אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / מאמרי שלבי הסולם - עפ"י סדר פרשות השבוע / תלמוד בבלי / סנהדרין / מהו, שהעולם נברא בשביל תורה

תש"ן - מאמר ג'

1989/90 - מאמר 3

הנה רש"י מביא דרשות חז"ל על "בראשית ברא", "בשביל התורה, שנקראת "ראשית דרכו". ובשביל ישראל, שנקראו "קדש ישראל ראשית תבואתה".

ויש להבין, מהו "בשביל התורה נברא העולם". כי תורה בפשטות הוא מצות המלך, שנתן פקודות לשמור אותם. וכי הפקודות של המלך הן בעלי חסרון, שהם רוצים, שיהיה מי שימלא אותם, וכי הם בעלי הרגשה.

אלא יכולים לומר, שהמלך רוצה שישמרו את פקודותיו. וזה שייך לומר במלך בשר ודם, שהוא רוצה לתת להם פקודות, ומזה הוא נהנה. אבל אין לומר דבר כזה על הבורא, שהוא רוצה שיתנו לו כבוד, ושישמרו מה שהוא מצוה עליהם.

וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל, שבשביל ישראל נברא העולם. היינו, משמע, לא בשביל תורה. אם כן יש להבין, האם יש לבריאת העולם ב' סיבות או שזוהי סיבה אחת, היינו ששניהם מראים על דבר אחד.

ידוע, שסיבת בריאת העולם היא מטעם רצונו להטיב לנבראיו. ובכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, היינו שלא יהיה ענין של בושה, נתקן צמצום והסתר, שלא יאיר הטוב והעונג, אלא בתנאי שתהיה להמקבל כוונה בעמ"נ להשפיע, אחרת יש הסתרת פנים של הקב"ה. ומסיבה זו ניתן לנו מצות אמונה, שהוא מנהיג את עולמו בבחינת טוב ומטיב, שעל ידי מצות האמונה בה', ושיקיימו את התו"מ על בסיס האמונה, אז יתוקן את ענין של בושה.

אולם מסיבת בריאת הנבראים, שנבראו ברצון לקבל לצורך עצמם, אין הנבראים יכולים לבוא לידי מדרגה, שיהיו כל מעשיהם לשם שמים ולא לתועלת עצמם. לכן זה גרם, שהרצון לקבל נקרא "רע". וההולך בדרך הרע הזה, נקרא "רשע". והרצון לקבל לתועלת עצמו נקרא "יצר הרע", משום שכל מה שהוא מצייר להאדם לעשות, הוא שיעשה הכל רק בבחינת קבלה עצמית, זה גורם רע לאדם.

זאת אומרת, שזוהי כל הסיבה, שהאדם לא יכול להשיג את הטוב והעונג, מה שיש ברצון ה' לתת להנבראים. כי על בחינה זו, המכונה "רצון לקבל לעצמו", היה תיקון, מסיבת שהרצון לקבל הוא בחינת הפכי מהקב"ה, שרצונו הוא רק להשפיע, והרצון לקבל אינו מסוגל להיות משפיע.

ובכדי שתהיה השתוות הצורה, היינו שהאדם, בזמן שהוא מקבל, שתהיה לו יכולת לכוון, שהקבלה תהיה בע"מ להשפיע, וזה כבר נקרא, שהוא משפיע. וזה נקרא "השתוות הצורה" או "דביקות". כי ברוחניות, השתוות נקרא "דביקות", הגם במעשה הוא מקבל. וזה נקרא "מקבל בע"מ להשפיע".

אולם איך אפשר זה, שיהיה מציאות לבוא לידי השתוות הצורה. היות שהרצון לקבל הזה, הבורא ברא אותו, ואיך אפשר לבטל הטבע מה שהבורא ברא. על זה ניתן תיקון, שבאמת הטבע של הרצון לקבל אי אפשר לבטלו. אלא על זה מוסיפים עליו כוונה דלהשפיע. נמצא, שהרצון לקבל, היינו מה שהאדם רואה דבר, שיכול מזה להנות, נשאר. היינו, שגם אח"כ האדם נהנה, רק בכוונה אחרת. שזה נקרא "מקבל בע"מ להשפיע".

אבל איך האדם יכול לעשות כוונה אחרת, מלהיות לקבל לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה'. על זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו, שבסגולת התורה ומצות האדם יכול להגיע לידי השגת רצון להשפיע. ורק זאת העצה היחידה שהאדם יכול לזכות לכלים דהשפעה, שעל זה אמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב".

נמצא, שעל ידי התורה האדם ישיג כלים דהשפעה. ואז יוכל לקבל את הטוב והעונג, מה שה' רוצה לתת להנבראים. ומבחינה זו התורה נקראת " תרי"ג עיטין", היינו תרי"ג עצות, שעל ידם האדם יזכה לכלים דהשפעה.

ואח"כ, היינו לאחר שיזכה על ידי התורה לכלים דהשפעה, אז הוא צריך לקבל את הטוב והעונג שיש במחשבת הבורא. והטוב והעונג הזה גם נקרא בחינת "תורה". כלומר, שאז התרי"ג עיטין נעשים ל תרי"ג פקודין. שפירושו, שבכל מצוה יש אור מיוחד.

וזה כמו שכתוב (הקדמת ספר הזהר, דף רמ"ב, אות א') וזה לשונו "ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע. כמו שאמרו חז"ל, עושי דברו, לשמוע בקול דברו, ברישא עושי, והדר לשמוע. וכשמקיימין תורה ומצות בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראים המצות בשם תרי"ג עיטין. והן בחינת אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג מצות בבחינות פקודין. והוא מלשון פקדון. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת".

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש, שבשביל התורה נברא העולם.

וכי התורה היא בעלת הרגשה, שתרגיש, שחסר לה מי שיקיים אותה. וכמו כן שאלנו, הלא במקום אחר אמרו חז"ל, שבשביל ישראל נברא העולם.

והענין הוא, ששניהם מרמזים על דבר אחד, היינו שסיבת בריאת העולם היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ומובא (מדרש רבה, בראשית), שבשעה שהקב"ה רצה לברוא את אדם הראשון, אז המלאכים התנגדו לזה, שאמרו "מה אנוש, כי תפקדנו, הצרה הזאת למה לך". וה' השיב להם, שזה דומה למלך שיש לו מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים.

נמצא, שבריאת האדם היתה מטעם להטיב לנבראיו. וזהו שאמרו, שבריאת העולם היתה בשביל ישראל, הנקראים "ראשית". אבל מה הוא הטוב והעונג שרצה לתת להם.

אז באו חז"ל ואמרו לנו, שהטוב ועונג זהו הוא התורה. כלומר, שבריאת העולם היתה בכדי שישראל יקבלו ויהנו מהטוב והעונג שנמצא בתורה.

נמצא, מה שאמרו "בשביל ישראל נברא העולם", ומה שאמרו "בשביל תורה נברא העולם", הוא אותו דבר. אלא כאן מדברים מהמקבלים, שהם ישראל, וכאן, מה שישראל מקבלים. כלומר, אחד מדבר מן הכלי, ואחד מדבר מן האור. אבל שניהם הם דבר אחד, אור וכלי.

אולם מה שאמרו "בשביל התורה נברא העולם", יש לפרש על ב' אופנים:

א) כנ"ל, שהתורה היא בחינת תרי"ג עיטין, היינו תרי"ג עצות איך להכניע את הרע, כמו שכתוב "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין". היינו שע"י התורה יתקנו את הרע, "כי המאור שבה יחזירו למוטב".

ועל דרך זה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (שבת, ל"ג) "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי", שפירשו "יומם ולילה" היינו התורה, כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה". היינו אם לא התורה, לא היה קיום העולם.

ויש לפרש, שעל ידי התורה, שהמאור שבה מחזירו למוטב, העולם יכול להתקיים. כלומר, יהיה אפשרות לקבל את הטוב ועונג, מסיבת שהתורה יתקן את הרע שבהנבראים, ויהיה להם בחינת השתוות הצורה כנ"ל, שעל ידי זה יתוקן הפגם של הבושה.

ומובן מאליו, שאם לא היתה התורה מחזירה למוטב, אז לא היה שום מציאות, שיקבלו את הטוב ועונג. נמצא, "חוקת שמים וארץ לא שמתי", אז היה הכל ללא תועלת.

נמצא, ש"התורה" נקראת כאן רק בחינת עיטין כנ"ל, היינו, עצות איך לקבל את הטוב.

ב) כנ"ל, שהתורה היא בחינת תרי"ג פקודין, שהם בחינת שמות הקדושים. היינו כנ"ל בהקדמת הזהר (דף רמ"ב), "שבכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף. ונמצא, בעשית המצוה, הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו, את מדרגת האור, השייך לאותו אבר וגיד. והוא בחינת הפנים של המצות, שנקרא אז בם פקודין".

ובהאמור יש לפרש, זה שאמרו חז"ל "העולם נברא בשביל התורה", היינו זה שאומרים, שסיבת בריאת העולמות היתה מטעם להטיב לנבראיו. הטוב והעונג הזה הוא נמצא בהתורה, הנקראת "שמותיו של הקב"ה". שהשם הכללי של הבורא הוא "טוב ומטיב".

כי השמות שנותנים להבורא, הם רק מבחינת "ממעשיך הכרנוך". לכן, היות שהשיגו מהבורא טוב ועונג לעצמם ולכל העולם, לכן נתנו לו את השם "טוב ומטיב". כמו שאמרו חז"ל "טוב לדידיה ומטיב לאחרינא", שפירושו, שהשיגו, שהם קבלו טוב מהבורא. וגם השיגו, שהבורא מטיב לאחרים גם כן.

אבל מהבורא עצמו אי אפשר לדבר ממנו, כמו שכתוב בזה"ק "לית מחשבה תפיסה ביה כלל". ופירושו "מהבורא בעצמו אי אפשר לדבר", כי אין לנו בהבורא שום השגה. נמצא לפי זה, שמה שאמרו חז"ל, שהעולם נברא בשביל התורה, ומה שאמרו חז"ל, שהעולם נברא בשביל ישראל, הוא דבר אחד. אלא הבדל הוא בין האור ובין הכלי. האור נקרא "תורה". והכלי לקבלת האור נקרא "ישראל".

וענין זה מבואר בספר "פרי חכם" (חלק ב', דף ס"ד), שמפרש שם ענין "אורייתא, וישראל, וקוב"ה חד הוא". וזה לשונו "והנך רואה, שסוד תר"ך שמות הנ"ל של תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן, הם בעצם ה' בחינות של הנשמה, דהיינו נרנח"י. כי הכלים של הנרנח"י הם מתר"ך מצות הנ"ל. והאורות דנרנח"י הם עצם אור תורה, שבכל מצוה ומצוה. נמצא, שהתורה והנשמה הם אחד. אבל קוב"ה הוא סוד אור אין סוף, המלובש באור תורה, בתר"ך מצות הנ"ל".

נמצא, שבחינת "ישראל" ו"תורה" הם דבר אחד. אלא שההבחן הוא במה שמדברים, או מהאור או מהכלי.

אולם סדר העבודה הוא, היות שאנו נולדנו כבר לאחר חטא דעץ הדעת, לכן אנחנו כבר משוקעים בהרצון לקבל לתועלת עצמו, שעל זה היה צמצום והסתר. לכן סדר עבודה שלנו מתחיל בבחינת "עבודה של שלא לשמה". היינו, כשאנו מתחילים לקיים תו"מ, אנו צריכים להאמין אפילו על שלא לשמה. כי בלי אמונה, אפילו שלא לשמה, לא יכולים לעשות.

ובכל מקום, שהעבודה היא על בסיס אמונה, כבר עבודה זו קשה. כלומר, שרק במקום שהשכר והעונש מגולים, אז העבודה נקראת "בתוך הדעת", היות שרואים תיכף את התוצאות.

מה שאם כן בזמן שהשכר ועונש מכוסים, ורק צריכים להאמין בשכר ועונש, אז אפילו שלא לשמה הוא יגיעה גדולה. אולם זה עוד לא נורא, מטעם שהוא לא נגד הטבע של הרצון לקבל לעצמו. מה שאם כן אם רוצים להגיע לדביקות, הנקרא "בעמ"נ להשפיע", אז מתחיל הגוף להתנגד בכל כוחו, ובלי עזרה מלמעלה אי אפשר לצאת משליטת הרצון לקבל.

ועל זה אמרו "אלמלא ה' עוזרו, אינו יכול לו". והעצה לזה היא תורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". ואח"כ, שכבר זכה האדם לכלים דהשפעה, הוא זוכה לבחינה הנקראת "שמותיו של הקב"ה". שהוא הטוב והעונג שהיה במחשבתו יתברך לתת להנבראים. שזה שאמרו, שסיבת בריאת העולמות היא להטיב לנבראיו.