון בשם "נשמה". והמקבל את הנשמה נקרא "גוף". אבל אין הם שמות קבועים, אלא הכל לפי הענין.
ובהאמור יוצא, מי הוא המפריע מלקבל את הטוב ועונג הנ"ל. הלא הוא רק הרצון לקבל, שהוא מפריע, שלא נותן לנו לצאת מתחת שליטתו, הנקרא "קבלה בעמ"נ לקבל". שעל בחינה זו היה הצמצום, לתקן את הכלי קבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע, שאז הוא דומה להמשפיע. ויש כאן השתוות הצורה, המכונה "דביקות". שאז, על ידי דביקות בהבורא, האדם נקרא שהוא "חי", משום שהוא דבוק ב"חיי החיים". וע"י המקבל שבו, הוא נפרד מ"חיי החיים". ומשום זה אמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים".
אם כן מובן מאליו, מי הוא המפריע, שלא יתנו לנו את החיים. זהו רק המקבל שבנו. וזה יש לקבוע על ידי חשבון הנ"ל. נמצא, שכל הצרות והרעות שאנו סובלים, הוא הגורם. מובן מאליו, שמתאים לו השם "יצר הרע", משום שהוא גורם לנו כל הרעות.
נצייר לעצמנו אדם חולה, שרוצה לחיות. ובכדי להציל את החיים שלו, ישנה רק תרופה אחת, שעל ידה הוא יזכה להחיים, אחרת הוא מוכרח למות. ויש אדם אחד, שמעכב אותו מלקבל את התרופה. בטח האדם הזה נקרא "איש רע". אותו דבר אצלנו, בזמן שאדם בא לידי ידיעה, שרק על ידי רצון להשפיע יכולים לזכות לחיים הרוחניים, ששם נמצא הטוב והעונג האמיתיים, והרצון לקבל הזה, הוא מעכב אותנו מלקבל, באיזו צורה אנו צריכים להסתכל עליו. בטח שאנו צריכים לראות בצורת מלאך המות. כלומר, שהוא הגורם שלנו, שלא נזכה להחיים.
וכשהאדם בא לידי הכרה זו, שהמקבל שלנו הוא הרע שבנו, והוא רוצה להיות "ישראל". כלומר, שלא רוצה לעבוד עבודה זרה, שהוא היצר הרע הנמצא בגופו של אדם. ורוצה לחזור בתשובה, על מה שהיה כל הזמן עובד עבודה זרה. ורוצה להיות עובד ה'.
ובמצב זה, שהוא רוצה לצאת משליטת היצה"ר, מה עליו לעשות. על זה באה התשובה, מה שאמרו חז"ל (קידושין, ל' ע"ב) "כך הקב"ה אמר להם לישראל, בני, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו, שנאמר, הלא אם תטיב שאת. ואם אין אתם עוסקים בתורה, אתם נמסרים בידו, שנאמר, לפתח חטאת רובץ". זאת אומרת, שרק על ידי עסק בתורה, יש בה סגולה לצאת משליטת היצר הרע ולהכנס לקדושה.
ובהאמור יוצא, שמי שעוסק בתורה, כשמדברים בדרך העבודה, מוטל על האדם, שיהא ברור לפניו את מטרת לימוד התורה. כלומר, מהי הסיבה, שגורמת לו לעסוק בתורה. היות ששני דברים הופכיים נוהגים בתורה, כמו שאמרו חז"ל (יומא ע"ב, ע"ב) "אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב, וזאת התורה אשר שם משה. זכה, נעשית לו סם חיים. לא זכה, נעשית לו סם מיתה. ומשום זה, כשהאדם עוסק בתורה, צריך לראות שהתורה לא יביאו לידי מיתה".
אבל קשה להבין, איך אפשר להיות כל כך מרחק בין "זכה" ל"לא זכה". עד שאמרו, שאם לא זכה, בזה שעסק בתורה, נעשה לו סם המות. הלא היה מספיק בזה שלא קיבל שכר. אבל מדוע הוא עוד יותר גרוע ממי שלא עסק בכלל בתורה. כלומר, אדם שלא עסק בתורה, אין לו סם המות, ומי שעסק בתורה, הוא השיג תמורת עבודתו בחינת מיתה. היתכן להיות דבר כזה.
וקושיא זו מובא בהקדמה לתע"ס (דף כ', אות ל"ט) "אמנם דבריהם אלו צריכים ביאור, להבין איך ובמה נעשית לו התורה הקדושה לסם המות. המעט הוא שמתייגע לריק ולבטלה, ואין לו שום תועלת מטרחתו ויגיעתו חס ושלום. אלא עוד, שהתורה והעבודה עצמה נהפכת לו לסם המות, שדבר זה מתמיה מאוד".
ובהקדמה לתע"ס (אות ק"א) "היות שהקב"ה מסתיר את עצמו בתורה. כי ענין היסורים והצער, שהאדם משיג בשעת הסתר פנים, אינו דומה באדם, שיש בידו עבירות ומיעט בתורה ומצות, לאדם שהרבה בתורה ומעשים טובים. כי הראשון מוכשר ביותר לדון את קונו לכף זכות. דהיינו לחשוב, שהיסורים הגיעו לו מחמת העבירות ומיעוט התורה שבידו. מה שאם כן השני, קשה לו ביותר לדון את קונו לכף זכות".
וכמו כן הענין אצלנו. כי בשעה ששם המטרה לנגד עיניו, זאת אומרת, שמצד העליון רצונו להטיב לנבראיו, אלא בכדי שלא יהא בחינת בושה, לכלים דהשפעה אנו צריכים. ולהיות שאנו נולדנו עם הרצון לקבל, שהוא בחינת אל-זר, ואנחנו עובדים אותו, אפילו למעלה מהדעת, והוא משעבד אותנו, ואין בידינו כח לצאת משליטתו, אלא אנו מאמינים בחז"ל, שאמרו "אמר הקב"ה, בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין".
וזוהי הסיבה שגורמת להאדם לעסוק בתורה. אז התורה מביא לו חיים. כלומר שעל ידי התורה הוא יצא משליטת היצה"ר, ויהיה עובד ה'. היינו, שכל כוונתו תהיה להשפיע נחת רוח ליוצרו, ויזכה לדביקות ה'. היינו, שיהיה אז דבוק בחיי החיים. ורק במצב כזה, שהאדם לומד על מטרה זו, התורה נקראת אצלו "סם החיים", משום שעל ידי התורה הוא יזכה לחיים.
מה שאם כן, אם אינו עוסק בתורה למטרה זו, נמצא, שעל ידי תורתו, מה שהוא לומד, הרצון לקבל מתחזק ומקבל יותר כח להחזיקו תחת שליטתו. כי המקבל נותן לו להבין, שאין הוא דומה לשאר אנשים, כי ברוך ה' הוא אדם, שיש לו רכוש של תורה ומעשים טובים, ובטח שהקב"ה צריך להתנהג עמו לא כמו שמתנהג עם סתם אנשים, אלא הקב"ה צריך לדעת מי הוא.
ואם הוא עובד בהצנע לכת, בטח שיש לו טענות להקב"ה. שאם חס ושלום סובל משהו, אומר להקב"ה "הי תורה והי שכרה". ומשום זה יש לו תמיד תרעומת, הנקראת "מהרהר אחר השכינה", על הבורא. ובזה הם נפרדים מ"חיי החיים".
זאת אומרת, במקום שהיו צריכים להשתוקק להיבטל לה', וכל מה שהם עושים, הוא רק בכדי לשמש את הקב"ה. מה שאם כן אלו שעובדים עבור המקבל, הם רוצים, שהקב"ה ישמש אותם, בכל מה שחסר להמקבל שלהם, הקב"ה צריך למלאותו. נמצא, שהם עושים פעולה הפוכה מאלו שרוצים לזכות לחיים על ידי התעסקותם בתורה.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הטעם שרבי אמי שאומר "אין מוסרין תורה לעכו"ם". אם המדובר הוא בבחינת עבודה, היינו כנ"ל באדם עצמו, והוא נמצא בבחינת עכו"ם, יהיה הסיבה שאסור ללמוד, הוא מטעם שהוא ללא תועלת. כי בבחינת עבודה לומדים, שצריכים ללמוד תורה, בכדי לצאת משליטת היצה"ר. ואם הוא לא רוצה לצאת לחופשי, מהשעבוד שהיצה"ר משעבד אותו, אם כן בשביל מה הוא צריך לתורה. נמצא, שאם ימסור לו תורה, זהו דבר ללא תועלת. אם כן חבל על הטרחא, שיעשה מי שילמוד אותו.
אולם רבי יוחנן מוסיף על רבי אמי ואמר "המעט, שזהו דבר ללא תועלת. אלא דבר זה, שהעכו"ם יעסוק בתורה, זה יזיק לו. והוא מתחייב בנפשו, מטעם שאצל עכו"ם, היינו מי שלומד תורה ואין לו המטרה לצאת משליטת היצה"ר, אלא להישאר תחת ידו, ולעבוד אותו בלב ונפש, זה נקרא " עבודה זרה".
וזה כמו שכתוב, שהוא "אל-זר בגופו של אדם". הרי הוא לוקח לעצמו סם המות. לכן אמר רבי יוחנן "עכו"ם שעוסק בתורה, חייב מיתה". פירוש הדבר, שהוא מתחייב בנפשו, משום שהתורה תהיה אצלו בחינת סם המות. אולם מה שרבי מאיר היה אומר, מנין שאפילו עכו"ם, שעוסק בתורה, חייב מיתה, שהוא ככהן גדול, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". ושאלנו על זה:
א) מדוע הוא אומר, שהוא ככהן גדול. וסתם כהן לא נקרא מעלה גדולה. וזהו כל כך רחוק מדברי רבי יוחנן, שסובר, שחייב מיתה. אלא ההפלגה הזו, שהוא ככהן גדול, מהו הטעם שלו.
ב) שהמפורשים שואלים, הלא הראיה, שרבי מאיר מביא, בזה שכתוב "האדם", הלא רבי שמעון אומר, ש"האדם" משמע דוקא ישראל ולא עכו"ם. יש לפרש, מה שרבי מאיר אומר "עכו"ם שעוסק בתורה" הכוונה למה שפירשנו לעיל, שכוונתו של רבי מאיר היא, כאדם שהגיע לידי הכרה שהוא עכו"ם.
שהוא רואה, מיום הוולדו עד עתה הוא עובד את עבודה זרה, שהוא אל נכר כנ"ל, שהכוונה על היצה"ר, שהוא בגופו של אדם. ורואה, איך שהוא משועבד ועומד תחת שליטתו, ואין לו שום כח שימרה את פיו. ואפילו שיש הרבה פעמים, שהוא מבין עם השכל והדעת שלו, שלא כדאי לעבוד אותו, אלא להיפך, שהיצה"ר ישמש את הקדושה, מכל מקום הוא מכניע את הדעת שלו ומשמש אותו, כאילו היה מבין, שכדאי לעבוד אותו.
וכשהאדם בא לידי הכרה זו, שהוא רואה, שאין לו שום כח בעולם, שתהיה היכולת לעזור לו, והוא רואה שהוא אבוד, ויהיה נגזר מהחיים לעולמים, וכדי להציל את עצמו ממיתה, שהוא מבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים", ובמצב הזה הוא בא להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "כך הקב"ה אמר להם לישראל, בני, בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו".
על עכו"ם כזה אמר רבי מאיר, שהוא ככהן גדול. ומביא ראיה, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". שהוא מפרש, שאם זה שהולך לעסוק בתורה מטעם "וחי בהם", היינו שסיבת התעסקותו בתורה היא מפני שהוא רוצה לזכות לבחינת "חיים", ולא להיות בחינת רשע, עובד עבודה זרה, שהוא אל-זר שבגופו של אדם, אלא שכל כוונתו הוא לזכות לחיים, זהו כתב "אשר יעשה האדם וחי בהם" עליו, כיון הכתוב, שאם יעסוק בתורה, הוא יהיה ככהן גדול. לא סתם כהן, אלא שיהיה כהן, היינו שיזכה למידת חסד, שנקרא "כהן", כלומר שיזכה לכלים דהשפעה. וגם יזכה לבחינת "גדלות". וזהו שאומר, שהוא ככהן גדול.
ולפי זה יש לשאול על הלשון, מה שרבי מאיר אומר "אפילו עכו"ם". וכפי שהסברנו, אדרבה, עכו"ם כזה ראוי הוא שיהיה ככהן גדול. יכולים לתרץ ולומר, שלשון "אפילו", הכוונה, שאפילו האדם בא לשפלות כזו, שהוא רואה, שהוא ממש עובד עבודה זרה, ממש, כלומר, שהוא רואה, שעד עכשיו לא היו לו שום רווחים בחיים שלו, אלא במה שהיה משמש להיצה"ר.
זאת אומרת, שכל מחשבותיו ורצוניות היו אך ורק לטובת המקבל, ולא היה נוגע בדרך האמת. היינו, שתהיה לו היכולת להאמין בה' למעלה מהדעת. אלא כפי שהדעת של המקבל היתה מרשה לו, ונותנת לו להבין, שדוקא על ידי זה שיעבוד עבורו, הוא יתן לו חומרי דלק לעסוק בתורה ומצות.
בא רבי מאיר לאדם הזה "אל תצטער מזה השפלות. אלא אתה צריך להאמין, שאפילו בזמן שבאת לירידה כזאת, גם הקב"ה יכול לעזור לך, שתצא מהגלות, שאתה היית כל הזמן תחת שליטתו. והטעם הוא אדרבה, ולפי זה יהיה הפירוש, מה שאומר, אפילו זה לדעת העולם.
אולם אליבא דאמת רק עכשיו יש צורך לתורה. רק עכשיו יש לך כלים אמיתיים, היינו צורך אמיתי, שהקב"ה יעזור לך, מסיבת שאתה בא לידי נקודת האמת, מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". ועכשיו הוא רואה את האמת, שהוא ממש נצרך לעזרת ה'.
ובהאמור נוכל לבאר דברי הזה"ק הנ"ל, ששם הוא אומר, שכך נראה מפשטות הלשון, שיש להבחין בסדר העבודה ג' בחינות:
א) בחינת עכו"ם,
ב) בחינת יעקב,
ג) בחינת ישראל.
וההבדל ביניהם הוא, לעכו"ם אסור ללמוד אפילו פשטות התורה. ולומד זה ממה שכתוב "לא עשה כן לכל גוי". וכשבכלל מותר ללמדו פשט, דוקא בדברים הגלויים. ולומד זה ממה שכתוב "מגיד דבריו ליעקב", שהיא מדרגה תחתונה, וכשהוא במדרגה עליונה, מותר ללמדו סודות התורה. ולומד זה משכתוב "חוקיו ומשפטיו לישראל".
ובזהר פרשת יתרו (דף ס"ט, ובהסולם אות רס"ה) אומר "כה תאמר לבית יעקב, למקום ההוא הראוי למדרגתם, ותגיד לבני ישראל. כי יעקב וישראל שתי מדרגות הם. כי יעקב מדרגת ו"ק, וישראל הוא מדרגת ג"ר. אלא ישראל שלימות הכל נקרא, שפירושו, להראות חכמה, ולדבר ברוח החכמה".
ובזהר פרשת יתרו (אות ר"ס) אומר "כה תאמר לבית יעקב, היינו לנקבות. ותגיד לבני ישראל, היינו לזכרים". ובזהר פרשת יתרו (אות רס"א) אומר "כה תאמר לבית יעקב, היינו באמירה, והיינו מצד הדין. ותגיד לבני ישראל, הוא כמו שאמרו, ויגד להם את בריתו, שהגדה הוא רחמים לבני ישראל, היינו הזכרים הבאים מצד הרחמים. על כן נאמר בהם אגדה".
ויש להבין את ההבחן בהלשון הזה"ק, שאומר בפרשת אחרי, שיעקב וישראל הם שתי מדרגות:
א) יעקב למטה, שלומדים עמו פשט,
ב) ישראל הוא מדרגה למעלה, שלומדים עמו סודות התורה.
ובזהר פרשת יתרו (אות ר"ס) אומר "יעקב הוא בחינת נקבות, ישראל זכרים". (ובאות רס"א) אומר "יעקב מצד הדין, לכן כתיב אמירה. וישראל הוא רחמים, שאגדה הוא רחמים". (ובאות רס"ה) אומר "יעקב הוא בחינת ו"ק, וישראל הוא מדרגת ג"ר. ועל כן כתיב, ותגיד לבני ישראל, שפירושו, להראות חכמה ולדבר ברוח החכמה, כי הגדה רומז לחכמה".
ונבאר תחילה את מה שהזה"ק מפרש, מהי בחינת יעקב. ואומר:
א) בחינת ו"ק,
ב) נקבות,
ג) דין.
ד) מדרגה גלויה, שהיא מדרגה התחתונה, שהיא בחינת פשט.
הנה סדר העבודה, שהאדם צריך להתחיל, בכדי להגיע למטרה, הוא לדעת באיזה מצב הוא נמצא בעבודת ה', ולאיזו מטרה הוא צריך להגיע. כלומר, מהי השלימות שעל האדם מוטל להגיע.
מצב הא' של האדם הוא, שיודע שהוא עובד עבודה זרה, המכונה "בחינת עכו"ם", שהוא היצה"ר הנמצא בגופו של אדם, המכונה "אל-זר" או "אל-נכר". ובכדי שיהא ברור מצבו, שבו הוא נמצא באמת, זאת אומרת, שהוא בבחינת עכו"ם.
אולם האדם צריך לתת יגיעה גדולה בכדי לראות האמת, מטעם שאי אפשר להגיע אל האמת, אלא על ידי תורה ועבודה. כמו שאמרו חז"ל "מתוך שלא לשמה מגיעים לשמה". ובמצב "שלא לשמה", כשהאדם משקיע כוחות בתורה ועבודה, אז מטבע האדם להסתכל על אנשים אחרים של הסביבה, שבו הוא נמצא. והוא רואה, שאין אנשים כמוהו, שיתנו כל כך שעות עבור עבודת ה'.
והוא מרגיש עצמו אז, שהוא מרים מעם. זה גורם לו, שישכח את המטרה. כלומר, שעיקר הוא, שצריכים להגיע לשמה, מטעם שאנשים מבחוץ גרמו לו שירגיש שלימות. והשלימות הזאת, היא הסיבה שלא יכול להרגיש, שחסרה לו המטרה העיקרית, שהיא בכדי להגיע לשמה.
ובפרט אם מכבדים אותו מסיבה שהוא עובד ה', בודאי כל אנשים שמכבדים אותו מכניסים דעותיהם, שהוא יאמין למה שהם חושבים עליו, שהוא אדם מלא מעלות ולא חסר לו שום דבר. אם כן איך אפשר, שהאדם יאמר על עצמו, שהוא נמצא במצב של "עכו"ם", והוא עדיין לא "נמול". נמצא, שהדביקות, שיש לו בהרבים, כלומר מה שהם דבוקים בתורה ועבודה שלו, הם גורמים לו שלימות. וזה נקרא בלשון עבודה, שיש אחיזה להחיצוניים.
ומה הוא מפסיד בזה שיש להם אחיזה. תשובה. האחיזה זו היא הסיבה, שאין הוא יכול לראות את מצבו האמיתי, שהוא עדיין בבחינת עכו"ם, שיעשה עצות איך לצאת משליטת הרע.
מצב הב' של האדם הוא, הוא כשמול את עצמו. ו"מילה" פירושו, שחותך את הערלה. והערלה זו נקראת השלוש קליפות הטמאות, הנקראות בשם "רוח סערה", "ענן גדול", "אש מתלקחת", שהרצון לקבל בא משם.
אבל אין זה בידי אדם לכרות הערלה הזו. ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהקב"ה צריך לעזור, שהאדם יוכל לכרות את הערלה. וזה שכתוב "וכרות עמו הברית". ופירוש "עמו", כלומר שהקב"ה עזר לו, אבל האדם צריך להתחיל.
אולם אם אומרים, שאין בידו למול עצמו לבדו, ומהו הענין, שהאדם צריך להתחיל, אם אנו אומרים, שלא יכול לגמור. אם כן עבודתו נראית כמו שהיא לחינם. אלא הענין הוא, כידוע "אין אור בלי כלי". ו"כלי" נקרא חסרון. כי במקום שאין חסרון, לא שייך מילוי.
ולפי זה יהיה הפירוש "האדם צריך להתחיל" הכוונה היא על החסרון. ואין הפירוש, שהאדם צריך להתחיל בהמילוי. אלא זה שאנו אומרים "התחלה", הוא שיתן את הצורך והחסרון. ואח"כ בא הקב"ה ונותן המילוי השייך להחסרון. וזה נקרא "וכרות עמו", שהקב"ה עוזרו.
וזה נבחן גם כן לקו ימין, שפירושו הוא, ש"אבא נותן את הלובן", כמבואר בתע"ס. שפירושו הוא, שאור העליון, שהוא אור חכמה, הנקרא "אבא", כשהוא מאיר, אז רואים את האמת, שהערלה, שהוא הרצון לקבל, הוא דבר רע. שרק אז הוא בא לידי הכרה, שכדאי לזרוק את האהבה עצמית. וזוהי העזרה מה שהאדם מקבל מה', שבא לידי הכרת הרע.
זאת אומרת, מטרם שהאדם בא לידי החלטה, שלא כדאי להשתמש עם המקבל, אין בידי האדם לשמש עם כלי השפעה. היות שאחד מתנגד להשני. ומשום זה צריך האדם למול עצמו, ואח"כ הוא יכול לקבל על עצמו את הרצון להשפיע.
נמצא, שענין הסרת הערלה, הנקרא "מילה", הוא בא על ידי עזרה מלמעלה. היינו, שדוקא בזמן שמאיר אור העליון, הוא רואה שפלותו, שלא יכול לקבל שום דבר, מסיבת שינוי צורה. וזה נקרא בעולמות "אבא נותן את הלובן".
ולאחר שבא לידי הכרת הרע, בא תיקון שני, היינו שמתחיל לעבוד בעמ"נ להשפיע. וגם לזה צריכים עזרה מלמעלה. וזה מכונה, ש "אמו נותנת האודם". ובתע"ס מפרש, שכוונתו על הרצון להשפיע. נמצא לפי זה, שהן כח הביטול של הרצון לקבל, והן הכח שיוכל לעשות מעשים של השפעה, נותן העליון. היינו העזרה באה מלמעלה. אם כן נשאלת השאלה, ומה נותן התחתון. כי אומרים שהתחתון מוכרח להתחיל. במה הוא מתחיל, בכדי שאח"כ הקב"ה יתן לו העזרה הנדרשת.
ובהאמור, אין התחתון יכול לתת להבורא, רק חסרון, בכדי שהקב"ה יהיה לו מקום למלאות. כלומר, שעל האדם מוטל, מי שרוצה להיות עובד ה' ולא עובד עבודה זרה, שירגיש את שפלותו. וכפי שיעור הרגשתו, כך מתרקם אצלו לאט לאט כאב, על זה שהוא כל כך שקוע באהבה עצמית, כמו בהמה ממש, ואין לו שום שייכות לבחינת אדם.
אולם יש לפעמים, שאדם בא לידי מצב, שהוא יכול לראות את שפלותו, ולא אכפת לו, בזה שהוא שקוע באהבה עצמית, ואינו מרגיש שהוא כל כך בשפלות. עד שיהא נצרך שהבורא יוציאו משפלותו.
אז האדם צריך לומר לעצמו "זה שאני לא מתפעל, שאני דומה לבהמה, ועושה רק מעשים של בהמה, ורק כל דאגותי במצב זה, שאני מבקש מהקב"ה, שיתן לי להרגיש יותר טעם בתענוגים הגשמיים. וחוץ מזה איני מרגיש שום חסרון". ובמצב כזה האדם צריך לומר לעצמו, שהוא עכשיו במצב של חוסר הכרה. ואם אין בידו היכולת להתפלל לה', שיעזור לו, יש לו רק עצה אחת, להתחבר לאנשים, שהוא חושב עליהם, שכן יש להם הרגשת החסרון, איך שהם נמצאים בשפלותם, והם מבקשים מהקב"ה, שיוציאם מצרה לרווחה ומאפילה לאורה, הגם שהם עוד לא נוושעו, שהקב"ה יקרב אותם.
אז הוא צריך לומר, בטח שעדיין הכלי חסרון שלהם, הנקרא "צורך לצאת מהגלות הזו", עוד לא נגמר בשלימות מאה אחוז. אבל בטח הם עברו רוב הדרך להרגיש את הצורך האמיתי. ועל ידם הוא יכול לקבל גם כן הרגשה שלהם, שגם הוא ירגיש כאב, בזה שהוא נמצא בשפלות. אבל אי אפשר לקבל מהחברה השפעה, אם הוא לא דבוק בהחברה,כלומר, שמעריך אותם. ובשיעור הזה הוא יכול לקבל מהם השפעה בלי עבודה, רק מדביקות החברה בלבד.
נמצא, שבמצב הב', היינו בזמן שהוא נמול, כנ"ל שעבר עליו הב' בחינות:
א) הסרת הרע, שהוא ביטול להכלי קבלה,
ב) השגת כלי השפעה. זה נקרא, שמקבל עכשיו מדרגת ו"ק, שנבחן לחצי מדרגה. כי מדרגה שלימה נבחנת, שהוא יכול לשמש גם עם כלים דקבלה בעמ"נ להשפיע.
והיות אחר שנמול הוא השיג רק כלים דהשפעה, שיהיו בעמ"נ להשפיע, לכן נבחן זה רק למדרגת ו"ק. וזה נקרא "מדרגת יעקב". וגם זה נקרא "בחינת נקבה", היינו "תשש כוחו כנקבה", שפירושו, שאין בכוחו להתגבר ולכוון אותם בעמ"נ להשפיע, אלא בכלים דהשפעה לבד ולא יותר.
וגם מדרגה זו נקראת בחינת "דין", שפירושו, שעדיין שורה כאן מידת הדין על כלים דקבלה, שאסור להשתמש בהם, מטעם שלא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. וגם נקרא "מדרגה גלויה", בכדי לדעת, שיש עוד מדרגה, שהיא נסתרת ממנו. וכמו כן נקראת "מדרגה תחתונה", לדעת שיש מדרגה עליונה. ונחוץ לנו ידיעה זו, בכדי שידע, שיש עוד מה לעבוד, היינו להגיע למדרגה יותר עליונה.
וגם נקראת מדרגה זו בשם "פשט", מטעם שעכשיו, לאחר שמול את עצמו, הוא נעשה עכשיו "פשוט יהודי". כלומר, מטרם שנמול הוא היה עובד עבודה זרה, כנ"ל. ועכשיו הוא פשוט בחינת "יהודי".
ונקרא עכשיו בחינת "יעקב". וזה שכתוב "כה תאמר לבית יעקב". היינו אמירה שהיא לשון רכה, היות שמדרגת יעקב נבחנת, שהוא עובד רק עם כלים דהשפעה, שהם כלים זכים. לכן שייך שם "אמירה", שהוא לשון רכה.
מה שאם כן בחינת "ישראל". הזה"ק מפרש, שישראל נקרא:
א) מדרגת ג"ר, שלימות הכל,
ב) זכרים,
ג) רחמים,
ד) דרגה סתומה ועליונה, שהיא בחינת סודות התורה.
ונבארם אחת אחת:
א) הנה מדרגת ג"ר. היות שכל מדרגה יש לה עשר ספירות, המתחלקים לראש וגוף. הנה הראש נקרא ג"ר, היינו כתר חכמה בינה. והגוף נקרא ז"ת. והם שני חצאי מדרגה. ומשום זה נבחן למדרגה תחתונה ו"ק, ומדרגה עליונה ג"ר. וידוע כשמדברים ממדרגת ו"ק, זה נקרא "חצי מדרגה". וזה סימן שחסר ג"ר. ומשום זה, כשאומרים "מדרגת ג"ר", הכוונה שיש כאן מדרגה שלימה. משום שיש כלל, כשיש שני מדרגות ביחד, מדברים מבחינה עליונה. והיא כוללת גם התחתונה. לכן מכנה הזה"ק בחינת "ישראל" לשלימות הכל.
ב) דרגת זכרים. בכל מדרגה יש ב' מיני כלים:
זכים, שהם כלים דהשפעה,
עבים, שהם כלים דקבלה,
ולהשתמש עמהם אפשר רק אם נותנים עליהם את הכוונה דעמ"נ להשפיע. והיות עמ"נ להשפיע הוא נגד הטבע, וצריכים להתגברות עם גבורה גדולה נגד הטבע, לכן כשאינם יכולים להתגבר, רק על כלים זכים, נקרא זה בחינת "נקבה", המרמז ש"תשש כוחו כנקבה".
מה שאם כן כשהוא יכול להתגבר גם על כלים דקבלה, הוא נקרא "גבר", "זכר", "בעל כוח". והיות ש"ישראל" נקרא בחינת ג"ר, שלימות הכל, שמשתמש גם עם כלים דקבלה, לכן נקרא ישראל בחינת "זכרים".
ג) דרגת רחמים. פירושו הוא, היות שעל כלים דקבלה נעשה צמצום ודין, שאסור להשתמש עמהם, אלא בתנאי, שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע. ומשום זה, בזמן שלא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע בכלים דקבלה, נמצא ששורה עליהם בחינת דין, שאסור להשתמש עמהם. לכן נקבה נקרא " דין".
מה שאם כן זכר, שהוא יכול להתגבר בעמ"נ להשפיע גם בכלים דקבלה, ובחינת הדין נעבר מהם, ומשתמש עם הכלים בעמ"נ להשפיע, וזה נקרא "רחמים". וזה נקרא, שהדין הקודם נמתק במידת הרחמים. שזה נקרא, שהוא עכשיו במדרגת מקבל בעמ"נ להשפיע. לכן זכר נקרא " רחמים".
ובאמור משמע, שזכרים נקראים "רחמים" ולא דין, כנ"ל בזהר (אות רס"א) "כה תאמר לבית יעקב", היינו אמירה היא מצד הדין. "ותגיד לבני ישראל", שהאגדה היא רחמים.
ועל הכתוב "כה תאמר לבית יעקב", פירוש רש"י "בשם מכילתא אלו הנשים, תאמר להם בלשון רכה, ותגיד לבני ישראל, לזכרים, הדברים קשים כגידין". ויש לפרש, מה שכתוב "לנשים בלשון רכה", הוא כנ"ל, שבחינת נקבות, שאין להם כל כך כח להתגבר, רק על כלים זכים, זה נקרא "רכה". כלומר, רך, שלא כל כך קשה להתגבר על כלים דהשפעה.
מה שאם כן על כלים דקבלה מאוד קשה להתגבר. לכן לזכרים, כלומר לאנשים שהם בבחינת זכרים, שיש להם כח התגברות, נתן להם סדר העבודה בדברים הקשים כגידין. שהכוונה היא כלים דקבלה. ומה שכותב הזה"ק, ש"הזכרים הם רחמים", הלא אומר "קשה כגידין". ו"קשה" נקרא דין ולא רחמים. ואל כן מצד אחד אומר, שזכרים נקרא קשה כגידין, ומצד השני הוא אומר, שהם רחמים.
יש לפרש זה, שהזכרים יש להם כח התגברות גם על כלים דקבלה. שזה קשה להתגבר, וכשמתגברים על הכלי קבלה, שהם נקראים "מידת הדין", השורה עליהם. נמצא, שעכשיו שורה על המקום הזה בחינת רחמים ולא דין. מה שאם כן נקבות, שאין להם כח התגברות על הכלי קבלה, ממילא שורה עליהם מידת הדין, ואסור להשתמש עמהם.
ד) דרגה סתומה ועליונה, שהיא בחינת "סודות התורה". "סתומה" נקראת, כלומר אפילו שהאדם כבר נמול עצמו וזכה לבחינת פשט, היינו להיות יהודי פשוט, כלומר שהוא הגיע למצב, שאינו עובד עבודה זרה, אלא הוא עובד ה', מכל מקום עדיין סתום לפניו את אור חכמה, המתגלה על כלים דקבלה.
מה שאם כן מי שזכה לבחינה העליונה, שהוא זכר, שיש לו כח התגברות גם על כלים דקבלה, אז מתגלה על כלים אלו אור החכמה, הנקרא "סודות התורה". ומשום זה אומר הזה"ק (באות רס"ה) "ותגיד לבני ישראל", שפירושו, להראות חכמה ולדבר ברוח החכמה, כי הגדה רומזת על חכמה, שכתוב "ויגד לכם את בריתו".
ובהאמור יוצא, מה שאמרו " אסור ללמד תורה לעכו"ם", בענין עבודה צריכים לפרש, שאי אפשר ללמוד תורה לעכו"ם, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, כשמדברים בעניני עבודה, במקום שכתוב אסור פירושו אינו יכול. רק אחר שנמול יש ב' מדרגות, שהם עליונה ותחתונה, היינו פשט וסוד.